זזים למרכז המפה • ינון פלח במחשבה שניה

ינון פלח
ינון פלח

משום מה, ראשי המפלגות סבורים שהבעת עמדות הממצבות אותם במרכז המפה הפוליטית, תסייע להם לקבל קולות מקהלים חדשים.

שימו לב כיצד היטשטשו הגבולות הפוליטיים. במחנה הציוני, רבים מבכירי המפלגה כולל היו"ר מנסים לברוח מתדמית המפלגה השמאלנית. בוזי' הרצוג בהחלט קורץ למצביעי המרכז. הוא ניסה לקרוץ להם גם בבחירות האחרונות עם צירופה של ציפי לבני. זה הספיק כדי להתרומם עד 24 מנדטים. לא יותר.

בקדנציה הנוכחית, המחנה הציוני נשמע כמו ליכוד ב'. הם מתנערים משוברים שתיקה. מותחים ביקורת על חברי הרשימה המשותפת, ובכלל – כששומעים חבר כנסת כמו איציק שמולי מדבר נגד הטרור, לרגע ניתן לחשוב שקולו של צחי הנגבי או גלעד ארדן בוקע מגרונו.
ליברמן מזמן משמיע זמירות חדשות. יש לו אג'נדה ימנית מובהקת. אבל דווקא כאשר הוקמה ממשלת ימין צרה הוא בחר להישאר באופוזיציה. אפילו אריה דרעי, ידידו הוותיק הרשה לעצמו למתוח עליו ביקורת בראיון שהעניק לרזי ברקאי בגלי צה"ל. "אני לא מבין מה הוא עושה באופוזיציה עם מרץ והרשימה המשותפת", שאל דרעי.

אבל לליברמן יש תכנית עבודה. ההתרסקות לשישה מנדטים גרמה לו לחשב מסלול מחדש. דרך האופוזיציה, הוא מאמין, יצליח לבנות מחדש את כוחו. אי אפשר לזלזל ביכולת החיזוי הפוליטית של ליברמן. הסקרים מצביעים על זינוק במספר המנדטים לישראל ביתנו. בסקרים האחרונים הוא חוזר שוב למספר דו ספרתי של מנדטים.

לא לחינם הוא השתתף בשבוע שעבר בכנס שנועד "להציל את משרד החוץ". הכנס הזה הוא לא יותר מאשר יחסי ציבור לשתי מפלגות אופוזיציה – ישראל ביתנו ויש עתיד. לפיד וליברמן הותירו במתכוון את הרצוג בחוץ. הם בונים לעצמם תדמית של מי שמנסים להציל את יחסי החוץ של ישראל מידי מי שמכהן בפועל כשר החוץ – בנימין נתניהו.

גם הם יודעים שאין בכוחם להציל את משרד החוץ. ליברמן כשר חוץ לא היה טוב יותר מקודמיו. הוא גם לא יהיה טוב יותר אם יטול על עצמו את התפקיד שוב. משרד החוץ הוא תפקיד כפוי טובה. בתקופה של בידוד מדיני, קשה מאד למלא את המשבצת הזו ולזכות לזרי תהילה. ישראל מותקפת על כל צעד ושעל. מדינות רבות, כולל אלו המגדירות עצמן ידידותיות לישראל, בוחרות למתוח ביקורת על ישראל. בעיקר על כיבוש השטחים שמעבר לקווי 67. אף שר חוץ – לא ליברמן וגם לא נתניהו, לא יחלצו את ישראל מהתדמית הבעייתית אליה נקלעה.

ותיקי הדיפלומטיה הישראלית מזכירים כי רק בעידן שלאחר הסכמי אוסלו, חוותה ישראל פריחה והכרה ממדינות שעד אז נמנעו מלקיים יחסים רשמיים עימה. העידן הזה חלף עם כל פיגוע טרור שערער את ביטחונם של אזרחי ישראל. על כל סדרת פיגועים, או שיגורי רקטות מעזה, ישראל יצאה למבצע צבאי, בכדי למגר את קיני הטרור. המשמעות הייתה ברורה: ירידה בתמיכת העולם במעשיה של ישראל.

העיקרון מובן: ליברמן לא רוצה להציל את משרד החוץ. הוא בעיקר רוצה להציל את מפלגתו. הסקרים מוכיחים שהוא בדרך הנכונה. השאלה – האם תזוזה לכיוון המרכז הפוליטי לא תבריח ממפלגתו מצביעי ימין מובהקים שתמכו במדיניות "אין נאמנות – אין אזרחות". או שאולי, כך מאמין ליברמן, המרכז החדש הוא הימין הישן. גם אנשי המרכז סבורים שמעשיהם של חברי בל"ד הגדישו את הסאה וסיסמת בחירות כדוגמת "אין נאמנות – אין אזרחות", היא סיסמא פטריוטית ולאומית ולא בהכרח משויכת לימין קיצוני. בקיצור: בשביל לתקוף את חנין זועבי אתה לא חייב להיות בצלאל סמוטריץ'. גם ח"כים במחנה הציוני עושים זאת ברהיטות ובריש גלי.

בשורה התחתונה: כולם רוצים להיות במרכז. לפיד היה שם מלכתחילה. גם כחלון. כעת מצטרפים ליברמן והרצוג. הקצוות הפוליטיים מעולם לא היו כ"כ קרובים.

במחשבה שניה

מסתבר שהפלסטינים מעדיפים את הכיבוש הישראלי כלשונם על פני שלטון עצמאי של הרשות הפלסטינית, או למצער שלטון החמאס.

תחת השלטון הישראלי, חייהם של הפלסטינים נוחים הרבה יותר. הם מקבלים את כל מה שהם זקוקים לו, ודאי הרבה יותר מכפי שהיו מקבלים תחת שלטון עצמאי.

גדי טאוב, פרשן עיתון 'הארץ' פרסם בשבוע שעבר מאמר המשקף את הגישה הפלסטינית, כפי שהיא באה לידי ביטוי משיחות שקיים עם עמיתים פלסטינים.

במאמרו מספר טאוב: "עיתונאי פלסטיני שהזדמן לי לשוחח אתו באחרונה באיזו פינת עישון אמר: "למה אתם חושבים שניתן לכם לצאת מהשטחים? מי ישמור עלינו?" אני מניח, שזאת היתה לפחות חצי בדיחה. אבל כתרגיל מחשבתי, אולי כדאי לנסות ללכת רגע עם החצי השני?
"אפשר לשאול את השאלה כך: למה לו, למחמוד עבאס, לחתום אתנו על הסכם שלום תמורת מדינה בקווי 1967? התשובה היא, כמובן, שהוא יוכל לשחרר את עמו מהשלטון הצבאי של ישראל ולהתפנות לתקומת חייו הלאומיים.

"אלא שזה לא פשוט כל כך. ראשית, דרוש לשם כך ויתור על זכות השיבה, וזה יעלה לכל פוליטיקאי פלסטיני במחיר כבד. אחרי שנשבעו לה אמונים פעמים רבות כל כך, אחרי שהנציחו לשם כך את בעיית הפליטים במשך כשלושה דורות בעזרת סוכנות אונר"א, הוויתור על זכות השיבה ייתפש בלי ספק בעיני רבים ככניעה וכפשיטת רגל ערכית.

"ומה על הקלה בתחום זכויות האדם? זכויות אלה הן אבן יסוד בטענות של השמאל הישראלי נגד הכיבוש, אבל אין ודאות שהן בראש מעייני הרשות. אמנם הכיבוש הישראלי פוגע קשה בזכויות האדם של הפלסטינים, אבל מנגנון הביטחון המסכל הוא לא בדיוק אמנסטי אינטרנשיונל, ואין כל ודאות שיפגע בהן פחות.

"בנוסף לזה, אם עבאס ואנשיו חוששים מהשתלטות של החמאס, הרי אחרי עזה קשה להאשים אותם. בעניין זה הוא יכול לבנות על הכוח העדיף של ישראל, כל עוד אנחנו שם. וזה בוודאי נוח יותר מלנהל את המלחמה לבדו. מדובר בבני עמו, אחרי הכל.

"הרשות הפלסטינית יכולה לחפות על תלות זו בישראל בהכרזות על כך שלעולם לא תחדל ממאבקה לשחרור מן הקולוניאליזם הציוני. אבל אם תשתחרר מן הקולוניאליזם הציוני בהסכם חלוקה, היא תצטרך להפוך את שני אגפי המשוואה: גם לאבד את תמיכת הכידונים הישראליים וגם להיתפש כמי שנכנעה לפניהם.

"אבל מעל לכל זה עבאס בוודאי הביט במה שקורה באזור כולו ושם לב, שמדינות הלאום הערביות מסביבנו קורסות. בתנאים האלה, ההנחה שמדינה לאומית פלסטינית תהיה אי של יציבות בלב הכאוס היא לכל הפחות לא מובנת מאליה. צעירה, זעירה, ולה מוסדות שלא כיוונו לבניין אומה וכלכלה רעועה התלויה באחרים, היא בוודאי איננה הימור בטוח במיוחד. בעיקר, אם כל מה שיפריד בינה לבין החליפות של דאעש היא המלוכה ההאשמית, שזה עתה קלטה פליטים סורים בשיעור של כרבע מאוכלוסייתה.

"זאת ועוד, הסכם שלום ייתן לישראל מתנה, שספק אם הרשות ששה לתת לה: הוא יחלץ אותה מהגדולה בצרותיה, הכיבוש, יבלום את סחף בידודה הבינלאומי וישים קץ לוויכוח הפנימי המכרסם ביסודות הקונצנזוס שלה.

"בתנאים האלה, למה לו לעבאס לוותר על מעמד הקורבן תמורת עתיד לא ברור, שקורבנותיו עלולים להיות גדולים פי כמה?

"האם ייתכן שכל זה עלה בדעתו? כי אם כן – אולי כדאי לנו לחשוב איך לחתור לסיום הכיבוש גם בלי עזרתו. או שזאת סתם היתה בדיחה של עיתונאי פלסטיני בפינת העישון. כיבינו את הסיגריות וחזרנו פנימה להקשיב לאותו ויכוח ישן: מי צדק, מי אשם, מי הפר, מי בנה ומי שיקר".
עד כאן מאמרו של טאוב. הוא משקף אמנם שיחה עם עיתונאי פלסטיני, אך בהחלט הדברים גורמים למחשבה שניה – אולי, רק אולי, באמת לפלסטינים אין כל עניין לסיים את הסכסוך. להיפך, יש להם עניין לתחזק אותו. ככל שהסכסוך יימשך, כך יוכלו לקטוף דיבידנדים בעולם. ככל שהם הופכים עצמם לקורבן, האו"ם נזעק כדי לעמוד לצידם.

כשהאסימון יפול למדינות העולם, אולי יבינו שישראל מעוניינת בשקט ובביטחון לאזרחיה. אף חייל לא קם ומחליט לרסס ילדה בת 13 כלשון הרמטכ"ל, אם היא לא מהווה איום על חייהם של ישראלים.

דבר אחד ברור: כשהפלסטינים ינצרו את הנשק, ישרור כאן שקט. אם רק ישראל תנצור את הנשק, ישרור כאן כאוס מוחלט.
וזה, על רגל אחת, ההבדל בין שתי הגישות.

הקהו את שיניו

את השורות הבאות פירסם ערוץ 20, הערוץ החדש המנסה לקעקע את ההגמוניה של ערוצי התקשורת הוותיקים, נוכח העובדה שהתנועות הרפורמיות התעקשו לקבל במה במסגרת תכניות הערוץ.

וזו לשון התגובה:
"מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, גלעד קריב, דורש מהמדינה לשלול את רישיונו של ערוץ 20, ערוץ המורשת, מאחר והוא לא נותן במה מספקת לתנועה הרפורמית בישראל שהינה, לטענתו, זרם מהותי ביהדות ובמורשת.

"מר קריב, אתם אולי זרם, אבל אתם לא באמת זרם ביהדות. לבנות לעצמכם מתחם נפרד בכותל – זו לא יהדות. לפעול להטמעת מנהגי נוצרים בבתי הכנסת – זו לא יהדות.

"ואתם גם לא מורשת. יותר משלושת אלפים שנה היהדות עוברת מדור לדור, מאב לבן. היא זו ששמרה עלינו כעם אחד. לפצל כעת את עם ישראל במקום הכל כך קדוש לו, בכותל המערבי, זו לא מורשת.

"אז אנחנו אומרים כאן בפה מלא: אנחנו לא חושבים שערוץ 20 צריך לייצג ניסיונות לפלג ולשסע את עם ישראל.

"מזייפים בעולם שעוני רולקס, מזייפים נעלי אדידס, אבל בואו לא נזייף אנחנו את היהדות, בואו לא נחלק את הכותל לשניים. אם אסור לחלק את ירושלים, ואסור, אז בטח שאסור לחלק את רחבת הכותל. זו תחילת הסוף.

"ואם בגלל מר קריב יקחו לנו את הרישיון, שיקחו. שלמות העם היהודי ואחדות רחבת הכותל חשובה וגדולה מכל דבר אחר. גם מאיתנו".

עד כאן התגובה שפורסמה וחוללה סערה עם פרסומה. כשהדברים נאמרים מפי אנשים שאינם נמנים על מצביעי המפלגות החרדיות, דומה שמדובר בשינוי מרענן. זו אולי הוכחה לכך שבסופו של דבר, גם יהודים מסורתיים מעדיפים את המסורת מבית סבא על פני חידושים של תנועות המבקשות להחדיר רוחות זרים למחנה.

הצ'ק של הרב מפוניבז'

ובעניין אחר לגמרי: המשפיע החסידי הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מביא את סיפורו המופלא של הרב מפוניבז' על תפילה בציבור ושכרה בעולם הזה.

מספרים על הרב מפוניבז' שחזר מגיוס כספים בחו"ל, נעמד על הבימה במרכז בית המדרש והוציא מכיסו המחאה כספית על סכום גדול מאוד והראה אותה לכל הבחורים. אמר להם הרב מפוניבז': "בואו ואספר לכם את הסיפור המופלא המסתתר מאחורי השיק הזה:
הייתי עכשיו בפרנקפורט ואספתי כספים מבית לבית, עד שהגיע אלי רבי יעקב רוזנהיים, ואמר לי, אסור לעשות ככה, זה לא כבוד התורה להסתובב כמו שנורר מבית לבית. בוא תכנס לחדר, ונזמין תורים אצל העשירים, וכך תעשה כסף כמנהג אדמו"רים ורבנים, וכמנהג הבעלי בתים חשובים דפה. "שמעתי בקולו", ממשיך הרב מפוניבז' לספר. "הוא הזמין לי תורים אצל עשירים. בין היתר הוא קבע לי תור אצל עשיר גדול בפרנקפורט, ואמר לו שיש רב גדול מארץ ישראל, ויש לו מאות בחורים בישיבה.

אמר לו העשיר שלמחרת בשעה שמונה הוא צריך לנסוע ברכבת. הוא קבע שאחכה לו ברבע לשמונה בתחנת הרכבת ושם הוא ידבר איתי". למחרת בבוקר קם הרב מפוניבז', והנה השעה שבע. זאת הפעם הראשונה שהוא קם בשעה שבע. ברציף הרכבת הוא היה צריך להיות ברבע לשמונה, הוא עשה חשבון שאם הוא הולך להתפלל בציבור הוא לא יספיק להגיע לרציף הרכבת בשעה היעודה. "ברגע הראשון חשבתי לוותר פעם אחת על תפילה בציבור. הרי מדובר בצרכי רבים. אבל אחרי דקה החלטתי, לא, לא. המדרש אומר בפרשת ראה, שהקב"ה אומר "אין אדם שומע לי ומפסיד". עוד לא נולד האדם שהפסיד בגלל תפילה בציבור. לא נולד עדיין האדם שהפסיד מדיבור של תפילה, לא נולד אדם ששומע להלכה ומפסיד.

אין כזה דבר. מתאר הרב מפוניבז': "החלטתי שאני מתפלל בציבור ויהי מה. סיימתי את התפילה בשמונה וחצי. לכאורה אין לי סיבה ללכת לרכבת. אבל סוף סוף צריך לעשות השתדלות, אז יצאתי לכיוון הרכבת. הגעתי בעשרים לתשע. שלוש דקות אחרי בא העשיר במרוצה, והתנצל שהוא איחר את הרכבת של שמונה והוא יוצא בתשע. בו במקום הוא רשם את הצ'ק הגדול הזה שאתם רואים עכשיו", סיים הרב מפוניבז' את סיפורו.

"בחורים יקרים", הרעיף עליהם הרב יסודות לחיים יהודיים, "לא באתי להראות לכם שלא הפסדתי מתפילה בציבור. זה פשוט. באתי להראות לכם משהו אחר. באתי להראות לכם שאם הייתי 'אויבער חכם', והייתי הולך להתפלל ביחידות, והייתי רץ ברבע לשמונה לרכבת, הייתי מחכה עד שמונה ורבע ורואה שהעשיר לא נמצא, אין עוד טעם לחכות. הייתי הולך הביתה בלי השיק הזה. אם הייתי משקיע בהשתדלות במקום בתפילה, הייתי חוזר הביתה בלי הצ'ק הזה.

רגע לפני ימי הפורים הקרבים ובאים, שעה שרבים מבני הישיבות יוצאים לאסוף כספים על מנת למלא את קופותיהם הריקות של מוסדות התורה, חשוב לזכור את הסיפור הזה ואת הלקח שבו. דין ימי הפורים כדין שאר ימות השנה.

השארת תגובה