וַיַּעֲמֹד בֵּין הַחַיִּים, וּבֵין הַמֵּתִים • אני לא רובוט

הקלישאה הזו ולפיה אנחנו המתנדבים פועלים כרובוטים, שמים הצידה את הרגשות – לא אני! לא אף אחד מחבריי! • בערלה יעקובוביץ נזכר ומתאר רגע אחר רגע את הערב הקשה: את הצלילים המתנגנים ואת הכאב החותך בבשר החי

בערלה יעקובוביץ
בערלה יעקובוביץ

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בְּכִיוֹת
שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת
וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת
כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת….

מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי
וְלִפְנֵי קוֹנֵךְ תְּחִנָּתֵנוּ הַפִּילִי
וּבְעַד עַמֵּךְ רַחֲמִים שַׁאֲלִי
כִּי כָל לֵבָב דַּוָּי וְכָל רֹאשׁ לָחֳלִי…

זה היה עוד ערב שגרתי למדי. החזקתי את חיהלה על הידיים. בעוד דקות אניח אותה על יצועה.

המטבח היה אפוף ניחוחות ארוחת הערב, באתי לעזור לרעייתי. הנה היא מחייכת אליי, חיוך מתוק של בת לאבא, ממוסס כל לב…

ועל הצג… על הצג עוד הודעה שגרתית: 'תאונה בין אוטובוס למשאית בכביש ים-ת"א. נפגעים רבים. הוכרז אר"ן'.

בתוך דקות שעטתי לכיוון. הקלישאה הזו ולפיה אנחנו המתנדבים פועלים כרובוטים, שמים הצידה את הרגשות – לא אני! לא אף אחד מחבריי!

אלוקים! אני אומר… אלוקים אל דמי לך… זה קו 402! המעבר החד הזה. כמה שאהיה מתורגל. הפעם הלב הולם.

על הקו יהודה משי זהב:

• פיגוע!?

יש חשש כזה.

• הרוגים!?

ככל הידוע לי – 3 קורבנות.

מרחוק כבר נראתה הזוועה, שדה הקטל. על האספלט הקר היו פזורים נפגעים. 30 מטרים של דם ואש ותימרות עשן הפרידו בין המשאית עם הזרוע הקטלנית לבין אוטובוס הדמים.

תיקי יד… תפילין… כובעי לבד… פאות… נגנים… ספרים… תפילין… והנה גמ' ברכות… תעודת זהות… צעיר בן 17. ריבונו של עולם… משקפים… הכל מוכתם בדם..

עשרות מתנדבים פזורים בזירה המדממת. צעקות הפצועים נמהלות בקולות העולים ממכשירי הקשר. בני משפחה מתרוצצים מבועתים ומחפשים את היקר להם מכל.

אחד המתנדבים מקבל פיקוד. ההוראות קצרות. פועלים יחדיו, כולם, בני כל העדות והחוגים. מי ליד הפצועים, מי לאיסוף הממצאים כדי להביאם לקבורה.

אני פורק ציוד, תאורה ואביזרים נוספים. כן אני מזהה מיד. ושקיות…שוב שקים לבנים.

אמא… אבא… אח… אחות… כלה. ילדים. אחיות… כל הגילאים. כל החוגים.

הם רק נסעו מירושלים לבני ברק. הקו הזה שכולנו מכירים מילדות. כל אחד היה בדרכו. עוד נסיעה שגרתית. מי לשמחה. מי לחגוג יום נישואין. מי בדרך להקים בית. בדרך לבקר הורים. לחזור לישיבה.
הייתי לצערי, בפיגועי תופת רבים. ראיתי כבר הכול. תמיד תמיד נפשי יוצאת לשמוע את סיפור חייהם של הנפגעים הם עלו אל נסיעה מספר….. תמימים לעולה… אל מותם.

בקרובי אקדש!!

בעוד שעות נתדפק על בתיהם של המשפחות. נעמוד בפניהם בפנים חתומות. הם יידעו מיד. הם תמיד מבינים שזה הרגע שבו חייהם משתנים. בשיניים חורקות… כשהרקות הולמות הם יצדיקו עליהם את הדין.

אני שומע את קולות הבכי העצור. ולפתע השקט… שקט כל כך רועש…

אט אט חוזרים כולם אל כלי הרכב. באמבולנסים הפצועים וההרוגים. כעת נתחיל לסייע במלאכה הקשה מכל; הזיהוי. אוי, הזיהוי. הלב נשבר, הלב נקרע. מאליהן עולות וצפות מילות השיר: אתיתי לחננך, אוי, בלב קרוע ומורתח…. לבקש רחמייייייייייייים, לבקש רחמיייייים…

ברגע אחד, צלצול הטלפון קוטע את חוט המחשבה.

ראית את אח שלי!? תוהה הקול מעבר לקו…

כן, אחי, ראיתי… הוא פונה פצוע… רוצה לומר; החזקתי את תעודת הזהות שלו…מוכתמת בדם. אני יודע. לצערי אני יודע מה עלה בגורלו. אבל לא אגיד לו.

יחלפו שעות, עד שהוא יגלה את מה שכולנו כבר ידענו. אחיו כבר אינו בין החיים. עוד משפחה שהשכול והיגון הפכו לדיירי קבע.

ובשעות הקטנות, לאחר שהושלמה המלאכה, אני נכנס לטבילה במקווה הטהרה בטרם אכנס הביתה. מי יכול לעצום עיניים. המראות, הקולות, הפנים והשמות ממשיכים לרצד מול העיניים, גם בשעה שהעולם נם על יצועו ובעוד שעה קלה יחלו ראשוני מתפללי הוותיקין לקום מיצועם.

ומאליה מתגלגלת התפילה-תחינה מתוך תפילת נעילה:

מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי
וְלִפְנֵי קוֹנֵךְ תְּחִנָּתֵנוּ הַפִּילִי
וּבְעַד עַמֵּךְ רַחֲמִים שַׁאֲלִי
כִּי כָל לֵבָב דַּוָּי וְכָל רֹאשׁ לָחֳלִי…

השארת תגובה