איבדו את ההגה • ינון פלח ומשברם של אגד

ינון פלח
ינון פלח

שוב התמונות הקשות. שוב הקולות המוכרים. שוב אסון. שוב הרגעים הללו שלופתים את הראש ואת הלב ומונעים ממך להמשיך בשגרה הרגילה.

יום ראשון היה עוד יום. תחילת שבוע, שעת ערב. ההודעה הראשונה הייתה דיווח, כמעט שגרתי ברצף הדיווחים: תאונה בכביש 1.

הודעות מן הסוג הזה, למרבה הצער, הפכו לשגרה. תאונות דרכים הן מהמכות הקשות של ישראל. מספרם של ההרוגים במלחמות קטן משמעותית משל אלו שניספו על אם הדרך.

חלפו דקות אחדות, עד שהתמונה הקודרת החלה לקבל צבעים, שמות, קולות ומראות.

כאן המקום להתריע על רעה חולה שפשתה בקרב המחנה: לצד אינספור מעשי החסד, לצד העובדה שרבים מהמתנדבים עזבו את סדר היום שלהם על מנת לשאת במלאכה הקשה מכל – פינוי הפצועים, פינוי ההרוגים ואיסוף הממצאים; לצד כל זאת, אנשים מקרבנו מרשים לעצמם לשלוח תמונות וסרטוני וידאו קשים לצפיה שצולמו בזירה. כבוד החיים וכבוד המתים נרמס במחי לחיצת כפתור. איך עולה על דעתו של מאן דהוא לשגר למרחב התקשורתי תמונות המעוררות קבס ובחילה?

מדוע מי שאינו בזירה אמור להיחשף למראות הללו? מה זה תורם? את מי זה משרת? איך, ריבונו של עולם, ניתן להפיץ סרטון שבו רואים אנשים המפרפרים בין חיים למוות? מה העניין בחילול כבודם של המתים והחיים כאחד? האם יש מישהו אחד מביננו שחושב שראוי להפיץ תמונות וסרטונים מהסוג הזה?

היצר הלא ברור של בני האדם להוכיח מי מעודכן יותר, מי היה הראשון, למי יש את מכלול המידע ומי יודע יותר מכולם – הוא אחד מאבות היסוד של הרס המרקם החברתי.

הגיע הזמן לגלות בגרות. לא, אין צורך להפיץ את שמות ההרוגים עוד לפני פרסומם הרשמי. אין חובה להפיץ מידע לא אמין ולא בדוק שלא הגיע דרך הגופים האמונים על הדיווחים הללו.

במקרים רבים, המשפחות מתעדכנות עוד לפני שנציג רשמי הגיע לבשר להן את הבשורה האיומה. האם זו הדרך שבה בני אדם צריכים להתעדכן על אובדנו של בן משפחה?

הייתי מצפה, מכל מי שמגיע לזירה, בעיקר אם תפקידו ליטול חלק בהצלת חיים, לעסוק במלאכתו הראויה לכל שבח. די לכם במראות המזוויעים אליהם אתם נחשפים. אין צורך לשתף את יתר החברים. אין צורך לשגר למרחב הווירטואלי את הזוועה הזו. זה לא מוסיף לנו דבר. זה אפילו לא מספק את יצר הסקרנות והמציצנות. לכל היותר, זה הופך את כולנו לקהי חושים במקרים אחרים.

די לנו בצער הקשה מנשוא עם פרסום שמותיהם של הנספים. העובדה שכמעט כל אחד מאיתנו הכיר בדרך כזו או אחרת את אחת המשפחות, היא כשלעצמה תוספת צער, ובשבוע הזה כולנו חשנו את צערן של המשפחות. כולנו היינו שותפים לאבלן הכבד.

ובימים אלו, כאשר הלב שותת, עולות מאליהן מילות המדרש באליהו רבה, בלחן המוכר והמרגש של מוטי אילוביץ: "על כל צער וצער שיש לישראל, אני עימהם…"

איבדו את ההגה

חברת אגד לא זקוקה ליחצן. היא זקוקה למישהו שמתמחה בניהול משברים.

העובדה שנהג החברה היה מעורב בתאונה קטלנית בה קיפדו את חייהם שישה אנשים, שנתיים לאחר שהיה מעורב בתאונה דומה, היא אות קלון לחברה.

המודעה שפירסמה החברה ביומנים החרדים, הייתה סרת טעם. אפשר היה לנסח אותה אחרת. נאמנים עליי דבריו של אריה פרנקל, שהיה אחראי על ניסוחה, שהיו שיקולים לכאן ולכאן ולבסוף נבחרה המודעה המדוברת. אך לא נוסח המודעה הוא שהכעיס רבים מהציבור החרדי. דווקא תגובתו של דובר אגד רון רטנר בראיון לתקשורת, היא שהוסיפה מלח על פצעי התאונה שטרם הגלידו.

כך נהוג לפרסם מודעות אבל במגזר, הצטדק רטנר בראיון לתקשורת. ובכן, ממש לא. לו רק היה מעלעל באחד מהיומונים החרדים היה מבחין רטנר במודעות אבל רבות ובאינספור כוסות התנחומים הפזורות בין עמודי העיתון מידי יום ביומו. לא כך מנסחים מודעת אבל בציבור החרדי.

אנחנו לא עדר בופלו שצריך לנחם את הרועה על כך שאיבד כמה ראשי בקר. הציבור החרדי אינו מספר ולא חלק מסטטיסטיקה כלשהיא. היגון והשכול היכו השבוע בשש משפחות שביכו את אובדן יקיריהן. לכל איש יש שם, משפחה, אבות, ילדים. הצער היה כה גדול, באמת שלא היה צורך להוסיף על כך.

העובדה שבאופן מסורתי, הציבור החרדי אינו נוהג להטיל אחריות על מבצעי התאונה, כי אם לערוך חשבון נפש על מה ולמה עשה ה' ככה, היא תעודת כבוד לציבור, שמבין שהכל גזירת שמים. אבל מכאן ועד להתעלם מרגשותיו של הציבור, הדרך ארוכה.

השבוע הוכיחה אגד שההגה – לא תמיד טוב שיהיה בידיים שלה. זה לא רק התאונה. זה בעיקר התייחסות החברה לאחר האסון הכבד. העובדה שהנהג, ע"פ החשד, שיחק עם הטכוגרף, בזמן שגופות ההרוגים והפצועים עודן מדממות בזירה, אמורה להטריד את מנוחתם של ראשי אגד יותר מכל.

במקום לקום ולומר: טעינו, אנחנו מתנצלים, דוברי אגד בחרו להתפלפל ולהסביר. לקיחת אחריות לא מעידה על חולשה. להיפך, הציבור יודע להעריך אנשים שיודעים לקחת אחריות, גם אם התוצאה כואבת וקשה.

ביום חמישי, אחרי אינספור הסברים וגרסאות פירסמה אגד מודעת אבל נוספת ביומונים החרדים. הפעם, היו בה שמות הנספים. עובדה זו מוכיחה שטענות המוחים היו מוצדקות. חבל על כל הימים שבוזבזו. אם בתחילת השבוע מישהו היה נוטל אחריות ואומר: אכן, טעינו, הדיון הציבורי בנושא לא היה עולה לסדר היום.

דרך צלחה

ובאותו עניין: קו 402 הוא אחד הקווים העמוסים והרווחיים של אגד. כן, הגיע הזמן שמישהו יקח את המושכות לידיו. בלא מעט הזדמנויות, בעיקר במוצאי שבתות וחגים, התחנות בהן ממתינים הנוסעים – הן בירושלים והן בבני ברק, עמוסות לעייפה במשפחות שלמות על מזוודותיהן ומטלטליהן.

במקרים רבים – כשהאוטובוס מגיע אל התחנה, מגלות המשפחות, שהסיכוי שלהן לעלות ולמצוא מקום לכל ילדי המשפחה, אינו גבוה. גם תא המטען מוגבל ביכולת שלו להכיל כבודה של משפחה שלמה.
אין שום סיבה שקו כה רווחי שהביקוש אליו עצום, יסבול מחריקות מהסוג הזה. נוסעים לא אמורים לעמוד כל הדרך. זה גם לא בטיחותי. לא צריך להמתין לאסון הבא כדי להתחיל להפיק לקחים. אין צורך לשם כך בשינויי חקיקה או באינספור דיונים בוועדות הכנסת השונות. לא משם תצא הבשורה. לא הם הפתרון. המחוקק יכול להגביל את כמות הנוסעים. המחוקק יכול לדרוש. אם ההוראות לא מיושמות בשטח, גם עשרה חוקים חדשים לא ישנו את המציאות.

ההגה, כך אומרת הסיסמא, נמצא בידיים של אגד. אך הדברים אמורים גם כלפי יתר החברות שנכנסו לשוק בשנים האחרונות. כל חברה וקוויה, כל קו ומסלולו. זה לא רק הקו בין בני ברק לירושלים. גם קווים אחרים, עירוניים ובינעירוניים. מישהו – אולי משרד התחבורה – חייב לקחת לידיו את ההגה. בטיחותם של הנוסעים איננה בגדר המלצה.

במדינות מתוקנות, אחרי תאונות דרכים קשות, יש שרים שלוקחים אחריות ומניחים את המפתחות. בישראל, גם אחרי מלחמות – נאחזים בקרנות מזבח השלטון. בודדים נטלו אחריות ופינו את כורסת המיניסטר. לרוב, אלו שבחרו לנטוש, עשו זאת מהסיבה הפשוטה: להתרחק מאור הזרקורים מתוך תקווה שכך יוטב מצבו המשפטי.

השארת תגובה