קיבלו דריסת רגל • זיכרון רחוק ותו לא

הכותל המערבי | צילום: ויקפדיה
הכותל המערבי | צילום: ויקפדיה

מאז ומתמיד היה הכותל המערבי משאת הנפש של היהודים. בהיותם בגולה ובשבתם בארץ ישראל. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון". לא לקשת רובינסון ולא לרחבה כזו או אחרת. לציון, ירושלים של מעלה, זו שבקרבה שכנו שני בתי המקדש שחרבו ושבית המקדש השלישי עתיד לשכון בתוכה בעז"ה בקרוב.

ההחלטה להעניק לתנועות הרפורמיות רחבה פרטית משלהן, היא עוד הצגה נואלת בתיאטרון האבסורד שמוגש לאזרחי ישראל בחסות בג"צ.

גם חילונים הפוקדים את הכותל המערבי פעם או פעמיים בחייהם, יבכרו לעשות זאת ברחבה המסורתית, זו שמאות אלפי יהודים מכל רחבי העולם, פוקדים אותה בכל ימות השנה.

את רחבת התפילה המסורתית של הכותל פקדו יהודים גם כשהייתה סימטא צרה מלהכיל, עוד בימי השלטון הטורקי והבריטי בארץ ישראל. לא רוחבה של הרחבה קובע את מרכזיותה. מי שחושב שההסדר החדש בכותל פותח עידן חדש, משלה את עצמו. נכון, יהיו ויכוחים היכן ינאמו ראשי המדינה באירועים ממלכתיים, אך בכך יסתיים הדיון הציבורי בנושא.

קבוצת "נשות הכותל" הייתה צריכה את המאבק הזה כדי להישאר בתודעה. משניתן להם מבוקשם, הן יעלמו בתהום הנשיה. אם לא נחולל מהומות תקשורתיות, המקום הזה יישאר שומם ונטול חיות. הן לא באמת צריכות מקום להתפלל. הן צריכות מקום כדי להתריס.

ככלל, התנועה הרפורמית, בדיוק כמו אחותה הקונסרבטיבית, לא הצליחה להותיר חותם בישראל. מעט מאד בתי תיפלה הוקמו על ידם. גם אלו הקיימים, לא נהנים ממבקרים רבים. הציבור בישראל סולד מיהדות מזויפת. אם כבר ללכת לבית הכנסת, הישראלי החילוני מעדיף את בית הכנסת הישן המוכר להם מבית סבא, על פני הטמפל המפואר.

ברשומות של משרד הדתות רשומים למעלה מ-15 אלף בתי כנסת אורתודוקסיים, לעומת פחות ממאה בתי כנסת רפורמים וקונסרבטיביים גם יחד. מי שלא מצליח להביא אנשים לבתי הכנסת שלו, לא יצליח לשכנע אותם להגיע לרחבה הרפורמית בכותל.

התוצאה ידועה מראש. המדינה, לאור ההכרעה האחרונה, תיאלץ להשקיע מיליוני שקלים בשדרוגה של הרחבה המיועדת עבור הקבוצה השולית הזו. הרחבה תמשיך לעמוד בשיממונה במרבית ימות השנה. אחד הנדבכים של התנועות הרפורמיות שהתפרנסו מקריאת תיגר על הממסד בתואנה של חופש הדת וחופש הפולחן, נשמט השבוע לחלוטין. תהיה להם רחבה משלהם, לא תהיה להם הצדקה לקיומם.

ישנם סכסוכים שאינם ברי פתרון. מי שחשב שהקצאת רחבה נפרדת ל"נשות הכותל", תשקיט את המהומה, לוקה בעיוורון. מחלוקות אידיאולוגיות לעולם עומדות. היהדות האורתודוכסית לא תכיר בקבוצות הרפורמיות בשום שלב. לא קצת, לא בערך, לא בשוליים, ולא בשום אספקט אחר.

מי שחושב שכל בעיה ניתן לפתור באמצעות הסדרה מחודשת במרחב הציבורי, חוטא לאמת. משחר ההיסטוריה נשרו מעם ישראל קבוצות שביקשו לנכס לעצמם את היהדות בטענה כי אף להם חלק בעיצוב דמותו של עם ישראל. תמיד השתמשו בטענה שלאיש אין מונופול על הדת. כולם ביקשו לעצמם ריבונות, עצמאות, מלוכה, שלטון וקביעת סדר יום. כך נולדו המלחמות הפנימיות בעם היהודי.

מה נותר מהם? זיכרון רחוק ותו לא. כולם נזרקו אל פח האשפה של ההיסטוריה. הם הבליחו במשך דור או שניים והתאיידו אל משפחת העמים, לא לפני שהובילו את מאמיניהם להתבוללות. הרפורמים צועדים בדרך הזו כבר שנים ארוכות. טקסי נישואין שבהם משתתפים בצוותא רבאיי וכומר, הם מחזות נפוצים בקרב הרפורמים. ההתבוללות בקרב הקהילות הרפורמיות בארה"ב מגיעה לעשרות אחוזים.

רק תחשבו מה עלול להיות כאן בעוד דור או שניים. אם מאמצים את ההיגיון שבו כל קבוצה רשאית לראות עצמה עצמאית ובעלת טקסים משלה, לא ירחק היום שבו כל עדה תדרוש רחבת כותל משלה. אם לרפורמים יש זכות לרחבה משלהם, מדוע יגרע חלקם של הכושים העבריים, של עדת השומרונים, של יוצאי חבל הסודטים או של עולי פקיסטן. גם הם יחפצו לנהל את טקסי הדת כאוות נפשם ברחבה נפרדת.

הכותל המערבי אינו מקום פרטי של אף אחד. זהו המקום המקודש ביותר לעם היהודי. עד היום הוא היה הסמל שמאחד את כולם, חרדים, דתיים וחילוניים. מהשבוע, אודות לפסיקת שופטי בג"צ, הפך המקום לסלע המחלוקת.

מעניין כיצד יגיבו שופטי בג"צ אם מישהו יגיש עתירה שבה ידרוש להקטין את המגן דוד בדגל המדינה בכדי להכניס שם אלמנטים אחרים. הרי אם לכל קבוצה מותר לדרוש את חלקה בדברים הקשורים לפרהסיה, גם הדגל הוא רכיב לאומי השייך לכלל. תחת אותו היגיון, כל קבוצה תהיה רשאית לדרוש שינויים בהתאם להשקפת עולמה. אם בכותל המערבי מותר, גם בדגל ישראל מותר.

החברים של נתניהו

נתניהו מנהל עם התנועות הרפורמיות דיאלוג ממושך שנמשך כמה עשורים. בהשקפת עולמו, הם ליבת יהדות ארצות הברית. כמה מבכירי הארגונים הרפורמים הם ידידיו הקרובים.
אילו לא היה נתון לחסדם של הסיעות החרדיות בממשלה, הארגונים הרפורמים היו מקבלים את מבוקשם בנקל. ההחלטה להעניק להם רחבה נפרדת שבה יוכלו להגדיר מחדש מהי תפילה יהודית, היא לא פחות מאות קין על הממשלה הנוכחית.

אין בדברים הללו קריאת תיגר על פעילותם של חברי הכנסת החרדים. ח"כ ח"כ ורבותיו. בקונסטלציה שנוצרה זהו אולי הרע במיעוטו. ייתכן וניתן היה לבלום את הפרצה בגדר עוד בטרם החלו השועלים לכרסם בכרם. אך זו כבר פרשנות שלאחר מעשה.

נתניהו הוא הסיפור, לא הרפורמים. מי שכבש את המערכת הפוליטית לפני עשרים שנה עם הסיסמא "נתניהו טוב ליהודים"; מי שלחש על אוזנו של זקן המקובלים הגר"י כדורי זצ"ל ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי", לא באמת התכוון ליהדות בתצורתה הנוכחית. מבחינתו, הרפורמים, הקונסרבטיבים, הניאולוגים ודומיהם, הם זרמים ביהדות, בדיוק כמו להבדיל אלפי הבדלות – ויז'ניץ, מיר, בעלזא ופוניבז'.
נתניהו אולי טוב ליהודים, אבל הרבה פחות ליהדות. הנה דוגמא קטנה: באוגוסט האחרון, נתניהו נסע לביקור מדיני באיטליה. הנסיעות לחו"ל חביבות עליו במיוחד. לשכתו טרחה להפיץ את הידיעה שראש הממשלה צעד בשבת בבוקר רגלית לבית הכנסת בפרינצה. אולם משום מה, לשכתו לא טרחה ליידע אותנו שנתניהו סעד במהלך שהותו באיטליה במסעדה שמציעה בשר ארנבים, חלזונות ולובסטרים.

אין זו הפעם הראשונה שנתניהו מבקר במסעדת שרצים. הוא עשה זאת בעת ששהה בניו-יורק. היהדות, לפחות בהיבטים הציבוריים שלה, ממנו והלאה. ראשי ממשלה בעבר, גם כאלו שלא נמנו על שומרי תרי"ג מצוות, הקפידו, לפחות כלפי חוץ, על מראית עין של יהדות. נתניהו בועט גם במוסכמה הזו.

מוטב מנהיגים ששכחו מה זה להיות יהודים, מאשר ראש ממשלה שיודע יהדות מהי ובוחר למרות הכל לבקר במסעדת שרצים. נתניהו, כך מסתבר, סוחב אחריו קופה של שרצים.

מי שמתרשם מכמות הפעמים שנתניהו מזכיר את המילים "בעזרת השם" בנאומיו, הולך שולל אחרי רטוריקה של מי שהפך את תורת הנאום למקצוע חייו. נתניהו נואם היטב. אבל גם מסבירן מעולה, יתקשה להסביר, מדוע ראש ממשלת ישראל שיוצא לנסיעת עבודה מדינית במדינה אירופית, צריך לשבת במסעדה שהתפריט שלה כולל שקצים ורמשים.

שלא תתרשמו לרגע מהעובדה שנתניהו כונן בביתו את חוג התנ"ך כפי שהיה נהוג בביתו של בן גוריון. זו בדיוק הסיבה לתחייתו המחודשת של חוג התנ"ך. נתניהו מנסה להשוות עצמו לבן גוריון. לא רק במספר השנים המצטבר בהן הוא מכהן כראש ממשלה. גם, אבל בעיקר, להיצרב בתודעה כמנהיג שצפה את פני העתיד. מנהיג שהטביע חותם על ההיסטוריה.

המסקנה עגומה: מי שאינו חושש (ואפילו מתפאר בכך) שנכדיו יתבוללו אי אפשר לסמוך עליו בסוגיית חוק הגיור. מי שיושב פעם אחר פעם במסעדת שרצים אי אפשר לסמוך עליו בחוק הכשרות. מי שלא חשש להפנות גב למפלגות שהוגדרו "השותפות הטבעיות", אי אפשר לסמוך עליו בחוק הגיוס. מי שרואה ברפורמים ידידיו הקרובים, שלא יתפלא שהוא מעניק להם נתח מהמקום שממנו לא זזה השכינה.

נתניהו הוא סוחר ממולח ותו לא. מי שלוחץ יותר, מקבל יותר. מי שמתעקש, מרוויח. מי שמאיים, משיג את מטרתו. ואת זה, עושות המפלגות החרדיות היטב. לא כי אנחנו רוצים, אלא כי אין ברירה. כבר כתבנו כאן בעבר, שבהזדמנות הראשונה שנתניהו יוכל לרצות את מי שחולקים עימו השקפת עולם זהה, הוא יעשה זאת בחפץ לב. הוא ינמק זאת בכך שהסיטואציה נכפתה עליו. זה בדיוק מה שנטען השבוע בסוגיית "נשות הכותל" – זה לא אנחנו, זו החלטה של בית משפט שדרש להכיר בקיומם של הרפורמים.

זהו אותו נתניהו מלפני עשרים שנה. זהו אותו נתניהו מהקדנציה הקודמת. הדבר היחיד שהשתנה הוא כושר המיקוח של המפלגות החרדיות. השבוע, לא הייתה זו שעת הכושר שלהם. משהו בכושר הנוכחי, נסדק מעט; גם אם יש לכך הסבר מניח את הדעת.

אם מהלך כזה היה מתרחש בזמן כהונתה של הממשלה הקודמת, תגובת הח"כים החרדים הייתה מרעידה את ירושלים ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. השבוע, הם אולי ניסו להניע את אמות הסיפים באמצעות נאומים זועפים. אך גם נתניהו יודע שכאשר ספינתו הפוליטית עוגנת בבטחה בנמל, שום סערה לא תגרור אותה למצולות.

הס מלהזכיר

עמירה הס היא עיתונאית בעיתון "הארץ". דעותיה ממוקמות בקצה הספקטרום הפוליטי; אולי אפילו מחוצה לו.

אמירותיה, בעיקר בנושא הפלסטיני, הן אפילו לא בתחום של ימין ושמאל. זו לא עמדה של בעד או נגד שתי מדינות; כן או לא תהליך מדיני; חיובי או שלילי להטיל סגר על רמאללה.

דעותיה קוטביות גם ביחס לזהבה גלאון. היא ושכמותיה משניאים את השמאל על החברה הישראלית.

במסגרת הרצאה שנשאה בפורום של אנשי אקדמיה באוניברסיטת Duke אמרה הס: "כאשר אני חושבת על כל חבריי בעזה… לא רק על חבריי… אשר לא יצאו מרצועת עזה בעשרים השנים האחרונות, נשללו מהם דברים בסיסיים רבים, בגלל שישראל מונעת מהם שלום, את הזכות הבסיסית של חופש תנועה. אני מדברת על הצורך הבסיסי של אנשים לנסוע, לנוע, לראות מקומות אחרים, להיות בעלי יכולת לתכנן וגם להיות ספונטני. כל זאת נשלל מהפלסטינים. למעשה, עזה הפכה, והרשו לי להיות בוטה, למחנה ריכוז של 1.8 מיליון איש. אם ברצוני לסכם את המציאות בעזה אומר: מדובר בבית כלא ענק, במחנה ריכוז ענק, אשר תוכנן מראש בידי בישראל ובכוונת מכוון במסגרת תכנית מוכנה מראש להפריד את עזה מהגדה המערבית".

בהרצאה שנשאה באוניברסיטת קנט בבריטניה, בסוף השבוע האחרון, התעלתה הס על עצמה. "אני שואלת את עצמי, האם זקני ציון באמת ישבו יחדיו בתחילת שנות ה-70 ואחר כך שוב בשנות ה-90, ויצרו את כל הפקודות הצבאיות האלה, את כל השינויים האלה? אני מאמינה שהם ידעו בוודאות שהם לא רוצים להחזיר את האדמה, ובשנות ה-90, המסקנה שלי היא שהם רצו לעשות כל שביכולתם לסכל את פתרון שתי המדינות".

הס, בלשונה הציורית, מחייה את עלילת הפרוטוקולים של "זקני ציון". היא מדברת על קנוניה סודית שנטוותה ע"י מנהיגים ישראלים. זו כבר לא דעה פוליטית של אשת שמאל. זו אנטישמיות קלאסית. אילו מנהיג אירופאי היה מתבטא בסגנון דומה, בישראל היו הופכים אותו לפרסונה נון גראטה. על ביטויים מעודנים יותר, קמה כאן קול זעקה.

בשביל מה צריך את ה-BDS ושאר הארגונים הקוראים לחרם על ישראל, אם כאן בישראל יכולה עיתונאית להוציא את דיבתה של ישראל בעולם.

הס איננה עשב שוטה בשולי הערוגה. קדמו לה שורת אישים, חלקים נושאים בתפקידים בכירים באקדמיה הישראלית, שקוראים בפה מלא ובריש גלי להחרים את ישראל.

בעבר כבר הבאנו כאן את דבריהם של כמה מבכירי ארגוני השמאל הקיצוני. הנה תזכורת: ליזי שגיא אשר שימשה בתפקיד מנהלת אגף המידע בארגון "בצלם" ואף היתה פעילה בקבוצת "מחסום WATCH", ב"קואליציית נשים לשלום" ובארגוני שמאל אחרים, התבטאה בעבר: "ישראל גורמת לזוועות הגדולות של האנושות… ישראל מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם. התשובה לשואה היא לא מדינת ישראל כי אם המאבק בגזענות. מדינת ישראל לכשעצמה, דווקא מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם למיניהם: עליונות הגזע, לאומנות, קישור בין עם למדינתו כהכרח קיומי, מדיניות ההפרדה, קשר בין נאמנות לאזרחות, דמוניזציה ל'אחר' ש'מאיים' על הקיום ועוד… אל מול זה, גוזרת ישראל קופונים רבים בעולם, על חשבון השואה".

בהזדמנות אחרת אמרה: "אז איזה עם אנחנו? אנחנו לא מקימים תאי גזים ומחנות השמדה, אבל אילו היו, כמה אנשים היו מתנגדים לכך בפועל ולא בלב? אנחנו מקימים גטאות… נבחרי ציבור ואנשי דת מסיתים נגד ערבים ואיש אינו סותם להם את הפה… אז גם אנחנו רוצחים, טובחים (ראו עזה לאחרונה), מגרשים, מפרידים במחסומים בין אמא לילדיה, בין בני משפחה… איזה מוסר יש לנו? אין לנו! המוסר שלנו הוא אשליה ותו לא".

פרופ' אלון ליאל, הנחשב לאחד מוותיקי הדיפלומטים של ישראל המליץ לפעילי "שוברים שתיקה" להפעיל לחץ לחרם בינלאומי שרק הוא יוכל להשפיע על ישראל, כפי שקרה בדרום אפריקה.

פרופסור נורית פלד אלחנן, המנכ"לית לשעבר של "שוברים שתיקה" הייתה בוטה יותר. "כל התכונות המבחילות שמייחס העולם האנטישמי ליהודים מתקיימות במנהיגי מדינת ישראל", אמרה.

קחו את הרשימה הזו – אלון ליאל, פרופ' נורית פלד אלחנן, ליזי שגיא, עזרא נאווי, עמירה הס – וזו רשימה חלקית מאד, ותגידו לי אם זה לא שמאל קיצוני.

קמפיין השתולים שעורר השבוע סערה, הסתיים בהתנצלות של ראשי הארגון כלפי האישים ששמם שורבב למודעות שפורסמו ע"י ארגון "אם תרצו". מדוע אף פעם אנחנו לא שומעים התנצלות דומה מהצד השמאלי של המפה. מדוע ח"כ הרצוג, ששואף להצעיד את מחנה השמאל לשלטון, לא מתנער מהאמירות הללו? ככה לא מגיעים לשלטון.

ארגוני השמאל כדוגמת "בצלם", יש דין", "מחסום ווטש", "קואליציית נשים למען שלום", "שוברים שתיקה", "הקרן החדשה לישראל" ודומיהם, הם אבן הנגף של הרצוג. כל עוד פעילותם נמשכת, סיכויו של מחנה השמאל לחזור לשלטון קטנים משמעותית. מי שתומך בשלום לא שולל את קיומה של מדינתו שלו.

מאידך, בימין דווקא מחככים ידיים בהנאה. מאז ומתמיד השמאל ידע לדחוק את אזרחי ישראל למרכז ולימין. אנשי השמאל, לפחות אלו שרואים עצמם כאנשי הרוח של המחנה הזה, חוטאים בלשונם פעם אחר פעם. פעם היה זה דודו טופז והתבטאותו כנגד הצ'חצ'חים של הליכוד, פעם הייתה זו השחקנית תיקי דיין בדבריה בגנות האספסוף של הליכוד, ובפעם האחרונה היה זה יאיר גרבוז שפער פיו על מנשקי המזוזות. בכל הפעמים ידו של מחנה הימין הייתה על העליונה. כעת תורם של עמירה הס ודומיה. ככל שמחנה השמאל ינפיק אמרות נפל בגנות יושבי הארץ הזו, נתניהו ימשיך לתכנן את הקדנציה התשיעית והעשירית שלו. אין לו מחליף בימין, אין לו אלטרנטיבה בשמאל.

חוק וסדר

מינויו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים אושר בחודש שעבר בממשלה פה אחד. מנגד, עומדת תלויה עתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון לבג"צ לבטל את המינוי.

מרבית הפרשנים סבורים שהמינוי יעבור גם את מבחן בג"צ. ביום שני, הגישה פרקליטות המדינה את תגובתה המקדמית לעתירה. לטענת הפרקליטות, אכן עולים קשיים ממינויו של דרעי לתפקיד הבכיר, אך לטענתה יש לדחות את העתירה בשל העובדה שאין עילה משפטית לקבלה.

ואני מצטט מתגובת הפרקליטות: "יש בהחלט בסיס לסברה שמינוי דרעי לתפקיד שר הפנים עלול להעצים במידה מסוימת את הפגיעה באמון הציבור, משום המסר הציבורי הבעייתי העולה ממנה. ולמרות זאת, בהינתן העובדה שבית המשפט העליון כבר קבע במינויו לשר הכלכלה כי אין עילה משפטית להתערב בעצם ההחלטה למנותו לשר – אין מדובר בשיקול מכריע".

במילים אחרות: המינוי אינו נוגד את החוק, על אף עמדתו האישית של פרקליט המדינה שי ניצן שהביע את דעתו נגד המינוי. היועץ המשפטי לממשלה הכריע אחרת על אף הניסוח הפתלתל. אם אין מניעה חוקית לאשר מינויו של אדם לתפקיד, לשופטים, גם לא בשבתם כבג"צ, אין סמכות לפסול מינוי שהמחוקק אישרר אותו. המחוקק, קרי הממשלה והכנסת – הם הריבון. את כוחו שואב הריבון מהעם. העם בחר את נציגיו בבחירות שהתקיימו לפני כשנה. נציגי הרוב – היושבים סביב שולחן הממשלה ועל ספסלי הקואליציה, הכריעו פה אחד שדרעי ראוי לשוב למשרד הפנים. אפשר לאהוב את ההחלטה ואפשר להתנגד לה, אבל זו הדמוקרטיה על רגל אחת. מי שמנסה לפסול מינויו של אדם, שלא בדרך שהמחוקק קבע, מכרסם ביסודות הדמוקרטיה עליה מושתת שיטת הממשל בישראל.

טענות פסבדו-משפטיות ופרשנות דחוקה, לא יכולות להוות עילה מספקת לשנות סדרי בראשית. מי שרוצה לשנות את החוק מכאן ולהבא, מוזמן לגייס לפחות 61 ח"כים. ח"כ מיקי לוי מיש עתיד ניסה לקדם הצעת חוק כזו. ועדת השרים לחקיקה פסלה את החוק. ככה זה בדמוקרטיה, לפעמים הרוב בצד שלך, לפעמים הוא בס"ד השני.

משל ושנינה

ביום שני, בעוד שבוע וחצי, ייסגרו שערי הכלא מאחורי גבו של אהוד אולמרט. אם יקבל ביהמ"ש את הסדר הטיעון שהציגו השבוע הפרקליטות יחד עם סניגוריו של אולמרט בפרשת "שיבוש הליכי החקירה", הוי אומר שפרשיות אולמרט, לפחות בהיבט הציבורי שלהן, נמצאות מאחורינו.

אולמרט הוא רק המשל. משל לאדם שהגיע לרום המעלה ולפסגת השלטון ובעוד כשבוע וחצי ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח, כפוף לסדר יום שייקבע לו על ידי הסוהרים שיפקחו על כל תנועה שלו.
כשאריק שרון התבטא פעם שתמיד כדאי להישאר על הגלגל, כיוון שגם כאשר אתה למטה, יום יבוא והגלגל יסתובב ותמצא עצמך שוב למעלה, הוא לא חשב שיום יבוא והמשפט הזה על כל האירוניה שבו, יהווה משל עגום על מי שירש אותו בתפקיד ראש הממשלה. אולמרט נזרק מהגלגל בבושת פנים. הוא כבר לא יוכל לעלות שוב למעלה.

תגובה אחת
  1. כל מילה כסלע

השארת תגובה