"הערבי 'פועל לבדו', הטרור היהודי 'מגובה ברבנים'"

אמנון אברמוביץ טוען שהמפגע הערבי 'פועל לבדו' לעומת הטרור היהודי ש'מגובה ברבנים, פוליטיקאים ומובילי דעת קהל' • כעת, כשהאדם אותו דאג אמנון לרומם על נס 'נתפס' – יחזור בו אברמוביץ? יבקש סליחה?

ינון פלח
ינון פלח

הפיגוע ביום שישי שעבר בתל אביב, היה גם מבחנו הראשון של רוני אלשיך בתפקידו החדש כמפכ"ל המשטרה.

אחרי שנים ארוכות בשירות הבטחון הכללי, אלשיך מבקש להטמיע דפוסי עבודה חדשים במשטרה. זה לא רק ניקוי האורוות שנדרש במשטרה, שחלקו בא לידי ביטוי בסבב מינויים שהחל השבוע במשטרה.

מיד לאחר הפיגוע, ולאחר שמדינה שלימה הבינה שלא מדובר בפיגוע נוסף בסדרת פיגועי הדקירה שהורגלנו אליהם בגל הטרור הנוכחי, הבין גם אלשיך שנדרשת כאן התנהלות אחרת.

בשונה מפיגועים אחרים שבהם מפקדי המחוזות נעמדים מול המיקרופונים והמצלמות דקות לאחר הגעתם לזירה, המפכ"ל הטרי אסר על מפקדי המחוזות ושאר הקצינים הבכירים להתנהל מול התקשורת. הכתבים שסיקרו את הפיגוע בת"א, תינו בשידור חי את העובדה שהכתבים לענייני משטרה, אינם זוכים אפילו לשיחות רקע. אין להם מידע מתוך החקירה, אין להם ציטוטים של בכירים במשטרה. אין להם חומר מלבד מה שעיניו של הכתב רואות בזירה. לכזה סוג של סיקור, התקשורת עדיין לא מורגלת.

הפיגוע בת"א לימד את אלשיך עצמו על ההבדלים המהותיים בין עבודת המשטרה לעבודת השב"כ. בתפקידו הקודם, התנהל בחשאיות. מקרים שלא פוענחו, לא נמרחו על כותרות העיתונים. איש לא דרש תשובות מיידיות. הוא מעולם לא עמד למבחן הציבור.

בתפקידו כמפכ"ל, הבין אלשיך כי הציבור דורש תשובות. הציבור רוצה לדעת מהי מידת הסכנה האורבת. התקשורת ספרה בקול כמה ימי מצוד מנהלים המשטרה ויתר זרועות הביטחון אחר המחבל שביצע את הפיגוע. אלו סטנדרטים שאלשיך לא הורגל אליהם.

השאלות הקשות

נכון לשעת כתיבת השורות, שעות הצהרים של יום חמישי, המחבל טרם נתפס, על אף שהמשטרה הצהירה על התקדמות ממשית בחקירה. ייתכן כי בידי המשטרה כל הפרטים שהובילו לפיגוע ומי סייע בעדו. אך המחבל עצמו טרם נתפס.

וכאן עולות השאלות הקשות, שחלקן יתבררו רק לאחר סיומה של הסאגה ותפיסתו של המחבל.

השאלה הקשה מכולן, מדוע בהוראת השב"כ לא פורסמה תמונתו של המחבל הנמלט עוד ביום שישי, כאשר למשטרה היתה ברורה זהותו של המחבל היורה. רק במוצאי שבת, אחרי שכבר מצא לעצמו מקום מסתור ויתכן שאף הוברח למקום מבטחים, נזכרה המשטרה לפרסם את תמונתו של המחבל, על מנת שהציבור יפקח עין וינסה לסייע למשטרה ללכוד אותו. זוהי החלטה שגויה שגם קצינים בכירים הגדירו אותה כ"הזויה". אין דבר מועיל יותר כאשר מאות אלפי זוגות עיניים בוחנות אחר הדמות החשודה. אם ביום שישי, מיד לאחר שנודעה זהותו של המחבל, תמונתו הייתה מופצת לכל עבר, ייתכן והמחבל לא היה מצליח לחמוק מידיה של המשטרה.

השאלה השניה, עוסקת בהתנהלות מול הציבור. בשל המדיניות החדשה שהנהיג המפכ"ל החדש רוני אלשיך, הציבור קיבל מעט מאד מידע על האירוע. החל מהשעות הראשונות ולכל אורך השבוע האחרון, קציני המשטרה נצרו את לשונם בהוראה מגבוה. אף אחד מהניצבים לא העז לצפצף על ההוראה, בייחוד כאשר משטרת ישראל עומדת בפני סבב מינויים וכל אחד רוצה למצוא עצמו מקודם. מי שלא יישר קו עם המדיניות עלול למצוא את עצמו נפלט מן המערכת באלגנטיות.

אלשיך, שזכה לתשבחות מקיר לקיר על עצם מינויו לתפקיד המפכ"ל, מתחיל להבין שבעולם הצללים שבו פעל עד היום, הכללים היו שונים בתכלית. לציבור ולתקשורת מגיע לקבל מידע. בעיקר, כאשר מישהו צריך להרגיע את האזרחים המבוהלים. אם ביום ראשון, יממה וחצי לאחר הפיגוע, עיריית ת"א ומשטרת המחוז לא ידעו להגיד האם לשלוח את הילדים לגנים ולבתי הספר, משהו בקונספציה החדשה לא עובד נכון. מישהו צריך לדבר אל הציבור, גם כאשר מנסים למנוע ברברת מיותרת של קצינים שהתרגלו להיצמד לכל מיקרופון פנוי. למנוע פטפטת זה חשוב, לא כאשר מדובר באירוע מתגלגל, שבו היורה טרם נתפס והאימה משתלטת על האזרחים.

יחד עם זאת, לא על פי אירוע אחד, חמור וקשה ככל שיהיה, ניתן יהיה לשפוט את המפכ"ל החדש. דרך ארוכה עוד לפניו. הוא ייבחן על התנהלות המשטרה לאורך הדרך. על ציר הזמן נכונו לו לא מעט אתגרים. אם יצלח בהם, יאמרו שמינויו תרם להבראתה של משטרת ישראל. אם ייכשל, ירימו את ראשם קצינים בכירים בדימוס ובהווה ויאמרו: כדי לנהל את המשטרה, צריך מישהו מתוך השורות. להצניח מועמד מבחוץ, בעל רקורד עשיר ככל שיהיה, אין די בו כדי לנהל גוף גדול ומורכב כמשטרת ישראל. המשטרה זקוקה למנהל עבודה מקצועי, לא לפרזנטור.

נאום הנאמנות

אם לא היה חושש מאימתן של הסיעות הדתיות והחרדיות בממשלתו, נתניהו היה מגיע לזירת הפיגוע כבר בליל שבת. מחשש למשבר קואליציוני המתין ראש הממשלה לצאת השבת. זמן קצר לאחר ששלושה כוכבים זהרו מעל השמים של תל אביב, עשתה שיירת ראש הממשלה את הדרך לזירת הפיגוע.

נתניהו נעמד שם, מאחורי דוכן נאומים מיוחד שהובא למקום עם הכיתוב "משרד ראש הממשלה". נתניהו ידע איזה אפקט בכוונתו להשיג בנאום הזה. הוא דיבר היישר לאזרחי ישראל. בדיוק כמו נאום "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" ביום הבחירות, ראש הממשלה דיבר על המגזר הערבי בישראל באופן כללי. הוא דרש מהם נאמנות. הוא הבטיח שכוחות הביטחון יבצעו חריש עמוק ביישובים הערביים על מנת לאסוף את הנשק הבלתי חוקי המוחזק בידיהם של אלפי אזרחים ערבים. הוא דיבר על הערבים והתכוון למצוא חן בעיני היהודים.

הערבים, כמו גם חלק ניכר מלבלרי השמאל, נעלבו מדברי נתניהו. שוב הוא מכליל את כל המגזר, טענו.

כמה מנציגי המגזר הערבי בשילוב מקהלת אנשי תקשורת שנמנים על הצד השמאלי של המפה הפוליטית, מיהרו לטעון בתוקף שהיורה אינו מייצג את כלל המגזר הערבי. זהו עשב שוטה, טענו. הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

הגדיל לעשות הפרשן אמנון אברמוביץ בחדשות ערוץ 2. דעותיו הפוליטיות ידועות היטב. הוא רואה בהתנחלויות כאסון הגדול ביותר של מדינת ישראל. את משנתו האידיאולוגית הוא מפרסם בגלוי, כולל במאמרי פרשנות בעיתונות הכתובה.

שעות ספורות לאחר הרצח ולאחר שדווח שאביו של המחבל נשאת מלחם, התנער ממעשיו של בנו, חידד אברמוביץ את ההבדל בין הציבור הערבי שבו מדובר בחטאו של יחיד שבו אפילו אביו יוצא כנגדו וקורא למשטרה לתפוס את בנו, לבין רוצחי אבו חדיר ומשפחת דוואבשה, שם כולם מגוננים על הרוצחים ולא משתפים פעולה עם המשטרה והשב"כ.

אגב, לדעתו של אברמוביץ, המחבל הערבי-ישראלי פעל על דעת עצמו, לעומת אנשי "תג מחיר" שפעולותיהם מגובות ע"י רבנים, פוליטיקאים ומובילי דעת קהל בציבור הדתי לאומי.

חלפו ימים ספורים והתמונה החלה להתבהר. מסתבר שנשאת מלחם לא פעל בחלל ריק. היה מי שסייע לו. אביו, שזכה לתשבחות על כך שגינה את בנו, נעצר אף הוא והמשטרה ביקשה להאריך את מעצרו. מסתבר שהאב שוחח עם בנו לאחר הפיגוע. כעת הוא חשוד בסיוע ובשיבוש הליכי חקירה. לא מן הנמנע שסייע לבנו להימלט ולמצוא מקום מסתור. גם אחיו וקרובי משפחה נוספים חשודים כמי שסייעו לו. מי שמיהר להציג את המשפחה הזו כטלית שכולה תכלת, ייאלץ להמתין עם התשבחות.

האם שמעתם את אמנון אברמוביץ חוזר בו מהדברים שהטיח בציבור שלם כשהוא מגן בלהט על המגזר הערבי וחובט בזעם במגזר הדתי לאומי? תשכחו מזה. העובדות לא אמורות לשנות את התיאוריה.
כאן המקום והזמן להזכיר שנשאת מלחם אינו הערבי הישראלי הראשון שמבצע פיגוע טרור בגל הנוכחי. המחבל מבית פנורמה קדם לו. גם המחבל שהגיע מהפזורה הבדואית וביצע פיגוע בבאר שבע נמנה על ציבור ערביי ישראל. קודם לכן, ביצע ערבי ישראלי, שנמנה על עובדי חברת "בזק" פיגוע דריסה בירושלים. וזו רק רשימה חלקית.

לפי אברמוביץ, מדובר בחטא של יחידים. הם כנראה לא מושפעים משום דבר. מעניין, יכול להיות שהם בכלל מנויים של עיתון "הארץ" ומשאת נפשם היא להשכין שלום וצדק. העיוורון של אברמוביץ ודומיו לא מאפשר להם להבין שהתקשורת שמרבית ערביי ישראל צורכים, אינה שונה מזו שתושבי עזה והגדה המערבית נחשפים אליה. ערביי ישראל והפלסטינים חולקים אידיאולוגיה זהה.

נאומו של נתניהו לא היה שונה מנאומים אחרים שנשא לאחר פיגועי טרור קודמים. נתניהו יודע לפרוט על הנימים הלאומיים והפטריוטים של אזרחי ישראל. הוא משתמש בפחדים שלנו כמנוף פוליטי. נדמה לי שבדבריו, על אף שהיו עמוסים במליצות ובהבטחות שאין קשר ישיר בינם לבין הפיגוע, נתניהו ביקש לייצר לכידות. יתרה מכך, הוא ביקש למנוע מנציגים אחרים של הימין בישראל, לתפוס את הכותרות. רגע לפני שליברמן תופס לו את הפריים ומצהיר על כך שללא נאמנות, ערביי ישראל יאבדו את אזרחותם, נתניהו מיהר לשלוף את נאום הנאמנות שלו. עדיף לעשות זאת במקום הפיגוע, סמוך ונראה לנרות הנשמה שהובערו ע"י אזרחים במקום שבו המחבל קיפד חיי אזרחים חפים מפשע.

טרור ופוליטיקה

ועל אף הדברים האמורים, מותר וצריך לשאול: במה שונה דמם של אזרחי תל אביב מדמם של אזרחי קרית גת, ירושלים וערים אחרות? הטרור מכה בכל מקום. מדוע ראה נתניהו צורך להתייצב במקום הפיגוע רק כאשר הוא מתרחש בתל אביב? מדוע השיירה המאובטחת לא עשתה את דרכה לאינספור זירות של פיגועי טרור בירושלים, מרחק של חמש דקות נסיעה ממעונו של ראש הממשלה?

הדעת נותנת שנתניהו חשש מיריביו הפוליטיים. העובדה שמדובר במחבל בעל אזרחות ישראלית, עשויה להצית מחדש את שאלת נאמנותם של ערביי ישראל. נתניהו ידע שאל הוואקום הזה עשויים להיכנס ליברמן, בנט ושות'. הוא רק ביקש להקדים אותם. החישוב שלו היה פוליטי גרידא. על הדרך, תושבי הערים האחרות שספגו פיגועי טרור, חשו שדמם שווה פחות. זה כנראה פחות מטריד את מנוחתו של ראש הממשלה, שבימים אלו ממש, עסוק בלהבטיח את מועמדתו כיו"ר הליכוד, בדרכו לקדנציה חמישית כראש ממשלה.
חוסר משילות

עובדת היותו של נשאת מלחם ערבי ישראלי מציפה בעיה נוספת, ארוכת שנים.

זו לא רק הנאמנות. מדינת ישראל מכילה בתוכה שתי מדינות שונות. האחת, מקפידה עם אזרחיה על קוצו של יו"ד. בשניה, אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה.

במדינה האחת, זו שאמורה להיות מסודרת ומבוססת על מערכת חוקים תקינה, הכל מסורבל. קחו את תל אביב כמשל. אם תנסו לסגור מרפסת בעיר העברית הראשונה מבלי שקיבלתם לכך אישור, מהר מאד תגלו כמה דוחות וקנסות תספגו. אם תבקשו להוציא אישור, תיאלצו לעבור 'ויה דולורוזה' של ועדות, מחלקות, אגפים, אישורים, חתימות, עורכי דין ומאכערים.

במדינה השניה, הכל מותר. סעו לנגב, טיילו בגליל. תבחינו כיצד צומחים שם בתי פאר. ללא ועדות, ללא אישורים. ג'ונגל כפשוטו. ערביי ישראל מרשים לעצמם להשתלט על קרקעות. לבנות, להרחיב,
להוסיף. שלא לדבר על הפשיעה הכלכלית שבה משפחות שלמות משתלטות על שטחים חקלאיים ועושים בה כברכושם הפרטי. בעלי אדמות חקלאיות, שאדמותיהם נגזלו מהם כבר הרימו ידיים. הנשק שמסתובב במגזר הערבי משמש לעיתים כאיום כנגד מי שמעז להתלונן. אף אחד לא רוצה לקחת סיכון על חייו. כך, מבלי משים, התפתחה כאן מדינה בתוך מדינה.

נתניהו צדק בנאומו במוצאי שבת, שערביי ישראל לא יכולים לחיות במדינה ולקבוע לעצמם כללים אחרים מכפי שהמדינה קבעה. יש רק בעיה אחת: הבעיה הזו לא החלה היום. ממשלות ישראל לדורותיהן, נכשלו בטיפול במשימה שהייתה אמורה לעמוד בראש סדר העדיפות הלאומי של ישראל. כולם עצמו את עיניהם. נתניהו לא יכול לבוא בטענות לערביי ישראל. מאחר שתשע שנים נתניהו הוא ראש הממשלה, הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו. הוא הריבון. הוא גם האחראי.

מדבר סקר

הבחירות רחוקות, אבל מישהו צריך לפרנס את מכוני הסקרים. מכון מדגם בבעלותם של מינה צמח ומנו גבע, ערך בימים האחרונים סקר עבור 'ידיעות אחרונות'.

הסקר ביקש לבחון את אופן ההצבעה לכנסת, לו הבחירות היו מתקיימות היום. התוצאות פחות חשובות. למעשה, אין להם כל חשיבות. הסקר, ובעיקר הפרשנות הנלווית אליו, מנסים לקבוע כאן סדר יום.
דומה שכל הסקר נועד לבדוק, מהי הדרך הנכונה להפיל את נתניהו. "הליכוד יורד", הייתה אחת מכותרות הסקר. "כחלון וסער לוקחים מהליכוד", הייתה כותרת נוספת. טור הפרשנות שנלווה לידיעה שעסקה בסקר קבע נחרצות: "ממשלת 57". כלומר, לנתניהו אין רוב. והנה ציטוט מתוך המאמר עליו חתומה סימה קדמון: "תוצאות הסקר מעלות, שאילו הבחירות היו מתקיימות היום, נתניהו היה מתגעגע לממשלת ה-61 שלו. למעשה, ספק אם הוא היה מצליח להקים ממשלה. מהנתונים עולה, שהממשלה הנוכחית הייתה מקבלת 57 מנדטים בלבד. או במילים אחרות: אין לנתניהו ממשלה".

הטקסט הזה מופיע כפרשנות ולא כדיווח עיתונאי. הקורא אמור להבין שלנתניהו אין ממשלה. יש רק בעיה אחת קטנה: לנתניהו יש ממשלה ויש בה רוב של 61. ובדמוקרטיה, זה הדבר היחיד שקובע. יש ממשלה שנבחרה לפני פחות משנה. נותרו יותר משלוש שנים עד לסיומה החוקי של הקדנציה הנוכחית. אבל לידיעות אחרונות שהזמין את הסקר אצה הדרך.

זיכרון הציבור קצר, ועל כך בונים עורכי הסקרים. אבל אם תפשפשו בארכיון תגלו שערב הבחירות, לפני קצת פחות משנה, הסקרים צפו מרוץ צמוד בין הרצוג לנתניהו. בחלק מהסקרים, המחנה הציוני הוביל במנדט על פני הליכוד. איך זה נגמר, היום כולם יודעים. יתכבדו הסוקרים ולא ימהרו להציג את מרכולתם לכל דורש. לכל הפחות, שיציבו כוכבית קטנה עם הכיתוב: "בסקרים שערכנו ערב הבחירות ובמדגמים שערכנו ביום הבחירות, טעינו בענק. קחו את תוצאות הסקרים בערבון מוגבל".

אגב, מעניין להתעכב על נתון אחד מתוך הסקר. הנתונים מלמדים שאם כחלון וגדעון סער יתמודדו ברשימה משותפת, כוחם שווה ל-12 מנדטים. אם כחלון לבדו שווה כיום עשרה מנדטים, לא בטוח שחיבור בין שני פורשי הליכוד, יניב תוצאה שונה.

השארת תגובה