איש ספר ● 300 ספרי קריאה ב-30 שנות כתיבה

הרב יעקב הופקוביץ משוחח עם הרב ישראל גליס על מפעל חייו: מה גרם לו להוציא את הספר הראשון ("שלמה המלך וחכמתו")? איך מציירים דמויות מהתנ"ך? ומי הרב שקרא את הספרים לפני השינה ובבוקר העיר את הערותיו המחכימות?

הרב ישראל גליס והרב יעקב הופקוביץ, צילום בועז בן ארי (10)
הרב ישראל גליס והרב יעקב הופקוביץ, צילום בועז בן ארי (10)
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

הרבה כתבו וכותבים ספרים לילדים ולנוער. אבל החכמה היא לכתתוב לילדים ספרים שהם לא רק מעניינים אלא גם חינוכיים ומהווים המשך ללימוד בחיידר או בבית הספר, וזה מה שעושה הרב יעקב הופקוביץ כבר 30 שנה, בהתייעצות עם גדולי המחנכים והרבנים.

עשרות ומאות ספרי ילדים כתב הרב יעקב הופקוביץ בעשרות השנים האחרונות, כולם ספרים לימודיים וסיפורי חכמים וצדיקים שהם מוסר השכל.

עם ימי החנוכה, חג החינוך, ירדתי אל ביתו ואל חדר העבודה שלו, שם נוצרים הסיפורים והרעיונות.

תוך כדי שיחה איתו נולד עוד רעיון לסיפור ולספר, וכשנפרדנו כבר היו במוחו כמה ספרים.

הרב יעקב הופקוביץ, כמו שתקראו בריאון עצמו, נתן דעתו גם על היעצבו והגרפיקה והציורים המרהיבים בספריו צוירו על ידי מספר ציירים, בראשם מוטי הלר, צייר מוביל בציבור החרדי.

● מתי התחלת לכתוב?

"לפני 25 שנה בערך. למעשה, כבר כילד הייתי כותב לעצמי כל מיני חיבורים וסיפורים. אחרי נישואיי התחלתי ללמד ולעסוק בחינוך בשלב מסוים, ואז גיליתי שישנם הרבה דברים שהילדים פשוט לא יודעים. למשל, לימדתי נביא והגענו לשלמה המלך שידוע כחכם מכל אדם וכמי שידע את שפת החיות וכו', אבל הילדים בקושי ידעו לספר לי עליו משהו. גם מי שקצת ידע נביא, זכר מדמותו רק את הסיפור עם שתי האימהות שרצו לחתוך את הילד. אבל על החכמה הגדולה של שלמה, אף אחד לא ידע. ואז לקחתי על עצמי כמשימה לספר לדור הצעיר מה הייתה חכמת שלמה המלך. עשינו עבודת מחקר בספריות שונות, למצוא כל מיני ספרים ישנים, 'ילקוטים' ומדרשים שונים, אספתי חומרים, ואז ניגשתי לכתיבה עצמה בדחילו ורחימו, ולבסוף הוצאתי לאור כאברך צעיר את הספר הזה, 'שלמה המלך וחכמתו', שהיה ספר הביכורים. באותו הזמן, לפני כ-30 שנה, התקיים כינוס מסוים באולמי אפריון, ולקחתי עמי כמה ספרים ושמתי על שולחן בכניסה, למכירה. לא האמנתי, אבל הייתי צריך למלא את השולחן שוב ושוב, לאחר שהספרים פשוט 'נחטפו'… ואז התחלתי גם להכניס את הספרים לחנויות. לא היו אז כמעט ספרי קריאה לילדים. חוץ ממני היה גם הרב גרליץ וספריו, 'בעקבת אבותינו' ו'דרכי אבותינו' ועוד כמה בודדים. יותר מזה פשוט לא היה. ואז המשכתי הלאה לכתוב ולהוציא דברים שראיתי בהם חוסר בידע. לספר מי היה הרמב"ם, מי היה רש"י ומתי הם חיו והיכן. אלו היו ספריי הראשוניים".

● איך היו התגובות הראשונות?

"נפלאות. מחנכים אמרו שהם פשוט קיבלו חומר לספר לילדים, על חכמת שלמה וכו'. יש דברים שהם עצמם לא כל כך ידעו, כי לא היה להם זמן לחפש, כמוני, עובדות במדרשים ישנים מה הייתה חכמת שלמה, והספר הזה עמד לעיני מורים והורים. וגם הילדים, ידעו לצטט סיפורים רבים מתוך הספר כאשר דיברו בחיידר על שלמה המלך".

● ומה הלאה?

"המשכתי הלאה בסיפורי צדיקים, לפני שהוצאתי את סיפורי הנ"ך, כי ידעתי שהנ"ך הוא נושא לא פשוט וצריך לכך הכנה ראויה והתייעצות עם גדו"י איך להעביר את הנושאים לילדים. בנביא הרי מתוארות מלחמות וכן מנהיגים שעשו הרע בעיני ה'. איך מציגים את זה? לכן השארתי את זה לשלב הבא. בינתיים הוצאתי ספרים על דמויותיהם של דוד המלך, וכן גדולי עולם כמו רש"י, הבית יוסף ועוד".

● כשאתה מוציא, למשל, ספר על דוד המלך, איך אתה מצייר אותו?

"זו בעיה רצינית שבאתי לפתור באמת. בציבור הכללי, למשל, יודעים דברים על אישים בתנ"ך צורה מאד מעוותת, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הציורים. לכן אצלנו היה כלל יסוד: אנחנו לא מציירים את הדמויות מהתקופה ההיא. אחד העקרונות שלנו היה לא לצייר דמויות מהתנ"ך, למרות שישנם חלק מגדולי ישראל שאומרים שזה לא נורא. כי הקו שלי, בנוגע לדמויות מהתנ"ך, הוא להשאיר מקום לדמיון. לעתים אנחנו כן מראים את הדמות כביכול, אבל מהצד או מהגב ולא מהפנים".

● אם אני מנתח את השינוי בספרים שלך, הספרים הראשונים שלך הם לדעתי יותר 'כבדים' והיו מיועדים לתקופה אחרת לגמרי. הספרים על שלמה ודוד המלך, ועל רש"י יצאו לפני 25 ו-30 שנה, בתקופה שילדים ישבו וקראו זמן ניכר אפילו ספר ארוך. אבל היום כבר רואים את זה פחות, ואני אכן רואה שעברת לספרים אחרים, יותר קלים, כמו למשל הספרונים של סדרת "אור עולם".

"'אור עולם' זו סדרת ספרונים בת 88 ספרונים. הייחוד שבה הוא שכל חוברת אינה סיפור בלבד על הדמות, אלא ב-16 העמודים שבספרון המלווים בציורים, אנחנו רוצים שהילד ילמד מי היה האיש, על תולדותיו והדברים העיקריים בחייו, מתי נולד, מתי נפטר, היכן פעל ומה עשה, כדי שהילד ילמד להכיר את הדמות. בכל יום ילדים שומעים על גדולי עולם, כמו רבי חיים מוולוז'ין, אבל לא יודעים מי הם היו, ובצורה קצרה ותמציתית אנחנו מספרים על תולדותיו בספרון, כדי שהילד ילמד להכיר. גם הציורים כאן, פרי עטו של מוטי הלר, צייר הבית שלנו, משודרגים. בכלל, לציורים יש תפקיד מאד נכבד בכל ספרינו. הם עוזרים להמחיש את הנושאים, ולפעמים הציור משפיע להבין הטקסט יותר טוב. אדם מבוגר שלוקח טקסט ליד, כמו למשל כריכת הספר על רש"י, עיניו מיד נתקלות במילים 'רש"י רבן של ישראל' ורק אח"כ בציור, אבל ילד שלוקח ספר – דבר ראשון הוא מסתכל על הכינור ועל הציור בשער ורק אח"כ על הטקסטים. הציור הוא מאד חשוב. הוא נותן המחשה למה שהילד קרא, ולעתים משלים את מה שהיה חסר בטקסט בכוונה. לפעמים אנחנו מדלגים על קטע בסיפור, כי אנחנו יודעים שהוא יושלם בציור. כל זה, כמובן, חוץ מהחוויה האסתטית שיש בהסתכלות בציור יפה".

● כשאתה כותב, אתה מכוון לגיל מסוים? אתה רואה בזה שליחות לסייע להתפתחות החינוכית של הילד?

"אם אנו מדברים על ספרים כמו 'הנשר גדול', 'דוד מלך' ו'ולירושלים עירך', אלו ספרים שמיועדים לגילאי ה-7-8. ואגב, לא רק… למשל, 'ירושלים עירך' מציעה יריעה רחבה על בית המקדש הראשון והשני, ובתשעה באב יש גם הרבה מבוגרים שקוראים בו. הוא מוגש בצורה קלה ומעניינת, והוא אחד הספרים הכי מוצלחים שלנו. אבל למשל הסדרה 'הפרשה מספרת לי', מיועדת לילדים בגילאי 3-4 (לבד מסדרה נוספת לפרשת השבוע שהיא לגילאים 7-8). אנחנו הרי יודעים שגם הטף היו בהר סיני. ולמה הביאו אותם? לא מצאו בייביסיטר? אלא שהיה עניין להביא גם את הטף, שכולם יהיו בהר סיני. אלא שכל אחד קולט את התורה לפי הרמה השכלית שלו. הטף קלטו אז מה שהם היו יכולים לקלוט בגילם. וגם לימוד תורה, לא בא לידי מיצוי בלימוד חד פעמי, ומה שהילד שומע בגן, בשנה הבאה הוא יבין בצורה יותר מעמיקה, ובכל שנה מסבירים בצורה יותר מובנת לשכלו שבגר. לכן כתוב במדרש: קול ה' בכח, אמר רבי לוי כל אחד לפי הכח שלו, אנשים נשים וטף".

● הספרים שלך הם כולם ספרי צדיקים, או סיפורי תורה ותנ"ך.

"זו הנישה שלנו, ספרים שנהנים מהם וגם לומדים מהם. יש גם מקום לספרי מתח וכו', ילדים צריכים את זה, אבל זה לא אני. אני מוציא ספרים שלומדים מהם תוך כדי הנאה. למשל, סדרות 'הפרשה מספרת לי' או 'פרשת השבוע לילדי ישראל' מיועדת לילדים קטנים שהלבבות שלהם פתוחים אז. בגיל הזה אתה יכול להנחיל להם ע"י סיפורי התורה, אמונה תמימה בבורא ואהבת תורהף כל ילד לפי גילו. המטרה שלנו היא לא להרבות ידע אלא להרבות אהבת תורה בגיל הרך, וע"י שהילדים קוראים ושומעים את הסיפורים שבתורה – הילד מתלווה אל הסיפורים. כשאברהם ושרה יוצאים למסע הראשון לארץ ישראל, הילד מרגיש שהןא מתלווה אליהם. ואח"כ הוא עומד בצד ליד יעקב שישן על אבן ומצטער. המטרה היא שירגישו הזדהות עם הדמות".

● הוצאת גם ספר לחנוכה, "החנוכיה מספרת לי". איך הפידבק עליו?

"הפידבק הטוב ביותר הוא שבכל שנה לפני חנוכה נמכרות כמה מהדורות, וכשנגמר מידי מהר יש בלגן גדול… אבל אנחנו תמיד משתדלים שיהיה מספיק. מסתבר שהציבור אוהב את העבודה ומעריך את ההשקעה והמחשבה שיש בכל פרק ועמוד".

● אתה כותב על דמויות מהתנ"ך, ודברים שצריך לגשת אליהם ברגישות. יש לך "מבקר"?

"כשאני התחלתי את הסדרה על הנ"ך, ידעתי שאני חייב להתייעץ עם גדו"י. לא רציתי שתהיה 'אבן מקיר תזעק' נגד ספריי… נכנסתי אז לגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, שהיה ידען ענק בכל תחומי התורה והיהדות, ושאלתי איך לספר נושאים מסוימים בנ"ך, והוא נתן לי הדרכה מלאה. ולמרות שהיה עסוק כל הזמן בהוראה, כשאני הייתי בא אליו עם חומר – למחרת הוא כבר היה נותן לי הוראות מה לעשות. שאלתי אותו פעם מתי הוא מצא זמן לקרוא, והוא ענה לי: לפני השינה… הוא ידע בדיוק מה כתוב בכל דבר בחומר שהבאתי לו וידע לצטט ולענות על כל השאלות ששאלתי, והדריך אותי גם איזה נושא להדגיש יותר ואיזה פחות. בשלב מסוים הוא אף נתן לי מכתב, שאיני מכיר כדוגמתו לא רק ממנו אלא גם מגדו"י אחרים, בו כתב עליי 'ועתה יש לו חזקה שאינו מוציא תחת ידו רק דברים ישרים ואמיתיים, וכל אחד יחזיק הברכות האלה לתוך ביתו'… במכתב הארוך הוא מסביר שהסיבה היא שלא יירעו בשדות זרים, כי אז, כאמור, לא היו ספרים חרדיים אחרים. על סמך המכתב הזה, אגב, לעתים באים אליי אנשים שאעבור על חומר שהם כתבו, אך אין לי כמעט זמן לזה. את הזמן הקצר שיש לי אני מקדיש לספריי. ובכל זאת, גם אחרי האמון שנתן בי, אני עדיין מעביר את הספרים לעוד אחרים שיעברו על זה".

● במהלך השנים קיבלת גם ביקורת?

"מטבע הדברים יש לעתים ביקורת, לא למה כתבתי כך וכך, אלא למה אין עוד נושאים בספרים השונים, למשל, למה ב'הפרשה מספרת' לא הוספתי עוד נושאים על הפרשה לכל ספרון. והתשובה שלי היא, כאמור, שבגיל הזה, 3-4, המטרה היא לא להרבות ידע אלא להרבות אהבת תורה. ולכן, למשל נושא כמו עקידת יצחק לא הבאתי בספר באותה פרשה. זהו נושא שגם הגננות והרב'ס בכיתות הנמוכות לא מספרים, ועדיין הייתה ביקורת למה דילגנו על זה. כשעושים, יש ביקורת. אבל אני שמח לשמוע ביקורת, ולעתים יש ביקורות מוצדקות".

● כשאתה מדבר על סדר בכתיבת ולימוד פרשת שבוע, אני נזכר בסיפור: רבי חצק'ל סרנא החליט בזמנו לבקר את האדמו"ר מסאטמר, בביקורו האחרון בארץ. הוא נכנס לבית של האדמו"ר, ברחוב יואל, והציגו אותו לפני האדמו"ר כראש ישיבת חברון וכחבר מועצת גדולי התורה וכו'. אחרי 2 דקות אמר רבי חצק'ל לאדמו"ר: אני רוצה לשאול אותך שאלה: בסוף פרשת בלק מופיע סיפור פנחס וזמרי על הקנאות של פנחס, אבל רק שבוע אחרי זה, בפרשת פנחס, קוראים על ההבטחה, השכר, שהבטיח לו ה' ("הנני נותן לו את בריתי שלום" וכו'). והשאלה היא למה זה לא מופיע ביחד, שפנחס קינא קנאת ה' ומיד קיבל הבטחה על השכר? אלא מה, אמר רבי חצק'ל, אני לא מבקש מהרב'ה תשובה אלא אני אענה: פשוט חיכו שבוע כדי לראות שפנחס הוא קנאי אמיתי ולא חיפש כותרות בעיתון לספר שם על הקנאות שלו. אמר לו האדמו"ר: ואני אענה לך תשובה משלי: הילדים לומדי בחיידר פרשת השבוע בכל שבוע רק עד היכן שהרב'ה מספיק איתם, עד שני או לפעמים עד שלישי. אז איך הם יידעו את הסיפור של הקנאות? ולכן ככה מתחילה פרשת פנחס וכך יודעים הילדים מה זו קנאות, כדי ללמד גם את הילדים קנאות…

● ואפרופו חיידרים. את ספריך אתה מייעד דווקא לילדי החיידרים החרדיים, או לאו דווקא?

"סיפורי צדיקים על מידות ומעשים טובים כמו סדרת 'אור עולם' מיועדים יותר לציבור החרדי או קצת מעבר, אבל סיפורי התורה ונושאי המועדים בהחלט הולכים גם לציבורים רחוקים, ואני אומר זאת מידיעה. הגננות החילוניות לגיל הרך משתמשות בזה, כי אין כאן עניין של שחור-לבן, אלא אלו סיפורי תורה שגם ילדים חילוניים אוהבים. 85 אחוז מהציבור בישראל אוהב סיפורי תורה ורוצה שילדיו יידעו את סיפורי התורה. אתה, הרב גליס, הרי נמצא בשטח ויכול להסכים איתי.

"לפני זמן קצר התקשרה אלי גננת חילונית מקיבוץ בצפון הארץ ואמרה שחייבת לשתף אותי בסיפור: בכל שבוע היא מספרת אצלה בגן מ'הפרשה מספרת לי', היא פשוט קוראת מתוך זה לילדים (המעלה של הסדרה היא לא צריך לקרוא ולהסביר, אלא פשוט לקרוא). ובסוף השיעור כולם באים אליה ורוצים לראות את הציורים בספר. יום אחד בא אליה אבא של אחד הילדים ואמר: אולי את מוכנה להראות לי מה זה הספרים של הפרשה מספרת? היא שאלה למה, והוא אמר: יש לילד שלי כעת יומולדת 4, ואני ואשתו היינו רגילים שילדים בגיל הזה ביקשו כמתנה משחקי מחשב או צעצוע משוכלל, אבל הילד הזה אמר לי שהוא רוצה מתנה את סדרת הספרים הפרשה מספרת לי שהגננת מספרת מהם כל שבוע. והאבא היה חייב לבוא לגן לשמוע על מה מדובר. הגננת הראתה לו, והוא הלך בשמחה וקנה את המתנה הזו לילד. כשאני שומע סיפור כזה, זה משמח אותי מאד".

● אתה קורא לעתים ספרי ילדים אחרים, כדי לקבל השראה?

"לא, אין לי צורך בזה. בזמן הפנוי שלי אני יושב ולומד. אני לא זקוק להשראה מהסיבה הפשוטה שאני לא ממציא סיפורים. מי שממציא צריך רעיונות, אבל זה לא הנישה שלי. אני רק לוקח מדרשים וסיפורים קיימים ומחליט מה להכניס ואיך. אבל הכל – סיפורים קיימים".

● היום חדרו מאד ספרי הקומיקס. אתה בעד או נגד? אתה חושב להוציא ספרים כאלה?

"תראה, יש ילדים שמתקשים בקריאה, ולכזה ילד ספר קומיקס יכול להועיל, אבל בעיקרון ספר מיועד לא רק להעשרת ידע אלא גם להעשרת שפה. ובכל מקרה, בוודאי שסיפורי תורה ונ"ך לעולם לא נעשה כקומיקס, למרות שהציעו לי. וסיפורי צדיקים? תלוי איזה. בעיקרון אפשר לומר שהנושאים עליהם אני כותב, לא מתאימים לקומיקס. אני בעד שיקראו ספרים רגילים ויידעו, כי לקרוא סיפור וסיפורי צדיקים בכלל, זה חשוב מאד בהתפתחות החינוכית של הילד. אולי זה יפתיע אי מי מהקוראים, אבל הרב מבריסק סיפר שהאבא שלהם, רבי חיים, חינכם ע"י סיפורי צדיקים, והוא אמר להם שלקרוא סיפורי צדיקים זה לא פחות מללמוד ספר מוסר. ולמה זה כה חשוב? כי לכל אדם יש בתת ההכרה רצון להזדהות עם דבר מסוים או דמות מסוימת, גם אם לא מרגישים את זה. ולכן, הנביא מלמד 'והיו עיניך רואות את מוריך'. למה? כי בכל פעם שאתה רואה על הקיר את דמותו של הרבי שלך, מתעורר בך רגש: גם אני רוצה להיות כמוהו, וזה נקרא הזדהות חיובית. לעומת זאת, אלה שרחוקים מתומ"צ מזדהים לעתים עם דברים אחרים. לפעמים כששואלים עבריינים למה עשית את המעשה הזה והזה, הם אומרים: כי ראיתי את זה במסך או בתמונות, ורציתי להיות כמו ההוא שבצילום. זוהי הזדהות שלילית. ואנו צריכים לטפח את ההזדהות החיובית ע"י סיפורים. סיפורים כולם אוהבים".

● פעם בא יהודי למרן הגר"ח קניבסקי ותינה על בעיה שיש לו, שהוא לא מצליח להירדם בלילות. אמר לו ר"ח: תיקח ספר סיפורי צדיקים ועם זה תלך לישון. גם אני עושה כך, אמר לו ר' חיים…

"נושא הסיפור הוא קריטי וחשוב. הרי אפשר לחנך ילד גם בלי סיפור, אבל אז זה הרבה יותר קשה. במקום לדבר עם ילד 2,000 מילים על נושא מסוים, תספר לו סיפור טוב על הנושא וקנית את עולמך וחסכת הרבה דברי מוסר. לסיפור יש הרבה כח".

● תן לי דוגמא שחווית על כוחו של סיפור.

"באחד הספרים רצינו לחנך את הילדים שיברכו ברכת המזון בכוונה מסידור. אז מה נגיד לילד? זו מצוה? כתוב 'ואכלת ושבעת וברכת'? אז פשוט סיפרנו סיפור, ביהודי שלא היה מדקדק גדול במצוות, שמשום מה שמר בקנאות על ברכת המזון בכוונה. שאלו אותו פעם למה, והוא סיפר שהוא למד אצל רבי מאיר שפירא מלובלין ופעם שמע בשיחה שלו את דברי הטור מדוע לא כתובה האות ף' בברכת המזון, כי מי שאומר ברכת המזון בכוונה ניצל מחרון אף. היהודי הזה עבר את מאורעות השואה, וכהגיע לאושוויץ לתור למנגלה ימ"ש, שיבחר אם ילך ימינה וינצל או שמאלה וימות מיד, הוא אמר לקב"ה: רבש"ע, אני רוצה שתפרע לי את החוב שאתה 'חייב' לי על ברהמ"ז בכוונה. הוא התקרב למנגלה, ואז האדם שהיה לפניו אמר שהוא טבח, ושהוא, אותו תלמיד של רבי מאיר שפירא, הוא העוזר שלו, וכך שניהם ניצלו, ומאז הוא המשיך לברך ברמה"ז בכוונה. כשאנו מספרים כזה סיפור לילד, זה שווה יותר מ-2,000 מילים של מוסר. וכמו סיפור זה, תמיד צריכים למצוא את הסיפור המתאים לכל סיטואציה, ובשביל זה אנחנו פה"…

מפעל חיים

● לאחרונה הבאתי חידוש נוסף, דיסק שמע "הפרשה מספרת לי" על בראשית.

"הדיסק בעצם מספר מה שיש בספר, מילה במילה. כשהילד קורא בספר ושומע תוך כדי את הקריאה באופן מוסיקלי ודרמטי, הדברים נחרתים יותר, ואח"כ יודעים גם לצטט בעל פה. אבל את הפקת הדיסק עצמו לא אני עשיתי, אלא בני הגדול, חיים".

● חיים, איך נבנה דיסק כזה?

"לפני הכל אני חייב לפתוח ולומר, שכפי שאתה שומע ורואה, יש כאן פשוט מפעל חיים של אבא. אנחנו, בתור ילדים, חיינו ונשמנו את הריח המשכר של הספרים והדפוס כבר מינקות, ואני גאה להיות כעת חלק ממפעל החיים של אבא, שהוא אכן אפיק פחות צפוי שלא קשור לכאורה לעולם הספר, אלא לשמע, הדיבור והמוזיקה. אבל זה גם חשוב מאד, כיוון שבדיסק קוראים את הטקסט של הספר והספר עומד בפני עצמו והדיסק בפני עצמו. בדיסק יש גם מוזיקה ומקהלת ילדים, ויש צוות עורכים, וקלידנים, והמפעל הזה ממש מתפתח עם מחלקת מוזיקה ושמע משלו. וזו עוד דרך להמחיש בלב כל ילדי ישראל את הסיפורים, ולאט לאט נקליט כמה שיותר מהספרים של אבא. התגובות ליוזמה הזו מגיעות מכל שדרות העם, לאו דווקא מחרדים, וכמובן שהכל שם על טהרת הקודש, עם המון תיקונים, איננו עושים הנחות. אבא לא מוותר לי על אף מילה, ואפילו במוזיקה – הוא אומר לי: פה האווירה צריכה להיות עדינה יותר וכדו'".

● הוצאת כבר מאות ספרים. מה הלאה?

"המטרה כעת היא להשלים את הסדרה על מדרשי הנ"ך. יש כבר תשעה כרכים, והעשירי ייצא בקרוב. וכן לכתוב המשך לסדרת סיפורי הצדיקים על מידות ומעשים טובים, שמאד פופולרית, 'אור עולם"'.

● שמתי לב שסדרת "אור עולם" מתרכזת בעיקר בתקופה של עד לפני 100 שנה, אבל לאחרונה הוצאת במסגרת הסדרה גם ספרון על מרן בעל שבט הלוי הגר"ש וואזנר. מדוע?

"השאלה שלך נכונה, והשבט הלוי היה יוצא דופן בסדרה. הסיבה שהוצאתי את הספרון היא כבשבט הלוי מצאתי מקום דמות מופת לילדי ישראל, ולכן, למרות שאיני עוסק בתקופה הזו, הוצאתי בכל זאת את הספרון על הרב וואזנר. מה שתפס אותי בעיקר היה סיפור שהוא סיפר בעצמו: שלאחר מבחן שנערך לו בהיותו בגיל 18 בישיבת חכמי לובלין של רבי מאיר שפירא, החליט הבוחן לא לקבלו, ואמר לו שינסה שוב עוד שנה-שנתיים. הוא היה צריך אז להמתין לרכבת של הבוקר, וישב בינתיים כל הלילה בביהמ"ד ולמד. לפנות בוקר הגיע הרב שפירא לביהמ"ד וראה שבפינה יושב מישהו ולומד. הוא ניגש והניח יד על כתפו והתעניין מי הוא ומהיכן. הרב וואזנר סיפר לו: באתי להיבחן וכך וכך קרה ולא קיבלו אותי, ובינתיים אני מחכה לרכבת. אמר לו רבי מאיר שפירא: לא! אתה נשאר פה, אתה שלי. כלומר, הגיע בחור שלא בא ממשפחה של צדיקים וראשי ישיבות, ובהתמדה אישית שלו גדל וצמח להיות ענק בהלכה ופוסק הדור, הכל בזכות ההתמדה העצומה וכח הרצון. ובוודאי שזו דמות מופת לילדים. אני בטוח שכל המלמדים בת"תים סיפרו לאחר פטירתו את סיפור הזה שהתפרסם אז לתלמידיהם, כדי להראות לילדים איך אפשר לצאת 'גדול'. אבל אחרי כמה חודשים או שנים תבוא שכבה חדשה של ילדים והם כבר לא יכירו את הדמות ואת הסיפור, ולכן חשבתי שאת הסיפור הזה אני חייב שיישמר, שתמיד יהיה. וכשיש בספר באופן קבוע, הוא נמצא ועובר מדור לדור".

תגובה אחת
  1. הסופרת היא מ. קליין, ובספרים הוא מציין בפנים את שמה.

השארת תגובה