אירופה לא מבחינה כשהיא עומדת בפני אסון כבד

אירופה מסרבת להבין. אירופה מסרבת להאמין ● ההיסטוריה מהמאה הקודמת תוכיח: ערב מלחמת העולם השניה, ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין מנהיגה של אנגליה, לא הייתה בו התבונה להבין שאירופה עומדת בפני אסון כבד

שוטרים בצרפת
שוטרים בצרפת

אחדות העבודה

חלק מחברי מפלגתו של בוז'י הרצוג קוראים לו להצטרף לממשלת נתניהו. כל אחד מנמק זאת מסיבה אחרת. גם הם יודעים, שלאחר אישורו של תקציב המדינה, שרידותה של הממשלה מובטח לפחות לשנה וחצי הקרובות.

הישיבה באופוזיציה לא מיטיבה עם חבריה. היושבים בירכתי העשירייה השנייה של המחנה הציוני, לא מוצאים דרך להשפיע על החיים הציבוריים. לאנשים עם אספירציות פוליטיות, קשה מאד להתנהל במרחב הפוליטי עמוס כוכבי התקשורת. חברי כנסת כדוגמת יוסי יונה, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, אייל בן ראובן ואחרים, הצליחו לבלוט בחייהם האזרחיים יותר מכפי שהם מביאים את עצמם לידי ביטוי בספסלים האחוריים של האופוזיציה.

חלקם, לפחות אלו שאזרו מספיק אומץ לומר זאת בקול, מאמינים שכניסה לממשלת אחדות, תשפר את תדמיתם ואולי גם תציל את הקריירה הפוליטית שלהם.

סתימת הגולל

אביגדור ליברמן לא ניחן ברטוריקה, אבל את מה שיש לו אי אפשר לקחת; חדות, סגנון קולח, ישירות, תעוזה. הוא כבר הוכיח שהוא לא חוסך במילים, גם לא כשהוא בוחר להעביר ביקורת.

כשבמסדרונות הפוליטיים הלחשושים על ממשלת אחדות הופכים בהדרגה לדיבורים בקול מעט יותר רם, ליברמן תמיד יודע לטרוף את הקלפים.

בישיבת הסיעה של ישראל ביתנו השבוע, החזיר ליברמן את הצבע ללחיים הפוליטיות. הוא התייחס לנושא הבוער ביותר על סדר יומה של המערכת הפוליטית: הרחבת הממשלה. "כששואלים אותי למה אתם לא מצטרפים לנתניהו", פתח ליברמן, "תמיד יש את השאלה איזה נתניהו: נתניהו שאמר לפני הבחירות 'לכו להצביע כי המוני ערבים מסתערים על הקלפיות', או נתניהו שאחר כך רץ והתנצל וביקש מהם סליחה?"

"איזה נתניהו בדיוק מתכוונים?", תהה ליברמן בקול. "נתניהו שאמר לפני הבחירות 'במשמרת שלי לא תקום מדינה פלסטינית', או נתניהו שעכשיו אמר אצל אובמה 'אני מחויב לרעיון של שתי מדינות לשני עמים'? אולי זה נתניהו שהפסיק העברת כסף לרשות הפלסטינית לפני הבחירות ומיד אחרי הבחירות החזיר את העברת הכסף שמממן כל רוצח יהודים בסדר גודל של 15-14 אלף שקל? וזה כשמשכורת ממוצעת של מורה ברשות הפלסטינית היא בין 900 ל 1000- שקל. אז לאיזה נתניהו בדיוק צריך להצטרף? אני באמת מחכה להבין. אותו נתניהו שאמר גם בתקופה האחרונה שיילחם בנחישות וללא פשרות בטרור מבפנים ומבחוץ? אותו נתניהו שקיבל בזרועות פתוחות וברוב פאר והדר בלשכתו את חנין זועבי וג'מאל זחאלקה ונתן להם 900 מיליון שקל עבור המגזר הערבי כדי שהם יוכלו להרחיב ולהעמיק את האחיזה שלהם במגזר הערבי? אותו נתניהו שסגר דיל עם חמאס וויתר על הסיכול הממוקד? ולכן אותם ראשי חמאס שיודעים שיש להם חסינות והם מתייצבים ללא פחד מול מצלמות ואחרי כל רצח יהודי אומרים שהם מברכים על זה וקוראים להמשיך ברצח יהודים. כשיחליטו בליכוד איזה נתניהו הם רוצים, אז אנחנו גם נשקול. אבל כל עוד הם לא החליטו מי זה נתניהו – אז קשה לנו להצטרף לאותה ממשלה. אני בזה סיימתי".

אם תרצו, היה זה נאום סתימת הגולל על הצטרפות אפשרית של ישראל ביתנו לקואליציית נתניהו הנוכחית. אחרי שישב בשתי ממשלות שבראשן עמד נתניהו, ליברמן מכוון למקום אחר. רק כאוס בטחוני עשוי לשכנע אותו לחבור לממשלה הנוכחית. עד אז, הוא נותן לנתניהו להזיע במשא ומתן הבלי פורמלי שמתנהל )או לא מתנהל, תלוי את מי שואלים( מול המחנה הציוני ואנשיו של בוז'י הרצוג.

קיש קיש קריא

הקואליציה הצרה של נתניהו ממשיכה לשרוד, גם כאשר עולה לסדר היום נושא טעון ופרובלמטי. דווקא חברי הכנסת הערבים הם שהצילו השבוע את ממשלתו של נתניהו. ח"כ יואב קיש שכבר בשבוע שעבר הודיע שלא יתמוך בתיקון לחוק הגיוס כפי שהבטיח נתניהו למפלגות החרדיות, גרם לכאב ראש לא קטן לנתניהו.

מחד, כמי שהיה ממקימי מאהל הפראיירים, הוא לא רצה לצאת פראייר בעצמו, ודאי לא בעיני חבריו למחאה. מאידך, המשמעת הסיעתית מחייבת אותו לא להפיל את הממשלה.

הפתרון היצירתי נמצא בנקל: מטעמים אידיאולוגיים, חברי הכנסת הערבים נעדרים מהצבעות שעניינן נושאי גיוס לצבא. במצב הנתון, גם הצבעת נגד של ח"כ קיש לא מעלה ולא מורידה. החוק עבר, הממשלה נותרה יציבה; וח"כ קיש התגאה באוזני חבריו על עמידתו הבלתי מתפשרת.

שכר שיחה נאה

המפלגות החרדיות, לפחות כמה מחברי הכנסת הבולטים שבהן, יצאו בשבועיים האחרונים עם רשימת הישגים. הן בהצבעה על חוק התקציב, הן בהצבעה על תיקון חוק הגיוס.

לא אכנס לרשימת הקרדיטים הארוכה, שהרי הדברים נכתבו ופורסמו בספר דברי הימים של העיתונות היומית החרדית לגווניה ולשבטיה.

הנה דברים שכתב נחום ברנע, בכיר הפרשנים של "ידיעות אחרונות", עוד בטרם נחקקו חוקי התקציב והגיוס, כאשר ש"ס ויהדות התורה, התנו את תמיכתם בתקציב בתיקון חוק הגיוס.

"המפלגות החרדיות בכנסת מתנות את התמיכה שלהן בתקציב בביטול הסעיף הפלילי בחוק הגיוס לחרדים. יש עתיד, שגיוס חרדים היה הדגל שלה, הסתערה בשארית כוחה על החרדים. "זאת סחיטה", אמר ח"כ יעקב פרי, והחרה החזיק אחריו יאיר לפיד.

"המחאה שלהם היא פוליטיקה ישנה. לאחר הבחירות, כאשר הליכוד חיזר אחר ראשי המפלגות החרדיות, הם התנו את הסכמתם להצטרף לקואליציה בשינוי חוק הגיוס. ישראלים רבים לא אהבו את השינוי: גם אני לא. אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שהם לא יכלו אחרת.

"הליכוד לא קיים את ההתחייבות שלו עד היום. אישור התקציב הוא ההזדמנות של החרדים להכריח את הליכוד לעמוד בהסכם. כאשר מפלגה מנצלת את כוח המיקוח שלה כדי לקבל מה שהובטח לה בדין, זאת לא סחיטה: זה יושר".

עד כאן דברי ברנע. דומה שכל מילה נוספת מיותרת, אולם חייבים לומר באומץ: זהו קול בודד בשדה התקשורת הישראלית. לברנע היה מספיק אומץ לכתוב זאת בטורו השבועי.

מבצע יונתן

יונתן פולארד, האיש שישב בכלא האמריקאי בשל ריגול לטובת ישראל, שוחרר ביום שישי האחרון לחופשי. אמריקה שפטה אותו לשלושים שנה מאחורי סורג ובריח; היא לא ויתרה אף לא על יום אחד.

במבט לאחור, המסקנה די ברורה: ישראל נכשלה בניסיון להביא לשחרורו המוקדם. ממשלות ישראל לדורותיהן, עשו כל משגה אפשרי בשלושת העשורים שחלפו.

פולארד נכנס לכלא כאדם צעיר עם שאיפות אמביציוזיות בגיל 31 . הוא יצא משם, כששערותיו מאפירות ומלבינות, בגיל 61 , כשמיטב שנותיו כבר מאחוריו.

כל ראשי הממשלות בשלושים השנים האחרונות ניסו לדבר על ליבם של האמריקאים. בישראל הוקמו שדולות, נחתמו עצומות, התקיימו תפילות. אבל האמריקאים אטמו את אוזנם, בעיקר את ליבם. קלינטון כבר הסכים לחון אותו, אך וטו שהטיל ראש הסי-אי-איי דאז, ג'ורג' טנט, הניא אותו ברגע האחרון. גם בוש כמעט והשתכנע. אובמה הסכים לדבר על זה. בשורה התחתונה: כל המאמצים היו לשווא. פולארד מיצה עד תום את שלושים השנים שנגזרו עליו.

הדור הבא של המרגלים הישראלים יחשוב פעם נוספת לפני שיסכים לשים את נפשו בכפו. אם ישראל לא מצליחה לשחרר אזרח ישראלי-אמריקאי שיושב בכלא במדינה הידידותית ביותר שלה, סביר להניח שבמקומות אחרים, העסק יהיה מסובך הרבה יותר.

נתניהו יכול לומר שהוא עשה למענו של פולארד יותר מכל ראש ממשלה אחר. עובדתית זה נכון ולו רק בשל החישוב המתמטי הפשוט. נתניהו מכהן כראש ממשלה יותר מכל קודמיו. אך טבעי שמספר ניסיונותיו עולה על שלהם. אם לא הצליח להביא לשחרורו המוקדם, כישלונו גדול משלהם.

פולארד שוב חופשי, וזו הבשורה הטובה היחידה שניתן לומר בהקשר הזה. לגבי מדינת ישראל והיחס שלה למרגליה, אין באמת בשורות טובות.

עולם כמנהגו אטום

מרגוט וולסטרום, שרת החוץ השבדית, הייתה רק הסנונית. בראיון לתקשורת ההולנדית, כאשר ניסתה להסביר את מניעי הטרוריסטים שביצעו את פיגועי הטרור בצרפת, היא בחרה את הפלסטינאים כדוגמא. כשאין עתיד ואין אופק, הסבירה, הצעירים נוטים לעבר פעולות טרור. כך זה בצרפת, כך זה בפלסטין.

מי שמחפש היגיון אצל ארגוני טרור איסלאמיסטים, מובטח לו כישלון מהדהד. עד ששרת החוץ השבדית תפנים ותלמד את האג'נדה העומדת מאחורי פעולותיו של ארגון דאע"ש, רחובותיה של שבדיה יהפכו לקן צרעות. בדומה לבלגיה; בדומה לצרפת; בדומה לכל מדינה החברה באיחוד האירופי שפתחה את שעריה בפני מיליוני מוסלמים.

תפיסת העולם הקושרת בין מעשי דאע"ש באירופה לטרור הפלסטיני, אינה נחלתה בלעדית של השרה השבדית. נשיא המפלגה הסוציאליסטית בהולנד, יאן ארינסן, היה בוטה אף יותר כשהסביר בראיון לרדיו ההולנדי שמבצעי הפיגוע בפריז פעלו חלקית בגלל תסכול מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. "ההתנהגות שלהם בסופו של דבר קשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבחורים שביצעו את ההתקפות בוודאי באו מקבוצות של אנשים זועמים מהפרברים הצרפתיים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כר גידול להתקפות כאלה".

גם שר החוץ של איסלנד לשעבר יאן בלדווין האניבאלסון נקט בגישה דומה. בראיון לתחנת רדיו במדינה, קרא בלדווין לאנשים להתפלל לא רק למען פריז אלא גם למען הפלסטינים שנהרגו בשטחים הכבושים: "בואו נתפלל למען פריז אבל בואו לא רק נתפלל למענה. בואו נתפלל למען העולם. בואו נתפלל למען 60 מיליון האנשים שמתגוררים בצרפת, שנעקרו מבתיהם בעולם. בואו נתפלל למען ביירות, שהותקפה על ידי מחבלים מתאבדים למרות שזה לא הגיע לתקשורת. בואו נתפלל למען בגדד על מה שקרה שם. בואו נתפלל למען הפלסטינים שנהרגו בשטחים הכבושים".

למשרד החוץ בישראל, מלבד לזמן את השגרירים לשיחות נזיפה, אין הרבה מה לעשות. הדעות הקדומות והעיוות המוסרי של אירופה, יכולים לקומם כל אדם שמכיר את המציאות על בוריה. אירופה מסרבת ללמוד. אירופה, כך לפחות צופה לה העתיד, עומדת לשלם מחיר כבד על ההתרפסות והניסיון להבין את מי שמבקש להשמיד אותה.

כשאירופה עצמה עיניים

ובאותו עניין: מפלגת הלייבור היא המפלגה השניה בגודלה בבריטניה. במשך שנים היא הייתה מפלגת אופוזיציה. מאז שטוני בלייר כבש את ראשות המפלגה, הלייבור תפסו את ההנהגה. גם מחליפו של בלייר, גורדון בראון, הצעיד את המפלגה לשלטון. ב 2010- נפל דבר. הלייבור איבדו את הרוב בפרלמנט והמפלגה השמרנית בראשה עומד דיוויד קמרון תפסה את ההנהגה.

תראו מה קרה למפלגה שנחשבה בעבר ידידותית לישראל. השבוע, דנה הוועידה הלאומית של מפלגת הלייבור בשאלה האם להטיל חרם על חברה בריטית גדולה בשל קשריה המסחריים עם ישראל. מדובר בחברה שמספקת שירותי אבטחה מתקדמים לחברות הפועלות ב 110- מדינות. בין חברי הוועידה נשמעו קולות לכאן ולכאן. היו שצידדו בעמדת ישראל וסברו שיש להילחם בדה-לגיטימציה נגד ישראל. רוב חברי הוועידה חשבו אחרת. הקו האנטי ישראלי ניצח וחברת האבטחה תיאלץ לבחור: קשרי מסחר עם ישראל או חרם מצד מפלגת הלייבור הבריטית.

בעוד זה מדבר, זה בא: ביום שבו פירסמה מפלגת הלייבור את החלטת הוועידה הלאומית של המפלגה, הפציע מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין וקרא לפתוח בהידברות עם דאעש. "אסור להיגרר לתגובות שיתרמו למעגל האלימות והשנאה. ההתקפות בפריז מצדיקות מאמץ גדול יותר למשא ומתן, שבסופו יימצא פתרון למלחמת האזרחים בסוריה".

כנראה שכך פועל ההיגיון הבריטי. תוקפים אותנו? נלחמים בנו? בואו ננהל עם התוקפים משא ומתן ונבין מה הם רוצים. בריטניה, לפחות חלקים נרחבים ממנהיגיה, סבורים שיש להבין את דאעש, להידבר איתו, לנהל איתו משא ומתן.

אירופה, ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה המדממת של המזרח התיכון, מנסה לדבר עם האיסלאם בקודים אירופאים. כללי הנימוס הבריטים מעולם לא עניינו אף לא אחד ממנהיגי ערב. ודאי לא אנשי ארגון ששם לו למטרה להשמיד את כל הכופרים – מוסלמים, נוצרים ויהודים. קורבין, אנשי ועידת הלייבור, שרת החוץ השבדית ויתר הגורמים שמנסים להבין את צפונות ליבם של אנשי המדינה האיסלאמית, מסרבים להכיר בדבר אחד: בדאעש לא מעוניינים במשא ומתן. הם שואפים לכונן חליפות איסלאמית. הם מעוניינים לכבוש כל מדינה שתאפשר לה. הם מזהים את הפחד של האירופאים ועטים עליו. המסר שלהם הוא אחיד: או שתתאסלמו, או שתמותו. אירופה מנסה לנהל את המשבר הזה בכללי הדיפלומטיה והמשא ומתן.

הניסיון ליצור שיח כלשהו עם מפלצות הטרור הללו נועד מראש לכישלון. עם עדת זאבים אי אפשר לדבר בשפה של בני אדם. זה פשוט לא עובד. הם לא משדרים על אותו תדר. זהו אינו ויכוח בין שתי מדינות המתקוטטות על טריטוריה. זה אפילו לא ויכוח בין דתות. מדובר בשתי ציוויליזציות שמתנגשות זו בזו.

אי אפשר לנהל משא ומתן עם הר געש רגע לפני שהלבה הרותחת פורצת ממנו. אי אפשר לחתום על הסכם שלום עם גלי הים רגע לפני שהם הופכים לצונאמי. בדיוק כשם שאי אפשר להגיע להבנות עם האדמה רגע לפני שהיא נעה בעוצמה של 9 בסולם ריכטר.

דאעש לא שונה מיתר אסונות הטבע. אין עם מי לדבר. אין את מי לשכנע. העובדה שאנשי הארגון משתמשים בטכנולוגיה חדשנית ומצליחים לחדור למערב באמצעים שלא היו מביישים מדינה מערבית מתקדמת, לא הופכת אותם למדינה מערבית מתקדמת. ארגון שמבסס את דתו וגאוותו על הוצאות להורג המוניות בשיטות מזוויעות ומבחילות, אינו ראוי לקרדיט.

אירופה מסרבת להבין. אירופה מסרבת להאמין. אירופה, למרבה הצער, שבה על שגיאות העבר. ההיסטוריה מהמאה הקודמת תוכיח: ערב מלחמת העולם השניה, ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, הוכיח שכמנהיגה של אנגליה, לא הייתה בו התבונה להבין שאירופה עומדת בפני אסון כבד.

הוא הבחין בהתעצמות הכוח של גרמניה הנאצית ונבעת. כשהיטלר הציג את דרישותיו למדינות אירופה, צ'מברליין פתח בניסיונות פיוס. ראש הממשלה הבריטי סבל מנאיביות כבדה. הוא האמין שהמילה שלו כג'נטלמן בריטי שווה הרבה. בצד השני, היטלר, מדינאי ערמומי, ניצל את הנאיביות של צ'מברליין וקיבל כל מה שדרש.

מדיניות הפיוס הבריטית ערב המלחמה כמעט והמיטה אסון על בריטניה. היא זו שהובילה בסופו של דבר ל"הסכם מינכן" הידוע לשמצה ולמדיניות הספר הלבן ב 1939- בניסיון לרצות את מדינות ערב ואת הערבים שהתגוררו בארץ ישראל.

בריטניה של אותם ימים עצמה עיניים בזמן שאירופה הלכה ונכבשה באיטיות ובהדרגה. זה החל בהפרה של חוזה ורסאי שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה ונועד להגביל את עוצמתה הצבאית של גרמניה. היטלר היתל במנהיגי אירופה והצבא הגרמני התחמש במפציצים, טנקים, צוללות ומטוסי קרב. אירופה שוב עצמה עיניים.

זה לא הפריע למנהיגי אירופה דאז לחתום על הסכם מינכן ב 1938- . בוועידה השתתפו מנהיגי גרמניה, בריטניה, צרפת ואיטליה שבראשה עמד מוסוליני. הנושא העיקרי עליו דנו עסק בדרישתו של היטלר לספח את חבל הסודטים לגרמניה, על אף שהשטח הזה מעולם לא היה בריבונות גרמנית. לגודל האבסורד, אף לא נציג של ממשלת צ'כוסלובקיה, או של ברית המועצות, בת בריתה, לא השתתפו בוועידה. לימים תהפוך "מדיניות מינכן" למטבע לשון וכינוי למדיניות פיוס כלפי רודן תוקפן.

הוועידה עצמה החלה ב 29- בספטמבר בשעת הצהריים. במהלכה, הסכימו ארבעת המנהיגים לתת להיטלר כל מה שביקש. היטלר סירב אף לדון בשאלות הומניטריות כגון מתן פיצויים לצ'כוסלובקיה על הרכוש שנגזל ממנה, או מתן אפשרות לצ'כים אתניים שיצאו מן החבל לקחת את רכושם. בתום הוועידה, הנציגים הצ'כים שנאלצו להמתין בחדר סמוך, קיבלו לידיהם מפה ועליה הסימון אודות השטחים שעל צ'כסלובקיה להעביר מיידית לשליטתה של גרמניה. כך כבש היטלר את חבל הסודטים בלי אף ירייה אחת.

ראש ממשלת אנגליה האמין שבכך תמו תלאותיו. לאחר החתימה, ביקש צ'מברליין לדון עם היטלר בעניינים הנוגעים לשלום העולם. הוא אף החתים אותו על פיסת נייר עליה התחייבו מנהיגי שתי המדינות כי בריטניה וגרמניה מתחייבות שלעולם לא ילחמו זו בזו.

מצב רוחו של צ'מברליין לאחר הסכם מינכן היה בשיאו. הוא שב ללונדון במטוס, ועם נחיתתו, נשא נאום בפני קהל נלהב בשדה התעופה במהלכו הכריז על שהביא לעולם "שלום בדורנו". הוא אף נופף בפיסת הנייר עליה חתם היטלר. אירופה נשמה לרווחה. עיתונות התקופה הפכה את צ'מברליין לגיבור היום. ההסכם זכה לשבחים נלהבים בבריטניה ובעולם כולו. אפילו נשיא ארה"ב דאז פרנקלין רוזוולט, שיבח את ההסכם. גם האפיפיור יצא מגדרו ושיבח את צ'מברליין.

רק שלהיטלר היו תכניות אחרות. הוא הבין את חולשתם של מנהיגי אירופה ודהר קדימה. אחרי שסיפח את צ'כיה וסלובקיה, כשחיילי הרייך השלישי כבר השתלטו על פראג, היטלר שם פעמיו בדהרה לעברה של פולין. או אז הבין צ'מברליין שהיטלר הוליך אותו שולל. בנאומו בפני בית הנבחרים בשלישי לספטמבר 1939 , כאשר פג מועד האולטימטום שהציבה בריטניה לגרמניה, הודה צ'מברליין כי כל עמלו היה לשווא וכי מעתה יקדיש את כוחו ומרצו למגר את ההיטלריזם.

זה כבר היה מאוחר מידי. כאשר החלה הפלישה הגרמנית להולנד, בלגיה וצרפת, הבינו גם אחרוני הספקנים שאירופה כולה עולה בעשן המלחמה. בבריטניה, החלה התמרמרות גם בקרב חבריו למפלגה של צ'מברליין. במאי 1940 נפל הפור. הוא הגיש את התפטרותו למלך ואת מקומו בראשות הממשלה תפס ווינסטון צ'רצ'יל, שלימים הוכתר כאדריכל הניצחון על גרמניה הנאצית וכאחד מגדולי המדינאים של המאה הקודמת.

אם תהיתם, לא היה זה שיעור היסטוריה גרידא. הקולות העולים מבריטניה, משבדיה וממדינות נוספות באירופה, המנסות לפייס את אנשי דאע"ש, הם אותם קולות שנשמעו ערב מלחמת העולם השניה.

ראשי דאעש, בשונה מהיטלר שהסתיר תחילה את כוונות הכיבוש שלו, מודים בפה מלא: מטרתנו להעמיד חליפות איסלאמית שתשתרע על כל העולם. הם מאיימים על פריז ועל לבנון באותה מידה. הם מטילים את חיתתם על לוב ועל בלגיה בעת ובעונה אחת. הם שואפים לכבוש את עיראק ואת לונדון גם יחד. הם חולמים על מדינה שתכלול את אפריקה ואת ישראל בחדא מחתא. הם רוצים את כל העולם. תאי הטרור שהקימו, שולחים את זרועותיהם ההרסניות לכל מקום. אף מדינה לא בטוחה. שום מקום לא חסין. הם מאמינים שמאות מיליוני המוסלמים בעולם יישרו קו ברגע האמת עם תפיסת העולם הזו.

מי שחושב לנסות לפייס אותם, או לנהל משא ומתן כדי להבין את דרישותיהם, ההיסטוריה תשפוט אותו כצ'מברליין של המאה העשרים ואחת. אם ג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת הלייבור לא מבין זאת כעת, נכדיו יוכלו לקרוא על כך בספרי ההיסטוריה. בעוד כמה עשורים, כאשר התמונה הקודרת כבר תהיה בהירה יותר, ישאלו בני הדורות הבאים את השאלה שלא תהיה לה מענה: איך אירופה שוב עצמה את עיניה, העניקה דריסת רגל וניהלה מדיניות פיוס הרסנית עם הנתעבים שבאנשי העולם? איך שוב, מנהיגי המערב, לא קראו על שחור על גבי הדגל הדאעשי, את הסכנה? הרי הכתובת הייתה על הקיר. בכל מקום, בכל שפה, על גבי כל קיר בכל אחת מהרשתות החברתיות.

אין מענה

לטרור חוקים משלו. כל תקופה ומאפייני הטרור שלה: אבנים, בקבוקי תבערה, פיגועי דקירה, פיגועי דריסה, חטיפות, מכוניות תופת, מחבלים מתאבדים וגו'. באינתיפאדות הקודמות ידעו בכוחות הביטחון לשרטט את פרופיל המחבל הממוצע. ידעו ממה להיזהר; ידעו ממי להזהיר.

האינתיפאדה הנוכחית – או כפי שיש המתעקשים לכנות אותה כגל טרור – מציבה בפני זרועות המודיעין של צה"ל, אתגר לא פשוט.

קשה, עד בלתי אפשרי, בסיטואציה הנוכחית, לבנות פרופיל של מחבל פוטנציאלי. בעבר, ידעו מומחי השב"כ ואמ"ן להגדיר: צעירים, רווקים, נטולי השכלה, מחוסרי עבודה, חברים בתנועות נוער של ארגוני טרור ומאפיינים נוספים – הם שקבעו את מידת המסוכנות.

באינתיפאדה הנוכחית, ההגדרות הישנות נמחקו. כולם חשודים; כולם פוטנציאלים; כולם על הכוונת. שימו לב מי ביצע את פיגועי הטרור , האחרונים: גברים, נשים, ילדים בני 11-15 ילדות צעירות, מחבל עם אישור עבודה בישראל, מחבל נשוי ואב לחמישה ילדים, ערבי ישראלי שעובד בחברה ישראלית, מחבל שהגיע מהפזורה הבדואית והרשימה ארוכה.

המסקנה עגומה: אין דרך למנוע את הפיגוע הבא. אין דרך לזהות את המחבל התורן. אין דרך לחסום את כניסתו של מחבל נוסף לשטח ישראל. אין דרך לעצור כל אחד; לפשפש בתיקו של כל בעל חזות ערבית. לישראל אין תשובה לטרור הסכינאות והדריסות שמשתולל כאן כבר חודשיים.

יש מסקנה עגומה עוד יותר: התרגלנו. הישראלים, למודי פיגועים, אסונות ומלחמות, צקצקו בלשון בימיו הראשונים של גל הטרור ושאלו: איך אפשר לחיות כך. מסתבר שאפשר. ישראל מדממת ורגילה למצב שבו בכל יום מתקיימים שני פיגועים בממוצע. ישראל מבכה את מתיה. מנהיגיה אפילו לא מנסים למכור אשליות לאזרחים המפוחדים. תהיו חזקים; זה כל מה שיש להם לומר לתושבים. זה יקח זמן. הרבה זמן. העורף הוא חומת המגן של החברה הישראלית. כל אזרח, חייל או שוטר הנושא עימו נשק, בכוחו לנטרל את המפגע ולהפוך לגיבור היום. יותר נכון, לגיבור לרגע. כי כעבור דקות אחדות, מחבל נוסף צץ וגיבור נוסף לוקח את התהילה ואת דקות השידור היקרות.

וחוזר חלילה.