נשיא אלבניה: "אף אלבני לא הסגיר יהודי לידי הנאצים"

מדינה ענייה ונחשלת מאז ומעולם, שהייתה היחידה מכל מדינות אירופה שמאה אחוז מיהודיה נותרו בחיים אחרי המלחמה • נשיא אלבניה בויאר נישני עם נספח העיתונות היהודי שלו בראיון מיוחד ומרתק • וגם: מה קורה כיום עם עשרות היהודים שנותרו בה

נשיא אלבניה
נשיא אלבניה
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

רקספ הוקסה מזעיף פניו תוך מחשבה עמוקה, עיניו רושפות לכיוון הספרייה בסלון שלו, בה מאוחסן מטען בן שישים שנה, מוצפן ליתר דיוק בתיבה שעוצבה ע"י אביו המנוח, נושאו המקורי של המטען שכעת הינו מנת חלקו של בנו. בתיבה נמצאים שלושה כרכים מסתוריים (מצהיבים, בלויים ובעלי מראה עתיק), כתובים בשפה שהוקסה לא יוכל לעולם לפענח. הספרים נפתחים מימין לשמאל במקום באופן הרגיל. הספרים נמסרו למשמרת לריפעת הוקסה, אביו של רקספ, ונראה שהם בעלי ערך רב עבור בעליהם המקורי, יהודי בשם ניסים אלג'ם.

יום אחד בשנת 1943, ניסים, פליט שנמלט מהנאצים, נקש על דלת בית משפחת הוקסה בטיראנה, בירת אלבניה (שבאותו הזמן כבר נכבשה ע"י הגרמנים) וביקש מקלט עבורו, עבור אשתו שרה ועבור בנו הקטן אהרון.

למרות שניסים היה זר גמור, ריפעת הוקסה הכניס את המשפחה לביתו, ללא שאלה או פקפוק, והרעיף עליהם חום והסברת פנים משל היו חברים ותיקים, ואירח אותם שם במהלך השנה הבאה. הוא לא ביקש דבר בתמורה. כאשר משפחת אלג'ם החליטה לעזוב את אלבניה, ניסים דחף את הספרים לידי ריפעת. "אלה בעלי ערך רב עבורי", אמר לו בכובד ראש. "אך אם יימצאו ברשותי בנסותי לחצות את הגבול, כולנו נוצא להורג. תוכל בבקשה לשמור עליהם עבורי? שמור עליהם כעל בבת עיניך, וכאשר תסתיים המלחמה, אבוא להשיבם בחזרה אליי". לאחר המלחמה, מכתב בודד ועליו הכיתוב 'פלשתינה' הודיע להוקסה שמשפחת אלג'ם נותרה בחיים, חדשות משמחות ביותר. אך מאחר שהמשטר הקומוניסטי אסר כל מגע עם העולם החיצון, ריפעת היה מנוע מלהשיב על המכתב, וזו למעשה הייתה התקשורת האחרונה ביניהם.

כמוסלמי אדוק שכיבד את כל הדתות, ריפעת היה בטוח שהספרים קדושים, ובגלל שניסים כל כך פחד שהם יימצאו, הוא חשד שהם מהווים סכנה. לכן הוא בנה תיבה מיוחדת עבורם והסתיר אותם במגירה סודית, כשהוא מתייחס למשימה ברצינות מרבית. כשניסים לא חזר לאלבניה בתום המלחמה, ריפעת חשש מאוד לגורל הספרים, כמעט באובססיביות. יום אחד הוא הראה לרקספ, שהיה אז בן 17, את המחבוא הסודי, וסיפר לו לראשונה את הסיפור של היהודים שמצאו מקלט בביתם במהלך השואה (רקספ נולד לאחר המלחמה). "אבי מעולם לא סיפר את הסיפור לאיש. הוא חשב שמה שעשה היה נורמלי לחלוטין", מספר בנו. זמן רב לאחר מכן, כשהגיל עשה את שלו והוא החל לחוש שימיו ספורים, ריפעת קרא לרקספ ונתן לו משימה:

"מצא את ניסים אלג'ם ואת צאצאיו בכל מחיר. הספרים יקרים מאוד למשפחה, והם בוודאות ספרי קודש. ניסים הפקיד בידי את הספרים הללו, וחובה להחזירם לבעליהם. הבטח לי שתעשה זאת". רקספ נתן לו את מילתו. רק לאחר מכן נודע לו שהספרים הם מחזורים לחגים.

עברו שנים, השנה כעת היא 2002, ורקספ עצמו כבר מזדקן. אבל הוא אינו יכול לשכוח את הבטחתו לאביו, ולא את הבטחת אביו לניסים. הוא חייב לכבד את שבועת אביו, ולפעול יותר בנחישות למצוא את ניסים או צאצאיו. "אבי רצה שאסיים מה שהוא לא הספיק", הוא אומר. הנאצים נעלמו מזמן, הקומוניסטים ששלטו על אלבניה בצבתות ברזל – חזק יותר מכל משטר קומיניסטי בעולם – נעלמו גם הם, ורוח הדמוקרטיה הגיעה לאלבניה, שנותרה עדיין המדינה הענייה בעולם.

הספרים כבר אינם נתונים בסכנה בה היו בעבר. רקספ מוציא אותם בזהירות ממקום מחבואם, ומגיע לשגרירות ישראל בטיראנה (יחסים דיפלומטיים עם אלבניה כוננו ב-1991), מבנה צנוע מוקף בהריסות אך מוגן בדלת פלדה. הנציג עוזר לרקספ לחפור בארכיונים ובתיקיות ישנות, אך החיפוש לא הניב את אשר חיפש. הוא הראה לשגריר כיתוב חרוט בעברית שהיה על אחד הספרים ושאל לפירושו. השגריר, אצבעו מרפרפת על האותיות, הסביר: "זה תאריך נישואיו של ניסים לשרה ברגר בסופיה, בולגריה, ותאריך הולדת בנו בווידין. נראה שטקס הנישואין התקיים בבית הכנסת הגדול בסופיה. אולי אם תלך לשם, תוכל לדלות מידע רב יותר על המשפחה אותה אתה מחפש". (הרשת הממוחשבת אמנם הגיע לאלבניה, אך לא רקספ ולא ילדיו משוללי-הטכנולוגיה הצליחו למצוא ולו משפחת אלג'ם אחת בישראל).

רקספ הוקסה הוא אדם בעל אמצעים דלים. יש לו חנות צעצועים קטנה בשוק בטיראנה, והוא בקושי מוציא ממנה די פרנסתו. למרות שהמדינה הסירה מעליה את כבלי הקומוניזם ב-1991, התוצאות הקשות עדיין באוויר והכלכלה מדשדשת. אך למרות החוסר באמצעים, רקספ היה נחוש לנסוע לבולגריה על חשבונו כך שיוכל 'לחרוש' את הארכיונים של בית הכנסת הגדול. לאדם בגילו, ועוד כזה שלא יצא את גבולות אלבניה מימיו, זהו מסע של בדידות. אך לאחר יגיעה רבה, רקספ הגיע ליעדו והביט בבניין בו תלה את תקוותיו.

מחפש שרידים בבית הכנסת

בית הכנסת, שפעם היה מפואר, מעוטר בשדרת עמודים שעדיין עומדים כתזכורת לעגנית למה שפעם היה כאן, הוא כרגע בית כנסת נטוש וריק. במקום אבנים הפוכות ומפוזרות ועשב שוטה גבוה, שחור מהשריפות שכילו את תכולתו. רק הקירות נותרו. רקספ נכנס לתוך ההריסות, ראשו מורכן, המום מפגישתו הראשונה עם המבנה. אולי הוא נאיבי ובאלבניה תמיד התרחק מגילויי רוע אנושי, אך מעולם לא נתקל בארצו ברמת חוסר אנושיות כזו שנגלתה לנגד עיניו כאן. ממשלת ארצו תמיד התנגדה בגלוי לדרישות הנאצים ועמו היה מאוחד תחת קונצנזוס להגנה ומתן מקלט לפליטים היהודים. רקספ הוא אדם פשוט, ואלבניה תמיד הייתה מבודדת משאר העולם והוא לא ידע מה יכולים בני אדם לחולל האחד לשני. הוא בהה בהלם בסצנת האלימות הפרושה לנגד עיניו. כיצד זה ייתכן? הוא מלמל תפילה קטנה למען נשמות המתים והלך לדרכו, מובס.

בחזרה, בטירנה, מופיע לפתע צלם אמריקאי מפורסם ששמע לאחרונה על אלבניה ויהודיה. האיש, נורמן גרשמן, מספר שכל חייו עמדו בצל השואה, שליוותה אותם כעננה שחורה, והוא חייב לתעד את שאירע באלבניה כדי שיוכל להוכיח שאפילו בזמנים האפלים ביותר בהיסטוריה, היו נקודות אור. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר והתפשטות הטרור ברחבי העולם, גרשמן מצא שזה מרתק שבעיקר מוסלמים היו אלה שהצילו את יהודי אלבניה. רקספ מראה לו את הספרים של ניסים, ומשתף אותו בצערו העמוק על כך שאינו מצליח למלא את המשימה והבטחתו לאביו. "מעולם לא חלמתי שאספר את סיפורים ללא אבי לצידי", הוא אומר בעצב. גרשמן מגייס כסף ושוכר בלש פרטי, ושנה לאחר מכן, רקספ מגיע לתל אביב, ופוגש עם בנו של ניסים, אהרון, ששינה את שמו לאתרוג (אביו שינה את שמם מיד לאחר הגעתם לארץ, מה שמסביר את אי יכולתם של רקספ וילדיו לאתרם). ואז, תוך התרגשות עמוקה, רקספ מוסר לו את המחזורים שהיו שמורים נאמנה בבית הוקסה במשך למעלה משישים שנה.

המסע של רקספ, פרטי באופיו, הוא למעשה ביטוי לפרק בהיסטורית השואה שלא סופר ולא ראה אור מעולם, ורק כיום מתחילים לספר אותו.

המאמץ העצום שעשה רקספ כדי לקיים הבטחה ליהודים אינו נחלתו בלבד: סיפורים בעלי אופי דומה, בוואריאציות שונות, התרחשו באלפי בתים נוספים באלבניה במהלך המלחמה. לכל סיפור הנופך המיוחד לו אך למעשה הסיפורים זהים באופיים. בעוד שדנמרק נודעה וזכתה לשבחים בשל התנגדותה לנאצים ובשל פעולתה לפינוי רוב יהודי המדינה לשבדיה, 580 יהודים דנים בסופו של דבר אכן נתפסו ונשלחו לטרזינשטאט שם הושמדו. ולמרות שאת בולגריה שיבחו ללא סוף על סירובה להיענות לדרישת הנאצים לשלוח 50,000 נתינים, היא כן הסגירה יהודים שלא היו אזרחי המדינה, פליטים שנמלטו ממדינות אחרות אליה בחפשם מקלט. במספר מדינות, נעשתה הפרדה בין פליטים יהודים לכאלה שנולדו במקום. אך באלבניה לא נעשתה הפרדה כזו, וכל היהודים זכו להגנה. מה שהופך את הסיפור של אלבניה ליחיד ומיוחד בדברי ימי השואה הן חמש עובדות:

ראשית, רוב האוכלוסיה (במהלך ולאחר המלחמה) הייתה מוסלמית. שנית, אף לא אחד מן המצילים דרש או קיבל תשלום עבור מעשיו. שלישית, 100% מהיהודים שהיו באלבניה שרדו את השואה (למרות שהמדינה נכבשה לבסוף ע"י הנאצים ב-1943). רביעית, יהודים שאינם אזרחי אלבניה קיבלו מקלט בדיוק כמו יהודים בעלי אזרחות אלבנית. וחמישית, אלבניה הייתה המדינה הכבושה היחידה באירופה בה הוכפלה אוכלוסיית היהודים לקראת סוף המלחמה, ולא התמעטה או נעלמה כפי שקרה בכל יתר המדינות האחרות.

אלבניה, פועלת ע"פ קוד של כבוד הנקרא 'ב.א.ס.א'. המסורת והתרבות האלבנית גורסת ש"על זר בביתך יש להגן בכל מחיר", וש"עליך לפתוח דלתך לזר ולהכניסו לביתך". חלק מהערכים המרכזיים של "באסא" על פיהם פועלים האלבנים וששימשו כבסיס לתמיכה ביהודים במהלך השואה כוללים את העקרונות הבאים:

1. הבית האלבני נמצא בשירות הק-ל והאורח המזדמן (האורח המזדמן שוהה באופן טבעי זמן ממושך יותר ומהווה עומס רב יותר מאשר מישהו שעובר במקום תוך כדי טיול.) 2. כל שעה משעות היום והלילה, אדם חייב להיות מוכן לקבל אורח עם לחם, מלח, ולב פתוח. הוא חייב להציע לו מיטה, כרית, ואח בוערת. 3. מחובתו של אדם להגן על כבוד אורחו גם אם הוא מסכן את נפשו.

מאחר שהאלבנים תמיד התייחסו לב.א.ס.א. ברצינות רבה, והיא הוחדרה לתוך הקוד המוסרי של האומה מזה מאות שנים, קל להבין מדוע אומה קטנה ומבודדת זו הפכה למוסרית ביותר באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

אך לא רק האזרחים הפשוטים התאגדו יחד להסתרת היהודים לאחר פלישת הנאצים ב-1943 (אם נתגלה שמשפחה אלבנית הסתירה יהודים הם היו חשובים כמתים: או שביתם נשרף או שהם עצמם נרצחו). ההחלטה לקרוא תיגר על הנאצים ולהגן על היהודים הגיעה מהדרג הגבוה ביותר של השלטון האלבני. המלך זוג בעצמו עודד את יועציו האירופאים ב-1939 לנפק כמות בלתי מוגבלת של אשרות תיירים ומעבר לאלבניה עבור פליטים יהודים. בתחילה אשרות אלה הגיעו בעיקר ליהודים גרמנים ואוסטרים אך בהמשך הן נופקו ליהודים מכל מרכז אירופה. הוא אישית הורה למשטרת הגבולות שלו לאפשר ליהודים לעבור "ללא עיכובים וללא שאלות". כשהופעל לחץ על הממשלה למסור רשימות של תושביה היהודים לנאצים, השר דבה סירב, תוך טענה שלנאצים אין זכות להתערב ב"ענייניה הפנימיים של המדינה". אין לזלזל בחשיבות הסירוב לבקשה למסירת רשימת שמות יהודים. דוגמא טובה לכך מהווה יוון הסמוכה. רשימה כזו נמסרה בסלוניקי והתוצאות היו שבקושי 10% מיהודיה שרדו. לאחר מכן, כאשר הורד מכיסאו ע"י הגרמנים ונשלח לגלות בבריטניה, המלך זוג הציע לארגון המייצג את יהדות בריטניה תכנית ליישוב 50,000 משפחות יהודיות מאוסטריה וגרמניה בארצו, כך שיהיו מוגנים, והציע לכל אחד חווה קטנה מהאדמות שבבעלות ממשלתו. הארגון לקח את הצעת המלך ברצינות ויצר קשר עם משרד החוץ הבריטי כדי לדון בתכנית, אך לא הייתה היענות מטעם המשרד היות שהיו משוכנעים שם שהמלך זוג לא יוכל לבסס שוב את שלטונו באלבניה. נראה שאיש לא היה מעוניין להשתדל באמת כדי למצוא מקלט לפליטים היהודים, אפילו באזורים הנידחים והבלתי מיושבים ביותר בעולם.

פרט להוראותיו של המלך, האלבנים פעלו על דעת עצמם, החלטה שנבעה מהאידיאולוגיה והערכים שלהם. "זה היה הדבר הנכון לעשות", כך חזרו ואמרו מספר מצילי יהודים שהתראיינו לתכנית בתקשורת לאחרונה. הם בכנות לא הבינו מדוע יש צורך אפילו להסביר את התנהגותם. אף לא אחד מהם התפאר במעשיו או הרגיש שפעל באופן חריג או 'הירואי'. הם עמדו על כך שאופן פעולתם היה 'נורמלי' והתפלאו מאוד כשצוות צלמים ובמאי סרטים דוקומנטריים 'נחתו' לפתע בארצם הקטנה כדי לחקור את הסיבות למעשיהם המיוחדים.

העדויות חשפו מעשים מדהימים

הנה לקט מדבריהם של מדגם מייצג מקרב המצילים שנותרו בחיים ורואיינו בעצמם או ילדיהם:

אנבר אליה שאקר, סיפר בראיון: "לאבי, אלי שאקר פאשקאג', היתה חנות כלבו בעיירה פוקה ובה מוצרי מזון. יום אחד חלף במקום משלוח של 19 אסירים אלבנים בדרכם למחנה כפייה, והשומרים הנאצים עמדו לירות ביהודי אחד מביניהם. אבי, שדיבר גרמנית ברמה גבוהה, הזמין את הנאצים לחנותו והשקה אותם לשוכרה. בינתיים, הטמין פתק בתוך חתיכת מלון וזרקה לעבר היהודי הצעיר. בפתק הורה לו לקפוץ מהמשאית ולהימלט למקום מסוים. "כשהנאצים גילו שהיהודי נעלם, הם זעמו על אבי. ארבע פעמים כיוונו רובה לראשו ואיימו לשרוף את הכפר אם לא יגלה להם את מקום מחבואו של היהודי. אבי עמד בלחץ והם עזבו לבסוף. אבי לקח את היהודי לביתו, שם שהה כשנתיים עד תום המלחמה. אותו יהודי עדיין חי. שמו יאשה באיושוביה, וכיום הוא רופא שיניים במקסיקו. מדוע בחר אבי להציל אדם זר תוך סיכון חייו וחיי הכפר כולו? אבי היה מוסלמי אדוק. הוא האמין שהצלת חיי נפש, אפילו אחת, תזכה אותו בכניסה לגן עדן".

וואבי הוטי, אלבני גם הוא, סיפר: "בשנת 1944, כשהייתי בן שבע, מישהו שלח ילדה יהודייה לבית הוריי בשקודרה כדי שתסתתר אצלם. שמה היה רחלה קוג'ל. שתיים מאחיותיה הסתתרו בבית קרוביי בשקודרה, הוריהן ואחות נוספת הסתתרו בבית מוסלמי אחר בקראבה. כולם נמלטו ממחנה הריכוז בפריסטינה, קוסובו. הלבשנו את רחלה בבגדים מוסלמיים והיא הפכה להיות כאחותנו, בת להוריי.
"יום אחד, פלוגה חדשה של נאצים הגיעה לחנות בעיירה שלנו, והבחינה בכך שיש לנו בית גדול. הם דרשו למסור לידיהם את כל הקומה הראשונה, אך התירו לנו להישאר בעליונה. כך שחיינו שם עם רחלה במשך שנה שלמה, כשהנאצים מתחתינו, במרחק כה קטן מאחת מהיהודים שרצו כל כך להשמיד. לו התגלתה זהותה האמתית של רחלה, היא הייתה נרצחת על ידיהם. שהותה בביתנו הייתה למעשה פצצת זמן מתקתקת אך היה עלינו להגן עליה בכל מחיר".

ניצול יהודי בשם נפתלי קופורטי סיפר: "כשהחיילים האיטלקים הבריחו שלוש משאיות עמוסות אסירים יהודים לקאוואג'ה, עיירה קטנה במרכז אלבניה, מיכאל לקאטארי, אלבני בן 17, אימץ את משפחתי והסתיר אותנו במלון קטן שהיה בבעלות משפחתו. הוא העסיק אותנו בשטיפת כלים. זמן קצר לאחר מכן, הנאצים פשטו על העיירה והיה עלינו לעבור לטירנה, שם היה בטוח יותר, אך היה עלינו להשיג מסמכים מזהים ותעודות מעבר.

"מיכאל לקח כלי נשק וניגש למטה המשטרה השכם באחד הבקרים, שעה בה היה בטוח ש'השטח פנוי'. אך במקום נכחה מזכירה. הוא איים על חייה וחיי משפחתה אם תדווח עליו ולקח את כל תעודות הזהות הריקות שהיו במגירתה. אלבני נוסף בשם רפיק ווסלי סיפק את הצילומים עבור התעודות, אך הן היו חסרות ערך ללא חותמת רשמית. מיכאל מיהר למטה המשטרה למחרת וגנב את החותמת.

"מדוע עשה זאת? כשהגשתי את מועמדותו ליד ושם לפרס חסידי אומות העולם, מיכאל אמר: 'ניסיתי להציל יהודים מפני שהם היו בני אנוש בסכנת חיים ולא היה לי אכפת לאיזו דת או לאום הם משתייכים. אהבנו אותם כבני אדם'. בנאום יום השואה בניו יורק ב-1997, ד"ר אנה כהן (שארגנה את יציאת שאר יהודי אלבניה. הגל הזה הגיע לבורו פארק ועוד מקומות) סיפרה את הסיפור הבא: "סולו מקאג', איכר בקרוג'ה, פתח את ביתו ב-1943 לעשרה יהודים, כולל בני משפחת באטינו. כשהבין שהגרמנים בדרכם לביתו כדי לאסור את היהודים, הורה להם להתחבא בחלל קטן בעליית הגג שהכין עבורם. 'אך מה יקרה אם הגרמנים את הבית באש?' נבהל אחד היהודים. כדי להרגיעם, סולו הורה לבנו היחיד להצטרף ליהודים במחבוא ולחלוק את גורלו איתם במקרה שדבר כזה אכן יתרחש. כשהבן נשאל איך הרגיש כשאביו הורה לו לסכן את חייו ענה שכך צריך להיות. 'לאבי לא הייתה כל ברירה'. כשנשאל אם היה עושה אותו הדבר במקום אביו ענה 'וודאי'".

הנשיא מקבל מדליית כבוד

נשיא אלבניה, בויאר נישני, הגיע לא מזמן לניו יורק במאי כדי להשתתף במספר טקסים לכבוד בני העם האלבני, שהצילו כאמור 100% מיהודי המדינה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בין שאר הפרסים, נישאני קיבל את מדליית הכבוד של ראול ולנברג מד"ר מרדכי פלדיאל, המנהל מזה 25 שנה את מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם. תפקידה של קרן ראול ולנברג הבינלאומית לשמר את מורשתו האמיצה של ראול ולנברג ולהפיצה בעולם. לראול ולנברג השוודי מיוחסת הזכות של הצלת 100,000 יהודים הונגרים.

בהיותו בניו יורק, מר נישאני, מוקף שרשרת מאבטחים, מצא את הזמן להיפגש איתנו באולם הישיבות במלון בניו יורק, ולנסות להסביר קצת על הפלא ששמו העם האלבני, שכה עזר ליהודים בשנות השואה, ולא רק אז.

• זוהי זכות גדולה לשוחח עם נשיא בני העם האלבני, שמעשי הגבורה, האומץ המוסרי וההקרבה האישית שלהם לטובת האוכלוסייה היהודית במהלך השואה מהווים סיפור כה מעורר השראה ועוצר נשימה. אך השאלה שעולה באופן טבעי היא: מדוע דווקא אלבניה, מכל הארצות, שהייתה אי של עוני ונחשלות באירופה, בה היו התנאים היו קשים במיוחד והאמצעים דלים כך שלא היה לתושביה כמעט במה להתחלק עם אחרים, היא שסייעה לנו כל כך? מה יש באופייה של האומה שיוצר את אמות המידה המוסריות של העם הזה, ונתן להם את הכוח לקרוא תיגר על הנאצים?

"מזה עשרות שנים, האלבנים – שאחוז גבוה מהם מוסלמים – ספגו את קוד המוסר והכבוד שנקרא ב.א.ס.א.. בתרבותנו טבוע היטב המושג ש'בית האלבני שייך לק-ל וגם לאורח'. ב.א.ס.א עומד תמיד לנגד עיני בני ארצי בהבטחתם להגן ולהעניק מקלט לכל בן אנוש בצרה – בהווה או בעבר. זוהי מורשת הטבועה בדמנו ועוברת מדור לדור מאבותינו. כל מי שנוקש על דלתנו מתקבל בברכה. אנו מאמינים שמחובתנו להגיש לאורח משהו – לפחות לחם ומלח. ואם בעלי הבית הפותחים את הדלת עניים עד כדי כך שאין להם אפילו את זה, הם יכולים להציע לך את ליבם. איני חושב שזה מקרה שאימא תרזה – הדוגמא הבינלאומית להתגלמות טוב הלב האנושי – הגיעה מאלבניה.

"בזכות העיקרון המנחה של הב.א.ס.א – בניגוד לחסידי אומות העולם בארצות אחרות – לא היה לבני עמי צורך לחשוש אחד מהשני ולהסתיר זה מזה את העובדה שהם נותנים מחסה ליהודים. כל אחד באלבניה היה מסור לנושא הצלתם, ומעולם לא בגדו בעיקרון זה או הסגירו מי מהם או ממציליהם הגיבורים. אף אלבני לא הסגיר יהודי לידי הנאצים או הלשין על חברו שהסתיר יהודים. הנאצים אכן פלשו לארצנו, ולו היה נודע להם על אלבני שהסתיר יהודי גורלו של המציל היה גזר דין מוות מידי. כך שגם אם האלבנים שיתפו פעולה ולא הייתה להם סיבה לחשוש זה מזה הרי שבוודאי שהיה להם מה לחשוש מהנאצים, ועוד איך! הם סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם באופן משמעותי בפעולותיהם האלטרואיסטיות (-אדם העוזר לאחרים ללא שיקולים אנוכיים).

"ההומניטריות הנהוגה באלבניה הייתה נדירה, אפילו חריגה, ואני רוצה להאמין שהסיפור של אלבניה, שיוצא לאור עכשיו, ישפיע על אנשים בכל רחבי תבל להפוך את העולם למקום טוב ומלא תקווה יותר".

• האם ישנם גורמים כלשהם שעשויים להסביר מדוע דווקא בני העם האלבני – בניגוד לבני שאר הארצות – הגנו על היהודים באופן כה לא אנוכי?

"אני מאמין שגם זו תוצאה של ההיסטוריה הפוליטית. משחר ההיסטוריה הייתה האומה האלבנית נתונה תחת איומים. תמיד היינו ארץ ענייה ללא אמצעים ואפשרויות. סבלנו מפלישות עמים זרים ללא הרף. במשך 500 שנה, לדוגמא, היינו תחת השלטון העות'ומאני. לא הורשינו לפתח את תרבותנו, דוכאנו על בסיס קבוע, ניסינו להתנגד אך אף אומה לא באה לעזרתנו. כך שבזיכרון הפוליטי הקולקטיבי שלנו חרותה התחושה איך זה להיות ללא חברים, ורוחנו הלאומית נולדה וצמחה מתוך הכרה כמה חשוב לעזור למי שנתון במצוקה".

25 שנה "מוחזקים בגרון"

• בעוד גבורתם של הדנים במהלך המלחמה ידועה היטב, ובמידה פחותה מעט ידועה גם גבורתה של בולגריה כשהתנגדה לנאצים, מעטים מכירים את הסיפור המרגש ומעורר ההשראה של הצלת היהודים וההגנה עליהם ע"י העם האלבני. מדוע רק כעת מתחילים לספר את הסיפור?

"חייבים להבין שהתקופה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשארצנו הייתה עיי חרבות, הייתה נוראית, עבור אלבניה. בעוד שמדינות כגון צרפת, ספרד ואיטליה היו מעורבות במלחמה ואזרחיהן סבלו קשות, לאחר מכן הם הצליחו לשקם את עצמם, להתחיל מחדש ולהתפתח, בגלל שהם חיו בחברה פתוחה וחופשית. אך הקומוניזם שהשתלט על אלבניה ב-1944, 'החזיק את המדינה בגרון' במשך קרוב לחצי מאה, זמן ממושך הרבה יותר מאשר ברוסיה. 'מסך הברזל' שירד על רוסיה לדוגמא, מחוויר בהשוואה לגירסה האלבנית. זה היה שונה לגמרי. השלטון הקומוניסטי בארצנו היה קיצוני, פנאטי, ו'חנק' אותנו תוך בידוד גמור משאר מדינות אירופה, ואלבניה הייתה מנותקת לחלוטין מכל מגע או קשר עם העולם החופשי. אוונר הליל הוג'ה, העריץ הקומוניסטי ששלט באלבניה במשך 41 שנה (עד למותו ב-1985) היה גרוע מסטאלין. שלטונו היה אלים ועקוב דם, מאופיין ברציחות של אנשי האופוזיציה החפים מפשע, שימוש חסר גבולות בעונש מוות, תקופות מאסר ארוכות למתנגדיו ופינוי בני משפחותיהם מבתיהם. רבים מהם נשלחו לגלות בכפרים מרוחקים תחת עינה הפקוחה של המשטרה החשאית.

"האלבנים היו כה מנותקים משאר העולם כך שלא הייתה להם אפשרות לחלוק את מורשת הצלת היהודים שלהם במהלך מלחמת העולם השנייה. לא היה חופש תנועה ודיבור. היו למעשה הגבלות כה חמורות על חופש הדיבור עד שאם שמעו במקרה שאלבני אוהב מוזיקה אמריקאית או היה רוצה לדעת איזה טעם יש לקוקה קולה – הוא היה מושלך לכלא. כל דבר מערבי היה טאבו. רק הזכרת שם מדינת ישראל נחשבה לפשע של ממש. קשה לי אפילו להסביר את מגמת הבידוד בה היינו שבויים. השלטון פיזר 'בונקרים' ברחבי המדינה, מתוכם סוכני המשטרה החשאית ניהלו מעקב אחרי כל תנועה שלנו. עד היום נותרו אלפים מהם על תילם. בשנות התשעים, כשהקומוניזם קרס לבסוף, התאפשר לנו לראשונה ליצור קשרים עם מדינות מתורבתות, ולספר את סיפורנו הלאומי. כשנפל מסך הברזל ורוב תושבינו היהודים היגרו, הם החלו לספר את סיפור הצלתם ע"י האלבנים האמיצים והשמועה על כך החלה להתפשט".

• כמה יהודים נותרו באלבניה כשהקומוניזם קרס, ולאן היגרו ברובם?

"בשנות התשעים נותרו בערך 340 יהודים. המנהיג הבלתי נלאה והגיבור האמתי של הקהילה היהודית, ג'ייקוב ג'קואל, אירגן וליווה עלייה המונית עבור אחוז גבוה מהם, והם עברו להתגורר באזור הכרמל. אחוז קטן יותר, כ-37 יהודים, ובראשם ד"ר אנה כהן, הגיעו לארה"ב והתיישבו ראשית בברוקלין – רובם בבורו פארק ובביי רידג'. נספח העיתונות שלי, אדווין שוורץ (שישב איתנו בעת הריאיון במלון) הוא יהודי, והוא עצמו התגורר בבורו פארק במשך 8 שנים, עד שחזר לאלבניה. ד"ר כהן, רופא שיניים שהיה גם עסקן, פנה לכמה ארגונים יהודיים חשובים בניו יורק, וסיפר להם את סיפורה של אלבניה ויהודייה. וכך החל מעיין הסיפורים לנבוע, יהודים אלבנים החלו לספר לאחיהם בישראל ובאמריקה את סיפורי ההצלה האישיים שלהם. מכל מקום, מה שעצוב הוא שרוב הסיפורים אבדו לנו לנצח. במהלך 50 שנות הטלטלה הקומוניסטית, כה רבים מהגיבורים שהחביאו יהודים מתו, וסיפורים כה רבים נעלמו. איש לא נותר כדי לספרם. לעולם לא נדע את היסטוריית הסיוע שהגישו בני עמי ליהודים במלואה".

• אתה עצמך צעיר למדי, בן 48. איך אתה מתחבר לסיפור באופן אישי? בנאומים שלך, נראה שאתה מאוד להוט אחר הנושא, למרות שנולדת ב-1967, שנים לאחר תום המלחמה.

"ודאי, שמעתי את הסיפורים שוב ושוב והם עשו עליי רושם עמוק, אך יש לי קשר חזק לנושא, אחרי הכל. סבה של אשתי, היה יזם, ובמהלך המלחמה הכניס יהודי לעסק שלו כשותף. הוא תמיד אמר למשפחתו שהוא מייחס את הצלחתו הרבה בעסקים למה שלמד משותפו היהודי. למרבה הצער, לאחר המלחמה, כשהקומוניסטים השתלטו על אלבניה, הוא הושלך לכלא – לא בגלל שהיה לו שותף יהודי אלא סתם בשל היותו עשיר. הקומוניסטים החרימו את כל רכושו ולקחו את כספו. הוא ישב בכלא 10 שנים. אך סיפורו של שותפו היהודי הפך לאגדה במשפחתנו והשפיע עלינו לאורך השנים".

• אבי, ניצול שואה בעצמו, סיפר פעם שבמהלך ימי האופל של השואה, עדיין היו די נוצרים שהיו אדוקים מספיק כדי לסכן את חייהם עבור יהודים, אך לו השואה הייתה מתרחשת בתקופתי זה לא היה קורה – כי לנכדיהם כבר אין את אותם ערכים דתיים. האם לדעתך האלבנים של היום היו נוהגים כמנהג אבותיהם לו עמדו באותו מצב כיום?

"באלבניה, שלא כבמדינות מערביות אחרות, המשפחה עדיין נחשבת לערך עליון. ערך זה עובר עדיין בעוצמה מדור לדור. המשפחה היא הדרך הטובה ביותר להעברת המסורת ושימורה. ואני מאמין שזה עדיין מהווה מסר עבור החברה שלנו שיש לנו אחריות כלפי אחרים. במהלך 10-15 השנים האחרונות, סיפורי הגבורה של הצלת היהודים ע"י האלבנים החלו להתפרסם, וכשאנו חולקים אותם עם דור חדש לגמרי, זה מחלחל ומשפיע עליו. עלינו להנחיל מורשת זו שמהווה מקור אמתי לגאווה עבור האומה שלנו. כל אדם זקוק לתמריץ ולהשראה, ואסור שהסיפור הזה ישכח מלב – לא ע"י האלבנים ולא ע"י היהודים עצמם. חשוב שגם היהודים יזכרו שאפילו בזמנים הקשים ביותר שהיו אי פעם, הייתה תופעה חריגה בנוף ההיסטוריה של המאה העשרים: אנשים סיכנו את חייהם למען זרים, היו נקודות אור. הסיפור של אלבניה ויהודייה הינו אחד המדהימים בהיסטוריה של האנושות".

• כמה יהודים חיים באלבניה היום?

"למרות שהיהודים שחיים באלבניה היום מעטים, כ-39 במספר, אלבניה מכירה בהם כאחת משש קבוצות הדתות במדינה, קבוצה עתיקה וחשובה לה אנו חולקים כבוד רב. יש להם חופש דת מוחלט בכל מובן ואין כאן כל זיק של אנטישמיות. תחת חסותי (ותחת חסותה של רעייתי, הגברת הראשונה), אנו עורכים מסיבת חנוכה שנתית בלשכת הנשיא, כדי לזכור מדי שנה בשנה את המלחמה, חוסר האנושיות, הדיכוי והעבדות שנבעו מחוסר סובלנות דתית מקדמת דנא ושטרם בוערו עד היום. אני גאה על כך שאלבניה נותרה דוגמא לדו-קיום דתי. כיום מתגברים הניסיונות להזין וללבות את השנאה על רקע דתי, את הקיצוניות ורדיפת המיעוטים. תופעות כאלה אינן קיימות באלבניה, שרובה מוסלמית".

• מהו הסטטוס של היחסים הדיפלומטיים בין אלבניה למדינת ישראל?

"לישראל הייתה שגרירות בטיראנה, ולאלבניה יש שגרירות בתל אביב. אפילו בתקופת השלטון הקומוניסטי, אלבניה הייתה אחת המדינות הראשונות שתמכו רשמית בישראל לאחר הכרזת עצמאותה ב-1948. יחסים דיפלומטיים, כלכליים וחקלאיים בין שתי המדינות כוננו ב-1991, לקראת סיום השלטון הקומוניסטי באלבניה. בערך באותה תקופה, הוקמה הקרן לידידות אלבניה-ישראל. יחסים כלכליים עם ישראל חשובים לנו מאוד. יש לנו לשכת מסחר פעילה שפועלת בקדחתנות לבניית קשרים עסקיים פוריים ופרויקטים בין יזמים ישראלים ואלבנים. מדינתנו אינה גדולה – אנו מהווים צומת דרכים בין אירופה ובין ארצות הבלקן – אך בורכנו במשאבים טבעיים ואנו מעוניינים לפתח את התשתית הטכנולוגית. ישראל אף היא יכולה להיעזר באלבניה כנקודת קפיצה לשווקי אירופה. אנו ממשיכים לעבוד יחד בשיתוף פעולה בתחומי המדע, החקלאות, הכלכלה והמסחר, והיחסים הדיפלומטיים בינינו מצוינים. אנו מצפים להמשיך ולחזק את קשרינו עם מדינת היהודים בגלל שיש לנו הרבה מהמשותף: אהבת המולדת, אהבת החופש, וכבוד לכל צורות החיים".

מאלבניה לארה"ב ובחזרה

אחד מ-43 היהודים שנותרו באלבניה, אדווין שוורץ, הוא יד ימינו של הנשיא. הוא עלה מאלבניה לבורו פארק בה התגורר כ-12 שנה לפני שחזר לאלבניה כדי להשתתף בכינון שלטון דמוקרטי ולהעצים את בני ארצו.

• ידוע לך כמה דורות משפחתכם נמצאת באלבניה? מה הביא את אבותיך לאלבניה ומהיכן הגיעו?

"משפחת שוורץ גרה באלבניה מאז שנות השלושים. הסבא רבא שלי, זיגפריד, יחד עם אשתו שנולדה וגדלה בגליציה ושני בניהם, התיישבו ב-1938 בשקודרה, עיירה צפונית. אבי נולד בסרייבו, שאז השתייכה ליוגוסלביה, ב-1932, אך גדל באלבניה. מוצא משפחתי משכונת פלוריצדורף בווינה, אוסטריה. כך שאני דור רביעי לבני משפחת שוורץ שנולדו וגדלו באלבניה".

• האם הוריך חיו באלבניה במהלך השואה? כיצד ניצלו? האם היית מודע לסיפורים על הצלת יהודים ע"י אלבנים? ואם כן, איזו השפעה הייתה לסיפורים האלה עליך?

"הוריי היו באלבניה במהלך המלחמה ובאופן מפתיע לא הסתתרו. מאחר שכבר היו אזרחי אלבניה כשפרצה המלחמה, משפחת שוורץ לא חשה מאוימת מאחר שהיה ברור שאלבניה לא מסגירה יהודים לידי הנאצים למרות שהם פלשו אליה. הם חיו חיים נורמליים: שילמו שכירות, עבדו והלכו לבית הספר לאור יום. בשונה מאחיהם היהודים בארצות אחרות, לא הרגישו בסכנה מרחפת על ראשם.

"למרבה הצער, שאר משפחתי המורחבת, כ-40 במספר, שגרו בווינה, יוגוסלביה ובמקומות אחרים ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר, הושמדו בשואה באושוויץ ובמחנות ריכוז נוספים. בגלל שהיהודים אזרחי אלבניה (היו בערך 200 במדינה לפני המלחמה) חשו מוגנים יחסית, היו אלה היהודים הזרים, הפליטים, שבהם השקיעו בני ארצי את מאמצי ההגנה וההצלה. היו אלה 1,800 היהודים שנמלטו לאלבניה ממדינות אחרות שכבשו הנאצים: יוון, בולגריה, פולין, אוסטריה, גרמניה, יוגוסלביה, צרפת וכו'. יהודים שפג תוקפה של הוויזה שלהם או שלא היו להם מסמכים מתאימים, הנאצים ניסו לאתרם אך לא עלה בידם ללכוד ולו אחד מהם. האלבנים החביאו אותם והגנו עליהם בכל דרך אפשרית. במהלך חיי נתקלתי בלא מעט יהודים שעל ידם מספר כחול ושסיפוריהם עדיין גורמים לעורי לסמור כאשר אני נזכר בהם. כך שאני מניח שהיינו ברי מזל, הודות לערך הכנסת האורחים וקבלת הזר של העם האלבני.

"אבל כן היה טוויסט בעלילה: לקראת סוף 1944, הסבא רבא שלי, אחיו ריצ'רד (שברח מווינה ושהה במהלך המלחמה באלבניה), וסבי, נאסרו ע"י פרטיזנים קומוניסטים שטענו שהם מרגלים נאצים, מאחר ששלושתם דיברו גרמנית שוטפת בין שאר השפות. הסבא רבא שלי נפטר מהתקף לב בתאו בכלא קומוניסטי בשנת 1945, ואילו סבי נפטר בסקוטארי ונקבר שם בחלקת הקבר המשפחתית".

• כמה יהודים נותרו באלבניה לאחר המלחמה?

"לפני מלחמת העולם השנייה, היו באלבניה כ-200 יהודים. לאחריה, מספרם עלה על 2,000. רובם עזבו את המדינה מיד לאחר 1945, חלקם חזרו לארצות המוצא שלהם, ואחרים היגרו לארה"ב או לישראל בסוף שנות הארבעים".

• עד שעזבת עם הקבוצה של ד"ר אנה כהן לברוקלין, איך נראו חייך באלבניה כיהודי? הייתה בכלל אנטישמיות? האם האלבנים היו חמים ומסבירי פנים לאחר המלחמה כמו שהיו במהלכה?
"החיים היו יחסית נורמליים, אך כבעל שם משפחה יהודי מובהק, אתה עלול לעתים להיתקל בניצוץ אנטישמיות קל כלשהו פה ושם. אבל לשאלתך, כן, האלבנים עצמם עודם חמים ומקבלים כפי שהיו במהלך המלחמה, אך החיים תחת דיקטטורה קומוניסטית, כשלאלבניה לא היו קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל (וגם לא עם ארה"ב או מדינת הוותיקן, ששתיהן נחשבו לאויבות), מובן שלא הכל יכל להתנהל למישרין".

• מדוע היהודים הנותרים נשארו זמן כה רב באלבניה? מה 'החזיק' אותם שם?

"ברגע שמדינת ישראל נוסדה, ב-1948, לכל יהודי אלבניה הובטחו ויזות הגירה ממוסקבה כדי לעשות עלייה. כולם מכרו את מיטלטליהם, ארזו את תיקיהם, וחיכו לאנייה שתגיע לוולורה, עיר נמל דרומית לאלבניה. אך בדיוק באותו זמן, אלבניה הקומוניסטית ניתקה את קשרי ה'אחווה' שלה עם יוגוסלביה של טיטו וצידדה בבריה"מ לשעבר, כך שהדיקטטור הקומוניסטי האלבני אוונר הוג'ה ביטל את הוויזות ואנו נותרנו 'תקועים' באלבניה עד לשנת 1990-1991. עד היום שמור אצלי דרכונו של אבי המנוח עם ויזת ההגירה המוטבעת עליו, אך זה פשוט לא קרה, כאמור. רק כאשר בוקרו של חופש אמתי הפציע באלבניה – לאחר שרוחות הדמוקרטיה סחפו את מזרח אירופה כולה – הותר לנו סוף סוף לעזוב".

• מדוע החליטה ד"ר כהן לארגן קבוצת יהודים להגר לניו יורק בשונה מהקבוצה הראשונה שהיגרה לישראל בהנהגת יוסף חג'ואל? ולמה דווקא לבורו פארק וביי רידג'?
"הסיבה פשוטה. ד"ר כהן החליטה לארגן עבור קרוביה (37 איש) להתיישב בברוקלין יחד, ולגור בבורו פארק, בנסונהרסט ביי רידג' – בגלל ששם כבר התגוררו הוריה ואחותה (כיום, שתיים מאחיותיה של ד"ר אנה הן בעלות תשובה, ומגדלות משפחה של שומרי מצוות). אני מניח שהפיתוי של החלום האמריקאי היה אטרקטיבי עבורם, בהשוואה לישראל".

• מה גרם לך, אחרי 12 שנה בניו יורק, לקבל את ההחלטה לחזור לאלבניה?

"הגעתי לניו יורק בגלל שהתאהבתי ברעיון של פסל החרות, ומה שהוא מסמל, באופן מילולי וציורי גם יחד. בתחילת שנות ה-90', כבחור צעיר, כשלמדתי באוניברסיטה של טיראנה בלשנות וספרות אלבנית, הייתי חבר פעיל באגודת הסטודנטים האלבנים במסגרתו נאבקנו למען הדמוקרטיה וזכויות האדם, ואפילו קיבלנו את מדליית העוז עבור אותה פעילות מאת נשיא הרפובליקה. היה זה האידיאל הדמוקרטי שסמלו הוא פסל החרות שמשך אותי לניו יורק. אך ידעתי ששהותי שם זמנית בלבד: בעמקי נשמתי ידעתי שארצה לחזור לארצי ולהמשיך לתרום ולסייע לבני עמי ולרוח הדמוקרטיה שזה עתה נולדה ותפסה את מקומה באלבניה. וכך, בשל מספר התרחשויות, ב-2003, לאחר שאבי נפטר ואמי נותרה לבדה בבית, חזרתי לטירנה".

• איך הפכת בסופו של דבר להיות נספח העיתונות של הנשיא?

"ובכן, כתבתי ופרסמתי סיפורים קצרים במשך כ-27 שנים. בארה"ב אפילו עבדתי תקופה עבור משמר זכויות האדם של הלסינקי. כשחזרתי לאלבניה קיוויתי ללמד ספרות, אך לבסוף הפכתי למתורגמן של לשכת הנשיא. משם התקדמתי לתפקיד בלשכת העיתונות, לאחר מכן הפכתי לאחראי על הלשכה, ולבסוף ב-2009, מוניתי למנהל הפרוטוקול של משרד החוץ והיחסים הדיפלומטיים. בינתיים עבדתי כמתורגמן הרשמי של שלושה מנשיאי אלבניה".

• כמה יהודים יש באלבניה כיום?

"יש כ-43 יהודים באלבניה. חלקם באים, חלקם הולכים. רובם נישאו ויש להם ילדים: יש כאלה שנוסעים וחוזרים מישראל ואליה שוב ושוב. לאחרונה אנו היהודים התארגנו ובחרנו נשיא לקהילה וכעת אנו חוגגים יחד את ראש השנה ואת לילי הסדר באופן קבוע, והפכנו גם לחברים בקונגרס היהודי העולמי, בפרלמנט היהודי האירופי ובקונגרס היהודי האירופאי-אסייתי".

• מה אופי החיים היהודיים באלבניה היום?

"היה לנו רב אורתודוכסי מסלוניקי אך הוא עזב אותנו והפכנו שוב ל'יתומים'. יתכן שעזב כי אין לנו ממש קהילה רשמית, למרות שמספר היהודים הזרים שגרים באלבניה או מגיעים לתקופות קצובות לצורך עסקים גדל מאוד במהלך העשור האחרון. אפילו קלטנו לאחרונה משפחת פליטים יהודים שנמלטה מאודסה שבאוקראינה.
"אחת התופעות המרגשות של החיים היהודיים כאן היא מסיבת החנוכה שנחגגת זו השנה השנייה ברציפות בלשכת הנשיא בחסות הזוג הנשיאותי, בשיתוף פעולה עם שגרירות ישראל בטירנה".

מהעבדים היהודים ועד לשבתאי צבי ההיסטוריה היהודית של אלבניה

מקדמת דנא, תמיד הייתה נוכחות יהודית באלבניה, למרות שהייתה מצומצמת מספרית. בעוד שמעולם לא היוו גורם משפיע בהיסטוריה היהודית, אלבניה תמיד היוותה מקלט עבור יהודים נמלטים לאורך השנים, או עבור כאלה שהוגלו. כבר במאה הראשונה, ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתיתיהו (שתיעד את חורבן בית שני והמצור על מצדה), דיבר בקצרה על האוכלוסייה היהודית באלבניה באחד מספריו עבי הכרס, וחורבותיו של בית כנסת מהמאה הראשונה – אותו גילה ארכיאולוג בדארדניה, עיר נמל אלבנית עתיקה – חושפות טפח על כך שלקהילה היהודית באלבניה שורשים עמוקים.

אחת החידות המרתקות ביותר בהן מתחבטים חוקרים היא שאלת מקורה של קהילה זו: כיצד הגיעו מלכתחילה יהודים לאלבניה? אגדה פופולארית מתארת ספינה ובה משלוח של עבדים יהודים שנשבו ע"י הרומאים שהחלה לטבוע מול חופי אלבניה. כאשר החיילים הרומאים ראו את היהודים בורחים מהספינה שעגנה ליד החוף אל תוך היערות העבותים, שבדמיונם ראו אותם החיילים כמלאים בחיות טרף, הם החליטו להותיר אותם לחסדי חיות הטרף ולא לרדוף אחריהם. אך במקום להיטרף ע"י חיות טרף, הסתבר שהיהודים רצו ישר לזרועותיהם של האלבנים מסבירי הפנים ומכניסי האורחים, שבעצמם נלחמו ברומאים וחסו על הנמלטים. היהודים נשארו ושגשגו שם, ולאחר מכן קיבלו את הכינוי 'רומניוטס'. החוקרים לא הצליחו עדיין לקבוע כמה מהאגדות מבוססות על המציאות, אך הן שרדו בעקשנות בפולקלור היהודי והאלבני גם יחד יותר מ-2,000 שנה בעוברן מדור לדור.

בנימין מטודלה, הנוסע היהודי הנודע מימי הביניים שתיעד את מסעותיו באירופה, אסיה ואפריקה במאה ה-12, ביקר באלבניה בשנת 1170 וסיפר על קשריו עם שני רבנים שפגש שם, אותם כינה "רבי סולומון ורבי יעקב" – חברי קהילה קטנה אך משגשגת שחיה בשלווה בין שכנים מוסלמים ברובם.

כסוחרים, התיישבו היהודים בעיקר בערי הנמל של אלבניה שם הייתה להם גישה לים האדריאתי. בתחילת ימי הביניים, גל חדש של יהודים עזב את סלוניקי והיגר לאלבניה, שם פיתחו עסקים שונים.
האינקוויזיציה הספרדית בסוף המאה ה-15 הביאה גל נוסף, גדול יותר, של יהודים לחופי המבטחים של אלבניה, עליהם הגן הסולטן התורכי שהבטיח להם שיהיו בטוחים תחת השלטון המוסלמי (גם המוסלמים סבלו מהאינקוויזיציה). ולורה, העיר הגדולה ביותר באלבניה, היוותה יעד עבור פליטים יהודים רבים שם נשארו כ-200 שנה, ובנו, בין שאר התשתיות, בית כנסת ובית עלמין. חוקרים מעריכים שבמאה ה-16, מחצית מאוכלוסיית ולורה הייתה יהודית.

כפי שהזכרנו קודם, אלבניה לא הייתה רק ארץ אליה ברחו יהודים אלא גם מקום אליו הוגלו. הידוע לשמצה מביניהם הוא שבתאי צבי, שנוכחותו הסוערת והצהרותיו המשיחיות זרו כאוס בכל מקום בו שהה, ולבסוף הגיע לאלבניה יחד עם שאריות מאמיניו. הוא מת ב-1676, וע"פ השמועה נקבר ליד נהר אוסום במרכז אלבניה. במשך מאות שנים היווה קברו מוקד עלייה לרגל עבור כת איסלאמית בשם 'בקטאשי', עד 1965. ב-1956, חוקר ישראלי גילה מכתב שנכתב ע"י שבתאי צבי – כנראה שבועות מספר לפני מותו – כשהוא מבקש מיהודי בראת לשלוח לו מחזור לימים הנוראים הממשמשים ובאים. אך עד היום, נערכת אסיפה שנתית במקום שנחשב לקברו של שבתאי צבי, שעדיין נחשב "קדוש" ע"י מספר קבוצות דתיות באלבניה.

משנת 1930 ארה"ב מינתה יהודי בשם הרמן ברנשטיין לשגריר ארה"ב באלבניה. הוא התפעל מאוד מהדי ההיסטוריה היהודית שעדיין נשמעו בחוזקה במדינה קטנה זו, והחל לחקור את הנושא בלהיטות.
לפי JTA, העיתון היהודי היומי, ברנשטיין תיאר את אלבניה כאחת המדינות הבודדות בעולם שהציעו מקלט ליהודים במהלך מאות השנים האחרונות, ומעולם לא סטתה מהיסטורית הסובלנות, האהבה והקבלה שלה. אף לא פעם אחת במהלך ההיסטוריה סטו האלבנים ממסלולם זה. בעוד שלמעשה כל מדינה אחרת באירופה טולטלה ע"י גלים של אלימות קיצונית נגד יהודים שלאחריהם באו תקופות שקטות וחוזר חלילה, אלבניה לבדה נותרה איתנה בחבקה תמיד בחום את יהודיה. "אולי בקרוב יגיע היום", הצהיר ברנשטיין בראיון באותן שנים, לפני השואה, "שאלבניה תהווה מפלט ליהודים נודדים שמקומות אחרים סגרו דלתותיהם בפניהם".

נבואתו של ברנשטיין, כפי שנוכחנו לדעת, עתידה הייתה להתגשם תוך זמן קצר.

השארת תגובה