ו(עם) ישראל אהב את יוסף ● נטפי דמע

נטפי דמע אחרי מיטתו של מורי ורבי, עמוד האש שהלך לפני המחנה, ארון הקודש של בת ים, הגאון הגדול רבנו יוסף בר שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה

הרב יוסף בר שלום 2
הרב יוסף בר שלום 2
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

זעקות השבר של ההמונים שהצטופפו בבית הכנסת המרכזי מרום ישראל בבת ים, לא הותירו ספק: הצבור הזה אהב מאוד מאוד את הרב שלו. עם כניסת המיטה, גם הקשוחים שבאנשים פרצו בבכי. לאחר מכן יספר הצלם: עוד לא היה לי דבר כזה, עמדתי והסרטתי כשאני בוכה תמרורים..

חלל גדול נפער בבוקרו של ראש חודש אלול. היום בו מתחילים ימי הרחמים, ובו פשטה הבשורה המרה אצל רבבות תושבי בת ים על הסתלקותו לשמי רום של המרא דאתרא. העיר כולה, על כל גווניה וקהילותיה, התאחדה בכאבה על דמות הוד והדר, שהאצילה מהודה ומקדושתה על בניה, במשך ארבעה עשורים תמימים. התחושה היא, כך שחו לנו תלמידיו של הרב, היא של יתמות אינסופית, חלל עמוק שנפער בלב ליבה של בת ים; ציבור בני תורה, כמו ציבור העמך, מתקשה להאמין כי לא יזכה להתחמם עוד לאורו של הרב. אלפים נהרו אל בית האבל במשך שבעת ימי האבל, כדי לשתף את בני המשפחה בתחושותיהם ובסיפוריהם. הסיפורים היו מדהימים אחד יותר מהשני. התמונה שנפרסה היתה מפליאה: רב גיבור העשוי ללא חת, שהוא רך כקנה, עניו ושפל ברך מאוד. הפלאים הלכו והתעצמו ככל שזרמו עוד ועוד מספידים ועוד ועוד בעלי סיפורים, כולם מקוננים על האי שופרא דבלי בארעא, דמות מחייבת לכל הנקרא "רב", באשר הוא.

גלריה מפוארת של גדולי תורה והלכה ויושבי על מדין, מקרוב ומרחוק, הטריחו עצמם ובאו לחלוק כבוד אחרון לקברניטה הרוחני של בת ים זה שנות דור. בין המספידים והמנחמים בלטו הראש"ל הגר"א בקשי דורון, הראש"ל הגרש"מ עמאר, הראש"ל הגר"י יוסף, הרה"ר לישראל הגרי"מ לאו, הרה"ר לישראל הגר"י מצגר, הרה"ר לישראל הגר"ד לאו, חברי מועצת חכמי התורה הגר"ש בעדני הגר"ר אלבז והגר"ד יוסף, חבר מועצת גדולי התורה הגר"י זילברשטיין, ראשי ישיבות המקובלים הגר"ב שמואלי והגר"ד בצרי, ראש ישיבת פורת יוסף הגר"מ צדקה, ראש ישיבת קול תורה הגרמ"י שלזינגר, ראש ישיבת גרודנא הגר"י הקר, ראש ישיבת בית מאיר הגר"צ רוטנברג, ראש ישיבות עטרת שלמה הגר"ש סורוצקין, ראש ישיבת מאור התורה הגר"א סלים, ראש ישיבת אור אליצור הגר"מ בן שמעון, ראש ישיבת היכל התורה הגר"ד יגודיוב, ראש ישיבת משכנות התורה הגר"ש שינקר, ראש ישיבת קול רפאל הגר"ש בסו, ראש ישיבת אורחות חיים הגר"א אליעזר חדד, חברי ביה"ד הגדול הג"ר שלמה בן שמעון והג"ר מסעוד אלחדד, ראב"ד ירושלים הגר"ל יפרח, ראב"ד תל אביב הגר"נ בן שמעון, רב העיר באר שבע הגר"י דרעי, רב העיר אשדוד הגר"י שיינין, רבי העיר חולון הגר"י וסף והגרא"י גוראריה, רב העיר אלעד הגר"מ מלכה, רב העיר פרדס חנה הגר"ד צדקה, רב העיר קרית אונו הגר"ר ערוסי, אב"ד אשדוד הגר"א עטיה, אב"ד אשקלון הגר"י עטיה, אב"ד פתח תקוה הגר"מ אוחנונה, אב"ד אלעד הגר"א הלוי, אב"ד באר שבע הגר"מ בצרי, ועוד עשרות רבני שכונות וקהילות, מגידים ומשפיעים, ראשי כוללים ומגידי שיעורים, זאת לצד אישי ציבור רבים, שר הכלכלה, שר הדתות, ראשי ערים, ועוד, שהמסר השוה בפי כולם הוא: אבידה שאין לה תמורה.

'שוקולדה' על כל משנה

אורו של רבינו יוסף בר שלום זצוק"ל, זרח בירושלים לפני כ-80 שנה להוריו רבי בן ציון ואימו הצדקת מרת חנה. הם היו יראי ה' ואוהבי תורה בכל ליבם. משפחה זו הינה דור שלישי בירושלים, הנמנה על חשובי עדת יהודי הבלקן (יוון). המשפחה התפרסמה גם עקב קשרי חיתוניה עם מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, כי ביתו הבכורה עדינה נישאה לאחיו הצעיר של הגר"י בר שלום, הוא יבדחל"ט הרב עזרא בר-שלום, חבר בית הדין הרבני הגדול.

כבר בילדותו הבטיח לו אביו ממתקים כדי שילמד הרבה תורה. ("קוביה של שוקולדה על כל משנה שידע בעל פה"). הוא למד בת"ת "בני ציון" בהנהלת העסקן האגודאי הרב משה פרוש זצ"ל. שם גם גדל ולמד מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל שהיה מבוגר מהגר"י ב-16 שנה, והגר"י הצעיר חיקה אותו וצעד באותה השקפת חיים. לימים יתברר כי סדר חייו, אופיו, אישיותו, ואפילו קלסתר פניו, דומים מאוד למרן רבנו עובדיה יוסף. הוא העריצו בכל נפשו, וגם מרן הגר"ע יוסף עמד תיכף על גדולתו, והועידו למעלות רמות. כאשר מרן הגרע"י חש שלא בטוב, או כאשר הוא נעדר מהארץ בעת נסיעותיו ובמסגרת תפקידיו הרמים, היה אומר "תקראו לחכם יוסף", והוא יגיד את השיעורים במקומי, הוא כמוני ממש.

שעון מעורר לישון

עם סיום חוק לימודיו בת"ת עבר העלם הצעיר ללמוד בישיבת מקור חיים של הגאון רבי ברוך יצחק לוין. הוא שקד מאוד על לימודיו, ובהיות אביו עובד למחייתו בתור נפח, היו לו כמה פרוטות "כדי לקנות קפה וסוכר" אותם היה לוקח עמו כדי ללמוד שעות ארוכות בלילה… לימים, יספר בנו של הרב, הגר"ש שלמה המכהן כמשגיח ישיבת אור לציון, כי ראה אצל אביו בקביעות שעון מעורר על השעה שתים וחצי. הוא התפלא כי באף צהרים לא שמע את השעון מצלצל.. אחרי שעקב בסודיות על הענין נתחוור לו הדבר: השעון מעורר את אביו, בלילה, לקום מהלימוד וללכת לישון, שלש או ארבע שעות, עד שחרית בהשכמה עם הבעלי בתים.. "למדתי אז מושג חדש" הוא אומר: "שעון מעורר ללכת לישון..".

בשיבה קנה לו שם כהשקדן של הישיבה, והיו שאמרו כהשקדן של ירושלים. גדולי הדור נאספו ובאו לחופתו, ואחר נישואין התקבל לכולל פורת יוסף. כבר אז רעשו הכל על הכבוד הגדול שרחש לו ראש הישיבה הגר"ע עטיה, אשר מרוב חיבתו והערצתו אליו, קבע עימו שיעור בחברותא דבר יום ביומו, מאחרי התפילה בהנץ החמה עד שעה תשע – תחילת הכולל, כשעתיים של חברותא כל יום.

"מאז שאני זוכר את עצמי" מתאר בנו הרה" ג בן ציון שליט"א ר"מ ישיבת קול רפאל, "אבא לומד בכל ליל שבת": הוא היה עולה על יצועו כבר אחרי הסעודה, כשהוא מפטיר "בשביל מה ללמוד אם מנמנמנים. זה לא לימוד". בשעה שתים אחר חצות היה קם, ומתמיד על לימודו ללא כל הפרעה עד הבוקר, בלי שיטרידו שום טלפון ושום אורח מזדמן..

האשה הזו ניצחה אותי

באותה תקופה נשלחו מספר הצעות רבנות למו"ר אבי, חלקם מחו"ל, אך הוא לא אבה לעזוב ארץ הקודש. כך למשל היה זה מרן הגר"ע בכבודו ובעצמו שלחץ עליו ליטול את  תפקיד הרבנות בלונדון. משרה שקשה לסרב לה. אך לפי בקשת רעייתו הרבנית שתיבדל לחיים, השיב מו"ר בשלילה. מרן הגרע"י קרא אותה לביתו, וניסה לשדל אותה במעלות המשרה, הן בצד הרוחני והן כמשרה מפרנסת הנחוצה להם מהם, אך היא פרצה בבכי ובסערת רוחות טענה כנגד רבנו הגרע"י: "אבי עלה מפרס כשהוא מותיר אחריו כסף וזהב וברח לארץ ישראל, כדי שאני אעזוב את הארץ תמורת כסף?". לימים סיפר מרן הגרע"י, כי אע"פ ששכנע אנשים רבים לעשות כדבריו, אשה זו גברה עליו והוא עצמו נתפעל מהתמימות והעוצמה של הטענה, בראותו את גבורתה הרוחנית שהעדיפה לסבול באר"י ולא לנדוד לנכר. מאז היה מרן רבנו הגרע"י מחפש בכל הזדמנות משרה לרב העיר, מו"ר הגר"י בר שלום.

הרב יוסף בר שלום 4

זמן קצר לאחר מכן פנה רבינו עובדיה ואמר למו"ר כי בבת-ים יש קהילה הזקוקה לרב, ואנא ילך לשם.

הרב הלך לא הלך על דעת שיהיה 'רב ראשי', אז גם לא היה רב ראשי בעיר. הוא הלך כדי לזכות את הרבים בתורה, בלי סממנים חיצוניים אחרים. כשהלך לשם, הביא עמו את האישיות שלו, שכל כולה היתה נעימות. "הגדרתו במילה אחת" אומר הבן הרה"ג אליהו "הא נעימות". אנשים פשוט התמגנטו אליו. הוא להט להפיץ תורה, ואנשים נמשכו אחריו כפרפרים אל האור.

בת ים דאז לא היתה במיטבה. מו"ר זצ"ל התמסר להשקות את ההמונים הצמאים לדבר ה'. כך החלה מסכת מפוארת של שיעורים רבים שקבע אבא לצורבים תלמידי חכמים לצד בני נוער ושאר כל עמך ישראל. הוא ממש מסר את כל כוחותיו כדי להפריח את השממה. הוא היה מפציר בנוער ללכת לישיבות, היה מרים טלפונים לראשי ישיבות ומנהלות סמינר, והיה מחזר אחרי עוד אחד ועוד אחד – להפוך אותם ליראי השם. כל אחד כזה הפך במרוצת השנים את כל משפחתו, ועתה אלפי משפחות יראי ה' בעיר נזקפים לזכותו.

ובתווך, בתוך ים העשייה, נמשכה ההתמדה העצומה שלו. וכפי שהעידו תלמידים נאמנים שהיה חוזר על הש"ס וטור ושו"ע אין ספור פעמים. נכדו שאל אותו פעם ברגע של משובה, "סבא, כמה פעמים למדת את הש"ס?" והוא השיב לו "עשרים פעם חזרתי על כל סדר מועד, ומשם הפסקתי לספור, כי מה זה משנה"..

מוקפץ תאילנדי

הוא הסתער על כל יסודות היהדות שצריכים לאפיין עיר כבת ים: אגפי השחיטה והכשרות עברו מהפך אדיר עד שבת ים הפכה לסמל הכשרות המקצועית בקרב ערי הארץ. בהספדו סיפר הראשון לציון הגר"א בקשי דורון שליט"א, כי בת ים היתה עבורם שוט מצויין לכל הערים, כל רב עיר שהיה מספר ש"אי אפשר" לעשות משימה פלונית, היה נענה: איך בבת ים יכולים? הגר"מ נחשוני סיפר, כי בהיותו מנהל מחלקת הכשרות הארצית, היה מפורסם כי הכשרות של רבנות עיר פלונית היא מצויינת ובני תורה יכולים לאכול ממנה, "אבל אנחנו בכל המחלקה ידענו, כי הכשרות בבת ים עולה גם עליה".

מי יוכל לשכוח את ההשקעה העצומה בהעמדת השחיטה על תילה. לא לחינם כאשר הוקם בד"ץ בית יוסף ע"י מרן הגר"ע יוסף, היה זה הגר"י בר שלום שנקרא ראשונה אל הדגל. עוד קודם לכן כיהן מו"ר כרב מחלקת השחיטה ברבנות הראשית והיה חותם על יבוא השחיטה מחו"ל. אך מלבד זאת השקיע באופן פרטני בהכשרת שוחטים (תחום בו היה בקי באופן מבהיל, עד שמרן הגר"ע היה שולח אליו מדי ערב יום כיפור את ילדיו לשחוט עבורו את עופות הכפרות). ביתו הפך לעיתים למעין בית מטבחיים, מרוב התרנגולים שהיו נשחטים בו כחלק מהכשרת השוחטים. זכורני, מספר הבן הגרב"צ, שהגיע שוחט אחד עם שני סלים עמוסים בתרנגולים, הוא שחט את כולם מול עיני אבא, אך אבא היסס אם להעניק לו תעודה, כי לדעתו היה על גבול המיומנות והיה עליו להתקדם עוד קצת. הוא אמר לו: יופי, תבוא עוד שבוע, ואחרי שבוע אמר לו שוב: יופי, תבוא עוד פעם בשבע הבא, וכך היה מלמדו עוד ועוד, עד שלבסוף אימן את ידיו כראוי וקיבל את התעודה הנכספת.

הרב יוסף בר שלום 3

מומחה הכשרות הרה"ג רבי דב לנדא העיד, שבעולם הכשרות היה מוחזק שהרבנות מס' 1 שממנה לוקחים דוגמה בתחום הכשרות היא רבנות בת ים. היו מביאים את מו"ר זצ"ל כדוגמה עבור כל מקום בארץ, שאפשר לבנות מערכת כשרות טובה. אבא חילק את הכשרות לשתי דרגות: כשרות רגילה וכשרות מהדרין, וביטל לחלוטין את המושג "אפשרות למהדרין" שהיה רווח אז באולמות. נוהג נפסד זה שעבר מן העולם בזכותו, היה לתת לאולם אפשרות להיות יום אחד 'כשר' ויום אחד 'מהודר', מה שגרם לבלבול גדול ולתקלות עצמות. הוא שכנע בעלי עסקים רבים להיות מהדרין כל השנה, ומי שלא עמד בכך – נשאר בכשרות רגילה לכל השנה.

גם בכשרות הרגילה הוא לא התפשר: הוא החדיר את ירק המהדרין ללא תועלים – בכל רמת כשרות. הוא הכניס את נושא חפיפת המשגיחים: משגיח א' לא יוצא עד שמשגיח שני נמצא בשטח ומקבל סקירה. ממש כמו החלפת משמרות בבתי החולים.. מלחמות אין ספור ניהל על משכרות המשגיח, שלא תהיה קשורה לבעל הבית כלל אלא תהיה תלויה ברבנות בלבד, באופן שהמשגיח להעיר פן יבולע לו בשכרו ע"י בעל הבית..

הוא בעצמו שימש דוגמה אישית, שהיה נכנס למפעלים ולבתי מסחר בזריזות רבה, מטפס ועולה מטפס ויורד, והכל ביסודיות וללא משוא פנים. העיד משגיח שנכנס איתו בהזדמנות  למקפיא של מפעל בו שררו 40 מעלות מינוס, הקור היה עז והמשגיח נדנד לו שהכל בסדר, אך הרב בדק כל סחורה בסבלנות רבה עד שהגיע ליעדו: הוא "מצא" לשון של בקר עם כשרות מזויפת…

כשתפס בעל עסק בקלקלתו, לא נשא פנים לאיש. הוא נודע בתקיפותו בענייני כשרות. גם כשבעלי מפעלים היו רצים אחריו ובוכים, הוא נותר חזק כצור חלמיש. כאשר היה נכנס למפעל שסרח, היה מוריד קודם את תעודת הכשרות, "זה רכוש פרטי" היה מסביר לבעל המפעל, והלה היה נאלץ לרדוף אחריו לרבנות, ולהתחייב בקנסות גדולים שלא תקרה עוד תקלה..

הציבור התרשם מעוז רוחו של הרב, וסמך על כשרותו ללא עוררין. מספר מפעלים שהוא הוריד להם את הכשרות נסגרו לאחר תקופה, וכל העם וסוחרי השוק ישמעו ויראו.. הדבר היה איום מפחיד מאוד בבת ים: "הרב בר שלום הוריד את הכשרות לפלוני…"

במקרה אחר, נודע לרב כי מאפיה פלונית חשודה כי היא מתחילה באפיית פיתות בשביעי של פסח אחר הצהרים. הוא הפסיק את השיעור, אסף את מתפללי בית הכנסת שלו, והלך לשם. המאפיה היתה סגורה. אולם הרב שאל אותם: למה כל החלונות מכוסים בוילונות? מי סוגר כך את המאפיה.. הם החלו לדפוק ואז נוכחו לדעת שיש אנשים בפנים. הרב שאל אותם למה הם אופים כעת חמץ, והם השיבו שאינו אופים כלל. אז ציוה הרב לאחד מתלמידיו לעלות על הגג ולנגוע בחלון העליון ולראות אם הוא חם – אזי סימן שהתנור עובד בפנים. החלון היה לוהט, והכשרות הוסרה מיד למחרת לצמיתות. מאפיה זו נסגרה אחרי זמן קצר בהעדר קונים רציניים (אולמות ומסעדות כשרים). ומאז ב"ה לא נשמע עוד בבת ים מאפיה שתעיז לאפות בשביעי של פסח.

הפרקטיקה שהוכיח הרב, היתה לשם דבר. יצרן יינות אחד ביקש מבד"ץ בית יוסף הכשר ליין שלו. מרן הגרע"י השיב אז: לשלוח דוקא את הרב בר שלום. הרב הגיע לשם, ובעל המפעל החל להרשים אותו בטענות: "תראה, יש לנו כרמים פרטיים ואנחנו לא זקוקים בכלל להוסיף מים.. ובכלל השתיינים האמיתיים מרגישים מיד אם יש מים, ואז לא נמכור כלום..". והגר"י בר שלום השיב לו: כשרות לא מעניקים עם סברות, אלא עם בדיקות. אני רוצה "לבדוק" את היין שלך. הלה נתבהל לרגע, אבל התאושש והלך להביא שלשה בקבוקי יין. הוא אמר: "בבקשה תבדוק אותנו". אולם הרב בר שלום דחה אותו כלאחר יד: "לא את הבקבוקים שאתה מביא לי אני אבדוק, אלא שלשה בקבוקים שאקנה בשלשה חנויות בבת ים.. מאותם שאתה מוכר בחוץ..  הבקבוקים האלה, אני לא יודע אם הם התוצרת הרגילה.."

מו"ר לקח לעצמו ככלל כי בכל רמות הכשרות יהיו בישולי יהודים כשיטת מרן השו"ע, ללא הסתמכות על הדלקת היהודי לבד. מפעל אחר מפעל הוכשר ועלה לרמה זו, עד שהגיעו למוקפץ התאילנדי.. כנראה שצריך להוולד תאילנדי, כדי להבין איך לעשות את זה בטעם שהתאילנדי רוצה, וכל משגיח יהודי שבא ללמוד את העבודה – נכשל: צריך לשים במחבת את חלקי המזון, וכשהם ברמה מסוימת של בישול, בדיוק אז לזורקם לאויר ולהופכם בזריזות ידים, ושוב לטגנם כך, ושוב לערבבם ולהופכם באויר. בקיצור, תורה שלמה. והמשגיחים היהודים לא הצליחו להיות תאילנדים ממש.. הכשרות עמדה איפוא להפסל בגלל בישולי עכו"ם, אולם הרב לא ויתר: יש יהודים בבת ים שירצו דווקא "מוקפץ תאילנדי, ויאכלו בלי הכשר", כך טען, ולא פסק חיפוש פתרון. אחר חיפושים רבים, נמצא גם היהודי הזה, אשר למד להקפיץ בנוסח תאילנדי כאילו היה תאילנדי ממש.

הרב יוסף בר שלום

במקום אחר, היתה זו חכמת הרב שגרמה למתן כשרות. מחלבה מסויימת, בשעתו קטנה והיום אמפריה של ממש, לא חפצה בהכשר כלל: היא אמרה: "הרב, אל תכביד עלינו. אנחנו מוכרים היטב גם בלי כשרות". ומו"ר הרב, במקום לפצוח ב'מונולוג של כשרות', החל לדבר איתו "ביזנס". שמע נא, אמר לו, לידך יש עוד מחלבה קטנה, המתחרה בך. גם הם ירצו כשרות. הצבור הדתי בבת ים יגדל, ובכל הארץ יגדל יותר. מנהל חכם מביט 15 שנה קדימה. אתה רוצה למכור בעוד 15 שנה כמו שאתה מוכר היום, או להיות גדול בשוק? בעל המפעל התרשם מההצעה, והחליט ללכת על הכשרות. היום מוצריו נמצאים בכל סופרמרקט בארץ, כללי או חרדי, בעוד שהמחלבה השניה והמתחרה, שלא קיבלה על עצמה כשרות, נעלמה מהאופק.

טרדות הכשרות לא מנעו אותו משקידת התורה הנוראה שקיננה בו. הוא עשה לעצמו חוק כי מידי יום עד השעה עשר וחצי הוא מסייר בעיר בין בתי העסק, ואח"כ היה הולך לכולל בראשותו – ללמוד עם האברכים. "בלי הכולל – אין לי קיום", היה אומר.

לא למדת 18 פעם – אל תבוא להבחן

גם את אברכי הכולל שהקים בבית הכנסת הגדול  "מרום ישראל" הוא הכשיר כדי להרבות רבנים בישראל. הוא היה מחייב את כל אברכיו לתת שיעור באחד מבתי הכנסת בבת ים בשעות הערב. וכך מדי ערב היו אברכי הכולל  פושטים בשכונות בת ים בשעות הערב ומרביצים תורה ואגדה. מהלך זה התברר בסופו של דבר שגרם למהפך אדיר בבת ים: צבור מתפללי בית הכנסת הבינו שכל דבר נעשה רק על פי ההלכה ושאלת רב, והקשר עם שמירת התורה וההלכה הלך וגבר.

סיפר אחד מתלמידיו, כי הוא היה תופס אברכים ומצווה עליהם: קחו כסף, ריכשו ממתקים, ותאספו נערים ברחוב כדי להכניס אותם לשיעור תורה". סופו של דבר שרוב מוחלט של אותם נערים נהפכו במשך הזמן לבני תורה, וחלקם אף נושאים כיום בהוראה.

לצד הקירוב והפצת היהדות בבת ים, הגר"י דאג לכונן מערך רבנות הולם שיכסה את כל שכונות בת ים הגדולה. הוא שימש אגב כבוחן ידוע, והרבה רבנים נסמכו על ידו. הג"ר ינון יונה, מאגף המקוואות בירושלים סיפר בהספדו כי הגר"י ניאות לבחון רק את מי שלמד שמונה עשרה פעם את הטור בית יוסף, שו"ע ש"ך וט"ז. מי שלמד פחות מכך – לא היה מתאים להבחן אצלו כלל. המבחנים היו ידועים כקשים, אבל מאידך גם מי שנבחן ולא עלתה בידו, לא היה נשבר: הגר"י עצמו היה מעודדו מאוד במילים רכות לחזור שוב, מראה לו איפה נכשל, ומסביר לו איך ללמוד כדי לדעת הכל, ולחזור להבחן שוב. זאת למרות שעשה כל זאת בהתנדבות מלאה שגזלה ממנו שעות ע"ג שעות. בשל גדלותו בתורה, נהגו הגר"ע יוסף, הגר"מ אליהו, והגר"ש משאש, לחתום אחריו על תעודות הסמכה שנתן, ללא כל בדיקה נוספת.

מרכזיה של מפעל

הוא שימש כדוגמה כיצד צריך להיראות פוסק ומורה הוראה בעירו. הטלפון בביתו לא שבת אף לרגע עד השעות הקטנות של הלילה. בפרט בערבי חגים ופסחים. גם באמצע סעודתו, לא פסק מלעשות לטלפונים. הא הרשה לקיים בביתו שעות קבלת קהל או סינון טלפונים. "אני משרת של הצבור", כך אמר. בני הבית השתאו לא פעם, כיצד הוא מצליח לענות בתוך ארוחת צהרים ומנוחת צהרים קצרה, לעשרות טלפונים בכל נושא שבעולם.. בקיאותו וגאונותו העצומה גרמו לו לחתוך בזריזות ולהשיב את השואל מסקנה ברורה, לשביעות רצונו של כל שואל.

תשובותיו היו בבהירות ובנחת. לא פעם היו השאלות קשורות להיתרי נישואין ואחריות הלכתית מסובכת, אבל גם לא פעם היו השאלות מגוכחות ממש: פתרון חלומות ודמיונות, או קבלת מידע איפה נמצא בית כנסת פלוני. השבת תשובה מתי זמן כניסת השבת, או איפה פתוח עכשיו שווארמה כשר… בני הבית מספרים כי הבית שלהם דמה תמיד למרכזיה של מפעל, שכל דקה נכנסת אליו שיחה חדשה..

הוא ענה תמיד בסבר פנים יפות, בהסבירו כי השאלה הבאה תהיה איפה יש שיעור תורה, ואח"כ איך שומרים שבת.. נועם דרכיו אכן היה לשם דבר, וחוזרים בתשובה רבים בעיר מעידים כי חזרו רק מחמת שנחשפו להתנהגות הרב עם כל עם כל יחיד ויחיד.

הכנת דרשות על שפת הים

מהפכת התשובה בת ים היא מהמפורסמות. שנים רבות כיכבה בת ים בעיר בעלת מספר החוזרים בתשובה הגדול ביותר. תופעה שציערה את הרב היתה כי כל משפחה שהתחזקה, עקרה מבת ים ועברה לבני ברק או לאלעד, והעיר נותרת בחילוניותה. אולם לא העיר לעוזבים את העיר דבר, כדי לעזור להם בעליה הרוחנית הפרטית שלהם. (זולת בודדים שנאבק עמם שישארו בעיר, והללו התגלו בסופו של דבר כמרביצי תורה גדולים המכהנים בסופו של דבר היום כרבני בתי כנסת בעיר. טביעות העין שלו היתה מדוייקת וחדה, למי לא הניח לעבור לעיר אחרת). גם בעיית הנושרים לערים החרדיות נבלמה לאחר כמה שנים, כאשר הם עצמם היו מתקשרים לספר לחברים שלהם כי אין להם בערים החרדיות את החמימות והטלפון האישי לרב, כמו שהיה להם בבת ים. הם הגיעו למקום שבו עובדים עם שעות קבלה ועם מזכירים ומסנני טלפונים, ולא כמו בבת ים, שהרב הראשי עצמו הרים את הטלפון תמיד, וענה לכל שואל במאור פנים..

הג"ר יהודה דרעי, רבה של באר שבע, ואחיו השר הר' אריה דרעי, שניהם ילידי בת ים, הזכירו בהספדם כי "לולי פעליו של הרב בר שלום באותה תקופה, לא היינו מה שהננו היום". הוא לא התעצל להרים טלפונים אישיים לראש ישיבה זה או אחר, ולמנהלת זו אחרת, על נער פלוני או נערה אלמונית, כדי לעזור להם להתקבל לאותו מקום. ממעשים אלו אכן יצאו משפחות מפוארות, שילדיהם היום הם פארי הישיבות. סיפר ראש ישיבה ליטאי מפורסם לבנו הרה"ג אליהו: "השכבה הראשונה של הישיבה שלנו, הם בחורים ספרדים, מהעיר של אבא שלך…" והרב אליהו מוסיף, כי הוריהם של אלו, הלכו לים לפני 40 שנה עם הרב לעשות "על האש"..

את הבחורים הצעירים היה ממגנט בשיטות מתוחכמות. הוא הציע להם "טיול לצפון הארץ לקברי צדיקים, ובלילה עושים על האש ליד הים". הבחורים נדלקו ונסעו. בדרך שמעו 10 שעות של השקפה והלכה.. הם חזרו לבתיהם שמחים בלי להבין בעצמם מה קרה להם, אבל בליל שבת הבאה הם מלאו את בתי הכנסיות, ואחר כמה חודשים כבר לבשו שחור לבן…

סיפר בנו הרה"ג אליהו: "בימי השבעה בא לנחם איש הדור פנים, עם פראק והמבורג. הוא דרש בנועם והתרשמנו מדבריו. אבל כמה שניסיתי להבין מי הוא, לא הצלחתי. שאלתי בלאט את אחי היושב לידי: "מי האיש הלזה"?, והוא החזיר לי בלאט, "אתה לא זוכר? זה א' הסייד, שהיה אצלנו בבית, והיה מהראשונים שאבא החזיר בתשובה.." הסתכלתי בו שוב בדמיון בלי כיסוי ראש וזקן, ונזכרתי. אכן זהו א' הסייד (לשעבר), והיום רב קהילה חשוב בבני ברק…

נהגו ועוזרו האישי, מוטי בוסקילה, מספר כי גם בשעה שהיו יושבים על הים ו"עושים על האש", לא היה מבזבז זמן, הוא היה עסוק בשיחה אישית עם בחור זה או אחר, או שהיה פשוט מכין את הדרשות במוחו לשבת הקרובה בבתי הכנסת. קרוב לודאי גם שהיה אז עובר בראשו על תשובה בהלכה שבה היה עסוק באותה עת. פלא גדול הוא, איך בתוך סערת העשייה הזו, הצליח לחבר שבעה כרכים גדושים בהלכה, של ספריו שו"ת נצח יוסף ושו"ת ויצבור יוסף..

"כאילו יש לו כפתורים שהוא לוחץ עליהם", כך התבטא אחד מהעסקנים הותיקים בעיר, שראה אותו לוחם בתקיפות נגד מפירי הכשרות או השבת, ורגע לאחר מכן כאשר יצא לביתו ופגש במדרגות איש זקן או אברך צעיר בשאלה בהלכה, והיה פתאום לאיש רך ורחמן, סבלן ואוהב. "מה זה, יש לו כפתורים שהוא לוחץ עליהם?" שאל אותו עסקן, "איך אפשר לעבור ברגע אחד מאופי כזה לאופי כזה?"

אחרית דבר

מו"ר זצ"ל הרגיש בחמש השנים האחרונות כי כוחותיו מתמעטים. הוא קרא אליו את בנו הגאון רבי אליהו בר שלום שליט"א, וציוהו להמשיך נאמנה את מפעליו. רבי אליהו, רובו ככולו שרוי בעולם הדיינות והפסק;  כיום מכהן פאר כדיין ומו"צ שכונת רמת שלמה בעיה"ק ירושלים, לצד ראשותו בבית ההוראה "משפטי החיים" שהוקם על ידי אביו בבת ים. ותיקי תלמידיו של אביו זצ"ל דמעו כשבמהלך הלוויה בבית כנסת הגדול "מרום ישראל" הכריז מרן הראש"ל הרב הראשי לישראל הג"ר יצחק יוסף שליט"א, כי על פי ההלכה יש דין ירושה ברבנות, ואם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם, ואסור להגיש מועמדות נגדו. "בפרט כאשר מדובר מדובר ראוי כזה, וזהו כבודו של הרב הדגול למלאות את צוואתו שבנו ימלא את מקומו" הכריז הראש"ל. הכרזה שגם השר הרב דרעי חזר עליה בעת הספדו בלויה בירושלים.

לכתבנו נודע כי עוד לפני כשש שנים, עת היה מרן רבנו עובדיה יוסף בן החיים, והרב אליהו ישי סעד עמו את סעודת השבת, עבר עמו מרן זצוק"ל בסעודה על כל ערי ארץ ישראל, והורה לו מה לעשות בכל מקום, כאשר בבת ים הדגיש הגרע"י כי אין על מה לדבר, "והרב אליהו שחיבר משפט הכתובה צריך להיות הרב שם" (מפי בנו הג"ר משה שליט"א).

תלמידי מרן הראשל"צ מזכירים עוד, כי בצעד לא מצוי, כאשר הוזמן הרב אליהו להיות הרב המקדים בשידור הלוין לפני שיעורו של הגר"י יוסף, הכריז זה כי ראוי לה לעיר בת ים לקחתו עליה כרב.. התחושה שליותה את השומעים היתה של סגירת מעגל, כאשר ותיקי בת ים נזכרו כיצד הכתיר מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל את אביו הרב יוסף בר שלום לפני ארבעים שנה לכהן כרבה של בת ים, והנה עתה מכריז בנו על בנו..

לסיום מספר לנו הגר"א אליהו סיפור מדהים: "אבא לא אהב יחצני"ם ולא מזכירים. לא חצוצרות התרועה הלכו לפניו, ולא בפרסומים ציבוריים חפצה נפשו. רק עכשיו במהלך השבעה גיליתי כי מאחרי הספרים היו טמונים התעודות שקיבל בצעירותו. כתב יד של מרן הגרע"י לסמיכת חכמים עם תארים שאינם בנמצא היום, ותעודת הוראה בחתימת גדולי הדור – רבי עזרא עטייה, רבי פנחס אפשטיין, ורבי דוד יונגרייז. אבל הפלא הגדול אצלי, הוא מוסיף, שאבא מעולם לא חשב שיש לנו עניין לדעת מזה. קיבל תעודה מיוחדת, וחסל. מעולם לא ניסה להרשים אפילו אותנו הבנים שלו, ולספר לנו שיש לו תעודות כאלה.. הכל היה טמון במדף אחורי בארון בחדרו, שאותו 'התעקש' לנקות לבד בכל ערב פסח, כדי שלא להטריח אותנו.."

חבל על דאבדין, ובעיקר לא משתכחין עוד בדורנו. קשה הוא סילוקן של צדיקים, וגדולה היא האבידה לכל בית ישראל. "יציאת צדיק מן העיר עושה רושם", רושם עז של דמות אמיתית של רב, שהותיר רבינו הגר"י על הכלל כולו. תהי נפשו צרורה בצרור החיים, וזכותו תגן עלינו אכי"ר.

השארת תגובה