אקורד צורם, החשש מהיעלמות ו'מכירת חיסול'

החרדה האמיתית של 'האנשים החושבים' הוא מפני אבדן הזהות הפוליטית, והאפשרות המזעזעת שמשהו מן ה'ימין' יידבק בפדחתם הצחורה והאנינה. "מפלגות 'המרכז' ו'השמאל-מרכז' הן מסיכה דהויה של הימין"

אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו
אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

ממושב הקיץ של הכנסת שהסתיים השבוע, יזכרו הח"כים בעיקר את פלטות הפלפלים והמלפפונים החתוכים ועוגיות השומשום. זה התפריט שליווה אותם בהצבעות הליליות הארוכות והמתישות, בימי שני ורביעי מידי שבוע. כאב הראש האמיתי היה של יו"ר הקואליציה, ח"כ צחי הנגבי, שנאלץ לגלות כישורי תמרון מיוחדים כדי לצלוח את ההצבעות הרבות בקואליציה בלתי אפשרית של 61 ח"כים. עם מסכת אורכה של קיזוזים מפוקפקים, היעדרויות פתאומיות ודפיקות לב מואצות. ברוב המקרים זה הצליח, אבל היו גם הפסדים קטנים שהותירו בעיקר רושם לא נעים.

האחרון שבהם היה הפסדה הצורב של נציגת הקואליציה, ח"כ נאווה בוקר, בבחירות לוועדה למינוי דיינים. מאחורי הפרגוד המכובד התרחשו הרבה דברים, וכל הסימנים מובילים לכך שדווקא נציגי הליכוד הם אלו שבגדו, בשל חשבונות שונים ומשונים. במצב כזה, שבו ראש הממשלה לא יכול לסמוך אפילו על חברי סיעתו, ברור לגמרי שכך אי אפשר להמשיך.

ואם לא די בכל זה, בלילה שבין שני לשלישי הגיעו תמונות שחשבנו שכבר לא נראה יותר, בוודאי לא תחת המשמרת של נתניהו. כוחות יס"מ פשטו על שני בתים בבת-אל ופינו בכוח את יושביהם. אל הפינוי האלים התלוו השלכת ביצים מצד המתיישבים וריסוס גז פלפל מצד כוחות הביטחון. אנשי הבית היהודי שיגרו הודעות נזעמות, איימו בפירוק הממשלה, וכוונו את האש נגד שר הביטחון משה יעלון, שלדבריהם הטעה אותם ובכך גרם לפינוי האלים.
בין השורות, ניתן לזהות את המאבק הייצרי המתחולל בין יעלון לבנט. זה התחיל בדו"ח לוקר המחולל שמות בתקציב הביטחון ושנוא על מאד על שר הביטחון. והנה, דווקא שר החינוך נפתלי בנט מצא לנכון להשמיע את קולו ברמה בעד "הקיצוץ בשומנים של הג'ובניקים בקריה. כעת מאמינים בבית היהודי, נקמתו של יעלון הגיעה מהר מהצפוי.

נתניהו סיים את המושב הראשון של ממשלתו בתחושת חמיצות. החריקות העולות מאופני מרכבתו כבר צורמות באזנים. במבט קדימה, הוא יודע שהמבחן הגדול שלו יהיה העברת התקציב. זוהי אבן הנגף הרצינית של ממשלתו. אם יצלח את המשוכה הזו, יפתח לעצמו אופק פוליטי חדש, בו המחנה הציוני עשוי להפוך לאופציה ממשית להצטרפות לממשלה. על ליברמן, אין על מה לדבר.

החשש מהיעלמות

הם שם, מאיישים את השורות האחרונות של ספסלי האופוזיציה שהפכו למושבם הקבוע. הם מתמחים בזעקות שבר מול דוברים מהימין, מגלגלים עיניים צדקניות בוועדות ומנסים להשפיע דרך המאחז האחרון שנותר להם – התקשורת. אבל כנראה שזה כבר הפך להיות משעמם מאד. העובדה שכל המפלגות כמעט מועמדות להיכנס לממשלה ועליהם כלל לא מעלים על הדעת, צובעת אותם בצבעי אופוזיציה נצחיים. האם נגזר על מרצ גלות שלטונית?

יו"ר מרצ זהבה גלאון חושבת אחרת. לא צריך זיכרון חד כדי לזכור שבעבר זה היה אחרת. בממשלת רבין היו אלו שולמית אלוני ויוסי שריד שרים בכירים שהובילו מדיניות, ומרצ הייתה חזק בעניינים ואף גרפה 12 מנדטים. מאז ימי הסכמי אוסלו הלא עליזים והטרור האכזרי שפלש לכל עיר בישראל, הפך השמאל המובהק לאי נידח, אי שם בקצה המפה הפוליטית. רוב הציבור נע ימינה או התמרכז. את זה הבינו היטב גם בוז'י הרצוג ויאיר לפיד, ששברו ימינה כדי לטפח שאיפות לראשות הממשלה. במרצ קוראים היטב את המפה ומבינים, עם כל הכבוד לאידיאלים הנוקשים, הריאל-הפוליטי גובר. החשש להיעלם בבחירות הקרובות קרוב מתמיד.

זו הסיבה שהביאה את ח"כ גלאון לערוך בתקופה האחרונה סדרת פגישות עם בכירים בקואליציה במטרה למזג את מרצ עם מפלגה קיימת. האופציה המועדפת היא המחנה הציוני, אך גם הרשימה המשותפת הערבית לא נפסלת. בכוונת גלאון להביא את הרעיון לוועידת המפלגה שתתקיים החודש.

אלא שמרצ לכודה בינה לבין עצמה. ראשית, במפלגות השכנות לא ממש ששים לקלוט אותה. התדמית הקיצונית הבלתי מתפשרת שלה איננה סגולה להוספת מצביעים. מי שהזדרזה לסמן להם את הדלת החוצה, הייתה ח"כ שלי יחימוביץ, שלא מחבבת מיזוגים והצטרפויות לתוך מפלגת העבודה. הא עדיין לא עיכלה את הצטרפות 'התנועה' של לבני ולא צריכה כעת את גלאון על הראש. "אני לא משוכנעת שזה צעד נכון", אמרה השבוע בכנס מפלגת העבודה, "השאלה בסוף היא אם השלם יהיה קטן או גדול מסכום חלקיו, ויש לי חשש שהוא לא יהיה גדול מסכום חלקיו".

"מכירת חיסול"

אבל הבעיה האמתית שניצבת בפני חיבור כזה היא בעיקר אידאולוגית. מרצ היונקת את כוחה בעיקר מממלכת העין השביעית, ה'אליטה' התרבותית והתקשורתית, עלולה לאבד את התמיכה במעוזים הללו, אם תתחבר למלגות 'ציוניות' כדוגמת המחנה הציוני. קריאת האזהרה כבר נשמעה ברמה מכוונו של עיתון הבית 'הארץ', אשר פצח במאמר מערכת יללני תחת הכותרת "מרצ במכירת חיסול", בו הזכירו למרצ את אחד ממסרי הקמפיין שלה מהבחירות האחרונות – "אסור לשמאל להתפתות ולהצביע למחנה הציוני".

החרדה האמיתית של 'האנשים החושבים' הוא מפני אבדן הזהות הפוליטית, והאפשרות המזעזעת שמשהו מן ה'ימין' יידבק בפדחתם הצחורה והאנינה. "מפלגות 'המרכז' ו'השמאל-מרכז' הן מסיכה דהויה של הימין", מסבירים בהארץ ומתארים את גלאון כמי שנתקפה בייאוש. "במקום לפנות את מקומה למנהיגה או מנהיג נחושים שיניפו מחדש את דגלי השמאל, היא מחפשת קן פוליטי שינציח את מקומה בכיסאה, במחיר ההתפשרות על האידיאולוגיה. אבל בינתיים אין לסחורה שלה קונים, ובהצהרתה ש'המפלגה לא חשובה, אלא המטרה', גלאון רק מבטיחה שמרצ תתאייד".

גם בכירים לשעבר נזעקו להגן על הבית. ח"כ לשעבר דדי צוקר פרסם מאמר המבכה את מותו של מחנה השמאל ההיסטורי, אך באותו נשימה מזהיר את מרצ מפעולת מיזוג. "ברור שלמרצ קל יותר לחבור לעבודה. כמה לילות של דיונים מתישים בניוטרל — והעסק גמור וחתום. אבל הד.נ.א של מרצ כיוון אותה תמיד לצעידה במרחק של שני צעדים מן הקונסנזוס, בלי להתנתק ממנו. זה מה שצריך לעשות גם עתה. להביט רחוק, לא לפחד, לסמן חזון, שבהתחלה יחשבו רבים שהוא מטורף, ולהתחיל לצעוד לעברו".

בימים בהם בכל יום הממשלה הנוכחית מחשבת את קיצה לאחור, מרצ ניצבת על פרשת דרכים. אם לא תחדש את עצמה, יתכן מאד שהיא וחמשת המנדטים שקיבלה, ייעלמו מהנוף הנוכחי.

השארת תגובה