מלחמת התשה

חמאס מכתיב את הטון, נתניהו הצהיר כי "לא מנהלים מו"מ עם חמאס"? להצהרות בעת מלחמה אין ערך

ינון פלח
ינון פלח

גם בחמאס מנהלים מאבקי שליטה. חמאס עזה מנסה להכתיב את הטון. חמאס דמשק בהנהגתו של חאלד משעל מנסה לשלוט על הקצב. בזמן שישראל וחמאס התגוששו בקהיר בחסות המצרים בניסיון מדומה להגיע להסכם ארוך טווח, דחק חאלד משעל בזרוע הצבאית לחדש את הירי לעבר ישראל.

ראש הלשכה המדינית, שמבלה שעות נוספות בבתי מלון מהמפוארים בעולם בנסיכות הקטארית, אינו חש את דופק החיים של תושבי עזה. בליץ ההפצצות הישראלי על חלק משכונות עזה, נותן את אותותיו על הלוחמים העזתים. מבחינתם, חודש של לחימה הוא די והותר. את משעל זה מעניין הרבה פחות.

הרטוריקה כמובן שונה. חמאס בעזה מתאים את עצמו לחמאס בדמשק. מוחמד דף וחאלד משעל מדברים שפה זהה כלפי חוץ. מאחורי הקלעים, קיים סכסוך עמוק בין הפלגים. זו הסיבה לרף הציפיות הגבוה שהציב חמאס בהנהגתו של משעל במהלך המשא ומתן בקהיר. איש בנהגה המדינית של חמאס לא רצה בהסכם. צוק איתן, עוד לא הסתיים מבחינתו. מלאי הרקטות והטילים לא מוצה עד תום. מאידך, בזרוע הצבאית לא רצו בהמשך הלחימה. מלחמת ההתשה המתנהלת כעת בין ישראל לחמאס, מתישה גם אותם.

עד לרגע האחרון לפני קריסתה של הפסקת האש, לא היה ברור מי ינצח. במאבקי כיפופי הידיים בין הלשכה המדינית לזרוע הצבאית, גברה ידה של הלשכה המדינית. חידוש הירי לפני מועד סיום הפסקת האש, הוא הוכחה למנהיגותו של משעל, שגם ממקום מושבו בחו"ל, מצליח לנווט את ספינת הטרור החמאסית.

המשלחת הישראלית הגיעה לקהיר בידיים ריקות וחזרה משם כלעומת שבאה. אף אחת מדרישות החמאס לא עומדת במרחב שבין ההיגיון לדרישות הביטחוניות של ישראל. על רוב הדרישות ישראל נאלצה להשיב בשלילה, למעט בדברים הקשורים בהקלה על חייהם של האוכלוסייה המקומית: הרחבת מרחב הדיג; פתיחה של חלק מהמעברים; הקלות במצור; הכנסת סחורות בפיקוח; שיקום הרצועה.

בזמן שבקהיר המשיך להתנהל משא ומתן שתוצאותיו היו ברורות מראש, בשטח, חמאס קבע את הקצב. מדינה שלמה המתינה למוצא פיו של משעל. ברצותו, הופסקה האש. ברצותו, חודשה האש. הפסקות האש הרשמיות הופרו פעם אחר פעם. מתוך 12 הפסקות אש במהלך צוק איתן, לפחות עשרה מהם הופרו ע"י חמאס.

נתניהו, כבר הצהיר שלא ינהל מו"מ עם חמאס. הוא גם הצהיר שישראל בהנהגתו לא תנהל מו"מ תחת ירי על ישראל. על שתי הדיברות נאלץ לעבור. ישראל ניהלה מו"מ עם חמאס תחת אש. להצהרות בזמן מלחמה אין ערך. הן נאמרות לצורכי פרסטיז'ה ולהפגנת מנהיגות. המציאות מורכבת הרבה יותר.

בשעות אחר הצהרים המאוחרות של יום שלישי, בחר חמאס – כמה לא מפתיע – להתעלם מהפסקת האש הרשמית והחל לטווח את ערי ישראל. נתניהו הורה למשלחת הישראלית לשוב מקהיר. חמאס הגביר את קצב השיגורים. ישראל ניסתה לחסל את מוחמד דף. משום מה, הכרוניקה הזו מוכרת מסיבובים קודמים.

רק שהפעם, בשונה מחיסולו של אחמד ג'עברי בפתיחת מבצע "עמוד ענן", כלל לא ברור שהמשימה הושלמה. חמאס, נכון לרגע כתיבת השורות, מתעקש לשמור על עמימות באשר לגורלו של דף. מצד שני, בניסיון החיסול הקודם, על אף מכת האש שהונחתה על ראשו, דף נותר בחיים. בשל המידור הכבד שהוא עוטף את עצמו, לישראל לקח ארבעה חודשים לגלות שדף נפצע קשה בניסיון החיסול.

ייתכן שהמילה האחרונה בנושא טרם נאמרה.

מוחמד דף. צילום: דובר צה"ל
מוחמד דף. צילום: דובר צה"ל

 

מכירת חיסול

לא הולך לו לנתניהו עם מדיניות החיסולים. ניסיון החיסול של מוחמד דף היה אמור להיות תחליף לתמונת ניצחון ישראלית ולשמש כאקורד סיום למבצע "צוק איתן".

הניסיון כשל, לפחות לפי הגרסה הפלסטינית. הבית נהרס עד היסוד. שניים מבני משפחתו של דף, נהרגו בהתקפה. היעד עצמו, הצליח, בפעם המי יודע כמה, לחמוק מגזר דין מוות. לטענת חמאס: המודיעין הישראלי כשל. דף כלל לא שהה בבית. על אף שמקורות ישראלים דיווחו למחרת ניסיון החיסול, כי ההערכה היא שדף כבר לא בין החיים.

ניסיון החיסול העלה שוב לדיון את נושא מדיניות הסיכולים. זו לא פעם ראשונה של נתניהו. כבר בכהונתו הראשונה, ניסיון חיסול כושל של חאלד משעל, הכתים את שמה של ישראל בעולם.

במהלך הקדנציה הראשונה כראש ממשלה, ביקש נתניהו למצות את הדין עם בכירי חמאס. הרקע: ביולי 1997 התפוצצו 2 מחבלים בשוק מחנה יהודה בירושלים. 16 ישראלים נהרגו. מאות נפצעו. דעת הקהל דרשה תגובה חריפה. המוסד הניח על שולחנו של נתניהו 2 שמות 'חמים': חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, ומוסא אבו מרזוק, סגן ראש הלשכה. נתניהו בחר במרזוק. במוסד טענו: יש לו אזרחות אמריקאית וחיסולו יעיב על יחסי ישראל-ארה"ב. בהעדר יעדים מיידים אחרים לחיסול, בחר נתניהו במשעל. לימים יתברר כי את ההחלטה קיבל נתניהו לבד, מבלי שייוועץ עם שר הביטחון, ראש השב"כ או ראש אמ"ן.

ההיסטוריה ידועה: פעולת החיסול השתבשה. שניים מהסוכנים נתפסו במהלך מרדף ברחובות עמאן. מלך ירדן רתח מזעם. אם משעל היה נופח את נשמתו, לחוסיין לא הייתה ברירה: שני הסוכנים היו מוצאים להורג. נתניהו מיהר לשלוח את ראש המוסד לעמאן בניסיון להרגיע את המלך. סוכן המוסד מישקה בן דוד שהחזיק ברשותו את סם הנגד נאלץ להעביר אותו לירדנים. כך ניצלו חייו של משעל.

בישראל משוכנעים: המלך הירדני לא סלח לנתניהו עד יום מותו על פעולת המוסד על אדמת ירדן. בנו, המלך עבדאללה, נושא איתו עד היום את התיעוב לראש הממשלה הישראלי.

דוגמא לקרירות שמפגין עבדאללה כלפי נתניהו ניתן היה ללמוד במהלך "צוק איתן". על אף האינטרס הביטחוני המשותף לישראל, מצרים וירדן מאימת חמאס והאחים המוסלמים, בחר עבדאללה לתקוף בחריפות את ישראל על מעשיה בעזה. על ניסיון החיסול ההוא לפני 17 שנה, נתניהו משלם עד היום.

למען הדיוק ההיסטורי חשוב לציין: משעל שימש עד שנת 95 כסגן ראש הלשכה. אבו מרזוק הוא שעמד בראש הלשכה המדינית. העילה: על אף אזרחותו האמריקאית, השלטונות בארה"ב עצרו את אבו מרזוק מיד עם נחיתתו בשדה התעופה קנדי מאחר ושמו הופיע ברשימת הטרוריסטים. בהעדרו, שימש משעל כראש הלשכה במקומו. ישראל בהנהגת יצחק רבין ביקשה את הסגרתו. האמריקאים התמהמהו. כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה, בחר לוותר על בקשת ההסגרה, מחשש שמשפטו של אבו מרזוק בישראל, יעודד את ארגון חמאס לבצע פיגועים בישראל. כעבור שנתיים, שוחרר אבו מרזוק מהכלא האמריקאי וגילה שהתפקיד אותו נאלץ לנטוש נתפס ע"י סגנו חאלד משעל. כך התהפכו התפקידים בין השניים.

חלפו כמעט שני עשורים מאז. גם נתניהו למד, שדברים שרואים מקדנציה ראשונה, מבינים היטב בעיקר בקדנציה השניה. מסתבר שגם ויתור על הסגרתו של אבו מרזוק לישראל, לא הפחיתה את המוטיבציה של הארגון להוציא אל הפועל פיגועי תופת. עכשיו, כשנתניהו מביט ברשימת 'המועמדים', בחלוף שבע-עשרה שנים, שמותיהם של משעל ואבו מרזוק עדיין ממורקרים בראש הרשימה.

אבל קודם צריך לסגור חשבון עם מוחמד דף. יותר מידי טונות של חומר נפץ בזבזה ישראל על האיש הזה. השבוע, נכתב עוד פרק בניסיון הבלתי נלאה של ישראל למחוק את האיש מעל פני האדמה. נכון לשעת כתיבת השורות, לא ברור האם בלילה שבין שלישי לרביעי נכתב פרק הסיום בחייו של הטרוריסט שחמק אינספור פעמים.

מו"מ מדומה

בשעות הערב של יום שלישי, שעות אחדות לפני מועד פקיעת סיום הפסקת האש, עוד הייתה תחושה שניתן להגיע להסכם. כך לפחות התעקשו לספר המקורות בשני הצדדים. גם המצרים האיצו בניצים למצוא נוסחת פשרה.

בצהלך השיחות דובר על מעברי גבול, נמל ימי, נמל תעופה ושאר תופינים. לחלקם ישראל הסכימה. על חלקם הטילה וטו. על חלק מההצעות הובטח לדון בהמשך לאחר שתיוצב הרגיעה.

אחד הסעיפים עסק במו"מ להשבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול הי"ד. מבלי ששמנו לב, בעיצומם של הקרבות, עשתה מערכת הביטחון מאמץ כביר למנוע חטיפת חייל.

נתניהו חושש לא רק מנפילתו של חייל לידי האויב. הוא חושש מדעת הקהל. ממצב הרוח הלאומי. מאווירת הדכדוך שמדינה שלמה נכנסת אליה כשמגיעה הבשורה על נפילת חייל בשבי. טראומת גלעד שליט עדיין צרובה בזיכרונו.

כשהחלו להגיע הדיווחים שלטענת חמאס בידיו חייל ישראל בשם אורון שאול, בישראל הטילו ספק במהימנות הדיווח. יחלפו שעות ארוכות של מריטת עצבים וכסיסת ציפורניים עד שהאמת המרה תתברר: אורון נהרג במהלך הלחימה. אולם, בעוד גופותיהם של שאר הקורבנות נמצאו בזירה, גופתו של אורון לא נמצאה.

האם חמאס חטף חייל? זו הייתה השאלה הנפיצה ביותר באותם ימי המתנה. רק כעבור כמה יממות, הצהירה ישראל: אורון שאול הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע. בני המשפחה בחרו לשבת שבעה על אף שלא התקיימה הלוויה.

תרחיש אימים דומה התרחש עם נפילתו של הדר גולדין הי"ד. גם שם, בהעדר גופה, הוחלט לקבוע – על סמך ממצאים מהשטח – על הדר כחלל שנפל בקרב. אפילו הלוויה התקיימה. מבלי להיכנס לפרטים פתולוגיים, גופו של הדר לא הונח בארון ולא הורד אלי קבר.

המסקנה ברורה: ממשלת ישראל הנוכחית, עושה הכל כדי למנוע חטיפת חייל, גם אם בדרך צריך לצייר מחדש את המציאות.

לגודל הפליאה, כאשר החל המו"מ בקהיר, אחד הסעיפים עוסק במו"מ העתידי על השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול הי"ד. למיטב זכרוני, חמאס טען שהם איבדו את חברי החוליה שחטפה את הדר. הם טענו שישראל פוצצה את המנהרה ושעקבות החוטפים אבדו.

אין לי אמון במקורות החמאס. רצף השקרים המתפרסמים בתקשורת העזתית, כולל תמונות מבוימות וסיפורים בעלי דמיון מזרח-תיכוני פורה. הם עצמם דיווחו שחייל ישראלי בידיהם. מאוחר יותר, כשהתברר שפעולת החטיפה בוצעה עוד לפני מועד סיום הפסקת האש, חזרו בהם מההצהרה. בתום הקרבות, שוב מדברים על מו"מ להשבת הגופות.

כאן מהדהדת השאלה: אם בידי חמאס מידע והוא מחזיק ברשותו את גופות שני החיילים, מדוע מיהרו בישראל להצהיר על השניים כחללים?

כוחות צה"ל ביצעו מעצרים נרחבים באיו"ש

במבט לאחור

אם להסתמך על ניתוח שלאחר מעשה, יתכן ומבצע צוק איתן לא היה אמור לצאת לדרך. במבט לאחור, טוענים במודיעין הישראלי, חמאס לא התכוון לפתוח הקיץ בעימות מול ישראל.

שרשרת של טעויות והערכות חסר של המודיעין בשני הצדדים, גררו את האזור להסלמה. ההחלטה על חטיפת שלושת הנערים, לא התקבלה ע"י הנהגת חמאס. לא היה להם עניין להבעיר את השטח בנקודת הזמן הזו. זו הייתה החלטה של פעילי חמאס מקומיים. התוצאה הובילה למבצע "שובו אחים", שגרר את הנהגת חמאס להגיב לא רק ביהודה ושומרון, אלא גם בעזה. ירי גרר ירי, תגובה גררה תגובה. מבצע צוק איתן יצא לדרך. מכאן ועד לירי טילים על ת"א התקצרה הדרך. הכניסה הקרקעית הייתה כבר הרחבת היעדים לחיסול מנהרות הטרור.

בעזה, ואולי גם בישראל, מבינים כעת היטב את הפתגם הערבי העתיק: "אל תזלזל בתולעת, היא יכולה להפיל עץ". לפעמים, אדם אחד, פעיל מקומי, שהחליט על דעת עצמו לצאת לפיגוע חטיפה, מצית את האזור כולו.

כעת, השאלה הגדולה, כיצד יוצאים מזה. כי מלחמה, כמו דיאטה, יודעים כיצד נכנסים אליה. את הסוף לא תמיד ניתן לראות.

השארת תגובה