כשהאדמו"ר מבעלזא כיבד את אבא: 'ברוך קל עליון'

איך מצאו הוריו של יוסי גרין דירה בבני ברק? "אבא היה מכניס לאדמו"ר מבעלזא קוויטל בו ביקש בן זכר. באותה שנה בה קיבל את הברכה אני נולדתי"

יוסי גרין
יוסי גרין

את הכפר סלאמה, שעל סיפור מגורי משפחתי שם סיפרתי בשבוע שעבר, עזבו הוריי ברגע שהצליחו להשיג דירת קבע בבני ברק, עיר שהייתה בשלבי פיתוח באותה תקופה, בשנות החמישים. שם הרחוב היה הלפרין, והבית היה למרגלות ישיבת פוניבז'. כיום, כשכל השטח כבר בנוי ומרוצף, קשה לדמיין כיצד נראה המקום בזמנו, אך כשהוריי שכרו את הדירה – השטח בינו לבין הישיבה היה ריק. אחיותיי סיפרו לי שקול התורה נשמע בבירור במשך כל היום ולעיתים גם בלילות, עד לביתנו.

איך הם מצאו את הדירה בבית הדו-משפחתי החדש הזה ברחוב הלפרין והתיישבו בו? זה סיפור בפני עצמו:

אדם מסוים בעל אמצעים היה באמצע לבנות לעצמו בית בבני ברק המתאים לצרכיו, אך לא היה לו מושג כיצד לעצב את פנים המבנה או היכן ניתן להשיג את האביזרים הדקורטיביים הנחוצים להשלמת עיצוב בית מהסוג אותו רצה. לא היו אז חנויות בסגנון "הום דיפו" כפי שיש כיום, בהן באחר-הצהרים אחד ניתן להשלים את קניית כל האביזרים הנחוצים לבית חדש: מוצרי אינסטלציה וברזים, אריחים ושטיחים מעוצבים, אביזרי חשמל ומתגים וכו'. כולם מוצרים חיוניים, אך אז היה צורך לדעת היכן לרכשם, ואז (ואולי חשוב מכך…), היה גם צורך לדעת מה המחיר הנכון שלהם. אמי ע"ה, שהייתה בעלת תפיסה מסחרית מהירה, רכשה במהירות הבזק ידע ומיומנות נרחבים בשני התחומים: מסחר ועיצוב פנים. וכך, כדי להשיג את הסכמתו של הבעלים להשכיר להם את הדירה בקומה התחתונה של המבנה בן שתי הקומות, היא הציעה לטפל בכל נושא האבזור והעיצוב של שתי הדירות.

היום אני לא מסוגל אפילו לדמיין כיצד ניתן היה להפוך למקצועי כל כך בתחומים האלה בזמנו, אבל עובדה היא שתוך זמן קצר אמי הצליחה למצוא את האינפורמציה הדרושה. רבות מהחנויות הרלוונטיות שכנו ביפו, והיא החלה להגיע לאזור כמעט מדי יום באוטובוסים הלוך וחזור. כשמצאה את מבוקשה נהגה להתמקח ולבצע עסקאות עם הסוחרים הערבים הרבים, עד שהצליחה לרכוש כל שחפצה, וכך סייעה לבעל הבית לקבל כל שביקש, ובמחיר הנכון. האמינו לי: אמי לא שילמה מימיה מחיר מופקע על אף פריט שהוא.

וכך, כשבניית הבית ואבזורו הושלמו, משפחת גרין (שבאותה תקופה כללה כאמור את אבי, אמי ושתי אחיותיי) עברה מסלאמה לבני ברק, שם התחילו בחייהם החדשים. באותה נקודת זמן, תחילת שנות החמישים, אני טרם הייתי בסביבה.

כמקובל במשפחות יהודיות שלהן בנות בלבד, הוריי חשקו גם בבן, אך באותה תקופה זה לא נראה היה באופק. הצעירה מבין שתי אחיותיי הייתה כבר קרוב לגיל 18 ולא נראה היה שבן משפחה נוסף עומד להצטרף אליהם בקרוב. אבי, שאהב לשיר זמירות בשולחן השבת, נאלץ להסתפק בהצטרפותן של אחיותיי לשירה בזמן הסעודה. זה לא היה קל עבורו, בעיקר מפני שזמירות השבת של בניו של בעל הבית בדירה למעלה, הרעימו בקולותיהם עד חצות ליל שבת ועד שעות אחה"צ המאוחרות בשבת ונשמעו היטב בביתנו. כדי לסייע לאבי, אחיותיי ניסו בכל כוחן לעלות בקולותיהן על אלה הרמים של הבנים מלמעלה, אך ללא הצלחה.

באותו זמן, ברחוב אחד העם 63 (בין הרחובות שינקין ובלפור) בתל אביב, במרחק של כשעה הליכה מביתנו, שכן מעונו ובית מדרשו של אחד מצדיקי הדור באותה תקופה. לרב הגדול רבי אהרון רוקח זצ"ל, האדמו"ר של חסידות בעלזא, הייתה אז קבוצה קטנה של חסידים מסורים (קשה לדמיין זאת כיום לאור גודלה של החסידות בימינו), ואבי החל להצטרף אליהם בכל הזדמנות שהייתה לו. מסירותו הלכה וגברה, ולילות שבת רבים צעד כשעה לכל כיוון כדי להשתתף בטיש בתל אביב.

ללא ידיעת המשפחה, אבי היה נכנס מפעם לפעם לרבי עם קוויטל ובו בקשת ברכה לבן זכר. שנים לאחר מכן שמעתי מאחד מחסידי בעלזא המבוגרים (רבי יחזקאל מנדל ע"ה), שהרבי היה משועשע לעיתים מכובד הראש בו נכתבה הבקשה. היה זה מיד לאחר יום כיפור של שנת תשט"ו, כשאבי סוף סוף קיבל מהרבי את הברכה שביקש. באותה שנה, מיד לאחר חג שבועות, נולדתי אני, בביה"ח הדסה ששכן בתל אביב באותו זמן. רבי חצק'ל מנדל סיפר לי, שנים לאחר מכן, שנודעתי בזמנו כאחד המופתים של הבעלזע'ר. אולי כדי לפאר את הנס, הצדיק הגדול רבי איציק'ל מפשוורסק זצ"ל (בעצמו חסיד ואורח קבע אצל האדמו"ר) ששהה בישראל באותו חג שבועות, התכבד בסנדקאות בברית המילה שלי שהתרחשה עשרה ימים לאחר מכן, בבית החולים (אגב, בשמחות דאז היה חוסר כמעט קבוע בסכו"ם ובכלים במקומות רבים. וכשרבי איציקל ראה שביה"ח הביא לסעודת הברית מזלגות בלבד, הוא ביקש מיד שיחליפו אותם בכפות, משתי סיבות: ראשית, שמזלג הוא "כלי מזיק", ושנית, שבמזלג נותנים לסוס לאכול…).

בקראו את שמי יוסף יצחק, הנציח אבי את שם אביו שנעקד על קידוש ה' באושוויץ. אחותי הבכורה אסתר מספרת שמהרגע שנולדתי הזמירות מלמעלה כבר לא הטרידו את אבי, כי עכשיו הוא החזיק אותי בזרועותיו בלילות שבת ושר לי את כל ספר הזמירות (הניגונים העתיקים של בית ווישבה), מזמור אחר מזמור.

וכאן אנו מגיעים לשיאו של הסיפור.

בשנות הארבעים המאוחרות, האונייה "נגבה" הייתה אחת משלוש שנרכשו מהולנד על ידי "צים" הישראלית למטרת העלאת יהדות אירופה לארץ לאחר השואה. יהודים ששהו במחנות המעפילים לאחר המלחמה באיטליה, בצרפת ובמרוקו הועברו באמצעותה לארץ. לאחר מכן, הובילה האונייה סחורות נדרשות שונות מאיטליה לארץ.

אבי החל לעבוד כמשגיח כשרות באונייה זו, במסלול איטליה-ישראל. אמי, שאהבה דברים יפים ותמיד חתרה להפוך את ביתה לאופנתי ככל האפשר, ניצלה את ההזדמנות הזו והאיצה באבי להביא לה רהיטים מעוצבים לשדרוג הבית. באחת הנסיעות אבי הביא אקורדיון איטלקי (פריט נדיר באותם ימים) כמתנה לאחותי שלמדה אז לנגן. למעשה, אחותי מירי טוענת שהיא זו שפתחה לי את השער לעולם המוזיקה בכך שניגנה לי באקורדיון בעת שהאכילה אותי…

כל האוניות באותם זמנים היו ב"כוננות גיוס". ממשלת ישראל הורתה שאם תיווצר הזדמנות להעביר נשק או ציוד צבאי מאחד מהמקומות במסלולה של אונייה כלשהי, הרי שהיא תהיה מחויבת לאספו ולהביאו ארצה, גם אם הדבר כרוך בתוספת דרך וסטייה מהמסלול, זאת לתועלת הצבא הצעיר שעשה את צעדיו הראשונים. וכך קרה שבאחת מהנסיעות חזור מאיטליה, הקפטן קיבל הודעה שישנם שלושה טנקים שצריך לקחת מנמל עלום כלשהו באיטליה. ה"נגבה" הפליגה מיד לאותו נמל. כשהגיעה באישון ליל, החל הצוות במלאכה הקשה של העמסת הטנקים על האנייה. הייתה זו עבודה מסובכת עקב כובדם וחוסר איזונם של הטנקים. לאחר טרחה מרובה הועמסו לבסוף הטנקים על סיפון האונייה בחסות החשיכה, דבר שגרם לה להיות שקועה יותר במים.

כשעזבה נגבה את הנמל בדרכה חזור בים התיכון, היא מצאה את עצמה בלב סערה חזקה שגרמה לה לנטות על צידה תוך סכנת התהפכות. אבי סיפר לי שנוסעי הספינה החלו לחשוש לחייהם. רבים החלו לומר תהלים. אבי, שהיה שכיר בספינה והכיר את רב החובל אישית, החליט מיד לעשות מעשה וכתב קוויטל לרבי מבעלזא. הוא ביקש מרב החובל לשלוח את הקוויטל בטלגרמה לבית הרב ברחוב אחד העם. את הקוויטל הוא פתח במילים: "יורדי הים באוניות, משה בן פייגא"…

הוא המשיך ותיאר בקוויטל בפרוטרוט את המצב מסכן החיים בו היו שרויים, וביקש ברכות וישועות להיחלץ מן המיצר. הוא ניגש לרב החובל, נתן לו את הפתק וביקש ממנו לשגרו לכתובת הרשומה על גביו.

כעשר דקות לאחר הבקשה הזו החלו המים לשקוט לפתע והספינה התייצבה. אבי, שיצא מגדרו מרוב שמחה, קיבץ את שאר היהודים על הספינה, עלה איתם על הסיפון וכולם פרצו בריקוד סוער, שרים בקול גדול ובשמחה. רב החובל, שראה את המתרחש, התקרב לאבי ושאל מה הסיבה לכל זה. אבי ענה בתמימות: "בזכות הקוויטל שנתתי לך ושיגרת, ב"ה הסערה שככה ויצאנו מכלל סכנה!". רב החובל הביט בבוז באבי ואמר: "האומנם שוטה אתה? היעלה בדעתך שבעת כזו אחשוב לבזבז זמן-טלגרמה יקר ולשלוח את הקוויטל המטופש שלך? לא שלחתי דבר!". אבי, שהיה עשוי ללא חת, השיב בעוז: "בבעלזא ידוע שדי לכתוב לרבי את הקוויטל והישועה מגיעה מיד!", והריקוד והשירה המשיכו ללא הפרעות נוספות.

היה זה ביום שישי כשהנגבה עגנה בנמל, ואבי הצליח להגיע הביתה לשבת בזמן. אותו לילה הוא היה עייף מאוד ולא הגיע לטיש של האדמו"ר מבעלזא. במקום זאת החליט לצעוד לטיש של סעודה שלישית אצל הרב'ה בשעת אחה"צ מאוחרת. אך מה שאירע בזמן שנכנס לבית המדרש היה מדהים!

ברגע שהרבי ראה את אבי, הוא רכן לעבר הגבאי ולחש לו משהו, והגבאי פנה ואמר בקול: "'יורדי הים באוניות' איז מכובד צו זינגן ברוך קל עליון"!…

בבעלזא, כך סיפרו לי, הכיבוד הזה היה אחד החשובים. כל אימת שאבי היה מספר לי את הסיפור הזה עיניו היו מצטעפות בדוק של דמעות, כאשר הוצף בזיכרון המרגש הזה. היה זה רק סיפור אחד מיני רבים אותו סיפר לי בילדותי.

הזכויות והזיכרונות של הדור הקודם המדהים על צדיקיו, קדושיו ואף היהודים הפשוטים שלו עם אמונת החכמים והצדיקים שלהם וכמובן האמונה הפשוטה בה', ילוו ויחזקו אותנו בדרכנו עם משפחותינו וילדינו שלנו לתוך הימים מלאי החששות הללו, ימי ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

  • המדור וכותבו יוצאים להפוגת קיץ

 

תגובה אחת
  1. זו היתה שנה מעוברת? או שנולדת 8 חודשים אחרי הברכה של הרבי??

השארת תגובה