האם הח"כים החרדים בדרך לממשלה?

אם שואלים את הח"כים החרדים, יש מי שתומך בהידברות שקטה מאחורי הקלעים – עד כדי הצטרפות לממשלה, ויש מי שמעדיף לשמר את ההתנגדות בכל מחיר, תרתי משמע

סיבוב על גב חסידי ברסלב. ההמונים בציון רבני נחמן מברסלב באומן | צילום: ברל'ה קרומבי
סיבוב על גב חסידי ברסלב. ההמונים בציון רבני נחמן מברסלב באומן | צילום: ברל'ה קרומבי

באווירת יום כיפור הממשמש ובא, ולאחר שבע טבילות בנחל האסי המשוחרר (ושאפו לש"ס ולח"כ ארבל על מאבק חברתי מוצלח), עבר השבוע האחרון על תושבי ישראל בחרדה. אמנם לא ב'אימת הדין' עסקינן, ובכל זאת, שישה מחבלים משוטטים ברחובות הם סיבה מספקת לחשש.

רשימת הכשלים שליוותה את הבריחה מרשימה אפילו ביחס ל'סמוך' הישראלי המפורסם, כמעט נראה שצריך להיות אסיר טיפש במיוחד בשביל להישאר בכלא גלבוע ולא לחצוב את דרכך לחופשי בעזרת כפית. סוהרת מנומנמת, מספרי טלפון לא מעודכנים במשטרת ישראל, כלא שבנוי על חלל חסום למחצה ושליטה מוחלטת של המחבלים בנעשה בתאים, הם רק חלק מהמחדלים שנרשמו, במה שכבר הספיק לזכות בכינוי 'יום הכיפורים של השב"ס'.

השר לביטחון פנים מיהר להקים ועדה לבחינת האירוע, תוך שהוא רומז כי גם מעמדה של נציבת שב"ס, קטי פרי, אינו מוגן בפני המסקנות האפשריות. ראש הממשלה עצמו נעלם במשך ארבעה ימים, ורק במהלך השבת, כשארבעה מהנמלטים נלכדו בחיפושיהם אחר מזון, צץ בנט בקריה בארשת מלאת חשיבות של מחמיר בדיני פיקוח נפש, וטרח גם להצטלם כשהוא רכון על המפות, שמא יצליח לנבא ברוח הקודש את מקומם של השניים הנותרים.

אבל יש גם פן חיובי להימלטות של זביידי וחבריו: פרעות לוד בקיץ האחרון הותירו את הרושם שמרבית אזרחי ישראל מהמגזר הערבי, ולמצער אחוז ניכר מביניהם, שותף באופן אקטיבי להתנגדות למדינת ישראל ועשוי להצמיח מתוכו אינתיפאדה פנימית שתסכן את קיומה של המדינה. העובדה ששני צמדי מחבלים שוטטו לשווא בחיפוש אחר תמיכה ומזון, ושההסגרה של חלקם לידי כוחות הביטחון נעשתה בידי ערבים-ישראלים, מחדדת את העובדה שאדרבה, רבים מהמגזר הערבי מעוניינים להשתלב בחברה הישראלית, נקעה נפשם בטרור ובענייני פלסטין.

נתניהו זיהה את התופעה בבחירות האחרונות, כשפנה בקמפיין אגרסיבי למגזר הערבי. לרוע מזלו, עשה נתניהו גם בחירה שגויה כשקירב את יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס. תוצאות הבחירות אמנם הצביעו על גידול נאה של עשרות אחוזים בהצבעה עבור הליכוד במרבית הריכוזים הערביים, אך הם גם העבירו את עבאס מעל אחוז החסימה והעניקו לו את המפתחות להרכבת הממשלה. וכל השאר רשום בדפי ההיסטוריה (ועוד 53 מיליארד נרשמו בספרי התקציב).

לקראת הבחירות הבאות, לכשיהיו, מדברים במחנה הימין על הצורך להקים מפלגה ערבית ימנית, עם רקע נקי מתמיכה בטרור וביקורי מחבלים, ועם רשימת אישים שיישאו את דגל הדאגה לחברה הערבית. צעד כזה יפיק רק רווח, ממה נפשך: או שהרשימה תעבור את אחוז החסימה ותשנה את מפת הגושים, או שהיא תשרוף מנדט או שניים שהיו הולכים לגוש השמאל, ואולי אפילו תפגע במפלגות הערביות האחרות ותסכן אותם. השאלה אם לא מדובר בצעד מאוחר מדי, כשרשימה כזו תצטרך להתמודד מול עבאס ושלל הישגיו מהקדנציה הנוכחית.

שוקל את צעדיו

בינתיים, הספיקה הממשלה להסתבך גם עם רבבות הנוסעים לאומן. במקום להתרברב במתווה שהושג על ידי שר הדתות מתן כהנא, ולהזכיר נשכחות מאשתקד, עת ננעלו שערי אוקראינה ותמונות קורעות לב של ילדים תקועים במעברי גבול חוללו סערה, התנהל ראש הממשלה נפתלי בנט בטיפשות מופלגת כשהוציא הודעה לעיתונות ובה נאמר כי הוא הורה באופן אישי להטיל צעדי אכיפה נוקשים על חולי קורונה שחזרו מציונו של רבי נחמן זיע"א.

מלבד עצם הסיפור שהתגלה כשערורייה, כאשר רוב ה'זייפנים' המדוברים בסך הכל הסתמכו על בדיקות מקצועיות, לאחר שהבדיקות שנערכו על ידי מד"א היו מסוג חדיש ונוטה לטעויות והדבר אף נאמר להם במפורש, יש לתהות מתי ראש ממשלה אמור להות מעורב ב'הגברת אכיפה'? האם בנט הורה 'להגביר אכיפה' גם ביחס לרבבות הערבים שחזרו בימי חגם מטורקיה האדומה? האם הוא נתן הוראה דומה גם ביחס למאות אלפי תיירים יוצאים בחודשי יולי אוגוסט? או שרק על גבם למוד הסבל של חסידי ברסלב הוא מרשה לעצמו לעשות סיבוב תקשורתי קטן וקטנוני.

בכלל, מצבה של סיעת השלטון, כלומר מפלגת ימינה, בכי רע. שרת הפנים עורכת אירוע הרמת כוסית לרגל השנה החדשה בנפרד מהאירוע הסיעתי (וגם שם היא סופגת מחאה זועמת מפעיל מאוכזב), יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן מתקוטטת ברשתות עם נציגי האופוזיציה עקב סירובם לקבל את החלוקה השרירותית שניסתה לכפות עליהם, ואילו שר הדתות שקוע ברפורמות שהוא מנסה לקדם (ומעת לעת גם בקטטות עסיסיות במליאת הכנסת עם יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ יצחק פינדרוס).

נדמה כי היחיד שנותר עקבי במפלגה, הוא דווקא הח"כ שטרם הוכרז כמורד, עמיחי שיקלי, שמעלה את רף המתקפות נגד הממשלה מיום ליום. בשבוע האחרון הספיק הח"כ החרוץ לבקר את הממשלה על הבריחה מכלא גלבוע, לעקוץ אותה על מינויו של ח"כ וליד טאהא לראשות ועדת הפנים, לבקר את העברת הכספים לרש"פ, לעסוק במסקנות מאירועי לוד ולדרוש במכתב משר הביטחון לבלום את התופעה של חקירת לוחמים. אכן, הספק נאה.

בהצבעה הראשונה על תקציב המדינה נעדר שיקלי מהמליאה. פגשתיו באותו ערב באחד האולפנים לשיחה קצרה של מאחורי הקלעים. מטעמים של הכרזה אפשרית כמורד, הוא ישקול היטב את הצבעתו בקריאה השנייה והשלישית. אך ורק אם יראה שהסיטואציה מאפשרת את הפלת הממשלה, אזי תוכל האופוזיציה להסתמך על אצבעו שתורם ברגע הנכון.

בינתיים, יצטרך שיקלי לקבל החלטה על עתידו. כל עוד לא הוכרז כמורד, הוא יוכל להצטרף לקראת הבחירות לרשימה קיימת, ולהשתבץ במקום סביר ברשימת הליכוד או בצמרת מפלגת הציונות הדתית. אם לא, הוא ייאלץ להקים מסגרת חדשה, שתתיימר למלא את החלל שהותירו אחריהם בנט ושקד בקרב מצביעי הימין הרך. חבירה לאנשים הנכונים (דמויות כמו שי באבד או משה בר סימן טוב, למשל), עשויה לייצר מפלגה איכותית שתתמודד בהצלחה עם אחוז החסימה.

אחרי התקציב

בגיליון הבא, ערב חג הסוכות, יתפרסם בעז"ה ראיון נרחב עם שר המשפטים, יו"ר תקווה חדשה וסגן רה"מ גדעון סער. בין השיטין, מותח סער ביקורת מרומזת על הנציגות החרדית ומנתח את הסיכויים להצטרפות אפשרית של ש"ס ויהדות התורה לממשלה בהמשך הדרך. לפחות לפי המשתמע, ייתכן שתיווצר הקונסטלציה להחליף את עבאס ומרעיו, ולכל הפחות להשתחרר מהתלות בהם, מיד לאחר העברת התקציב.

השאלה כמובן אם יש פרטנר בצד השני. אם שואלים את הח"כים החרדים, הדעות חלוקות. יש מי שתומך בהידברות שקטה מאחורי הקלעים, ובמידה והתקציב יעבור והממשלה תתייצב, גם בהצטרפות אפשרית תמורת 'יבנה וחכמיה', ויש מי שמעדיף לשמר את ההתנגדות בכל מחיר, תרתי משמע. הטיעון המרכזי נגד ההצטרפות, מניח שבכל מקרה, גם אם יובטחו אי אלו הבטחות בנושאי דת ומדינה, ידאג בג"ץ לטרפד אותן.

ואם בבג"ץ עסקינן, סער מתייחס גם לארבעת המינויים הקרובים לעליון, ומבטיח חלוקה מגוונת של השופטים ובחירה הטרוגנית שלהם. מאחר וארבעת הכיסאות שהתפנו היו שייכים כולם לשופטים ליברלים-אקטיביסטיים, כל שופט שמרן שייכנס בשערי בג"ץ עשוי להטות את הכף למצב מאוזן יותר. אולי בפעם הבאה, כשמפלגה תומכת טרור תיפסל מהתמודדות בוועדת הבחירות המרכזית, לא יהיה מי שיציל אותה ויכניס במו ידיו תומכי טרור לכנסת.

עשרים לתאומים

בתחילת השבוע ציינו ברחבי ארצות הברית את יום השנה העשרים (למניינם) לפיגוע במגדלי התאומים. עשרים שנה הם זמן מצוין לחשבון נפש קטן על מאבק בטרור העולמי, שהתחיל בקול תרועה רמה באפגניסטן ובעיראק, והסתיים בשנה האחרונה בבריחה משפילה משדה התעופה בקאבול ובזחילה מביכה לזרועותיה של איראן, בניסיון לחדש את הסכם הגרעין המחורר.

נדמה כי למרות הזעזוע, חלקים במערב ה'ליברלי' מתקשים להבין איך פועל אסלאם קיצוני, כיצד משפיעה אידיאולוגיה רצחנית ומה הדרך להתמודד עם טרור. באוניברסיטאות האמריקניות מעדיפים לעסוק באובססיביות באיום הישראלי על שלום המזרח התיכון ולהתעלם באלגנטיות מהאיום האיראני. תנועות מחאה פועלות נגד 'רצח העם' המדומיין של הפלסטינים, ושוכחות את רצח העם האכזרי שמתרחש ממש בסמוך, בסוריה.

נשאר רק לקוות שבשלושת השנים שנותרו לממשל ביידן, יתחיל תהליך של התפכחות באגף המרכזי יותר של המפלגה הדמוקרטית, האגף ממנו מגיעים הנשיא וסגניתו. אולי עוד יהיה שם מי שיעצור את הדהירה המסוכנת להסכם גרעין מחודש. אם לא, נצטרך לקוות שהאיראנים יעשו עבורנו את העבודה, ממש כמו הפלסטינים וסרבנותם עתיקת היומין לכל סיכום והבנה.

גמר חתימה טובה.

השארת תגובה