"השמיטה נותנת לנו פרופורציות לחיים"

סיפורם המפעים של חקלאים שהחליטו לשמור שמיטה, ובעזרת 'קרן השביעית' והתמיכה הציבורית הפכו למקור השראה לחקלאים רבים • וגם: יו"ר קרן השביעית מספר על האתגר ההיסטורי

שיקוטאי
שיקוטאי

הרעיון להשבית את השדות בשנת השביעית עלה אצל דורון טוויג – חקלאי מהיישוב "עזריה" שבשפלה כבר בשנת תשע"ד. דורון, אב לארבעה ילדים, דור שלישי של חקלאים, מגדל חצילים, בצל, כרוב, קישואים ופלפלים. היה חתום אז על חוזים עם החברות הגדולות במשק.

עד שנת שמיטה תשע"ה דורון חתם על היתר מכירה, אלא שתקופה קצרה לפני בואה של שנת השמיטה השתנה אצלו דבר-מה. "אשתי שאלה אותי: אתה עובד כבר עשרים שנה ברציפות, אולי תעשה הפסקה ותוכל גם ללמוד?", הוא מספר.

דורון הופתע והשיב: "אחשוב על זה". חודש לפני ראש השנה, חתם, כדרכו, על 'היתר מכירה'.

ככל שהזמן עבר, והשדות המוריקים נתנו את תנובתם הפורייה, הייתה עבודת הקרקע מחברת את דורון אל החומר, וקשה היה לו להתמסר לתכניות הנעלות מהשנה שעברה, ורעיון ההשבתה של האדמה בשנת השביעית כמעט נגוז ונעלם. כחודש לפני ראש השנה תשע"ה מצא את עצמו דורון מדלג מן השדות אל החממות המשוכללות שזה מקרוב הקים, מפקח על הפועלים הרבים ועל המכונות העובדות במלוא הקיטור, ושמיטה? הפעם תדמה היא לשמיטה שקדמה לה, וגם לזו שלפניה, מה לעשות? הניסיון הוא גדול. גדול מדי.

הוא הילך בשבילי המושב ראשו תפוס הרהורים, ולפתע צדו את עיניו כמה אברכים עטויים בחליפות כהות ולראשם מגבעות. חיוך האיר את פניהם. היו אלו פעילי "קרן השביעית". "יהודי" קרא אחד מהם, "האם זוכה אתה לשמור שמיטה כהלכתה??".

הכנות שבקולו יחד עם חדוות המצווה שניבטה מתוך דבריו, העלתה סומק על פניו של דורון. "האמת שחשבתי…" גמגם במבוכה "אבל החממות החדשות.. ויש לי ארבעה ילדים בבית…".

הקבוצה הקטנה התקרבה. "יהודי יקר!" התלהבות אחזה בדובר המרכזי "משך אלפיים שנות גלות כמהה נפשם של היהודים שבגולה לחון את עפרה של ארץ הקודש, ולזכות למצוות הייחודיות דווקא לה, לשמור את המצוות התלויות בארץ, וגם להשמיט את השדות כמצוות התורה. לא לכל אחד יש את ההזדמנות, אבל לך היא ניתנה. יש לך את הזכות – אל תחמיץ אותה…".

צמרמורת עברה בגוו של דורון, הוא, הוא עצמו, יש לו את הזכות לחדש את המסורת, להשבית את השדות ולהמשיך את שושלת הנצח של עם ישראל בארץ ישראל. החלטה גמלה בליבו. "השאלה של אותם יהודים העבירה בי צמרמורת. המפגש הזה, ועוד כמה 'סימנים' בדרך, חיזקו אצלי יותר ויותר את הרצון לשמור שמיטה בשלמות".

דווקא בשלב הזה צצו קשיים. "כשהתחלתי לרדת לפסים המעשיים, הבנתי שזה לא כל-כך פשוט", הוא משחזר. "אני עובד עם צוות עובדים, בשטח המשתרע על פני 300-400 דונם. בניתי לא מכבר שתי חממות חדשות, וכבר שתלתי אלפי שתילי חצילים. יש לי התחייבויות לספקים".

בעיצומם של הלבטים ביקרו אצלו נציגי 'קרן השביעית', המסייעת לחקלאים שומרי שביעית. "הם היו אצלי זמן קצר לפני ראש השנה והסבירו לי את חשיבות קיום השמיטה ואת הזכות שנפלה בחלקי. בעודם מדברים עמי, רעייתי – שגדלה בבית דתי בארה"ב – הזכירה לי שאחרי פטירת אביה, שנה קודם לכן, חילקו בין בני המשפחה את המשניות, ואנו קיבלנו את מסכת שביעית. 'הנה עוד סימן', העירה. החלטתי לקבל עליי את קיום המצווה".

כך, ימים אחדים לפני השנה החדשה, נכנס דורון לשנת השמיטה כשהוא מפקיר את שדותיו.  בראש השנה שבת הטרקטור, ומנועו נשאר דומם גם לאחריו, שדות החצילים שוב לא זכו ליד מלטפת ולטיפוח יומיומי, ובעל הבית השקיף אל שדותיו, ולא עבד את האדמה. ידיו הרגילות בעבודה מאומצת, חדלו מעבודתן התדירה ותחת זאת היה עסוק כל העת בשיחות רציפות עם נציגי ורבני "קרן השביעית" איתם התייעץ על בסיס יומיומי בכל פרט הנוגע לשמירת השביעית כהלכתה.

בשמיטה הנוכחית, לדורון לא היה ספק בכלל שהוא ישבות, והוא עצמו הפך למי שמשכנע חקלאים, ומשפיע עליהם לעשות את המהלך הכה דרמטי של השבתה מוחלטת של האדמות כפי מצוות התורה ומשבית בעוז ובתעצומות את שוק האיכרים ממנו התפנה משפחתו בשנים האחרונות

 מסר ישיר מהקב"ה

בניגוד לדורון, שבחר לשמור שמיטה לאחר התבוננות שנבעה מתוך תוכו, אליהו שיקטואי ממושב צופר, למד לשמור שמיטה בדרך הקשה. שיקוטאי, המגדל ירקות ותמרים נכווה בשמיטה הקודמת, ומאז הוא קורא לכל מי שרק מוכן לשמוע: שמטו את אדמותיכם. את השמיטה הקודמת, תשס"ח, אליהו מעדיף לשכוח. "בשנה השישית, בשמיטה הקודמת" מספר אליהו על קורותיו , "הרווחתי פי 3 מכל השנים. היו לי שני ברירות, או שאני ממשיך להגדיל את העסק או שאני מצהיר על זה כרווח ואז אני צריך להפריש 50 אחוז מס. אבל הייתי בעל גאווה והמשכתי לעבוד. אמרתי לעצמי, אני בנאדם טוב – לא יקרה לי כלום. גדלתי מ-120 דונם ל-160 דונם".

אליהו מתאר כיצד ההצלחה סחררה אותו, ולמרות שידע על האיסור, החליט לא לשמוט ולהמשיך לעבוד גם בשנת השביעית. "ואז חטפתי את הסטירה" הוא משחזר. "זה היה חורף משוגע. הייתה קרה בערבה, הפסדתי את כל הרווח הענק שלי בשישית, ומאז שבע שנים אני לא הצלחתי להשתקם מאותה שמיטה שחיללתי. בנוסף גידלתי גם בירדן, יבול נכרי שגם המהדרים אוכלים ממנו בלי חשש. באותה שנה היה שם מינוס 3 מעלות, והעלים שמטו ונפלו. כשזה קורה החקלאי יודע שהוא בצרות צרורות. חטפתי שם באופן קשה בהרבה מהגידולים בישראל. וזה היה מבחינתי מסר עצום, שהקב"ה מכוון לאדם, אלי, שאסור לי לעבוד בשמיטה, ולא משנה שזה לכאורה כשר כי זה יבול נכרי, כי האיסור לעבוד הוא עלי, ואם אני אעבוד, גם במקום שבו אין בעיה לכאורה, גם שם העלים ישמטו".

"מאז אחרי אותה שמיטה" מספר אליהו. "אני בחרדת ממון, אני מבין שאני במקום לא טוב. כל התפיסה שלי התפרקה, כל הגאווה העצמית שלי התפרקה. לפני זה, בכל מה שנגעתי היה נהפך לזהב, אבל מאז מה שניסיתי נכשלתי. והכל היה בגלל גאווה, שלא שמטתי, הייתי בגאווה מול ההלכות ומול התורה, והקב"ה לימד אותי וכיוון אותי את הדרך האמתית".

 ייסוריו של חקלאי

למעשה, מצד ההלכה דורון לא היה מחויב לחסל את השתילים. במקרה זה באה יראת-שמים האמיתית של דורון לידי ביטוי עז–רושם. הוא הביע את החשש שמא יהיו אנשים שידעו שקיבל עליו שביעית, והנה ימצאו לפתע בחממותיו חצילים שנזרעו לאחר ראש השנה…

"ואולי יקרה המקרה ואנשים שיגיעו לחממות יאכלו את החצילים שלי, ואז אחשב כמחטיאם", אמר דורון בנימה של דאגה אמיתית.

בני-שיחו מ'קרן השביעית' ניסו להרגיעו. הימים ההם, של אחרי ראש השנה תשע"ה, היו חמים מאוד, "ולכן אם אינך משקה את השתילים, הם יתייבשו ויבלו מאליהם". דורון סבר וקיבל. אבל השי"ת רצה אחרת.

עבר שבוע, והזרעים לא רק שלא התייבשו, אלא צמחו וגדלו. בחממות היה חום אדיר שכזה, שהגיע למינימום 50 מעלות צלסיוס, עד שהאדמה מסביב התבקעה, אבל לפתע נראו עלי חצילים יוצאים  ופורחים בחממותיו של מי שקיבל על עצמו את שמירת השמיטה…

והנה עוד שבוע, ועוד שבוע, ולמרות שהעלים אינם מקבלים השקיה, הם גדלים ומתפתחים. "היתה זו תופעה על-טבעית", אומר טוויג, ומוסיף בתוך כדי דיבור "היום אני יודע שזה נעשה כדי להעמידני בנסיון קשה-קשה, ולבחון אם אוכל לעמוד בו".

כששאלנו אותו "לאיזה נסיון קשה הינך מתכוון", מחייך טוויג ומשיב: עכשיו אני יודע שאינך חקלאי, ואין לך נשמה של חקלאי… ומסביר: כשראינו שעלי החצילים אינם קמלים מאליהם, הבנו שהדרך היחידה להוצאתם מן העולם יהיה על ידי הזרמת חומר רעיל, הנהפך לגז, על הזרעים.

עיניו של דורון מתחילות לדמוע, ואנחנו עדיין לא מבינים אל-נכון על מה ולמה הוא מתרגש כל-כך…

אבל ההסבר הוא פשוט מאוד. כל חקלאי רואה בזרעים ובצומח את כל חייו. כשהם פורחים, הוא פורח. כשהם נובלים, הוא מרגיש לא טוב. זה הוא כידוע אחד הקשיים העיקריים בקבלת עול השמיטה, כשהחקלאי מצוה להתנתק מן האדמה וריח הניחוחות שלה, מה עוד שהחקלאים-השכנים, שלא זכו לקבל עליהם את השמיטה, מהפכים וחורשים באדמה, והריחות נישאים למרחוק.

החקלאי קם בבוקר ונושם את רגבי הקרקע, וחושק מאוד לגשת לאדמה. מי שאינו נמנה על אוכלוסיית החקלאים, לעולם לא יכול להרגיש זאת. עוצמת המשיכה לעבודת האדמה מקבילה למצב שבו אדם שצם כמה ימים רואה אוכל שריחו נודף למרחקים, ולא נותנים לו לטעום ממנו, מטעים דורון בדבריו.

"עכשיו תבין" הוא אומר "לאיזה מצב נקלעתי. לא רק שלא יכולתי לעבוד באדמה, ולזרוע, אלא נאלצתי לקחת את הזרעים הללו שזרעתי במו ידיי, ולהמית אותם".

"אתה חושב ומהרהר כל העת בצערם של הזרעים שלא נתת להם לשתות ולו טיפה אחת, וגרמת להם לצימאון נורא, ועכשיו אתה בא ובמו – אצבעותיך מטיל עליהם ארס, הגורם להם למות בתוך שעות ספורות. אין לך צער וייסורים גדולים מזה עבור חקלאי".

הדיאלוג הזה, היוצא מעמקי ליבו של בן–שיחנו, מסתיים בהקבלה לאדם שתועה במדבר, ומשווע לטיפת מים, והנה סוף סוף הוא פוגש מאן-דהו, ובנשימת–אפו האחרונה הוא מתחנן אליו, בעיניים דומעות, שייתן לו לשתות. והלה, במקום מים, נותן לו גז.

"זה בדיוק מה שעשיתי לשתילים שלי. הזרמתי להם גז שהמית אותם", הוא בוכה בפנינו.

ולמרות כל הקושי שבדבר, לקח דורון טוויג את הרעל ושפך על זרעיו ושתיליו, ובתוך שעות קמלו כל עלי-החצילים ולא נשאר מהם מאומה. רק לאחר מכן- – כאשר ראה את הכל מופקר ומושבת –נחה דעתו.

"מה קרה לך"? – שאלו הפועלים.

הוא נזכר, בחיוך, שכאשר הורה לעובדים הזרים שלו לבצע את הפעולה, הם הסתכלו עליו כעל מי שיצא מדעתו… "זה שבסוכות אני יוצא מהבית ומתגורר בסוכה – הם כבר קלטו: כמו גם את העובדה שבמשך שבעה ימים לא מכניסים היהודים לפיהם חמץ, או שאינם עובדים יום אחד בשבוע: אבל להרוג את הזרעים היקרים, ולהרוס את תכולת החממה במו-ידיך?! 'מה קרה לך'? שאלו הפועלים, ויצאו מדעתם מרוב תמהון…"

מה שצריך להדגיש, שהוא לא היה מחויב לעשות זאת לפי ההלכה. רק יראת-השמים שלו, והחומרות היתרות שגזר על עצמו בשמירת השמיטה, הביאוהו לחששות הנ"ל, שמא –שמא מישהו יכנס לחממה ויאכל מהפרי האסור.

 ברכותיו של חקלאי עושות רושם

באותה שנת שמיטה שדותיו של דורון הפכו למוקד עליה לרגל. שמירת השמיטה הפרטית שלו הפכה לנחלת הכלל בצורה כל-כך מפתיעה, עד כדי כך שיותר מ-5,000 איש ביקרו במשק שלו במהלך שנת השבע. "הגיעו לכאן, לחממות, בכל יום רבנים מהארץ ומחו"ל, שעודדו אותי וביקשו לשמוע שוב ושוב את סיפורי".

"בהתחלה לא הבנתי כל-כך את סיבת ההתפעלות", הוא מצטנע, "אבל בהמשך, כשחשבתי על הנתון הבא, הבנתי שנפלה בחלקי זכות: שני אחוזים בלבד מאזרחי המדינה הם חקלאים, המשווקים את כל התצרוכת החקלאית. רק מעטים יכולים לשמור על המצווה, ואני זכיתי להימנות עמהם".

אבל הסיפור לא נגמר בביקור גרידא: גדולי התורה, ובראשם מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי, שלחו אליהם אנשים הזקוקים לברכה. הגר"ח קניבסקי שליט"א טבע את המושג 'ברכה שמקבלים משומרי שמיטה', והסביר שמי שמתברך משמים בברכת 'וציוותי את ברכתי', יכול ומורשה להעביר את הברכה גם לאחרים.

בחודש סיון תשע"ה, בעיצומה של שנת השמיטה, יצאו כיתות ד' של ביה"ס 'משכנות תמר' באחוזת ברכפלד, לטיול, וביקרו אצל חקלאי שומר שמיטה, דורון טוויג במושב עזריה.

המורות שהיו בסיור ניגשו אל אשת החקלאי וביקשו שתתפלל ותברך שתי מורות בצוות בית הספר, אשר לכל אחת מהן היה רק ילד אחד (אצל מורה אחת, הילד – היחיד הגיע כבר לגיל 15) , ואצל השניה הגדול היה בן 5. הן תיארו בפני אשתו של החקלאי את צערן ויסוריהן של המורות הללו, על שאינן זוכות לילדים נוספים.

האשה הבטיחה שתתפלל, וקיימה את דבריה. והנה, פחות משנה לאחר מכן, בערב שבת קודש פרשת 'ויקהל-שקלים', זכו שתי המורות להכניס את בניהן שנולדו להן למזל טוב, בבריתו של אברהם אבינו!

הדבר היה בבחינת הבלתי-ייאמן, שתי המורות זכו ללדת באותו יום, לאחר שאשת – החקלאי בירכה אותן. מה רבו מעשיך ה'!!! – וציוותי את ברכתי, כפשוטו. היתה זו עוד ברכה של חקלאי שהתקיימה, וכפי שאמר מרן הגר"ח קניבסקי שכדאי לקבל ברכה מאנשים אלה שמסרו את נפשם על שמירת השמיטה, ועשו הכל למענה.

אין כל ספק שגיבורי הכח הללו, שברכותיהם עושות רושם, ראויים לקבל את מלוא התמיכה של כלל הציבור, שזוכה בעבורם. שרק בזכותם בארץ ישראל משביתים היקפים כה נרחבים של אדמות בשנת השמיטה הבעל"ט. המהלך המתבקש הוא להיות שותף עם אותם חקלאים, לא רק כדי לעזור להם שזו מצווה חשובה לכשעצמה, אלא להיות חלק מהזכות הכבירה של מצוות השבתת הארץ.

"אנחנו נמצאים בהזדמנות היסטורית בכל הקשור להיקפי שמירת השמיטה בארץ ישראל"

יו"ר קרן השביעית הרב בנציון קוגלר מספר כי לקראת שנת השמיטה תשפ"ב, גדולי ישראל הטילו על קרן השביעית שליחות מיוחדת: לדאוג שרוב אדמות ארץ ישראל יושבתו

 

מי שמנצח על הפעילות להשבתת אדמות הארץ בשליחותם של גדולי ישראל, הוא הרב בנציון קוגלר יו"ר קרן השביעית, הקרן שיסודותיה בהררי קודש, ונוסדה ע"י מרנן ורבנן זצוק"ל ויבדלחט"א שליט"א.

"פעילות הקרן רחבה מאוד ומתחלקת לכמה חלקים", מספר לנו הרב קוגלר. "החלק והנטל המרכזי בעלויות הקרן הוא מתן סעד כלכלי המסייע לחקלאים 'להחזיק את הראש מעל המים', ולהמשיך לאחוז במקל משתי קצותיו: גם להמשיך ולהחזיק בקרקעות בתקופת השמיטה וגם לא לקרוס כלכלית או להפסיד את השטחים לאחר במהלך השנה".

"אנחנו פועלים ביחד עם החקלאים" מוסיף הרב קוגלר. "רוב החקלאים שותפים בחלק משמעותי מעלות ההחזקה הכלכלית והכללית ואנחנו מסייעים להם, איתם יחד, בהחזקת חלק גדול מתשלום השכירות. יחד עם זאת כאשר אנחנו מגיעים לחקלאי ואנחנו רואים שאין ביכולתו לעמוד בעול הכלכלי אנחנו נכנסים לתמונה לגמרי ואנחנו מעבירים לבעלי הנחלות את מלוא סכום השכירות הנדרש".

בנוסף לכך יש לקרן גם אמצעים מיוחדים המבררים במהלך שנת השמיטה כולה את המתרחש בקרקע, במטרה לוודא שזו אכן תושבת באופן מלא: "בשנת השמיטה הקודמת התחלנו להפעיל אמצעי מעקב שונים, בין אם רכזים אזוריים, בין דרך חברה מיוחדת שפועלת בתחום ובין באמצעים טכנולוגיים – בהם מטבע הדברים אני מבין פחות – שכל מטרתם ויעודם לברר כל שינוי ולו הקל ביותר המתרחש בקרקע", הוא מסביר. "השנה אנחנו אף מעלים את רמת הפיקוח ומרחיבים אותה מאוד, כך שבעזרת ה' נפעיל מערך שלם של פיקוח הדוק והרמטי הפועל מול כל פרט ומכיר את כל תוואי ותנאי השטח, כך שאנחנו נקבל התרעה על כל שינוי שחל בשדה, ולו הקל ביותר, והדבר ידווח אלינו באופן מיידי, מתוך מטרה שנוכל לוודאות כי אכן נשמרת השמיטה כראוי וכנכון על דעת פוסקי ישראל בכל הזמנים".

הרב קוגלר מתאר את הקשר הרציף עם גדולי ישראל. "אין לתאר את שמחתם של גדולי הדור כשאנחנו מראים להם את הגידול המהיר בכמות שומרי השמיטה בארץ ישראל. שימו לב לנתונים", משתף אותנו הרב קוגלר גם במספרים המדוייקים שמלמדים אותנו את היקף התופעה המיוחדת: "בשמיטה של שנת תשס"א היו 147 ישובים בהם שמרו שמיטה ב-184,600 דונם של קרקע, הרי שבשמיטת תשס"ח עלינו ל-238 ישובים ול-272,622 דונם, ובשמיטה הקודמת, תשע"ה, זינקנו ל-377 ישובים ו-333,790 דונם(!) של קרקעות שמושבתות בשמיטה".

הרב קוגלר מעיד שהשנה, לקראת שנת השמיטה תשפ"ב, גדולי ישראל הטילו על קרן השביעית שליחות מיוחדת: לדאוג שרוב אדמות ארץ ישראל יושבתו. "בעקבות הוראתם של גדולי ישראל עשינו השנה מאמץ גדול ומיוחד להביא לידי כך שרוב החקלאות היהודית בארץ ישראל תושבת לגמרי בשנת השמיטה. מבחינה מספרית זה אומר, אחרי שנוריד את אזור אילת והערבה שמדרום לקו הרוחב 30 שאינם חלק מארץ ישראל המקורית, יש 1,130,000 דונם של חקלאות יהודית. כדי להגיע לרוב אנחנו צריכים להכפיל את כמות הקרקעות השומרות שמיטה ולהגיע ל-680,000 דונם של קרקעות מושבתות בשמיטה".

"יצאנו לעבודה קשה מאוד ועברנו חקלאי אחר חקלאי, שוחחנו עם בעלי אדמות וקרקעות והשקענו הרבה מאוד מאמץ כדי להצליח להגיע לידי כך שבאמת יושבתו לפחות שש מאות ושמונים אלף דונמים.  קשה להבין את גודל השטח המדובר: מדובר בשטחים עצומים ואדירים שבעבר יכולנו רק לחלום שנצליח להשבית אותם, אבל חפץ ה' בידינו הצליח – והצלחנו לקיים את שליחותם של גדולי הדור: בעזרה משמים ממש הצטרפו חקלאים רבים, בהם כאלו שבעבר לא הסכימו להקשיב לנו – והשנה הם החליטו לא רק להקשיב, אלא גם לקיים, ובמסירות נפש של ממש הם הצטרפו לקבוצת החקלאים גיבורי הכוח המוסרים את נפשם על קדושת מצוות שביעית".

"אני קורא לציבור כולו להתגייס למען המשימה ההיסטורית" מסיים הרב קוגלר את דבריו. "בסופו של דבר זאת משימה כלל-יהודית, כאשר רק כולנו יחד, יכולים לספק את התמיכה הזו לחקלאים. תמיכה שחשובה להם כדי להחזיק את הראש מעל המים בתקופת הקשה, וחשובה לנו, כדי לקיים את מצוות התורה ולהשבית כמה שיותר אדמות בארץ ישראל", ובעזרת ד' נזכה בראשות גדולי מאורי וצדיקי הדור שליט"א, לקיום ההבטחה "במוצאי שביעית בן דוד בא"…!

השארת תגובה