חוק הגיוס: הח"כים החרדים אופטימיים

ארבעה חודשים כבר חלפו מאז אסון מירון, תשעה נותרו עד להילולא הבאה. גם בתסריט הכי אופטימי, הועדה תספיק בקושי לסיים את דו"ח הביניים ולכתוב את המלצותיה

נתניהו וגנץ לע''מ
נתניהו וגנץ לע''מ

פוליטיקאי בישראל יכול להרשות לעצמו לטעות מדי פעם, זה אנושי, אפשר אפילו לעשות 'סיבוב' תקשורתי ולהתנצל על הטעות. הציבור הישראלי שוכח וסולח, לא בהכרח בסדר הזה. ובכלל, קיימא לן שצרות אחרונות משכחות את הראשונות, והוא הדין בכותרות.

יש מעט מאוד טעויות שאסור לעשות במדינה הזו, אחת מהן, היא שגיאה בהתנהלות מול משפחה שכולה או מול כזו שבנה נפצע במסגרת שירותו הצבאי. קל וחומר כאשר מדובר בבן יחיד, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר הבן הפצוע שוכב על שולחן הניתוחים והרופאים נלחמים על חייו.

השגיאה של ראש הממשלה נפתלי בנט בשיחתו עם יוסי שמואלי, האב החנוק מדמעות וממתין בבית החולים סורוקה למידע על מצבו הרפואי של בנו הפצוע (בראל אחיה בן ניצה, לרפו"ש בתוך שאר חולי ישראל), אינה רק חוסר הידע (באיזה בית חולים הוא מאושפז), גם לא רק השגיאה בשמו של הפצוע או אפילו חוסר הרגישות המופגן והתחושה שבנט היה שקוע בכלל בהצלת תוכי במקביל.

השגיאה עמוקה יותר, היא מקיפה את ההתנהלות כולה, החל משלב הפעולה הצבאית, אשר לפי טענותיהם של חיילים אחרים שהשתתפו בה – הייתה על גבול ההפקרות, כשהם נשלחו לחזית וידיהם כבולות כברווזים במטווח, עבור בהתעלמות המוחלטת של הממשלה וחבריה מהפצוע ומצבו וכלה בהחלטת הממשלה ביום ראשון, שאישרה תוספת מפנקת של יותר ממיליארד שקל בשנה לפנסיונרים הצה"ליים, והותירה את הצלף הבודד חשוף בגומחה, פשוטו כמשמעו.

החוצפה באישור התוספת החריגה לפנסיות התקציביות, גדולה שבעתיים: פחות משבוע חלף מאז הסביר ראש הממשלה בפאתוס את העובדה שהוא נמנע מלהטיל סגר מציל חיים, כי "לא יהיה כסף לנגמ"ש או לניתוחים מצילי חיים". לנגמ"שים ולניתוחים הכסף אולי נגמר, לחברים של בני גנץ יש בשפע, רק תבקשו.

אפילו תומכים מובהקים של הממשלה, לקחו צעד אחורה בתחילת השבוע. התנהלות מנותקת שכזו לא נראתה במחוזותינו זמן רב. גם התקשורת שמנסה (ללא הצלחה) לאתרג את ממשלת בנט-לפיד כבר חודשיים, נאלצה למחות בקול ענות חלושה. אם לא על הפנסיות, לפחות על כבודו של החייל הפצוע ומשפחתו.

החמצן של ביידן

לראש הממשלה יש 12 שעות של טיסה להתאושש מהמשבר, לאחריהן הוא יידרש להיערך למה שעשוי להיות המשבר הבא – יחסיו עם הבית הלבן והמפגש הראשון עם הנשיא הדמוקרטי החבול ג'ו ביידן, שסופג לראשונה ביקורת קשה מבית, כולל בתקשורת הפרוגרסיבית, שחובטת בו ללא רחם על הנטישה החפוזה באפגניסטן והזנחתם של אלפי משת"פים לחסדי חסידיו של בן לאדן.

ביידן זקוק להישג בזירה הבינלאומית כאוויר לנשימה, בנט עשוי לספק לו מחולל חמצן בשתי חזיתות שונות – החזית האיראנית והחזית הפלסטינית. בשתיהן צפוי הממשל האמריקני להפעיל לחץ מאסיבי על ממשלת ישראל. בחזית אחת הלחץ יתמקד בניסיון להשתיק את המחאה הישראלית הצפויה עם חידוש הסכם הגרעין האיראני, אם וכאשר. בחזית השנייה הלחץ יתמקד דווקא בניסיון לעורר את המו"מ הרדום עם הפלסטינים, תוך מתן מחוות ישראליות בדמות ויתורים שונים ומשונים.

מטבע הדברים, כשראש ממשלת ישראל יוצא למפגש רגיש מול נשיא אמריקני, במגרש חוץ (הבית הלבן), קשה עד בלתי אפשרי לסרב או לחמוק מהדרישות של הדוד ג'ו (בתקווה שלא תהיה איזו שגיאה מביכה כבר בשלב השמות…). יש שני תנאי סף נדרשים שמאפשרים לראש ממשלה ישראלי להפגין מידת מה של קשיחות: עורף שנותן לו גב איתן וניסיון של כהונה במשך זמן מה כראש ממשלה.

כשנתניהו נאבק בנשיא אובמה, הוא כבר היה בקדנציה השלישית והרביעית, עם קואליציה איתנה ומפלגת שלטון יציבה. כך היה בזמנו גם עם שמיר ועקשנותו להתנגד לוועידת מדריד ולמזכיר המדינה הכל יכול דאז, ג'יימס בייקר. בנט מגיע לוושינגטון מרוט נוצות, עם קואליציה רעועה שהוא הגורם החלש ביותר בתוכה, עם אפס ניסיון מדיני, בוודאי מול האמריקנים, ועם צורך בהול בתמונה מנחמת ומחויכת עם הנשיא. האמריקנים מצדם, מזהים את הלחץ, מבינים את הסיטואציה ויודעים לגבות מחיר עבור תמונה כזו. לכל היותר, הם עשויים לזרוק לו איזו עצם בדמות הרחבת הסיוע הביטחוני בכמה דולרים, בה בנט יוכל לנפנף בשובו ארצה.

גיוס חובה

בצל שערוריית הפנסיות התקציביות, אישרה הממשלה ביום ראשון גם את חוק הגיוס המתוקן, שעל פי הניסיון עוד יאכיל אותנו מרורים ויפרנס אין ספור מדורים. עד הרגע האחרון, עמד אישור החוק בסימן שאלה, בגלל עניין פעוט לכאורה כמו גיל הפטור. בנט טען כי התחייב להוריד את גיל הפטור ל-21, גנץ התעקש על 24. הפשרה בחסות אלקין: החוק יתחיל עם 21, יטפס בעוד שנתיים ל-22 ובשנה שלאחר מכן ל-23, ובא לציון גואל.

אבל לנושא של גיל הפטור יש השלכה עקיפה ומשמעותית יותר: החוק קובע גם יעדי גיוס, שעל פי ה'מבינים' בתחום, גם כך כמעט ואינם ברי השגה. אלא שהורדת גיל הפטור מקשה עוד יותר על השגת היעדים, משום שכל מי שעבר את גיל 21, ובמצב דברים רגיל אולי היה מתגייס, צפוי במקרה כזה להוציא פטור ובכך להשפיע גם על היעד.

וכמובן, יעדים גם כוללים ענישה במקרה של אי עמידה בהם – כבר בשנת 2023, אם לא תהיה עמידה של לפחות 95% מהיעד, יוטלו סנקציות כלכליות על הישיבות. בנוסף, אם במשך 5 שנים לא תהיה עמידה ביעדים, החוק יבוטל ויחול חוק גיוס רגיל על כלל בחורי הישיבות.

האישור בממשלה מהווה רק יריית פתיחה בקרב על הגיוס. בשלב הבא תצטרך הממשלה לאשר את החוק בשלוש קריאות במליאת הכנסת. כאן, הסיכוי להישג גבוה מהרגיל. עבאס ומועצת חכמי השורא עוד יכולים להפתיע, בפרט בכל הנוגע לחקיקה הקשורה לצה"ל ולגיוס. זו הסיבה שלא מעט מהח"כים החרדים אופטימיים ביחס לסיכויים לשפר במעט את ההצעה.

בינתיים, הממשלה תצטרך להתמודד עם אתגר גדול יותר: הקטטות הפנימיות סביב הרפורמות הכלכליות המתוכננות במסגרת חוק ההסדרים, כשנכון לשעה זו, אתגר הדגל הוא הרפורמה בחקלאות, עם לא פחות מאחד עשר ח"כים משורות הקואליציה שהודיעו כי לא יצביעו בעד התקציב אם הרפורמה לא תבוטל, לעומת שר האוצר איווט ליברמן, שרואה ברפורמה פרויקט דגל ומתעקש שלא לוותר על פסיק. ומי שמשוכנע שאיווט ימצמץ ראשון, צריך להיזכר בקלות שבה האיש פיזר כאן ממשלות בעשורים האחרונים.

החסמים של גנץ

בסוף השבוע שעבר, עלתה לכותרות שוב האפשרות ששר הביטחון ויו"ר כחול לבן, ח"כ בני גנץ, יחבור לגוש ימין-חרדים ויעמוד בראשות ממשלת ימין חלופית, כשנתניהו מסתפק בתפקיד ראש הממשלה החלופי. על פי הפרסום של מתי טוכפלד ב'ישראל היום', הוצע לגנץ לכהן כראש ממשלה לאורך כל הקדנציה, אך הוא מצדו מעדיף לחכות עד לאחר העברת התקציב בכנסת – לפני שישקול את ההצעה ברצינות.

מבחינת נתניהו, אין ספק שמדובר באפשרות הקורצת ביותר. גם כך, גנץ הוא היחיד בכנסת הנוכחית מלבד לפיד, שמעבר שלו לבדו מצד לצד – די בו כדי לייצר ממשלה אחרת. בהנחה שממשלת ימין-חרדים לא תוכל להישען על הרשימה המשותפת, אין אף מפלגה בודדת אחרת שחבירה אפשרית שלה לגוש הימין תסייע לו להשיג את שישים ואחד המנדטים הדרושים.

אבל לא מדובר רק בעניין טכני של מספרים, נתניהו יודע לעבוד עם גנץ גם במישור האישי. למרות כל החיכוכים בממשלה הקודמת, השניים הסתדרו לא רע – בפרט בנושאים ביטחוניים, ונדמה כי קיימת איזו הערכה בסיסית ביניהם. גם שיווי המשקל המובטח, כשגנץ הוא אמנם ראש הממשלה ומחזיק במפתחות לפירוקה, אך נתניהו משפיע יותר בקרב רוב החברים בה, עשוי להועיל לשימור היחסים. אין כמו תלות הדדית, כד למנוע תליה הדדית.

גם מבחינת גנץ, למרות חוסר האמון הטבעי והחשש מהפקדת גורלו בידיו של נתניהו, זו עדיין אפשרות עדיפה לאין ערוך ממצבו הנוכחי. הן משום שבממשלה הקיימת הוא נספר בקושי כגלגל חמישי, אחרי מיכאלי ועבאס, ובוודאי לא במעמד של ראש ממשלה בפועל, והן משום שגם במבט צופה פני עתיד – הוא יוכל לבנות את עצמו מכס ראש הממשלה וליצור לעצמו ברית עם גוש ימין-חרדים, שתבסס אותו גם כמועמד עתידי לתפקיד (גם אם ישלם מחיר אלקטורלי מסוים בקרב מצביעיו. רצוי לזכור ששמונת המנדטים שהצביעו לו בפעם האחרונה, עשו זאת בידיעה שגנץ מסוגל כבר להפר את הבטחתו שלא לחבור לנתניהו).

עד כאן מנינו את האינטרסים המשותפים והסיבות בגללן שותפות כזו עשויה בתיאוריה לצאת לפועל. אבל בכל הנוגע לעולם המעשה, נדמה שהאפשרות בקושי קיימת בדמיונם של כמה מבכירי הליכוד, וזאת בגלל שלושה חסמים משמעותיים שמונעים את המהלך.

החסם הראשון הוא חברי הכנסת של כחול לבן, אמנם, לקראת הבחירות הקודמות נפטר גנץ מכל אלו שרכבו על גבו ולא ראו את עצמם כפופים לו בקבלת החלטות מהותיות (ניסנקורן וחיימוביץ', למשל), עדיין, כאשר הרכבת קואליציה תלויה על חודו של קול (וקואליציה של גוש ימין חרדים, בצירוף ח"כ שיקלי וחברי כחול לבן, תמנה בדיוק שישים ואחד חברי כנסת), יימצא תמיד מי שיעשה שרירים ואולי יוביל לקריסתו של הרעיון כבר בשלב הצבעת אי האמון הקונסטרוקטיבית הראשונה, זו שתציע את ראשות הממשלה לגנץ.

החסם השני הוא דעותיו האישיות של גנץ, שאמנם אינו איש שמאל מובהק, אבל הוא רחוק מאוד מלהכיל את הקו האידיאולוגי של הימין המוגדר קיצוני. במידת מה, נוח לגנץ יותר לשבת בממשלה עם רע"ם ולהישען על אצבעותיהם של אחמד טיבי ואיימן עודה, מאשר לשבת בממשלה עם סמוטריץ' ולהיות תלוי באצבעותיהם של איתמר בן גביר ואבי מעוז.

לבסוף, החסם השלישי והחזק ביותר, הוא חוסר האומץ של גנץ. נכון, פעם אחת הוא כבר עשה את הצעד וגם שילם עליו מחיר כבד. אולם הידיעה שבמצבו המוחלש יחסית, אם יוביל לקריסתה של ממשלה שנתמכת הן על ידי המיינסטרים התקשורתי והן על ידי מערכת המשפט בישראל, הוא יהפוך לקרבן האולטימטיבי של שתי המערכות הללו – די בה כדי להבטיח שגנץ יימנע מלגלות את האומץ הנדרש ולעשות צעד נועז שכזה. עד כדי כך הדברים פשוטים, שאפילו שותפיו לממשלה, בדגש על לפיד וליברמן, אינם חוששים לנהוג בו בקלות ראש, משום שהם יודעים שאין לו כל אלטרנטיבה שהוא עשוי לנקוט בה ברצינות.

אם הדברים כל כך פשוטים, ישאל מי שישאל, מה הטעם בהפצת השמועה מלכתחילה ואת מי היא משרתת? התשובה היא ששמועה כזו משרתת את כל המעורבים: לאופוזיציה היא מספקת שביב נוסף של תקווה שמסייע ללכד את השורות ולתקוע טריז בין חברי הקואליציה. לגנץ היא מספקת מינוף פנימי של כוחו בממשלה, שלפחות חלק מהחברים בה עשויים לקחת ברצינות את האיומים המרומזים מכיוונו. לבסוף, תמיד קיים איזה שהוא סיכוי קלוש להיווצרותו של כדור שלג פוליטי, שאכן יגרום לתהליך להתממש – בניגוד לכל הסיכויים.

את הרווח הראשון מהחשיפה, גבה דווקא גנץ, באישורן של הפנסיות התקציביות השבוע, תוך חריקת שיניים של פקידי האוצר, ובניגוד גמור לדעתם של רוב שרי הממשלה, שנאלצו על כרחם להצביע בעד, כי גנץ עשה פרצוף חמוץ. או בקיצור, אל תזלזלו בכוחו של ספין, ששווה במקרה הזה יותר ממיליארד שקל בשנה.

הכתובת על הקיר

בתחילת השבוע החלה את פעולתה ועדת החקירה המיוחדת לבדיקת אירועי מירון. באופן מרענן במקצת, משודרים דיוני הועדה בשקיפות מלאה, לעיני כל האומה, וכל החפץ יכול להיכנס ולצפות בהתנהלות הועדה, חבריה ונחקריה.

ייאמר מראש, ארבעה חודשים כבר חלפו מאז אסון מירון, תשעה נותרו עד להילולא הבאה. גם בתסריט הכי אופטימי, הוועדה תספיק בקושי לסיים את דו"ח הביניים ולכתוב את המלצותיה, שיידרשו עדיין לצלוח אישור ממשלה וככל הנראה גם שינויים תקציביים. הסיכוי שהאתר הנכסף במירון יעבור את ההתאמות הנדרשות עד לל"ג בעומר הקרוב – שקול לסיכוי שהנשיא האיראני החדש יוותר מרצון על מתקני הגרעין.

גם חברי הוועדה מודעים לבעיה, והם הספיקו להפציר במפקד המחוז הצפוני במשטרה והעד הראשון, ניצב שמעון לביא, להתחיל להיערך כבר מעכשיו להילולא הבאה. אלא שדווקא לפי עדותו של לביא, הפתרון האמיתי לא יכול להישלף מהשרוול, והוא דורש שינוי פאזה מעמיק בכל הנעשה בהר. מדינת ישראל צריכה לארגן את השטח כולו מחדש, להרחיב את כבישי הגישה, ובאופן כללי, לנהל את האתר מספר 2 בתיירות היהודית בישראל כראוי.

אל תגידו שלא הזהרנו: הכתובת על הקיר, והיא חקוקה בדמם של ארבעים וחמישה קורבנות טהורים.

השארת תגובה