הקואליציה הצליחה לפורר האופוזיציה

החברים בליכוד בחרו לנסות ולנצל את הסיטואציה, בתקווה לנצח פעמיים, ובכך שיחקו לידי חברי הקואליציה, שבחשו בשמחה: קרע בין הליכוד לחרדים והחלשת מעמדו של נתניהו בתוככי הליכוד פנימה

הנשיא הרצוג אצל הגר"ח קנייבסקי
הנשיא הרצוג אצל הגר"ח קנייבסקי

בחירות חשאיות בכנסת הן תמיד חגיגה לדמוקרטיה וגם הזדמנות לא רעה לאופוזיציה, לנצל קשרים אישיים ולהוכיח יכולות 'לערבב' בתוככי הקואליציה. הפעם, כך נדמה, נכשלה האופוזיציה כישלון חרוץ בניצול ההזדמנות שנקרתה בפניה – אם בשל מאבקי אגו פנימיים, אם בעקבות חוסר הבנה של הסיטואציה ואם בעקבות מעורבות של גורמים בקואליציה, שבחשו בקדירה באופן מוצלח יותר.

הבחירות לוועדות למינוי שופטים ודיינים (נתעלם לעת עתה מהועדות למינוי קאדים. גם כך הולעטנו די והותר לאחרונה במידע מרתק על החברה הערבית והנהגותיה) נערכו ברביעי האחרון, רגע לפני סיום מושב הקיץ של הכנסת. במשך שלוש שעות ארוכות צעדו הח"כים בזה אחר זה אל מאחורי הפרגוד, נאבקו ברשימת השמות והתמודדו בגבורה עם כללי הבחירה המורכבים (שני חברים לוועדה אחת ושלושה לאחרת, חלקם מוסלמים בדווקא, חלק נשים ואחרים דרוזים ואכמ"ל).

באופוזיציה כבר ייחלו לנפילה השבועית של הקואליציה, אחרי הוראת השעה בחוק איחוד משפחות, נפילת חוק הדיינים בסיבוב הראשון והנפילה בהצעת חוק אי הפללה לצרכני קנאביס, היה מי שהעז לקוות להישג אחד ומהותי יותר, כזה שישפיע לטווח הרחוק. בחלומם, קיוו בגוש הימין להשחיל את שני הנציגים לשתי הועדות, לאמור, חברי הכנסת שמחה רוטמן ואורלי לוי לוועדה למינוי שופטים, ועמיתיהם גילה גמליאל ומשה ארבל לוועדה למינוי דיינים.

על פניו, בקואליציה בחרו לעשות לאופוזיציה חיים קלים. לא די בכך שהקואליציה הגישה רק מועמד אחד לכל אחת מהועדות (ח"כ אפרת רייטן לוועדה למינוי שופטים וח"כ שירלי פינטו לדיינים), אלא שהשר אלקין אף פנה בהצעה ישירה ומפתה לעמיתו לשעבר, ח"כ יריב לוין, לחלוקה רשמית של הנציגים, כך שכל הכנסת תצביע במאוחד עבור נציג אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה לכל אחת משתי הועדות.

הסיבה לנחמדות הבלתי צפויה, על אף האפשרות הקורצת שעמדה בפני הקואליציה להציב שני מועמדים מטעמה לכל ועדה וגם לנצח, ניתנת להסבר בשני דרכים: הראשונה, תדמיתית – כדי לשמר מראית עין של משחק הוגן ושיתוף שני הצדדים בוועדות, מה גם שחלקים גדולים מהקואליציה היו עד לאחרונה (תחזיקו ראש) בצד שעתר לבג"ץ נגד האפשרות ששני נציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים יגיעו מהקואליציה…

הסיבה השנייה, לפחות כזו שעשויה לשכנע את שר המשפטים גדעון סער, בעצמו חבר הועדה למינוי שופטים, היא חקיקה שהעביר בעבר, ובה נקבע כי מינוי שופט לעליון ידרוש את הסכמתם של שבעה מתוך תשעת חברי הועדה. סער הבין שיחד עם שקד ועם נציג אופוזיציוני, בין אם תהיה זו אורלי לוי ובין אם שמחה רוטמן, יעמוד לרשותו בלוק חוסם בוועדה. בקדנציה הקרובה, רק נזכיר, עשויים להתמנות כמחצית משופטי העליון, ושר המשפטים רוצה בצדק לשמור את המפתחות בידיו.

באופן רשמי, המועדפים האופוזיציוניים מבין המועמדים היו אורלי לוי לוועדה למינוי שופטים (כמועמדת הליכוד, המפלגה הגדולה בגוש, וזו שמחזיקה כבר במשך חצי יובל לפחות נציג אחד בוועדה) ומשה ארבל לוועדה למינוי דיינים (כמועמד החרדים, שגם הם מעולם לא פספסו נציגות בוועדה).

באופן פחות רשמי, נתניהו העדיף את מועמדותה של ח"כ קרן ברק, אם משום ששמה עלה כמועמדת אפשרית לעריקה מהליכוד, ומועמדות רשמית מטעם המפלגה לתפקיד כלשהו – הייתה עשויה לחזק את נאמנותה, ואם משום שחשב שסיכוייה להשיג מאחורי הפרגוד תמיכה גם מהצד הקואליציוני גבוהים יותר מאלו של לוי, ש'שרופה' אצל מרבית הח"כים משמאל, בעקבות המעבר שביצעה בעבר מהעבודה. כך או כך, ח"כי הליכוד הכריעו נגד המלצת היו"ר, וח"כ חיים כץ רשם ניצחון פנימי קטן, שהסתיים בפיאסקו גדול.

לו היו משכילים באופוזיציה לסגור מלכתחילה את הדיל כפי שהוצע להם, היו לוי וארבל חברים בוועדות וכל אחד מהצדדים היה יוצא וחצי תאוותו בידו, אבל החברים בליכוד בחרו לנסות ולנצל את הסיטואציה, בתקווה לנצח פעמיים, ובכך שיחקו לידי חברי הקואליציה, שבחשו בשמחה בתוככי האופוזיציה בתקווה להשיג שתי מטרות – יצירת קרע בין הליכוד ובין החרדים והחלשת מעמדו של נתניהו בתוככי הליכוד פנימה.

מי שחתומה על המהלך היא השרה מרב מיכאלי, שלא זכרה לנציגות החרדית חסד נעורים מהכנסת הקודמת, אז בחרו בה כנציגתם לוועדה למינוי דיינים. על פי גורמים במפלגת העבודה, מיכאלי הורתה לחברי המפלגה לתמוך בגמליאל לוועדה למינוי דיינים, ובכך לתת לה יתרון על פני ארבל, מתוך רצון למקסם את מספר הנשים בוועדה (ויש שיאמרו גם מתוך זעם על ארבל, שהציף את השד העדתי במפלגתה, כשציין במכתב לראש היחידה הממשלתית למאבק בגזענות את העובדה שבחלוקת התפקידים הבכירים בעבודה, היא דילגה על ח"כ אמילי מואטי בשל מוצאה). בנוסף, ניצלה מיכאלי את ההזדמנות לסגור חשבון עם העריקה לשעבר, ח"כ אורלי לוי, ודאגה להשלים לח"כ רוטמן את הקולות שחסרו לו מקרב שורות האופוזיציה – נאמניו של ח"כ חיים כץ, שהצביעו אך ורק עבור לוי.

בסופו של דבר, רוטמן הוא בחירה מצוינת עבור האופוזיציה, כמי שעשה דוקטורט של ממש על הדיקטטורה השיפוטית וגם כתב ספר בנושא, הוא ייצג נאמנה את הימין בועדה. גם גמליאל המסורתית לא חשודה בהצבעה עבור דיינים רפורמים או בעייתיים, בוודאי אם הדבר יהיה תלוי באצבעה. כך שהנזק העיקרי הוא הפגיעה במורל, לצד תחושת החמיצות במפלגות החרדיות. הלקח להבא, במילות המשל העתיק: טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ.

לסיום, צפירת הרגעה: נכון לשעה זו החרדים עודם שולטים בוועדה למינוי דיינים ורבני צהר יוכלו לכל היותר להתנחם בחיבוק חם מיו"ר ועדת חוקה, ח"כ גלעד קריב. החשבון פשוט: מתוך שלושה עשר חברי הועדה, חברים ב'גוש החרדי' שני הרבנים הראשיים, שני דיינים, ח"כ גמליאל, טוענת רבנית שמונתה על ידי השר אביטן ונציגת לשכת עורכי הדין, עו"ד יעל דולב, מרשימת 'אמונה במשפט' בראשות עו"ד יוסי ויצמן, שנבחרה במסגרת הסיכומים הקואליציוניים בלשכה. בנוסף, ההערכה היא שגם הנציג השני של לשכת עוה"ד בוועדה, עו"ד יצחק גורדון, לא יחבור לגוש הנגדי ואכמ"ל.

מצפון תיפתח הרעה

כאמור, דווקא השבוע האחרון של מושב הקיץ, הסתיים באופן חיובי למדי עבור הקואליציה, שפתחה אותו באישור התקציב בממשלה וסיימה אותו בניצחון בבחירות לוועדות השונות. כל זה בהנחה שנתעלם מהנעשה מחוץ למליאת הכנסת, מהמתיחות המתעוררת בצפון, מגל הקורונה המשתולל ומהמחסור המתרחב בחיסוני פייזר.

כי זאת יש לומר, בכל מה שאינו קשור לנעשה בתוככי בניין הכנסת, זה היה השבוע הגרוע והמאתגר ביותר של ממשלת בנט מאז הוקמה. חיזבאללה התעורר פתאום והזכיר לישראל את קיומו במטח שיגורים לעבר יישובי הצפון, הקורונה הגיעה לקצב הדבקה שאפיין את הגלים הקודמים בנקודות השיא שלהם, בכמה וכמה מוקדים ברחבי הארץ פורסם על מחסור בחיסונים, ולקינוח, אלי אבידר, מי שהיה מראשי מובילי המחאה נגד 'הממשלה המנופחת' של נתניהו וגנץ, מונה כשר לענייני כלום בממשלה המנופחת לא פחות של בנט ולפיד.

צריך להדגיש: נכון לשלב זה, אין בכוחו של אף אחד מהמשברים הללו בכדי להפיל את הממשלה, אבל בכל אחד מהם טמון גרעין של פורענות שעשוי להתפתח. קחו לדוגמה את המתיחות הביטחונית, כשחברת הכנסת ג'ידא רינאווי זועבי ממר"צ מסבירה שאם הממשלה תלך לעימות צבאי, תהיה סכנה לקואליציה, כי גם רע"מ וגם מרצ מתנגדות לזה. תוסיפו לזה את אי שביעות רצונו המובנית של שר הביטחון ויו"ר כחול לבן בני גנץ, שמבין מרגע לרגע את מעמדו המשני והמוחלש בממשלה הנוכחית, ותקבלו מתכון אפשרי להרכבת ממשלה חלופית, כבר בכנסת הנוכחית.

מלכוד כפול

בינתיים, מתמודדת הממשלה גם עם העתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי האופוזיציה, במה שחולל מחלוקות חריפות בתוככי הליכוד, בטענה שצעד כזה מהווה חרב פיפיות, שתפגע בליכוד עצמו אם וכאשר ישוב לשלטון, לאחר שהמפלגה תיתפס כמי שנתנה לגיטימציה למעורבות משפטית בהחלטות פרלמנטריות ובעבודת הכנסת.

כזכור, הקואליציה הכתיבה באופן שרירותי את הייצוג בוועדות, בדגש על יצירת רוב משמעותי – יותר מכפי שמגיע לה – בעיקר בוועדת הכספים, ובנוסף, גם בתוך חלוקת הנציגים של האופוזיציה – צמצום כוחו של הליכוד לטובת הרשימה המשותפת. באופוזיציה מתנהל דיון פנימי באשר לדרך הנכונה ביותר להיאבק בהתנהלות האגרסיבית הזו. מצד אחד ניצבים ח"כ יריב לוין, ועמו דרעי וליצמן, הם אלו שמובילים את הקו התקיף של החרמה מוחלטת וביטול כל שת"פ שהוא עם הקואליציה. מהצד השני, עם מובילי הקו הפרגמטי יותר, נמנים נתניהו וגפני.

כך או כך, נכון לשלב זה האופוזיציה לא מינתה באופן רשמי אף חבר באף ועדה. אמנם גפני ופינדרוס מופיעים לסירוגין בוועדת הכספים ומקלב מייצג את המפלגה בוועדת חוקה, אך אין זה מתוקף מינויים קבועים אלא כנציגים היושבים בזמן הדיון על המקום המגיע למפלגה. באופוזיציה גם נמנעים מהשתתפות בהצבעות הנוגעות להקמת הועדות הסטטוטוריות החדשות (ועדות קבועות שלא היו עד כה – בריאות, שירותי דת וביטחון פנים), הכל כחלק מטקטיקה של התמודדות עם דורסנות הקואליציה.

בעקבות ההתנהלות הקואליציונית, הגישו שישה חברי כנסת מהאופוזיציה עתירה לבג"ץ (ארבעה מחברי הליכוד – ביטן, רגב, שטרית ומולא, ושני נציגים מש"ס – ארבל ומלכיאלי). בעתירתם דרשו החברים מתן צו על תנאי שיוביל לביטול הרכב הועדות כפי שאושרו על ידי הקואליציה. העותרים מצטטים את חוק הכנסת הקובע כי חלוקת החברים בוועדות תהיה "לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת", וכן ציטוטים דומים מתוך תקנון הכנסת. העותרים גם דורשים מבית המשפט להצהיר כי יו"ר הכנסת פעל בניגוד לדין כשהביא את ההצעה לאישור במליאה, ולסיום, הם מבקשים מבג"ץ לתת צו לגבש הצעה חדשה להרכבת הועדות השונות, בחלוקה הוגנת יותר.

מלבד הליכוד, נוצר מלכוד גם לשופטי בג"ץ – חיות, הנדל ופוגלמן – שישבו לדון בעתירה. מחד, בג"ץ שש להתערב – וכבר עשה זאת לא אחת – בענייניה של הכנסת, מאידך, ברי כי כל התערבות כאן תידרש לצמק את היתרון הקואליציוני בוועדת הכספים ולסכן את הממשלה, האהובה כל כך על המערכת המשפטית. לעת עתה, העדיפו השופטים להימנע מהכרעה והעניקו לצדדים שבועיים לנסות להגיע להסכמות. הימור אישי: ככל והקואליציה תעמוד על שלה בועדות הנחשבות, לא תושג פשרה בשבועיים הללו.

סוחטים את הלימון

אפרופו מערכת המשפט, אי אפשר להתעלם מהאישור החפוז שהעניקה הממשלה למינויו של גיל לימון, מי שכיהן כעוזרו הצמוד של היועמ"ש אביחי מנדלבליט עוד מימיו כפרקליט צבאי, עבור דרך מזכירות הממשלה וכלה בתפקידו הנוכחי. לימון ימונה כמשנה ליועמ"ש לענייני משפט ציבורי ומנהלי, אולי המשנה בעל הכוח הרב ביותר בכל הנוגע לעניינים מהותיים ופוליטיים.

באופן אירוני, יהיה המשנה החדש אחראי בין השאר גם על עניינים של טוהר מידות בשירות הציבורי, כולל הסדרים למניעת ניגודי עניינים. קשה למצוא דוגמה מובהקת יותר של נטילת קורה מבין עיניו של הגורם האחראי, שמונה בעצמו תוך ניגוד עניינים חמור של מי שבחש היטב במינויו – היועמ"ש בכבודו ובעצמו.

מנדלבליט עצמו עסק במינויו של לימון בלי בושה, ורק בשלב מאוחר, אחרי שמעורבותו הפסולה במינוי צפה ועלתה לדיון ציבורי, הוא גייס לעזרתו את היועמ"שית של משרד המשפטים, לאה רקובר, שהסתמכה על הצהרתו של מנדלבליט כי בינו ובין לימון יש קשר "מקצועי בלבד", זאת כאמור אחרי יותר מעשור בו השניים צועדים יד ביד, והודיעה כי אין כל פסול במינוי. שלטון החוק בהתגלמותו.

"בלי התבוללות"

ביום שני השבוע, ערך הנשיא הנבחר, יצחק בוז'י הרצוג, ביקור מקיף ומכובד בבני ברק. הרצוג סייר בישיבות ובארגוני חסד ועלה להתברך בבתיהם של גדולי ישראל. אחרי שביקר אצל מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי, עלה הנשיא לביתו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין, ושמע דברים נוקבים ביחס לקהילה הרפורמית.

"חשוב מאוד שהציבור ידע את דעת הנשיא שהמשך המסורת היהודית זה העיקר", אמר ראש הישיבה, "רוב העם זה בחוץ לארץ והם קיימים ולא מתבוללים בלי מדינה, כבר אלפיים שנה, מחזיקים מעמד בלי התבוללות, עם בפני עצמו. עם לבדד ישכון. זה הכוח של התורה, כוח המסורת". המסר חד וברור: העם שלנו לא מתבולל, אלו שמתבוללים אינם שייכים לתורה ולא למסורת.

הרצוג האזין ברוב קשב והסכים. כעת נותר לעקוב אחר התנהלותו של הנשיא, שמפתיע בינתיים לטובה.

ומי שהפתיע לרעה היה דווקא ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, שהודעת דוברות פורסמה מטעמו במהלך השבת האחרונה. עם צאת השבת התרומם גל מחאה חרדי ונתניהו מיהר להתנצל, וחזר והתנצל ביתר הרחבה בשמחת השבע ברכות שערך ח"כ יעקב אשר. לא מובן מאליו, אבל גם לא סיבה להעניק לו מדליה.

מיותר לציין שהשמאל הישראלי חגג את הנפילה, לפתע התברר שכל שונאי הדת והחרדים מימים ימימה חרדים לכבודה של השבת ונזעקים להגנתה, ואולי זה המקום לחדד את הנקודה: החרדים אינם הולכים עם נתניהו בשל היותו שומר תורה ומצוות. אם נתניהו היה כזה, הוא מן הסתם היה יו"ר יהדות התורה ולא יו"ר הליכוד… הברית בין הצדדים מבוססת על הבנות הדדיות, וגם מהסיבה שרוב בוחרי הימין מחוברים בדרגה כזו או אחרת לדת או למסורת. הא ותו לא.

א-ל-ו-ל

לסיום, רגע נטול פוליטיקה: נאחל שטייגען איכותי וזמן אלול פורה לרבבות בני התורה, תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים שחזרו השבוע לסטנדר ולגמרא.

לו היו משכילים באופוזיציה לסגור מלכתחילה את הדיל כפי שהוצע להם, היו לוי וארבל חברים בוועדות וכל אחד מהצדדים היה יוצא וחצי תאוותו בידו, אבל החברים בליכוד בחרו לנסות ולנצל את הסיטואציה, בתקווה לנצח פעמיים, ובכך שיחקו לידי חברי הקואליציה, שבחשו בשמחה בתוככי האופוזיציה בתקווה להשיג שתי מטרות – יצירת קרע בין הליכוד ובין החרדים והחלשת מעמדו של נתניהו בתוככי הליכוד פנימה

"חשוב מאוד שהציבור ידע את דעת הנשיא שהמשך המסורת היהודית זה העיקר", אמר ראש הישיבה, "רוב העם זה בחוץ לארץ והם קיימים ולא מתבוללים בלי מדינה, כבר אלפיים שנה, מחזיקים מעמד בלי התבוללות, עם בפני עצמו. עם לבדד ישכון. זה הכוח של התורה, כוח המסורת". המסר חד וברור: העם שלנו לא מתבולל, אלו שמתבוללים אינם שייכים לתורה ולא למסורת

 

השארת תגובה