זהירות: אל תיזהרו יותר מדי

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

בפרשה השניה של קריאת שמע צווינו: "ולעבדו בכל לבבכם" – דרשו חז"ל איזוהי עבודה שבלב? זהו תפילה. בגמרא אמרו: "המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה"( ברכות כ"ד ב), ומפרש רש"י: שאינו מאמין שהקב"ה שומע תפילת לחש. ויש להבין, וכי אנו צריכים כלל להתייחס לאנשים פתאים הסבורים שהקב"ה לא שומע קול שאינו גבוה מספיק ולהגדירו כקטני אמונה?

מפרש רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל, שמדובר כאן על מי שלא מאמין בעצמו. הוא טועה לחשוב שהוא אינו ראוי שתפילתו תתקבל ואז עולה בדעתו, לצעוק ולעורר את הכוונה, אולי כך תיענה בקשתו. אדם כזה נחשב מקטני אמונה. כי הוא כמכריז שאין הקב"ה נענה לתפילות 'קטנות' הנראות לא ראויות. ובאמת הקב"ה שומע תפילת כל פה, גם אם הלב רק 'לוחש' ואינו בשיא ההתעוררות. כלשון הפסוק: "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם" (תהילים ק"ב), אפילו לתפילת ריקים כערער בערבה הקב"ה שומע.

כשהאדם אינו מאמין בעצמו, הריהו פועל בהרבה פחות רצון. ממש כמו אותו חסם טכני המורכב על רכבים ציבוריים, כדי למנוע מהם לנסוע מעל המהירות המותרת, כך גם היצר מטיל עלינו כבלים ומחסומים, כבר בשלב הרצון והמחשבות.  הפחד הזה, מוכר לנו כל כך, כשאנו נמנעים מלפנות בבקשה כלשהי למאן דהו 'כי כנראה שהוא יסרב' – הפחד הזה הוא משל ודוגמא לצורת חשיבה המונעת את האפשרויות הבלתי מוגבלות לייצר, להמציא ולחדש. במקום לפחד מהכישלון, יש לזכור שהפחד עצמו הוא הכישלון הגדול ביותר! אצל הקב"ה כל ניסיון ובקשה מתקבלת אצלו.

רבינו בחיי, מתאר בהקדמתו את הלבטים שקדמו לכתיבת חיבורו הנשגב, 'חובת הלבבות'. הוא התחבט האם הוא האדם הראוי למשימה ואם נכון לו לכתוב בשפה הערבית שהייתה מדוברת בזמנו, אבל הוא פחות שולט בה. בסוף, הוא מעיד, נזכר בדברי האומר: "מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר". כך זכה עם ישראל בספר היסודי כל כך, שאי אפשר לתאר את העולם היהודי בלעדיו.

הפחד הזה, מתאונן רבינו בחיי, גרם אובדן ל"כמה שכלים" והרבה "חסרונים" כלשונו, באו בעטיו. המציאות מוכיחה שקשה לאדם להתמודד עם תחושת האכזבה העצמית. מתוך שיודע האדם שאם ייכשל, מנגנוני הביקורת הפנימיים שלו לא יתנו לו מנוח, הוא מגביל את עצמו מראש. אין מי שיכול להטיל על אדם כבלים, כמו הוא על עצמו.

מספרים על יהודי, שהטמין סכום נכבד במקום מסתור בביתו, להשתמש בו להוצאות נישואי בנו. לימים, אחרי שנתארס בנו, ניגש למחבוא ולחרדתו לא מצא את המטמון. הוא פתח בחיפושים בחורים ובסדקים, עד שהפך את כל הבית, אך לשווא. בצר לו, קם ונסע לירושלים, אל רבו ה'בית ישראל' מגור זצוק"ל, להסיח בפניו את דאגתו.

הרבי, כדרכו, השיב מיניה וביה: "אז מ'זוכט – געפינט מען!" (כאשר מחפשים  – מוצאים) ושילחו לדרכו בתוך שניות ספורות. בתום מסע של יום שלם, שב החסיד לביתו בתל-אביב,  ניגש שוב אל מקום המחבוא המקורי ולהפתעתו מצא את הסכום ממתין לו בשלווה. כשסיים החסיד לספר את דבר המעשה, הפטיר: "לא מופת היה כאן, אלא העמדה בקרן אורה. ברגע הראשון כנראה הוא לא חיפש בדיוק במקום הנכון. מאחר שלא מצא, איבד את ישוב הדעת ושוב לא הצליח לחפש כהלכה. מילותיו של הרבי, נסכו בו כוחות חדשים, ואזי חיפש כראוי ומצא מיד".

מסופר על בחור משוויץ שהיה לו חלום לנסוע ללמוד בישיבת מיר הרחוקה שבעיירה הליטאית. בדמיונו היה נראה החלום כמעט בלתי מציאותי. מה לו לעלם שוויצרי בן טובים ולליטא הדחוקה והרחוקה? למרות קשי הפרידה והגעגועים גמרו ההורים אומר בליבם להעניק לבנם את המתנה הגדולה של 'הוי גולה למקום תורה' ו'במקום שליבו חפץ', ובלב הולם ליווהו לדרכו הארוכה.

הגיע בין הזמנים של ניסן. הבחור החל מארגן עצמו לשוב לשוויץ, דרך ארוכה ומורכבת לפניו. עודו מתכונן, החליט: אאריך מעט את מסלול דרכי, ואשים פעמי אל העיירה שיוצאת ממנה תורה ואור אל העולם היהודי כולו, אל ראדין, להתברך מפי קודשו ולחזות בהוד פניו של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל.

את חלקה הראשון של הנסיעה עבר ברכבת. אחר שירד ממנה עלה על עגלה להמשיך בחלקה השני של הנסיעה אל ראדין. קשה הייתה הדרך במזג האוויר החורפי והסוער. פתיתי שלג צנחו אל הקרקע המושלגת, נערמים זה על זה. הסוסים התקשו בדרכם, קור עז חדר לעצמות. איבריו מאיימים לקפוא. הוא ניסה בשארית כוחותיו לשפשף את כפות ידיו זו בזו ולהדק סביב צווארו את הצעיף הצמרירי. בסמוך אליו ישוב הגה"צ ר' הירש לוינסון, חתנו של החפץ חיים זי"ע, גם הוא מנסה לשרוד את הקור הגדול.

סוף סוף, בשעותיו הקטנות של הליל נראו ראשוני בתיה של ראדין. ואז פונה חתנו של החפץ חיים: 'הינך מוזמן לביתי ללינה', הבחור המותש קפץ על המציאה, ואחר צלחת מרק התחפר תחת השמיכה העבה.  'תפילת מעריב', הבהבו המילים בליבו, 'אך הפעם הזו מותר להתפלל בשכיבה', הורה לעצמו הלכה הבחור המותש, והחל למלמל ברכת 'מעריב ערבים'. עוד לא סיים את מילותיה הראשונות של הברכה והוא שקע בשינה עמוקה וערבה.

מול קרני האור התעורר, כשהוא מבקש להמשיך את תפילת ערבית, כשלפתע היכתה בו ההבנה כי יום המחר הגיע… טעם חמוץ ליווה אותו בעת שצעד לביתו של החפץ חיים.

'החמצת תפילת מעריב!' הילקה את עצמו פעם אחר פעם. "הבית הקדוש היה מלא באנשים, איש איש ובקשותיו, עוברים לפני ארז הלבנון שוטחים משאלותיהם. "כאשר הגיע תורו של הבחור, חייך אליו החפץ חיים ופנה אליו עוד טרם הספיק לפצות פה: 'בחור'ל, בעבר, בימי הצאר, כאשר היה ממון בשפע לא נחשבה אגורת נחושת, אולם כיום כאשר הרובל כה נדיר, גם קופיקת נחושת היא בעלת חשיבות'!

הכהן הגדול מראדין המשיך: "דורות עברו, כאשר היה בעולם שפע תורה ותפילה, לא הייתה נחשבת תפילת ערבית כזו הממולמלת תחת השמיכה בעין עצומה למחצה… אולם בימינו אנו, עם יבושת מי התורה ותפילה, לעת בה התמעטו והלכו עובדי ה' ובעלי שיעור הקומה, כל תפילה נחשבת עד בלי די. בשמיים ממתינים לכל תפילה שתעלה, גם למקוטעות לחצאין לשלישין ולרביעית… ואפילו לחיוורות, יבשות וחסרות צורה. כל אחת מהן מתקבלת בחביבות גדולה ויתרה, נצררת בעדינות בנאד התפילות, ומיוחסת עד מאד"…

בזמנים אלו, מבאר בעל ה"שפת אמת" זיע"א, לא רק הטיפות המובחרות והזכות ביותר זוכות לעלות לגבוה. בדורות אחרונים, כל מעשה שיש בו אך טיפת מאמץ, יגיעה קלה שבקלות למען הקב"ה, גם כשהמעשה איננו מובחר ומושלם בתכלית השלמות ודלים המושגים – עולה הוא לפני הקב"ה לריח ניחוח, יקר וחביב לפניו עד אין שיעור.

בדור יתום הזה כשיש בלב איזה הארה אפילו מעט הוא חשוב לפני השי"ת יותר מאור גדול בדורות ראשונים. וכל תפילה נענית לפניו. אל לנו להיות מקטני האמונה!

השארת תגובה