הקואליציה ניצחה – הממשלה לא נפלה

לשיקלי עצמו כבר אין מה להפסיד, בכנסת הנוכחית הוא לא קיבל (ולא דרש) שום תפקיד קואליציוני, לכנסת הבאה – אם וכאשר – הוא כבר בלאו הכי לא יתמודד בשורות ימינה

מחשבון הטוויטר של איימן עודה
מחשבון הטוויטר של איימן עודה

בשעות הלילה הקטנות שבין שני לשלישי, מצאתי את ח"כ עמיחי שיקלי ישוב באחת מפינותיו של מזנון הכנסת, דרוך ומתוח, כשהוא יודע היטב שכל החלטה שיקבל תהפוך אותו לשיחת היום למחרת. שעה קלה קודם לכן, משכה אותו שרת הפנים איילת שקד לתדרוך בלשכתה, בפעם השלישית (ולגמרי לא אחרונה) לאחד הלילות הסוערים ביותר שידעה הכנסת בעשור האחרון.

הצגתי בפניו את השאלה ההיפותטית הפשוטה והמתבקשת מאליה: היה וההצבעה תוכרז כהצבעת אי אמון, והקול שלך יהיה המכריע, מה תצביע? שיקלי היסס מעט לפני שענה מה שענה. את התשובה המלאה והמהדהדת הוא נתן שעתיים אחר כך במליאה, לקול תרועות האופוזיציה.

זה היה לילה של מהפכים, של הפתעות ובעיקר של בית ספר לפוליטיקה. את הניצנים של מה שעתיד להתרחש חוו חברי הקואליציה כבר בשעות הבוקר, כאשר ההצבעה המקדימה בועדה המסדרת על הוראת השעה המדוברת – הארכת מה שמכונה חוק איחוד משפחות ומונע מפלסטינים להתאזרח לאחר נישואים לבני זוג ישראלים – נפלה ברוב של 17 מתנגדים מול 14 תומכים.

מכאן החל מרוץ מטורף בשני צדדי הבית. חילופי ההאשמות המוקדמות כבר הסתיימו, האמירות השחוקות של הקואליציה על "חוסר האחריות של האופוזיציה" והתגובה הצפויה של "הפלת הממשלה חשובה יותר" ו"אם ביטחון ישראל חשוב לכם, תתמכו בחוק יסוד ההגירה", כבר נלעסו עד דק. לכולם היה ברור שהאופוזיציה תתייצב ותתנגד לחוק כאיש אחד, לכולם גם היה ברור שזהו מבחן המשילות הראשון והמשמעותי של קואליציית 'רק לא ביבי' ומבחן כוח ראשון לביבי עצמו מספסלי האופוזיציה.

מי שעדיין הסתפק בעניין, הוזמן (באופן חריג) להצהרה לתקשורת שמסרו ראשי יהדות התורה לפני ישיבת הסיעה, בשעות אחר הצהריים המוקדמות. גפני שטף בזעם את בנט ושות', "הם רוצים שנהיה גוי שאבעס שלהם, לא יקרה". ליצמן בחר לטווח דווקא את הח"כים הערבים, על הצביעות שגילו, למרות הגיבוי שקיבלו בעבר מהנציגות החרדית.

גפני לא חשף בפני הנוכחים, אבל מוקדם יותר באותו יום הוא ביקר אצל נתניהו, שעדיין שקל את האפשרות של מתן חופש הצבעה לחברי הליכוד, והבהיר לו חד משמעית – אם תחסר אפילו אצבע אחת משלושים אצבעותיהם של חברי הכנסת מהליכוד, הוא יכול לומר קדיש על הברית עם המפלגות החרדיות. לא יתכן – כך גפני – שאנחנו נילחם כמו חיילים, ומפלגת השלטון המיועדת תגמגם. ביבי שמע וקיבל וגם הבטיח לבצע.

המשחק המתמטי היה פשוט: חמישים ושניים מתנגדים מובטחים של גוש ימין-חרדים, שישה מתנגדים נוספים של חברי הרשימה המשותפת (עליהם עוד נרחיב בהמשך), ארבעת חברי רע"מ המתנדנדים – בתוספת לא משמעותית של נציגי מר"צ שעשו קולות של כאילו וח"כ עמיחי שיקלי אחד, שאינו קואליציה אבל גם לא ממש אופוזיציה.

דקות לפני ההצבעה הכפילו שני הצדדים את ההימור: האופוזיציה הפכה את ההצבעה לאי אמון, כשזהות ראש הממשלה המוצע, במידה ויצטברו שישים ואחד קולות נגד החוק, הוא יו"ר ש"ס ח"כ אריה דרעי (מתוך הנחה שהדבר יקל על הח"כים הערבים להצביע עבורו), ואילו הקואליציה ביקשה להכריז על ההצבעה כהצבעת אמון. שקד הייתה בטוחה בדיל שסגרה עם חברי רע"מ, ולפיו שניים יצביעו בעד ושניים יימנעו. היא רק שכחה לקחת בחשבון את האפשרות ששיקלי יפתיע, והוא הפתיע, או במילים אחרות, בנטט את בנט.

האתגר הבא

מלבד ההישג המורלי שאין לזלזל בו, ומעבר לחידוד מצבה הבעייתי והידוע ממילא של הקואליציה, לא כדאי להרחיק לכת בהשלכות המעידה המביכה. סביר להניח שבנט ושקד לא יאמרו נואש ויעשו הכל כולל הכל כדי לשמר את הממשלה, בתקווה להיכשל במספר פעמים מינימאלי ככל שניתן עד להעברת התקציב. אחר כך, הם יקוו לשנתיים של שקט תעשייתי.

כעת, יצטרכו השניים להתמודד עם קואליציה שהמתחים בה גואים, עם מנסור עבאס בעמדת חולשה ועם צורך מחודש להוכיח את עצמו בבייס, עם ההבנה ששיקלי נמצא סופית מחוץ לתמונה, עם הידיעה שרע"מ אינה מפלגה, אלא יותר מעין פדרציה של אינטרסים שהתלכדו לרשימה אחת ועם סוגיית איחוד המשפחות שתגיע (בניחוש פרוע במיוחד) בקרוב מאוד לבג"ץ.

במקביל, ניצב לפתחם האתגר הבא – תקציב המדינה. לכולם ברור שאין כמעט שום סיכוי לעמוד ביעד המקורי, קרי, העברת התקציב בתוך 100 יום ממועד הרכבת הממשלה. משכך, מנסה הקואליציה להשיג הארכת זמן, באמצעות חקיקה כפולה: תחילה, שינוי חוק היסוד כך שהמועד יהיה 145 יום מיום הרכבת הממשלה עד לאישור התקציב בממשלה ועוד 50 יום לביקורת של הכנסת ולאישורה הסופי. למעשה, חלוקת המועדים לשניים פיקטיבית למדי, מאחר וכלום לא יקרה אם הממשלה והכנסת יאשרו את התקציב יחדיו ביום ה-195. בנוסף, מקודמת חקיקה פרשנית שתקבע כי המועדים האמורים בחוק יסוד הכנסת, אינם כוללים שבתות ומועדי ישראל. בסך הכל, חקיקה כזו תאפשר לממשלה להעביר את התקציב רק לקראת סוף השנה, בסיום חודש נובמבר.

הבעיה הראשונה היא התראת הבטלות של בג"ץ. כזכור, כבר בכנסת הקודמת עברה פשרת האוזר שדחתה את המועד האחרון להעברת התקציב, וכבר אז הודיע בג"ץ בתגובה לעתירה בנושא, כי להבא יבטל שינויים של 'הוראת שעה' בחוקי יסוד. הקואליציה תנסה מן הסתם להתגונן ולהסביר כי השינוי יהיה קבוע ולא בגדר הוראת שעה, אף שהחקיקה נתפרה למידותיה של ממשלה ספציפית, ועל אף שמדובר בשינוי מהותי בחוקי היסוד, המשול לחקיקה שתאפשר לכנסת להאריך לעצמה את כהונתה בשנה נוספת ולמנוע בחירות, למשל (ובניגוד לפשרת האוזר, הפעם אין מצב חירום במשק שניתן להיתלות בו).

הבעיה השנייה היא הניסיון להעביר את החקיקה הזו בהליך מזורז ומקוצר. המשפטן הש"סי היעיל, ח"כ משה ארבל, כבר פנה באופן בהול במכתב ליועמ"ש, ובו התריע כי 74 השעות שניתנו לדון בחקיקה בטרם קידומה, כולל שבת, הם פחות משליש ממה שאפשר בג"ץ בעבר אפילו במקרי חירום בכל הקשור למה שהוא מגדיר 'כינון חוקה'. אין בשורות הללו משום הצעה להיתלות בישרתו של מנדלבליט, ועדיין, מדובר בסוגיה משפטית בעייתית שהקואליציה תצטרך לצלוח.

בעיה שלישית, אם וכאשר תגיע הממשלה להעברת התקציב, היא תמצא את עצמה עם שישים ואחת אצבעות, כשרע"מ יושבת על הברז ויכולה לדרוש מכל הבא ליד – מעבר ל-52 מיליארד השקלים המובטחים, ועם ח"כ אלי אבידר שכבר פתח במסע מרד פרטי משלו, ולאחר שהסגיר את ההצבעה הכפולה של ח"כ אביר קארה, הודיע גם כי יתנגד ליוזמה לפיצול הליכוד (חקיקה שנועדה לאפשר לארבעה ח"כים לפרוש ממפלגת האם, גם אם הם פחות משליש סיעה).

רק אם וכאשר תצלח הקואליציה את שלוש המשוכות, תתגבר על מאבק אופוזיציוני עיקש שטרם נראה כמותו ותעביר את התקציב בשלוש קריאות, או אז יוכל בנט לבוא אל המנוחה בבלפור ואל הנחלה ברעננה, ובסבירות גבוהה שיצליח במקרה כזה להשלים את השנתיים הראשונות לכהונתו, לכל הפחות עד התקציב הבא בחודש מרץ 2023.

הוא לא פורש

בתוך שלל ההשלכות של אותו ליל שימורים, שתיים מתבלטות מעל השאר. הראשונה היא הצבעתו של ח"כ עמיחי שיקלי, והדילמה הקשה של קברניטי ימינה ביחס אליו. מחד, יש מי שמעוניין להכריז עליו כבר 'פורש', על כל הסנקציות הנלוות לזה, בדגש על העדר האפשרות להשתלב ברשימה קיימת לקראת הבחירות הבאות. מאידך, יש מי שמקווה שהוא עדיין לא חצה לחלוטין את הקווים בחזרה לימין, ויהיה ניתן להישען על קולו במהלך התקציב.

לשיקלי עצמו כבר אין מה להפסיד, בכנסת הנוכחית הוא לא קיבל (ולא דרש) שום תפקיד קואליציוני, לכנסת הבאה – אם וכאשר – הוא כבר בלאו הכי לא יתמודד בשורות ימינה, שגם כך ספק מה יהיה מצבה האלקטורלי. בימין הוא זוכה לחיבוק חם וחמש עשרה דקות התהילה שלו מתארכות עד אין קץ. בנוסף, אם יש משהו שנתניהו הוכיח בשנים האחרונות, החל מפליטי 'כולנו' של כחלון וכלה בח"כ אורלי לוי, היא העובדה שהוא לא משאיר פצועים בשטח.

גם כאן, החוק מציב בפני בנט ושקד משוכה גבוהה במיוחד. לפי חוק יסוד הכנסת (סייג למועמדות ח"כ שפרש מסיעתו 6א), פרישה מסיעה אמנם מתבטאת בהצבעה בניגוד לעמדת הסיעה בסוגייה של הבעת אמון בממשלה, אך היא מותנית בכך שחבר הכנסת המדובר קיבל תמורה כלשהי בעד הצבעתו. החוק גם טורח ומפרט אלו תמורות נחשבות – במישרין או בעקיפין, בהבטחה או בהתחייבות לעתיד וכדומה.

בשורה התחתונה, כל עוד הנהלת 'ימינה' לא תמצא הבטחה מפורשת או התחייבות כלשהי שניתנה לשיקלי בתמורה להצבעתו, החוק לא יאפשר לה להכריז עליו כפורש. והוא יוכל להמשיך וליהנות מכל העולמות, עד לתום כהונתה של הכנסת הנוכחית.

נקמת טיבי

ההשלכה השנייה והמשמעותית יותר, קשורה במגזר הערבי. בחודשים האחרונים היה ח"כ מנסור עבאס כוכב עולה, כזה שהצליח למנף כל תסריט או אירוע לטובתו. נתניהו מחזיק את המנדט? מנסור על הגל. המנדט עובר ללפיד? שוב מנסור בתמונה. מחלקים צ'ופרים? 53 מיליארד לעבאס. הצבעה נוספת? תגמולים נוספים. עבאס הוכיח שהוא סוחר פוליטי ממולח ודילג בהצלחה מעל כל מהמורה.

השבוע, לראשונה מתחילת הקדנציה, נכשל עבאס ביג טיים. הוא נכשל תדמיתית כשהיה לנציג הראשון ממפלגה ערבית שהצביע אקטיבית בעד הגבלת איחוד המשפחות, הוא נכשל פוליטית כשאיבד את השליטה על חברי סיעתו והצליח להביא רק שני קולות בעד החוק ושני נמנעים, ובעיקר, הוא נכשל במאבק ראש בראש מול חברי הכנסת עודה וטיבי.

שני האחרונים, שועלים פוליטיים מנוסים, מצאו את עצמם בעמדת נחיתות מאז סיום ספירת הקולות בתום מערכת הבחירות האחרונה. מרגע שהתברר שרע"מ עברה את אחוז החסימה, נדחקה הרשימה המשותפת הצידה, הפכה בלתי רלוונטית אף יותר ממה שהייתה בעבר, נשמעו גם קולות של פירוק אפשרי וכבונוס, ראו חבריה את השותף לשעבר קוטף קרדיט אחר קרדיט, מוזמן לאולפנים ומחוזר על ידי כל המערכת הפוליטית.

אין מדובר רק בקרבות של אגו וקרדיט, מהסוג שהתרגלנו בעבר לזהות אצל הנציגים החרדים, מדובר כאן בקרב על הקיום הפוליטי עצמו. ברשימה המשותפת יודעים כי אם יגיעו לבחירות הקרובות מעמדה אופוזיציונית זניחה, כשעבאס מנפנף ב53 מיליארד שקל ובהישגים נוספים, אחת דינם להתרסק. המצביע הערבי מזהה הצלחות מקילומטר והוא לא יהסס לרגע לנטוש את רשימת הטלאים של חד"ש, תע"ל ובל"ד לטובת הלהיט העדכני.

זו הסיבה שראשי המשותפת קשרו את גורלם בגורל הימין. טיבי ועודה סירבו להצעות מפתות מטעם הקואליציה כדי להימנע מהשתתפות בהצבעה, לפחות באופן חלקי. הם הבינו שנפלה לידם הזדמנות פז. החברה הערבית הפעילה לחץ אגרסיבי במיוחד על חברי הכנסת סעיד אלחרומי ומאזן גנאים (מבלי להיכנס יותר מדי לנבכי הפוליטיקה המגזרית אצל בני דודנו, נציין כי הם אינם שייכים במישרין לקבוצת הייחוס של עבאס) ובצירוף שיקלי – מאזן הכוחות נחתם.

עבאס בנה הרים וגבעות כדי להצדיק את ההצבעה הבעייתית מבחינתו, השר עיסאווי פריג' חשף בשגגה (ואחר כך ניסה לתקן) כי מתחת לשולחן הוסכם עם שרת הפנים על אלפי משפחות מעורבות שיזכו לאיחוד תחת המטריה הישראלית. אם החוק היה עובר, רע"מ הייתה מציגה לראווה את המשפחות המאוחדות כדי לחפות על הצבעתה בעד החוק, כעת, היא נותרה עם אות הקלון ובלי שום נסיבות מקלות.

אפשר לומר שהאסימון נפל אצל טיבי ועודה, הם מבינים היטב שמרגע זה ואילך – זה או הם או עבאס. ספק אם נראה אותם תומכים בממשלה חלופית, שגם לא תחפוץ להישען על קולותיהם, אבל הם יעשו הכל כדי לסכל את הקרדיט ליריב הטרי, כולל בסוגיית התקציב, בה מעוניין עבאס לרשום את הישגו הגדול ביותר.

עבאס מצדו, יצטרך לעשות חושבים. אם הקואליציה הנוכחית לא יכולה לספק את צרכיו, הוא ינסה לחדש ערוצים אחרים, ואולי ישקול פיצוץ על רקע לאומני כלשהו, כדי להצדיק הליכה מחודשת לבחירות באצטלה של נאמנות מגזרית. כך או כך, הקואליציה ירתה לעצמה ברגל כשהעמיקה את הקרע הפנים ערבי והרחיקה עוד יותר את האפשרות לשיתופי פעולה עתידיים עם המשותפת.

 

תגובה אחת
  1. אין כבר בושה לכלום
    בתמונה מצולמים מפלגות הערביות
    זה הקואליציה!?👎

השארת תגובה