מסכמים 12 שנות נתניהו בראשות

דרעי, ליצמן וגפני מעריכים כי סער ובנט הלכו למהלך רק משום שהיו משוכנעים שגם החרדים יצטרפו אליהם בהמשך. אחרת, לא היו נכנסים למצב בו הם אחוזים בגרונם על ידי כל חבר כנסת בודד ברע"מ

נתניהו נואם כיור האופוזיציה
נתניהו נואם כיור האופוזיציה

בשעות הערב של יום ראשון, אחרי שתים עשרה שנה וכמעט שלושה חודשים, בתום הכהונה הרצופה הארוכה בתולדות ישראל ומהארוכות שנרשמו אי פעם בעולם המערבי של מנהיג מדינה, נפרד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו מתפקידו ופינה את כיסאו במרכז שולחן הממשלה – רק כדי להתיישב מיד בשורה השנייה, על כיסאו של ראש האופוזיציה, משם הוא מתכנן לחזור במהרה לעמדה המקורית.

במונחים ישראליים מדובר בשבר טקטוני, אירוע שיש מי שחשבו שכבר לא יקרה אי פעם. ילדי בר מצווה אינם מכירים מציאות אחרת, מבחינתם נתניהו הוא ראש הממשלה הנצחי של מדינת ישראל ורק הדמויות ברקע משתנות מפעם לפעם. לך תסביר להם שעד לא מזמן התחלפו פה ברק, שרון ואולמרט בקצב בו נהוג להחליף מסכות קורונה חד פעמיות.

באופן סמלי משהו, יממה לאחר מכן הוסרו המסכות ובוטלו כמעט כל מגבלות הקורונה שעוד נותרו. למעשה, נתניהו נפרד מעמדת הפיקוד של מדינת ישראל – דקה אחרי שסיים לחלץ אותה ממשבר הקורונה, הבריאותי והכלכלי. על אלה יש להוסיף הישגים בלתי נתפסים שנרשמו בתקופת כהונתו – בשלושת הנושאים המרכזיים בהם ראש ממשלה נמדד: מעמד בינלאומי, ביטחון אישי וכלכלה.

לפני תריסר שנים היינו מדינה מצורעת שהתלהבה מכל הצבעה חיובית באו"ם של מיקרונזיה ושות'. מנהיגי המדינה עסקו בעיקר בקרבות בלימה של יוזמות בינלאומיות שעיקרן השפלת ישראל והקמת מדינת טרור פלסטינית. כעת, הפכנו למעצמה בינלאומית, עם מערכת יחסים יציבה ברוב העולם המערבי ואפס לחץ מדיני, עם קשר אישי חם וקרוב של ראש הממשלה לשעבר למנהיגי מדינות ענק כהודו, רוסיה וברזיל, ועם הסכמי שלום היסטוריים מסודאן ומרוקו ועד בחריין.

על הביטחון האישי ועל הכלכלה מיותר להכביר נתונים. די אם נציין שבשני התחומים, היה העשור האחרון הטוב בתולדות ישראל וכמעט כל אחד ואחד מרגיש זאת על בשרו ובכיסו. הפסקנו ללכת ברחובות ולסובב את הראש מתוך אינסטינקט כדי לוודא שאין פרצוף חשוד בסביבה, המאבטחים נעלמו משערי מרכזי הקניות והמסעדות, השכר הממוצע נסק ונתב"ג גדוש בישראלים שיכולים להרשות לעצמם נופש מפנק בחו"ל (טרם הקורונה, כמובן) כפי שלא היה מעולם.

נכון, דמגוגי במקצת לייחס כל הישג כזה באופן אישי לראש הממשלה, בדיוק כשם שאין זה נכון לייחס לו כל כשל או תקרית שלילית. עדיין, ראש ממשלה הוא האיש שנושא באחריות, לטוב ולמוטב, ובשלושת התחומים הללו יש לו גם השפעה ניכרת, באמצעות יחסים אישיים בינלאומיים, שליטה בגורמי הביטחון ובהתנהלותם וקבלת החלטות בסוגיות של מיסוי וכלכלה.

אבל אל תמהרו להספיד את נתניהו, מוקדם לסכם את כהונתו. ראש האופוזיציה לא מתכוון ללכת לשום מקום, ומי שהשתתף בישיבת סיעות האופוזיציה שהתכנסה בצהרי שני בכנסת – הרגיש את ריח הקרב באוויר. נתניהו לא יפרוש לדיג בחופי קיסריה כל עוד כוחו במותניו, הוא מתכוון להילחם וגם לחזור למעון הרשמי בבלפור (אותו טרם פינה…). ויהי מה.

ליכוד ופיצול

כדי לחזור, יצטרך נתניהו לבנות אסטרטגיה מתוכננת היטב, ולהשתדל להימנע משליפות מהמותן, כפי שנהג לא אחת בשנים האחרונות, בפרט בסוגיות של פוליטיקה מקומית. תחילה, עליו לדכא באלגנטיות את המרד המרומז של כמה מבכירי הליכוד. בין השאר, מוזכרים בעיקר שמותיהם של חברי הכנסת יולי אדלשטיין, ישראל כץ וניר ברקת, כמי שמעוניינים לבצע 'ירושה מחיים'. מיותר לציין ששלושתם מכחישים נמרצות, לא חכם לתקוף את המנהיג בליכוד, גם בשעה שהוא מדמם.

נתניהו, שכבר נכווה לא אחת עם בכירי ליכוד בדימוס, כולל בשנים האחרונות עם משה כחלון, בוגי יעלון, זאב אלקין וגדעון סער, ינסה ללכת בין הטיפות. מחד, להתחשב בהם וללכת לקראתם בהיבטים מסוימים, כמו למשל דחיית הפריימריז הפנימיים במעט, ומאידך, לא להשאיר מקום לספק או לתחושה של חולשה והזדמנות אמיתית להדיח אותו.

היעד הרגיש הוא הותרתם של אותם בכירים תחת המטריה של הליכוד, בנאמנות מוחלטת למאבק האופוזיציוני ולמנהיגותו האישית של נתניהו. לצורך כך יידרש ראש הממשלה לשעבר להפעיל את מיטב קסמיו בסגנון הימים הטובים, אולי עכשיו, כשהוא פנוי מעול ניהול המדינה, יוכל להתמודד בהצלחה עם המשימה.

אבל כיבוש הליכוד מחדש וליכוד השורות הפנימי הוא רק צעד ראשון והכרחי, בשלב השני יידרש נתניהו לאתגר את הממשלה החדשה ולהצליח לפרק אותה. המתנה של ארבע ורבע שנים לא באה בחשבון, במונחי הפוליטיקה הישראלית מדובר בנצח בחזקת עצמו, והסיכוי לשמור על פופולאריות גבוהה בקרב העם שבשדות ועל הובלה מוחלטת של גוש ימין-חרדים לאורך כל התקופה – לא קיים.

העובדה שהממשלה קמה על חודו של קול, 60 תומכים ו-59 מתנגדים, מטעה במקצת. חשוב לזכור שחמישים ותשעה המתנגדים כוללים גם את ששת חברי הכנסת של המשותפת, שטרחו להמתין לסיבוב השני של הקראת השמות במליאה, ורק משנוכחו שהממשלה השיגה את מספר התומכים המיוחל, נכנסו והביעו התנגדות מן השפתיים ולחוץ. ביום פקודה, לא בטוח שניתן לסמוך על תמיכתם בהפלת הממשלה.

גוש הברזל של הימין-חרדים, כולל קולו האמיץ של ח"כ עמיחי שיקלי, מונה חמישים ושלושה חברי כנסת. הפלת הממשלה תדרוש אחד משלושה: העברת חוק לפיזור הכנסת (ולשם כך די ברוב רגיל), הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית (כלומר כזו שמצורפת אליה הצעה מסודרת לממשלה חלופית בראשות נתניהו, כבר בכנסת הנוכחית) או הכשלת העברת תקציב המדינה.

מכל האפשרויות, הריאלית והקרובה ביותר היא זו האחרונה. על הנייר, ממשלת ה'שינוי' צריכה להעביר תקציב בתוך תשעים יום מהשבעתה. הנחת המוצא היא שהממשלה תנסה להעביר תקציב דו שנתי, כדי לחסוך לעצמה כאב ראש חוזר בעוד שנה. הנחת מוצא נוספת היא שהממשלה תתקשה לייצר לעצמה הארכה (כפי שעשתה הממשלה האחרונה במסגרת 'פשרת האוזר') משום שאין מדובר במצב חירום ומשום שהדבר – בסבירות גבוהה – לא יכול לצלוח את מבחן בג"ץ.

כשמדובר על התנגדות לתקציב, קל יותר לגייס את הרשימה המשותפת, משום שגם אם לפיד ושות' יבטיחו את מיטב התופינים לאחמד טיבי ואיימן עודה, שני האחרונים מבינים היטב שבדעת הקהל הערבית יירשם מנסור עבאס כמי שהביא את התקציבים המפנקים. אם הקרדיט ינוח בחיקו, הם יכולים לומר קדיש על הרשימה המשותפת בבית הכנסת השרוף בלוד, מנדטים הם כבר לא יקבלו.

מכאן, כל שיידרש הוא גיוס של ח"כ אחד נוסף. שלושת החודשים הקרובים יעמדו בסימן של לחץ מאסיבי, הפעלת ערוצים גלויים וסמויים, ניצול חולשות וסכסוכים, והכל במטרה אחת – למצוא את אותה אצבע מתוך שורות הקואליציה, רצוי אפילו שתיים, שתונף נגד התקציב ותפיל את הממשלה.

שני שמות כבר עלו בימים האחרונים – שמו של ח"כ סעיד אלחרומי מרע"מ שנמנע בהצבעה על אישור הממשלה בעקבות זעמו על הריסת הבתים בנגב (ולפי השמועה, גם ביתו הוא מצוי תחת איומי הריסה), וח"כ אלי אבידר, שנפגע מהזלזול שספג מיו"ר מפלגתו, שר האוצר איווט ליברמן, בעת חלוקת השלל הפנימית, כשזה האחרון דילג עליו באלגנטיות והעניק תפקידים בכירים יותר במורד רשימת 'ישראל ביתנו'.

עד שהתקציב יגיע לכנסת, יעלו וירדו שמות נוספים. חברי הכנסת של ימינה ותקווה חדשה יחוו הפגנות מול הבית, מסעות שכנוע טלפוניים ורבניים, הבטחות אישיות והצעות מפתות, הכל בתקווה להשיג את אותה אצבע מכרעת שתפיל את הממשלה. נוכחותם בשורות האופוזיציה של כמה מהפוליטיקאים המשופשפים ביותר בישראל, כולל הצמד דרעי וגפני, תסייע להבטיח את מיצוי כל תרגיל, שפן או קלף שקיים בספר, וגם כאלה שלא.

שורפים את הגשרים

במפלגות החרדיות מלאים זעם על בנט וחבריו. ראשי המפלגות מדברים במונחים של בוגדנות, תקיעת סכין בגב ומכירת חיסול מוחלטת של כל הערכים. הם לא קונים את האמירות החוזרות ונשנות של ראש הממשלה הטרי, על כך שיטיל וטו על כל חקיקה אנטי דתית. כמו במשל הפיסח והעיוור הידוע, בו ניסו השניים להתנער מאחריות לגניבת הפירות מהפרדס, עד שהורכבו זה על זה והולקו יחד, כך גם כאן. הנציגים החרדים משוכנעים שכל נגע ותקלה שתבוא להם על ידי ליברמן, מיכאלי או לפיד – קולר האשמה תלוי גם בבנט, שעל כתפיו הורכבה ממשלת השטנה.

בשיחות סגורות, מעריכים דרעי, ליצמן וגפני כי הממשלה תתפורר מעצמה בהקדם. לטענתם, סער ובנט הלכו למהלך מלכתחילה רק משום שהיו משוכנעים שגם הסיעות החרדיות תצטרפנה אליהם בהמשך, לכל היותר אחרי תשלום מס שפתיים לנתניהו בדמות חודשיים שלושה באופוזיציה. אחרת, לא היו נכנסים למצב רגיש כל כך בו הם אחוזים בגרונם על ידי כל חבר כנסת בודד ברע"מ.

האמירות הבוטות הפומביות של ראשי המפלגות החרדיות, נועדו בין השאר בדיוק למטרה הזו, לשלול את הרעיון לחלוטין. אתה לא מצטרף לקואליציה של מישהו שאך אתמול כינית אותו רפורמי וקראת לו "להוריד את הכיפה". המסר שעובר בכל הערוצים הוא פשוט וקשיח – לא יהיה שום גלגל הצלה של ש"ס ויהדות התורה לממשלה כזו, לא בערך ולא כאילו, לא תמיכה מבחוץ ולא הימנעות, לא סחר מכר על תקציבים ולא שימור חלק מהתפקידים. הסיעות החרדיות מבטיחות לייצר אופוזיציה על מלא.

להערכתם, אין היתכנות של קיום לאורך זמן לממשלת טלאים של שמונה מפלגות שונות, שנדחסו יחד תחת שמיכה שאמורה לחפות על ההבדלים האידיאולוגיים בין רע"מ ומר"צ ובין ימינה ותקווה חדשה. במוקדם או במאוחר תצוץ סוגיה ביטחונית או משפטית רגישה שתחולל את המשבר המיוחל בממשלה. די במצעד דגלים אחד שיצא מפרופורציה, כדי להבעיר את המזרח התיכון ולהעלות בעשן את חלומות הדו קיום. כשזה יקרה, הם מתכוונים ללכת לבוחר בקול תרועה רמה ולזכות מחדש בתמיכתו, בתקווה שהימין כולו יתגייס הפעם להציל את המולדת.

בניגוד לדרעי, שהתלבט תחילה אם להישאר בכנסת או לפנות את מקומו במסגרת 'התנדבות נורבגית', גפני מרגיש באופוזיציה כדג במים. מי שראה אותו בשבוע האחרון גילה גפני חדש, כאילו האיש נהיה צעיר בעשור. בפעם האחרונה שבילה באופוזיציה, ב-2015, הוא רשם ניצחון טקטי בזירת ועדת הכספים כשטרפד לשר האוצר דאז ח"כ יאיר לפיד את יוזמת 'מע"מ אפס' המפורסמת והוסיף ניצחון אסטרטגי בסיוע חבריו למפלגה, כשמידע שהדליפו לנתניהו על ניסיונות פוטש, הוביל את האחרון לפטר את לבני ולפיד וללכת לבחירות.

נכון, באופן זמני ישלם חבר סיעתו ח"כ אליהו ברוכי את המחיר, כשישוב למנוחה קצרה בפתח תקווה – יחד עם ח"כ יעקב טסלר מאגודת ישראל וח"כ יוסי טייב מש"ס – אבל אם התוצאה תשחזר את עצמה, ותקום כאן בסופו של דבר ממשלת ימין יציבה לקדנציה כמעט מלאה, יצא הפסדם בשכרם.

יריב מנומס

שעה קלה לפני ההצבעה על אישור הממשלה, בחרה מליאת הכנסת יו"ר חדש. היו"ר הפורש, ח"כ יריב לוין, הקפיד גם בהליך כזה של בחירת מחליפו, לשמור על נימוסים בריטיים קפדניים ועל אצילות אלגנטית. שני מועמדים התייצבו לתפקיד: מחד, מועמד הממשלה החדשה, ח"כ מיקי לוי מ'יש עתיד', מאידך, מועמד הרגע האחרון של הימין, ח"כ יעקב מרגי מש"ס.

הבחירה במרגי כמועמד הייתה ניסיון של הרגע האחרון לייצר הפתעה. בתקווה שהרשימה המשותפת ואולי גם ח"כ מתמרד כזה או אחר ב'גוש השינוי' יעדיפו את מרגי הוותיק והחביב על פני לוי הרגזן והקולני. בכוונת מכוון לא הוצב מועמד מטעם הליכוד, הן כדי לשדר בפומבי את המשך הברית בין הליכוד ובין המפלגות החרדיות, והן משום שמועמד ליכודי היה מהווה בוודאות סדין אדום עבור חברי המשותפת.

התרגיל, נאה ככל שיהיה, לא צלח. ההצבעה הסתיימה בלי הפתעות של ממש. טיבי וחבריו תמכו במועמד הממשלה החדשה – אולי משום שידעו שההצבעה הזו תידחק לשולי החדשות ולא תסכן את תדמיתם של בנט ושות' כמי שעובדים יד ביד עם נציגי הרשימה המשותפת. ח"כ מיקי לוי ירש את מקומו של לוין עם הפטיש על הדוכן, ובתקווה, גם קצת מהנימוסים וההליכות שאפיינו את יו"ר הכנסת לשעבר.

השארת תגובה