ממשלה חדשה בדרך: מי בוכה?

כל אחד ואחד מאלו שלא הצביעו – יהיה התירוץ שלו אשר יהיה – הוא אחראי ישיר ועקיף לכל מה שתחולל כאן הממשלה הבעה עלינו

עבאס בנט ולפיד
עבאס בנט ולפיד

עשרים ושש אלף ושמונים ושמונה קולות, זה כל מה שהפריד בין ממשלה חלומית של גוש ימין חרדים, ממשלה שבימים אלו כבר הייתה יכולה להעביר תקציב, לחוקק את פסקת ההתגברות, להשלים את חוק הגיוס לחומרא ולשמר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה במלואו. במקום זאת קיבלנו את הממשלה האנטי-חרדית המובהקת ביותר בתולדות מדינת ישראל.

אם המספר הזה נשמע לכם קטן באופן מפתיע, הנה הפירוט: 5,046 קול נוספים לימינה היו נוטלים מנדט מסער ומעבירים אותו לבנט (שבלית ברירה היה נאלץ ללכת עם גוש הימין…), 18,390 קול נוספים לליכוד ולציונות הדתית, יחד עם 2,652 קול נוספים למפלגות החרדיות – היו מעבירים את המנדט השישי של הרשימה המשותפת לליכוד או ליהדות התורה.

תגידו שהסיכוי לתוספת קולות שתחולק בצורה מדויקת כל כך לא גבוהה במיוחד. צודקים. אבל גם אם נעזוב לרגע את הציבור הכללי ונתמקד בחרדים בלבד, נגלה שש"ס ויהדות התורה איבדו יחד כ-62 אלף קול בבחירות האחרונות ביחס לבחירות הקודמות. אם נקזז מהם כשלושים אלף קול שנותרו בגוש והצביעו לסמוטריץ', ונחשב גם את הגידול הטבעי של המגזר החרדי לפי 4% לשנה בלבד (מעט פחות מהנתון המקובל) מאז הסיבוב השלישי, נגלה כ-56 אלף קול שנשארו בבית. תוסיפו את הקולות הללו למפלגות החרדיות ותקבלו גוש של לפחות 60 מנדטים, ובקונסטלציה מסוימת גם 61.

אחוזי הצבעה נמוכים מאפיינים את הימין בישראל כבר שנים ארוכות. למרבה הצער, נראה כי שנים עשר שנות שלטון נתניהו, בצירוף העובדה שראש ממשלה שהוא שמאל אותנטי לא היה כאן כבר שני עשורים, משרים שאננות על הימני הממוצע, שמעדיף לנצל את יום הבחירות לשופינג או נופש. זהו נתון שעשוי בהחלט להשתנות אם וכאשר נגיע לסיבוב חמישי אחרי הרכבת 'ממשלת הריפוי' ותקופה קצרה של שהות באופוזיציה.

אבל המבט שלנו צריך להיות מופנה פנימה, לאלו מתוכנו שהתלוננו על התחבורה הציבורית בשושן פורים וכעת יתמודדו עם תחבורה ציבורית בשבת. אותם שזעקו נגד סגירת תלמודי התורה בימי הקורונה וכעת יקבלו לימודי ליבה בכפיה בתלמודי התורה. אותם אלו שמחו על איזו הקצאה או תקציב שלא מצא חן בעיניהם, וכעת ישכחו לחלוטין מתקצוב ממשלתי, אלא אם ליברמן יזרוק איזו עצם למריצה… כל אחד ואחד מאלו שלא הצביעו – יהיה התירוץ שלו אשר יהיה – הוא אחראי ישיר ועקיף לכל מה שתחולל כאן הממשלה הבעל"ר.

אם בכל זאת נרצה לחפש את חצי הכוס המלאה – אולי נמצא אותה כאן, בהבנה שתחלחל בתקופה הקרובה לכל אחד ואחת, כי גדולי ישראל אינם מגזימים או מפריזים בחשיבות ההצבעה. הם לא סוגרים את הגמרא בגלל איזו הנאה לעסוק בפוליטיקה, הם פשוט רואים למרחוק, מבינים יותר טוב מכולנו מה יקרה אם חלילה וחס. אולי בפעם הבאה, בתקווה שתגיע בקרוב – נוכל לתקן את המעוות.

שבת, רפורמים וחינוך

הנה תמצית קצרה של מה שמחכה לנו, על פי ההסכמים הקואליציוניים כפי שדלפו לתקשורת: סיעת מרצ דרשה וקיבלה את הרס המשפחה היהודית, קידום נישואין אזרחיים והפעלת תחבורה ציבורית בשבת. דרישות דומות מופיעות גם בהסכם שחתמה סיעת העבודה, בראשות שרת התחבורה העתידית מרב מיכאלי שתופקד על הפעלת התח"צ שבעה ימים בשבוע. כבונוס, דרשו בעבודה וגם קיבלו את ביטול חוק המרכולים והחלת 'מתווה הכותל'. לסיום, יוקם במשרד התפוצות 'אגף להתחדשות יהודית', או בשמו הפחות מכובס – האגף הרפורמי.

הדרישות להרס התא המשפחתי והפעלת תח"צ בשבת מופיעות גם בהסכם של כחול לבן, כולל ביטול חוק המרכולים והחלת מתווה הכותל – אבל זה רק קדימון לדרישותיה של ישראל ביתנו: בחסות איווט ליברמן, נחתם והוסכם על כפיית לימודי ליבה לכלל תלמידי ישראל, כולל תמריצים שליליים – לאמור, שלילת תקצוב וביטול מעמד חוקי לתלמודי תורה ובתי ספר חרדים. ליברמן גם חוזר על רשימת הדרישות 'הסטנדרטית' של העבודה וכחול לבן, ומוסיף גם את הדרישה לאפשר גיור חופשי חודשי באמצעות רבני ערים ולפגוע במערך הכשרות ובאיכותו.

חשבתם שבנט יביא את הישועה? שהוא ישמור על האינטרס הדתי בממשלה? הנה הדרישות של ימינה: יצירת תחרות בתחום הכשרות, פתיחת האפשרות לגיור על ידי רבני ערים ושינוי הרכב הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים. כאילו כדי לצאת ידי חובה מצוין בהסכם הקואליציוני של ימינה כי "יישמר הסטטוס קוו בסוגיות בעלות זיקה לענייני דת ומדינה", אך מיד בהמשך מודגש כי זאת "מלבד מה שהוסכם עליו במפורש". כלומר, כל הרשימה – פחות או יותר.

כל זה עוד לפני שעסקנו במינוי היועץ המשפטי לממשלה הבא וכמחצית משופטי בג"ץ, במה שישרטט גם את סגנונה והלך רוחה של הרשות השופטת בישראל בעשור הקרוב, ולא לטובה. תוסיפו לזאת את השליטה המוחלטת של ליברמן בכספי מדינת ישראל, באמצעות משרד האוצר וועדת הכספים יחדיו, ותקבלו מתכון בדוק לרדיפת חרדים כמעט בכל גזרה אפשרית. ימים קשים לפנינו.

השפן האחרון

בגוש הימין מנסים בינתיים כל טקטיקה אפשרית כדי למנוע את רוע הגזירה, או למצער לעכב אותה. בתחילת השבוע נרשם ניצחון קטנטן לליכוד עם התחמקותו האלגנטית של יו"ר הכנסת ח"כ יריב לוין מהעלאת בחירתו של מחליפו לדיון במליאה, במה שהיה מזרז את השבעת הממשלה החדשה כבר לסוף השבוע הנוכחי.

למזלו של לוין, הח"כ המתנדנד למחצה ניר אורבך סירב להצטרף לקריאה להעלות במליאה את בחירת יו"ר הכנסת כבר ביום שני האחרון, מה שהותיר שישים חתימות בלבד ואת הצורך להישען באופן רשמי על חתימותיה של הרשימה המשותפת. ב"גוש השינוי" נרתעו מהרעיון והחליטו להמתין בנחת לשבוע הבא.

אבל עם ניצחונות שכאלו לא הולכים למכולת. הסיכוי לטרפד את השבעת הממשלה ביום שני הקרוב קלוש עד בלתי קיים. נכון, נתניהו הוא אלוף הלהטוטנים, ואין טריק בספר ומחוצה לו שהוא לא ישתמש בו כדי למנוע את מעבר הדירה הכפוי מבלפור לקיסריה, ועדיין, קשה לראות מהיכן תבוא לו הישועה.

במצב הדברים הנוכחי מונה בלוק הימין חמישים ושלושה חברי כנסת (בצירוף ח"כ עמיחי שיקלי). ארבעת חברי הכנסת של חד"ש ובל"ד צפויים להתנגד לממשלה בכל מצב ובסך הכל יהיו חמישים ושבעה מתנגדים. ח"כ אחמד טיבי ושותפו-גיסו מסיעת תע"ל הודיעו כי לא יצביעו בעד הממשלה, אך לפחות לפי המשתמע, הם עשויים להימנע כדי לספק את הרוב הנדרש.

בסך הכול, יש לצמד לפיד & בנט שישים ואחת אצבעות בעד מול חמישים ושבע נגד. כדי לטרפד את אישור הממשלה בכנסת, נדרשים לפחות שני חברי כנסת נוספים שיעברו צד ויצביעו עם גוש הימין. עד לתחילת השבוע השקיע הימין את מירב המאמצים בשכנוע ובהפגנות מול בתי המתנדנדים של ימינה – חברי הכנסת איילת שקד, עידית סילמן וניר אורבך. שקד נשרה כבר בשלב מוקדם, כשהתברר למפרע ש'כאבי הבטן' שלה נועדו בעיקר כדי למקסם הישגים אישיים. על הדרך היא לקחה איתה גם את סילמן.

היחיד שנותר 'מתלבט', לפחות למראית עין, הוא מועמדו של בנט לשעבר לתפקיד יו"ר 'הבית היהודי', ח"כ ניר אורבך, ששקל תחילה להתפטר ולהכניס במקומו את שירלי פינטו, מי שנחשבת לאצבע בטוחה של בנט. כאמור, מעבר שלו מגוש לגוש לא יספיק, וכאן נתלו בסיעות הימין באמירה של אלקין לאורבך כי במידה והאחרון יתנגד, יצטרף אליו גם הראשון. הסיבה: אלקין (וכנראה גם חברים נוספים בתקווה חדשה) מסרבים להיות חלק מממשלה שתישען על תמיכת הרשימה המשותפת, מה שיקרה אם אורבך יעבור מצד לצד, ויחייב הימנעות של טיבי ושות' כדי לתת לשישים חברי הקואליציה את הרוב הנדרש.

ביום שלישי, אורבך שם קץ להתלבטויותיו. מח"כ שהתחבט בין פרישה מהכנסת להצבעה נגד הממשלה, החליט להצביע בעד. הוא כמובן ימונה לשר ההתיישבות, ויוכל להתיישב בנחת סמוך לשולחן הממשלה. נפלאות דרכי הפוליטיקה. והיה לו גם נימוק: אם זמר חסידי וזמר חילוני יכולים לשיר בדואט משותף על במה אחת, כנראה שאפשר גם אחרת. בתרגום לעברית פוליטית: הכסאולוגיה גברה על האידיאולוגיה.

כאילו כדי להוסיף אש למדורת הספקולציות, הראה לוח הנוכחות של חברי הכנסת ביום שני בלילה למשך שעות ארוכות כי בכל הבניין נותרו שני חברי כנסת בלבד: ח"כ זאב אלקין וח"כ ניר אורבך. תחילה היה נדמה שהשניים בחרו במפתיע להאריך את יום העבודה באופן חריג. בסופו של דבר התברר שהם יצאו מבניין הכנסת בחצות הלילה (אם כי ככל הנראה נועדו במשך שעות ארוכות…), ובמשמר הכנסת, משום מה, שכחו לעדכן את הציבור.

ב"גוש השינוי" זעמו גם על הדלפת ההסכמים הקואליציוניים מוקדם מהצפוי, כך שיתאפשר להפעיל לחץ ציבורי ומתקפות ממוקדות על בסיס הסעיפים שנחשפו לציבור. לפיד ובנט תכננו לפרסם את ההסכמים במועד הנדרש – יממה לפני אישור הממשלה בכנסת – ודקה לא לפני. החשד כמובן נופל על אי אלו מתנדנדים פוטנציאליים, שאולי מנסים ברגע האחרון לחבל בתהליך. למרבה הצער, בימין מחפשים את אותם מתנדנדים בנרות, נשאר להם פחות משבוע לאתר אותם.

צוחק אחרון

בתוך כל ההמולה הפוליטית וצעדות הדגלים המבוטלות, נבלע לחלוטין ניצחונו המרשים וההיסטורי של חה"כ לשעבר ויו"ר הסוכנות בהווה יצחק בוז'י הרצוג במרוץ לנשיאות, עם שמונים ושבעה קולות לעומת עשרים ושישה בלבד ליריבה, אשת החינוך והאם השכולה מרים פרץ (שישה קולות נוספים נפסלו או התגלו כפתקים ריקים, וחבר כנסת אחד, מנסור עבאס, לא טרח להגיע למליאה ולהצביע).

כבר נכתב כאן בשבוע שעבר, רגע לפני ההצבעה, כי כל תוצאה שאינה ניצחון מוחץ של הרצוג תפתיע מאוד. מרבית חברי הכנסת העריכו בשיחות סגורות בשבועות האחרונים כי הרצוג ייקח ביחס משוער של 90:30, כשהוא זוכה לתמיכה כמעט מקיר לקיר (למעט סיעת הציונות הדתית, שהודיעה רשמית על תמיכתה בפרץ).

הרצוג מצדו לא נח לרגע. בשבועות שקדמו לבחירות הוא כיתת רגליו מבוקר עד ערב בין לשכות הח"כים, חוזר ומוודא את תמיכתם בו. כותב השורות נתקל בו פעמים אחדות כשהוא מנהל שיחות שכנוע ממושכות עם חברי כנסת, כולל מהסיעות החרדיות.

המפלגה היחידה שנקלעה לאש שלא בטובתה, הייתה סיעת ש"ס. מחד, הרצוג שמר על קשר הדוק וחם עם הנציגות החרדית, והסיעות החרדיות מכירות לו טובה על הקו הממלכתי ונטול ההסתה שהוביל כיו"ר המחנה הציוני. לא הזיקה לו העובדה שמדובר בנכד ונין לכמה רבנים נודעים (ורב ראשי אחד). מאידך, הכיצד תסביר ש"ס, נושאת דגל המאבק העדתי והמלחמה באפליה, את תמיכתה בגבר אשכנזי מ'ישראל הראשונה', על פני מועמדת עממית ומסורתית שנולדה בקזבלנקה ומשתייכת בכל היבט ל'ישראל השנייה'?

בצר לו, ולאחר התייעצות מעמיקה עם מרן נשיא מועצת חכמי התורה, כמובן, בחר השר דרעי להעניק חופש הצבעה נדיר לחברי סיעתו. לצערם של הש"סניקים, ההחלטה התקבלה דקות אחדות לפני פתיחת ההצבעה, ולא נותר להם די זמן להתענג על תחושת הכוח המשכרת שניתנה בידיהם לראשונה. נראה כי לפחות שניים מהם, שחתמו מלכתחילה עבור מועמדותה של פרץ – ח"כ חיים ביטון וח"כ ינון אזולאי – גם הצביעו לבסוף עבורה.

מאחר ומדובר בהצבעה חשאית, אין לדעת במדויק מהיכן ליקטה פרץ את שאר עשרים וארבעה תומכיה. אם להתחשב ברכילות המסדרונות במשכן הכנסת, קיבלה פרץ כעשרה קולות מסיעות הציונות הדתית וימינה, שישה עד שמונה מהליכוד, שלושה עד חמישה מכחול לבן ועוד שלושה אקראיים, שיתכן והגיעו דווקא מגוש השמאל-מרכז, אולי מחברי כנסת שרשמו בעברם חיכוכים אישיים עם הרצוג, ונקמו בו באופן פרטי מאחורי הפרגוד.

כך או כך, לבית הנשיא ייכנס בעוד חודש הנשיא האחד עשר של מדינת ישראל, ואם ריבלין לא יותיר עליו את השראתו, נקבל נשיא מזן שונה לחלוטין – ממלכתי, עם אפס מעורבות פוליטית, עם התנהלות אלגנטית ועם קשר חם וטוב לכלל המגזרים במדינת ישראל. בהצלחה.

 

2 תגובות
  1. נכון מאוד

  2. ניצלנו תודה לאל ממשלה שהייתה מוכרת אותנו לחרדים עם גזל כספי ציבור כפייה דתית שחיתות הון שילטון ,המשך התדרדרות הביטחון הפנימי, שילטון הכנופיות בדרום , הזנחת והפקרת עוטף עזה .
    תודה לאל
    ואם זה בזכות אלו שלא הצביעו אז שיבורכו וזכו לקיים מצווה גדולה .

השארת תגובה