המירוץ: תוכנית נתניהו לשבועות הקרובים

נתניהו ניצב בפני המשימה הקשה מכל, הוא יצטרך למקד את כוחו בטרפוד הגוש שכנגד: תחילה, לחץ משולב בפיתוי על יו"ר ימינה עצמו, לבל ייתן יד להקמת ממשלת מרכז-שמאל

גפני פרוש וליצמן אצל הנשיא ריבלין. צילום: נועם מושקוביץ, וואלה
גפני פרוש וליצמן אצל הנשיא ריבלין. צילום: נועם מושקוביץ, וואלה

3.3 קילומטרים ושמונה דקות נסיעה מפרידים בימי שגרה בין בית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין בירושלים ובין משכן נשיאי ישראל בעיר, מרחק שהצטמק לבלי הכר ביום שני האחרון, עם פתיחת מצעד הממליצים בבית הנשיא ופתיחת משפטו של ראש הממשלה בשידור חי לאומה. במוקד האחד הייתה זו שירת הברבור של הנשיא המכהן ראובן רובי ריבלין, שהטיל בפעם האחרונה את מלאכת הרכבת הממשלה, ובמוקד השני הייתה זו שירת זמיר מסוג שונה לחלוטין, זו של אילן ישועה, מנכ"ל וואלה! לשעבר שמסר את עדותו בתיק 4000.

בתווך, ניצב האיש שכבר מזמן הפך לאישיו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, המעוניין להמשיך את שנתו השישה עשר (!) בבלפור ולהתרחק ככל שניתן מהאגף המושקע על שם האסיר לשעבר אהוד אולמרט בכלא מעשיהו.

הוא הספיק בשנה האחרונה לכהן כראש ממשלה פריטטי, לייבא מיליוני חיסונים, לחתום על ארבעה הסכמי שלום, לפרק את כחול לבן, את מפלגת ימינה ואת הרשימה המשותפת, להיפטר מאחרוני הקולות העצמאיים בליכוד, ובעיקר, לקבע את מעמדו כמי שהכל נסוב סביבו. רק ביבי או רק לא ביבי, אין אופציית ביניים.

האתגר הניצב בפניו הפעם כמעט בלתי אפשרי, המשוואה פשוטה: הגוש המצומצם (קרי, ליכוד, חרדים וסמוטריץ') מונה חמישים ושניים מנדטים, הגוש המורחב (כולל ימינה) מונה חמישים ותשעה מנדטים. המסלולים להרכבת ממשלה בראשותו – בהנחה שבנט יישר קו – הם שניים בלבד: הסתמכות על רע"מ או צירוף שני עריקים. תיאורטית, קיימת גם האופציה שגדעון סער יחזור לחיק הגוש מתישהו. המלצת הבית לקוראים ברחוב בלפור: אל תבנו על זה.

על פניו, נאומו המרגש של מנסור-אני-ישראלי-עבאס נועד ליישר ולהרחיב את המסלול הראשון, אלא שאז קפץ על נתניהו רוגזו של סמוטריץ'. זה האחרון, בלי לגלות מינימום של רגשי הכרת הטוב, מיהר להכריז ולחזור ולהכריז שלא יקום ולא יהיה, ובכך, גזל מרוה"מ את קלף המיקוח החשוב ביותר שהיה לו. כעת, משנדמה שאפסו סיכוייו של נתניהו להרכיב ממשלה, הרשה גם בנט לעצמו לגלות עצמאות, שכן הוא הבטיח כזכור לבוחריו ש"לא יהיו בחירות חמישיות".

וכאן אנחנו מגיעים ללב לבו של המשחק הפוליטי שמתנהל בימים אלו, וצפוי להתנהל גם בעתיד הנראה לעין – הקונפליקט הפנימי של בנט: האיש שמעוניין להחליף את נתניהו עם שבעה מנדטים בלבד, אבל חושש למעמדו העתידי בימין, וכמו גם ליציבותה של ממשלה שתקום בשותפות עם לפיד והשמאל ובתמיכת הרשימה המשותפת ומנסור עבאס.

יש עתיד, אין תקווה

כדי להסביר את היקף הדילמה, נציין כי הממשלה החלופית היחידה האפשרית, תהיה ממשלת מיעוט של 58 ח"כים, כשגוש ימין-חרדים יישאר בחוץ והרשימות הערביות – ולכל הפחות הרשימה המשותפת – תספק רשת ביטחון. קואליציה כזו תורכב משבע מפלגות, כששלוש מהן צפויות להירשם בצד ה'ימני' שלה – ימינה, תקווה חדשה וכחול לבן, ונציגי ארבע האחרות ירכיבו את האגף השמאלי – יש עתיד, העבודה, מרצ וישראל ביתנו.

למעשה, פערי העמדות בין הצדדים אינם גדולים במיוחד, לפיד ובנט כבר הגיעו להבנות עקרוניות על סטטוס קוו בנושאי דת ומדינה שימנע פיצוץ כבר ביום הראשון, ואפילו מתווה עקרוני של חלוקת התיקים כבר מסתמן באופק (ליברמן באוצר, סער במשפטים, גנץ בביטחון, לפיד שר חוץ, שאשא-ביטון שרת חינוך ואלקין יו"ר הכנסת). למרות זאת, ניצבים בדרך כמה מוקשים, שמונעים לעת עתה את התהליך.

המוקש הראשון הוא חולשתו של בנט, גם מומחה בעל ניסיון בביצוע אקזיט, יתקשה למצוא את הדרך לנהל ממשלה יציבה ממרומי מפלגה של שבעה חברי כנסת, כשלפחות מחציתם שוקלים לנטוש (ואחד, אלון דוידי משדרות, כבר עשה מעשה ופרש) ועל כולם צפוי לחץ מאסיבי יומיומי מהסביבה הקרובה, מהמשפחה, החברים, השכנים ואפילו המתפללים בבית הכנסת. כאן נכנס לתמונה סער, שהעניק לבנט גב בדמות ששת המנדטים שלו, היוצרים יחד גוש סביר יותר של 13 מנדטים שצפויים ואמורים להתנהג כמקשה אחת, גם בלי איחוד רשמי.

המוקש השני הוא חוסר האמון המובנה בין לפיד לבנט, מסיבה טובה – האינטרס היחיד שמשותף לשני הצדדים הוא הדחתו של נתניהו. שניהם רוצים להתגורר בבלפור, שניהם מייצגים השקפות עולם שונות, שניהם משוכנעים שהם אלו שנועדו להנהיג את ישראל בעשור הקרוב ושניהם חושדים שהיריב משתמש בהם רק באופן זמני. לפיד חושד שבנט משתמש בו רק כדי להעלות את מחירו מול נתניהו, בנט חושד שלפיד משתמש בו רק כדי להדיח את נתניהו.

למרות המגעים הנמרצים והפגישות הליליות הממושכות, הגיעו השניים לשלב ההמלצות אצל הנשיא כשחוסר האמון עדיין מבעבע, וכאן נרשמה הנפילה הראשונה: יו"ר 'יש עתיד' היה משוכנע עד הדקה האחרונה שהוא זה שיקבל את המנדט ראשון, מה שיאפשר לו להתנהל במו"מ מול בנט מעמדת מיקוח חזקה יותר ולקבל את השליטה בוועדה המסדרת. לפיד בנה על הבנות שבשתיקה עם הסיעות הערביות, והיה בטוח שיקבל את המלצתם של תשעה מתוך עשרה מקרב חברי הכנסת הערבים (למעט נציג בל"ד). במצב דברים כזה, גם בלי המלצתם של בנט וסער (שהמלצה רשמית על לפיד מנוגדת להבטחת הבחירות שלהם), הוא היה משיג 55 ממליצים ומקבל ראשון את המנדט.

לפיד כבר הסכים לביצוע ויתורים מרחיקי לכת עבור הסיעות הערביות, שסחטו ממנו תמורת המלצה בלבד רשימת הישגים כמעט בלתי אפשרית, כולל תיקון חוק הלאום וביטול חוק קמניץ, ולבסוף תקעו סכין בגבו (באופן מטאפורי, כמובן) ברגע האמת ונמנעו מלהמליץ עליו. בשלב זה נחלץ הנשיא ריבלין לעזרתו כשהוא נמנע מלהטיל את המנדט על נתניהו באופן מיידי, כבר עם סיום ההתייעצות עם נציגי הסיעות כמקובל, ודוחה את ההחלטה ביום – מתוך תקווה שלפיד יגייס לשורותיו גם את סער וחלקים מהמשותפת, תקווה חסרת תוחלת, שהותנתה מלכתחילה על ידי נציגי 'תקווה חדשה' בכך שהמנדט יוטל על בנט דווקא ולא על לפיד…

למעשה, נראה שלפיד מתקשה להבין את הסיטואציה החדשה, בה הוא אינו עוד יושב ראש מפלגה שנושא ונותן על הישגיו האישיים, אלא זה שאמור להרכיב את הממשלה החלופית ולשלם את המחיר עבור אחרים. במקום לחזר אחר השותפים הפוטנציאליים ולהציע להם עולם ומלואו (כפי שנהג בסיטואציות דומות יריבו המר, ראה"מ), מתנהל לפיד כסוחר בזאר ומתמקח על כל סעיף.

עיקר חוסר ההסכמה נסוב סביב השאלה מי יקבל את המנדט בתוך "גוש השינוי-ריפוי" – לפיד מתעקש לקבל ראשון את המנדט, כדי למנוע מצב בו בנט חוזר לזרועות נתניהו, בנט מתעקש לקבל את המנדט כדי לא להצטייר כמי שנכנע ללפיד כבר בתחילת הדרך, וכנראה גם מתוך רצון לשמור את כל האפשרויות פתוחות מול ראה"מ ולהשיג רגיעת מה בתוך מפלגתו. וכשהשניים מתקוטטים, המרוויח לעת עתה הוא נתניהו, שקיבל את המנדט במתנה.

לזכותו של לפיד ייאמר, שמי שנכווה ברותחין – פירוק כחול לבן על ידי גנץ בסיבוב הקודם – נזהר בצוננין, ולא מוכן לסמוך על בנט, שמסרב לתת לו התחייבות בכתב שלא יחבור לנתניהו בשום מצב. לפיד, כמו כל השאר, משוכנע שהסיכוי לסיבוב חמישי גבוה, והוא לא יכול להגיע לבוחריו עם תדמית של לוזר שכולם 'עושים עליו סיבוב'.

הוא התחיל

לכשעצמה, קבלת המנדט ראשון היא פרס המוטל בספק. דווקא בסיטואציה פוליטית רגישה כל כך, יש מי שמשוכנע שעדיף להיות השני (ואפילו השלישי, לפי התסריט שמאפשר החוק לארבעים חברי כנסת להמליץ לנשיא על מועמד נוסף, אם שני הראשונים נכשלו במשימה) שמקבל את הצ'אנס מנשיא המדינה להרכיב ממשלה.

ההסבר פשוט: במצב הדברים הנוכחי, הסיכוי להרכיב ממשלה מכל סוג שהוא – ידרוש לפחות מחלק מהרשימות והמועמדים להפר את הבטחותיהם לבוחר. די אם נזכיר רשימה חלקית של ההבטחות, כמו ההבטחה המשותפת של סער ובנט שלא יכתירו את לפיד ולא ישבו עם מרצ בקואליציה, או ההבטחות לחוד של הראשון שלא יחבור לנתניהו ושל השני שלא ייתן להגיע לבחירות חמישיות. תוסיפו לזה את הפסילות ההדדיות בין ליברמן לחרדים ולסמוטריץ', בין גנץ ולפיד לנתניהו ובין הערבים לבין עצמם ותגיעו לבחירות חמישיות.

פוליטיקאים, כמה מפתיע, מסוגלים להפר הבטחות לבוחר כשהם מריחים סכנה ליציבות הכיסא. לכן ניתן להניח בסבירות גבוהה שדווקא מי שיקבל שני את המנדט, כשהשחקנים השונים בזירה מבינים שבמקרה של כישלון הם יצעדו שוב לקלפי, יוכל להפעיל את מירב הלחץ לשינוי והפרת הבטחות ולשכנוע עריקים, כשהאחרונים שייתפסו בקלונם בעיני הציבור – יוכלו לנמק את טובתם האישית בטובת הכלל ובחיסכון של מיליארדים לקופת המדינה.

נתניהו כבר גילה בעבר מודעות למצב כזה, כשהעדיף את פיזור הכנסת לאחר שנכשל בהרכבת ממשלה בסיבוב הבחירות השני, כדי למנוע מצב של הטלת המשימה על כתפי גנץ בזמנו, מתוך חשש שיצליח להשיג עריקים מגוש הימין. הפעם, פיזור הכנסת מרצון אחרי כישלון תהיה משימת התאבדות פוליטית שאיש לא יהין לחתום עליה.

למרות זאת, מעדיף ראש הממשלה להיות ראשון בתור, מכמה שיקולים: ראשית, הוא סבור כי הזמן שיינתן לו יאפשר לו להרחיב את הטריז בין בנט ולפיד ואולי לפתות את הראשון (או למצער חלק מחברי מפלגתו) לחבור לליכוד או לממשלת ימין. שנית, נתניהו שוקל במידה מסוימת של רצינות את פשרת הנשיאות שכבר התגלגלה בעבר, ולפיה הוא יתמודד לתפקיד הנשיא האחד עשר של מדינת ישראל, עם סמכויות מורחבות בענייני חוץ וסמכויות מצומצמות בענייני העמדה לדין. אם ייכשל בהרכבת ממשלה בצ'אנס הראשון, הוא עוד יכול להספיק את הרכבת, אם יהיה השני, ייתכן ויחמיץ את ההזדמנות. או, בשפתו של הנשיא המכהן, ביבי מעוניין לתת קודם לדמוקרטיה למצות את עצמה.

אינטרס נוסף וחשוב לא פחות בקבלת המנדט תחילה, קשור לשליטה בוועדה המסדרת, שליטה שתאפשר לנתניהו – לפחות כל עוד לא תוקם ממשלה – לטפל בחקיקה שתנסה לחסום את דרכו הפוליטית ולהגן על איש אמונו, יו"ר הכנסת הנוכחי ח"כ יריב לוין. ולסיום, קבלת המנדט מהווה גם מסר ציבורי. נתניהו ממשיך לשדר לאומה את היותו המנהיג המוביל והמועמד להמשיך בתפקיד, ובעקיפין את העובדה שמחנה 'רק לא ביבי' סובל מגיבוש כושל ומחוסר יכולת להתאחד נגדו.

משימה בלתי אפשרית

כעת, נתניהו ניצב בפני המשימה הקשה מכל: מאחר ומלאכת הרכבת הממשלה כמעט בלתי אפשרית, כפי שאבחן היטב נשיא המדינה בנאום הטלת המנדט, יצטרך ראה"מ למקד את כוחו בטרפוד הגוש שכנגד. עיקר מאמציו של נתניהו יופנו כלפי בנט וסיעתו בשני מישורים: תחילה, לחץ משולב בפיתוי על יו"ר ימינה עצמו, לבל ייתן יד להקמת ממשלת מרכז-שמאל, ובהמשך, לחץ אישי והצעות משולבות שיריון לחברי הכנסת ברשימתו, בדגש על איילת שקד ושותפיה הרעיוניים, כדי לצמצם את הגוש הפוטנציאלי.

החשבון פשוט: אם שלושה חברי כנסת (שליש סיעה, כנדרש בחוק) יערקו מימינה ויצטרפו לליכוד, יגדל גוש הברזל הימני לחמישים וחמישה אצבעות, ומנגד, גוש ההחלפה למעט הסיעות הערביות יצטמצם לחמישים וחמישה אצבעות. מאחר ולא ניתן להעביר ממשלה בתיקו, ומכיוון שגם לסער ובנט יש קו אדום בהיסמכות ממשית על אצבעות מהמגזר הערבי, תיקבר סופית הוזמה להחלפת נתניהו.

במצב דברים כזה, האופציה היחידה שתישאר על השולחן היא ממשלת ימין חרדים, ויגבר הלחץ על בנט וסער לחבור לגוש למרות הסלידה האישית מנתניהו, ותמורת פיצוי הולם ומגש תופינים מפנק. זה יהיה גם הסיכוי האחרון למנוע סיבוב בחירות נוסף.

במקביל, ינסה נתניהו לעגל את הריבוע ולאפשר מהלך שיסתמך על קולות עבאס ובן גביר יחדיו. הסיכוי לא גבוה במיוחד, אבל נתניהו לעולם לא מתייאש. מי שהצליח למכור לבני גנץ רוטציה בצלופן של רכבי שרד – עוד עשוי להצליח למכור למצביעי 'עוצמה יהודית' את הסכם הנורמליזציה המחודש עם התנועה האסלאמית.

דבר אחד בטוח: בעשרים ושמונה הימים הקרובים, יהפוך נפתלי בנט לאיש המחוזר ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית מאז אברהם שריר המנוח. לפיד ונתניהו, סער וסמוטריץ', ראשי המפלגות החרדיות ונציגי הגוש החלופי, כולם ישכנעו, ילחצו, יציעו וגם ישמיצו את האיש שלפני שנתיים בלבד חסר 1,400 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. רק בישראל.

ה'נפילה' החרדית

ביום שאחרי הבחירות, נהוג לערוך סימולציה של 'מה היה אילו', למשל, מה היה אילו מצביעי גוש הימין היו מגיעים לקלפי במספרים גדולים יותר. התשובה, כואבת ומציקה: די היה בתוספת של 25,935 קול נוספים למפלגות הגוש (למכורים בלבד: הקולות היו צריכים להתחלק כדלקמן – 18,389 לליכוד ולציונות הדתית, 2,496 למפלגות החרדיות ו-5,048 לימינה) כדי להעביר שני מנדטים מצד לצד – את השישי של המשותפת לזרועות הליכוד ואת השישי של סער לשמיני של בנט. למעשה, לולי היה בנט חותם הסכם עודפים עם סער, היה האחרון מאבד את המנדט השישי לטובת הליכוד גם ללא שינוי במספרי המצביעים.

השאלה כמובן, במידה והסיכוי הלא מבוטל לבחירות חמישיות יתממש, עד כמה קרוב הימין לשבור את התיקו הנצחי ולהשיג רוב ברור, בלי להישען על חסדי עבאס ועל עריקים פוטנציאליים. כדי לענות על שאלה כזו, מן הראוי לבדוק כמה קולות אבדו למפלגות החרדיות והיכן נכשל הליכוד בשינוע המצביעים.

תחילה, נבחן את סיפורן של המפלגות החרדיות. כפי שמתברר, אבדן הקולות שהעסיק את טובי הפרשנים שעות נוספות והסיח את דעתם בשעת בדיקת החמץ, היה משמעותי הרבה פחות מכפי שנראה.

בבחירות אשתקד לכנסת ה-23, קיבלה יהדות התורה 274,437 קול, בבחירות הנוכחיות היא קיבלה 248,391 קול, זהו אבדן נקי של 26,046 קול, עליהם יש להוסיף גידול טבעי של כ-4%, משמע כ-10 אלף קול, ובסך הכל נגרעו כשלושים ושישה אלף מצביעים פוטנציאליים.

האמנם? ניתוח מעמיק יותר יגלה שיהדות התורה איבדה כ-2,500 קול בריכוזים סרוגים מובהקים וביישובים בהם אין חרדי אחד לרפואה, עליהם יש להוסיף עוד אלפי קולות חרד"לים ש'חנו' באופן זמני אצל יהדות התורה בבחירות האחרונות ברחבי הארץ (כ-3 אלף קול בירושלים, למשל) וכך גם כרבע ממצביעי חסידות חב"ד (אם להשתמש בכפר חב"ד כקנה מידה, יהדות התורה צנחה מ-39.2% עד ל-15.9%), הנאמדים גם הם בכ-3,500 קול. בסך הכל האבדן המשולב של שני המגזרים הללו מסביר מעט יותר משליש מהחסר. זהו אבדן צפוי מלכתחילה, הקולות הללו נספרו בפעם שעברה כבונוס, בשל העדר מפלגה ציונית חרדית ריאלית, והיה ברור שריצה עצמאית של סמוטריץ' תחזיר אותם למשכנם הטבעי.

אבל גם מינוס של כ-22 אלף הקולות הנותרים הוא נתון כואב שצריך להבין מאין הגיע, ונדמה כי הוא מורכב משני משתנים מרכזיים: האחד, קולות מסורתיים של 'קירוב' שלא הגיעו הפעם, אולי בגלל ההסתה שהשתוללה בשנה האחרונה ואולי מסיבות של פעילות בחירות בעצימות נמוכה. ברוב ערי ה'קירוב' המסורתיות נרשמה צניחה של מאות קולות לכל אחת, כך בנתניה, ברחובות, בנתיבות, ראשון לציון, רמת גן, בת ים ועוד. באומדן גס, אבדו ליהדות התורה מעט יותר מ-10 אלף קול ממגזר זה.

שאר הקולות החסרים מבטאים ירידה בהצבעה בריכוזים החרדיים, מבני ברק ועד ביתר עילית. קל להבחין בחפיפה מהותית בין זהות התושבים ובין אחוז הירידה. למשל, אשדוד, אלעד, צפת וביתר עילית, המתאפיינות בקהל חסידי יותר – רשמו נפילה כואבת יותר, לעומת מודיעין עילית הליטאית, שהיא גם העיר החרדית היחידה שרשמה גידול במספר הפתקים עליהם רשום ג'.

בקירוב, כשמונה אחוזים מהמגזר החסידי (מלבד חב"ד) שינו את הצבעתם, בהם כמה חסידויות קטנות או קבוצות חסידיות שהצביעו הפעם כמעט באופן גורף עבור הציונות הדתית, ואחרים שנשארו בבית ולא טרחו לבקר בקלפי. בכל הנוגע לציבור הליטאי, נראה כי הייתה ירידה מתונה של בין אחוז לשניים, פחות או יותר (בהתבסס על ניתוח אחוזי ההצבעה הכוללים ועל חלוקת האחוזים פר מפלגה במודיעין עילית). את חשבון הנפש לקראת הסיבוב החמישי, אם וכאשר, נשאיר לאוסף הכישרונות הברוכים המרוכזים במטה הבחירות של יהדות התורה.

בכל הנוגע לש"ס, הנתונים מורכבים מעט יותר, מאחר ומלכתחילה מדובר במפלגה שאחוז ניכר ממצביעיה מגיע ממחוזות הפריפריה וסובל מניידות גבוהה למפלגות כמו הליכוד והציונות הדתית ומושפע גם מהירידה הכוללת באחוז ההצבעה הארצי. בסך הכל ירדה ש"ס מ-352,853 קול בסיבוב קודם ל-316,008 קול בסיבוב הנוכחי, הפסד של 36,845 קול, בתוספת גידול טבעי משוער של כ-15 אלף קול, המסתכמים בכ-52 אלף קול. גם כאן ניתן לייחס אחוז מסוים (אם כי קטן יותר) למגזר הסרוג ולחב"ד.

אבל עיקר איבוד הקולות נרשם כצפוי בערי הפריפריה: באר שבע, תל אביב (ובעיקר דרומה), חולון, ראשון לציון, בת ים, רמלה ועוד. אם להתייחס ל'בייס' החרדי, נדמה כי ש"ס חוותה בו ירידה סבילה יותר בהיקף של כ-10 עד 15 אלף קול, שהם – במשוער – כ-5% מהבוחרים החרדים. לא נעים, אבל לא בהיקף אסוני.

לקראת סיבוב חמישי?

הצד השני של המשוואה, הוא בוחרי הליכוד בפרט והימין בכלל שנשארו בבית בהמוניהם. קחו לדוגמה את בת ים, עיר המזוהה עם מחל באופן מוחלט, שאחוז ההצבעה בה מלכתחילה היה נמוך (52.3%) והפעם קרס מתחת לחצי מבעלי זכות הבחירה (48.6%). הליכוד איבד בעיר יותר מששת אלפים קול, קרוב לרבע מתומכיו.

ודוגמאות נוספות לא חסר: בטבריה ירד אחוז ההצבעה מ-60% ל-55%, באשקלון הוא נפל מ-63% ל-58%, בדימונה נרשמה קריסה מ-62% ל56% ובקרית שמונה מ-61% ל-57%. בסך הכל, כמעט אין עיר המזוהה עם הליכוד שלא איבדה בממוצע כחמישה אחוזים מכלל המצביעים, המהווים מעט יותר משמונה אחוז מהמצביעים בפועל.

אם לתרגם למספרים, הליכוד השאיר בבית יותר ממאה אלף מצביעים מהסיבוב הקודם (עוד כמאתיים אלף מצביעים הגיעו גם הפעם, אך הצביעו למפלגות אחרות, ובעיקר לציונות הדתית שחצתה את אחוז החסימה אך ורק בזכות נתניהו. במסגרת שיעורי הבית, אתם מוזמנים לערוך השוואה בין מספר הקולות שקיבלו מפלגות הציונות הדתית והליכוד בירושלים בשני הסבבים האחרונים ולגלות כיצד הציל ראה"מ את עורו של סמוטריץ'). אם נחזור למשוואה עמה פתחנו את הנושא, גוש הימין בהחלט יכול לבכות את אי ניצול המצב, שכן שימור המצביעים שהגיעו לקלפי בשנה שעברה, היה מסדר לימין גוש יציב של 62-64 מנדטים.

נקודה חיובית אחת היא החדירה למגזר הערבי. באופן שיטתי, הליכוד הכפיל, שילש וגם ריבע את כוחו בכמעט כל היישובים והריכוזים הערביים. זה עדיין לא הספיק לממדים של שינוי משחק, בפרט בהתחשב בנפילה הדרמטית באחוזי ההצבעה המגזריים ובמאבק על כל קול שהתנהל בין המשותפת ובין רע"מ. עם זאת, נתניהו הצליח להציב דריסת רגל באזורים שאך לפני שנה הצביעו בתשעים וחמישה אחוזים עבור המשותפת, וזה הישג שאין לזלזל בו.

ואחרי הבכי והנהי, נחלקים האסטרטגים בליכוד בסיבת הנפילה הארצית, יש המייחסים אותה לכעס על נזקי הקורונה, המשלב הן כאלה שנפגעו כלכלית והן כאלה שהשתכנעו שהמשבר לא התנהל באופן המיטבי (אם בגלל ההרעשה התקשורתית הבלתי פוסקת או בשל התחושה שנתניהו 'נכנע' לחרדים) ויש הסבורים שהיא נובעת מכך שהמצביעים מאסו בסיבובי בחירות חסרי תוחלת, בניגוד למצביעי השמאל, הרואים בהצבעה מטלת חובה שאין לחמוק ממנה.

הנפקא מינה בין שתי הגישות קשורה לאפשרות של הליכה לסיבוב חמישי. לפי מצדדי גישת הקורונה, עד הסיבוב הבא תחלוף המגיפה לחלוטין, נזקיה הכלכליים יישכחו ברובם והזיכרונות יתעמעמו, ומנגד, ציבור המצביעים יתעשת לאור תוצאות הסיבוב הנוכחי ויגיע לקלפי בחזרה בהמוניו. לפי הגישה השנייה, סיבוב חמישי עשוי לדרדר עוד יותר את המצב ולהקטין את אחוזי ההצבעה. איזו מהגישות תוכיח את עצמה? כפי שהדברים נראים כעת, עלינו רק להמתין מעט ולגלות.

השארת תגובה