בַּחֲצִי הַלַּיְלָה: מסעות של פוליטיקאים

הסיפורים הליליים הגדולים: מהפכים דרמטיים בתוצאות הבחירות, הצלת הממשלה והפלתה, סיעור המוחות של מרדכי וההפתעה של מופז, לילות המיקרופונים והחניונים, חלוקת הכספים הייחודיים והפסקתם ועוד ועוד

נתניהו שרון ויצחק מרדכי
נתניהו שרון ויצחק מרדכי

פוליטיקה – כמו ריגול – מזוהה מאז ומעולם כמקצוע לילי, כל תיאור ספרותי של מפגש פוליטי דרמטי יתרחש תמיד "בשעות הקטנות של הלילה", המו"מ בשדה הפוליטי "נמשך אל תוך הלילה" ולא אחת נאלצים העיתונים לבשר על אירועים שהתרחשו "לאחר סגירת הגיליון". למעשה, גם העיתון שאתם מחזיקים כעת, ירד לדפוס עם תום מערכת הבחירות הרביעית וספירת הקולות, שנמשכת כמובן אל תוך הלילה…

אולי הזיהוי הזה נובע מהעובדה שחלקים רבים בפוליטיקה נותרים במחשכים, רחוקים מעין הציבור, שעד לפני שנים לא רבות אף לא נחשף לתוכן ההסכמים הקואליציוניים. אולי הוא נוצר מכך שפוליטיקה מצטיירת כמקצוע 'לא לגאלי' עם שעות עבודה שאינן קשורות למקובל במשק, ואולי, רק אולי, יש בכך קצת הכרה במציאות, בה אירועים פוליטיים דרמטיים רבים אכן התרחשו מאוחר בלילה. באירועים הללו, ולפחות בבולטים שביניהם – נעסוק בכתבה שלפניכם.

מ-ה-פ-ך

את הביטוי המפורסם טבע אמנם שדר החדשות חיים יבין בבחירות 1977, עם נפילת המערך ועלייתו לשלטון של הליכוד בראשות מנחם בגין, אבל נדמה שהוא מתאים דווקא לשתי מערכות בחירות מאוחרות יותר, בהן אכן התחולל מהפך בן לילה.

נפתח בזו של 1981, בה התמודד בגין לקדנציה שנייה כראש ממשלה, הפעם נגד שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין בראשות המערך. הייתה זו מערכת בחירות סוערת, ולא מעט אירועים שהתרחשו בה נחקקו בתודעה הישראלית, החל מהפצצת הכור העיראקי ב'מבצע אופרה' וכלה ב'נאום הצ'חצ'חים' המפורסם של בגין, שיש המייחסים לו מעבר של כמה מנדטים מכריעים מצד לצד ברגע האמת.

כך או כך, עם פרסום מדגמי הטלוויזיה הישראלית שהצביעו על יתרון קטן למערך, הכריז שמעון פרס על נצחונו. אך ככל שהתקרב הבוקר, התבהרו תוצאות האמת – הליכוד קיבל 48 מנדטים, החזית הדתית לאומית 6, יהדות התורה 4, ואילו התחייה ותמ"י 3 כל אחת, ובסך הכל נוצר גוש חוסם של 64 מנדטים לגוש הימין. בגין נבחר לכהונה שנייה כראש ממשלת ישראל.

את נאום הניצחון של בגין למחרת, קשה לשכוח: "ובאשר למר פרס, הוא לפני כשלוש שעות הודיע שהוא יהיה ראש הממשלה הבא", לגלג בגין, "אבל הוא הקדים עם ההודעה הזו, אינני יודע מה דחף אותו, מה יהיה עם הנשיקה של מר רבין? הוא צריך להחזיר לו את הנשיקה", עקץ, כשהוא מתייחס ליחסים המתוחים בין שני מנהיגי המערך, אליהם עוד נחזור בהמשך.

בפעם השנייה כבר לא נותרו דמויות רבות מהמערכה הראשונה, למעט שמעון פרס, הלוזר הנצחי. אנחנו מדברים כמובן על בחירות 96', בהן התמודד מנהיג הליכוד הצעיר, בעל הניחוח האמריקני והרזומה כשגריר באו"ם וכסגן שר החוץ, בנימין נתניהו, מול שמעון פרס, שהתמנה לכהן כראש הממשלה לאחר רצח קודמו בתפקיד, ראש הממשלה יצחק רבין.

כדאי לזכור את הרקע למאורעות אותם ימים: חצי שנה קודם לכן, בנובמבר 95', נרצח רוה"מ רבין בכיכר מלכי ישראל ופרס החליפו בתפקיד. מלכתחילה, נועדו הבחירות להיערך כמעט שנה לאחר מכן, באוקטובר 96', הסקרים צפו מפלה מוחצת לרבין עד כדי פער דו ספרתי באחוזים (הייתה זו הפעם הראשונה בה עמדו להיערך בחירות בישראל בשיטת שני הפתקים – אחד עבור המפלגה ואחד עבור ראש הממשלה, שיטה שבוטלה לאחר שנים אחדות), בעיקר בעקבות הסכם אוסלו וגל הטרור ששטף את הארץ.

רצח רבין שינה את התמונה לחלוטין, התקשורת והשמאל מיהרו להאשים את המחנה הלאומי-ימני כולו כאחראי למעשה המזוויע ולהציג את נתניהו עצמו כמי שהכשיר את הדרך לשם – השמצה שמלווה עד היום את ראה"מ. המגמה בסקרים התהפכה, ואותו פרס שטבע את המשפט האלמותי על טיבם של הסקרים – להרחה בלבד – שתה אותם במלוא לוגמיו. בהחלטה נמהרת ומתוך תחושה שהוא 'על הסוס', הקדים את הבחירות בחצי שנה, לחודש מאי 96'.

הקמפיין היה סוער וכלל אינספור פרשיות מביכות ואירועים, לצד נקודות ציון שנחקקו בפוליטיקה הישראלית לדורות – כמו קמפיין 'נתניהו טוב ליהודים' מבית חב"ד, אבל מה שהכריע כנראה את הכף, היה גל הטרור שפרץ לאחר חיסולו של הרוצח יחיא עיאש, 'מהנדס' החמאס, יחד עם הגב שהפנה המגזר הערבי לפרס לאחר אירועי כפר קנא.

בליל הבחירות, הצביעו המדגמים על ניצחון של פרס בהפרש קטן, כפי שחזו גם הסקרים האחרונים שהתפרסמו לפני הבחירות (תופעה מוכרת לאחרונה…) עם ישראל הלך לישון עם פרס כראש ממשלה – וקם עם נתניהו. לקראת בוקר התברר כי מנהיג הליכוד ניצח בבחירות ביתרון של אחוז בודד, 50.5% הצביעו עבורו לעומת 49.5% בלבד שהצביעו עבור פרס. פער של פחות מ-30 אלף קול הכריע את המערכה.

לילות של גנרלים

יותר מכל ראש ממשלה אחר, חווה נתניהו לילות דרמטיים במהלך כהונתו, חלקם הסתיימו בלא כלום ואחרים חוללו מפץ פוליטי, עד כדי פיזור הכנסת והליכה לבחירות. שני לילות שכאלו נרשמו בממשלתו השנייה, שהחלה לכהן במרץ 2009 ושרדה כמעט ארבע שנים מלאות, אבל תחילה ללילה אחד כזה שנרשם דווקא בשלהי כהונתו הראשונה, עם החלטתו של שר הביטחון יצחק מרדכי להקים את מפלגת המרכז.

לפי גורם בכיר המקורב למרדכי, שר הביטחון דאז לא נרשם לפריימריז בליכוד מאחר והוא תכנן לקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים, כפי שנהגו בהמשך בכירי הליכוד כחלון וסער. שני אירועים הובילו אותו להחלטה על הקמת מפלגת המרכז, תחילה היה זה טאבו שהציב נתניהו על נסיעה מתוכננת של מרדכי למובארק, ובהמשך, פיטוריו לעיני כל האומה באחד המוצ"שים בתחילת 99'.

באותו ערב התכנסו בביתו שבמוצא רוני מילוא, אמנון ליפקין שחק ודן מרידור לדיון אל תוך הלילה, בסיומו החליטו לייסד מפלגה. בבחירות אמנם רשמה מפלגת המרכז כישלון חרוץ וסיימה עם 6 מנדטים בלבד, אך לא מן הנמנע כי את עיקר הנזק התדמיתי לנתניהו באותן בחירות, גרם לו מרדכי בעימות הטלוויזיוני בין השניים, כשביקש ממנו "להסתכל לו בעיניים".

לממשלתו השנייה ב2009 הגיע נתניהו מנוסה יותר וגם מוכן יותר ללילות ארוכים. בתחילת הדרך מנתה הממשלה 74 ח"כים, כולל מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק בשלמותה, על שלושה עשר אצבעותיה, שמנעו מצב של רוב דחוק בן 61 ח"כים בלבד. ב-16 בינואר 2011 נרשם לילה דרמטי ראשון – חילוקי הדעות בתוך מפלגת העבודה הגיעו לשיא, וראה"מ לשעבר אהוד ברק הוביל את חבורת נאמניו (שלום שמחון, מתן וילנאי, אורית נוקד ועינת וילף) לפרישה מהמפלגה ולהקמת מפלגת עצמאות.

קדם לכך לילה לבן, במסגרתו הועלו הצעות שונות ומשונות. בשלב מסוים, ניסה ברק ללחוץ על נתניהו שישריין אותו עצמו לבדו, בתפקיד שר ביטחון מקצועי, מעין המעמד שהיה למשה דיין בממשלתו של מנחם בגין כשר חוץ. אצל נתניהו זו הייתה התקופה בה התחיל ברק להימאס עליו והוא סירב באלגנטיות להצעה הלא יעילה פוליטית, וברק נאלץ לפצל את המפלגה ולהוביל את נאמניו להרפתקה במדבר הצחיח ולסיום הקריירות הפוליטיות שלהם.

שאר שרי מפלגת העבודה דאז – הרצוג, בן אליעזר וברוורמן – התפטרו ועזבו את הקואליציה עם סיעתם כבר למחרת, אבל ברק העניק לנתניהו עוגן יציב ששמר את הקואליציה עם 66 חברי כנסת ונתן לה אורך נשימה, לפחות עד לחודש מאי 2012, אז הגיע הלילה הדרמטי השני.

כאז כן היום, אחד הנושאים המרכזיים שיצרו תסביך קואליציוני היה נושא גיוס בני הישיבות. הכנסת התקשתה להגיע להבנות ופיזורה נראה בלתי נמנע. בשעת לילה מאוחרת כבר הצביעה מליאת הכנסת על פיזורה בקריאה ראשונה, והח"כים התפזרו לועדות ולמנוחה קצרה, לפני הצבעה בקריאה שניה ושלישית. המהלך היה נראה בלתי נמנע ומועד הבחירות נקבע לקראת אוגוסט 2012. בכיר הפרשנים הפוליטיים בישראל, עמית סגל, לא שוכח את הלילה ההוא, "הבחירות היו אמורות להתקיים בדיוק בליל החתונה שלי", הוא מספר.

ברגע האחרון, הגיעו ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר מפלגת האופוזיציה המרכזית דאז 'קדימה', שאול מופז, להבנות על הקמת ממשלת אחדות. עיתוני הבוקר שדיווחו על פיזור הכנסת נשלחו מוקדם מהצפוי לעיטוף דגים וממשלת נתניהו ניצלה בעור שיניה. אפילו שרי הליכוד היותר מקורבים לראה"מ נדהמו מההודעה, כמעט איש מהם לא היה בסוד העניינים, כולם כבר נערכו לבחירות והחלו לתכנן את היום שאחרי. מי שפחות הופתע היו שותפיו הקואליציוניים של נתניהו שבחשו בקדירה, כולל יו"ר ש"ס אלי ישי, יו"ר ישראל ביתנו איווט ליברמן ויו"ר העצמאות אהוד ברק… אכן, היו ימים ששלושתם חברו יחד כדי להציל את ממשלת נתניהו.

ליל החניונים

את הדרמה הלילית המשמעותית הבאה, חוותה ממשלת נתניהו לאחרונה ממש, עם פיזור הכנסת ה-23, לקראת סוף דצמבר 2020, במה שכבר זכה לכינוי 'ליל החניונים'. בניגוד לאותו לילה עם מופז, הפעם ההפתעה התבשלה דווקא על ידי מתנגדי נתניהו, שהפתיעו ברגע האחרון והובילו לפיזור הכנסת.

נזכיר כי כבר קודם לכן, ולמעשה מאז הקמת הממשלה הפריטטית, היא ניצבה על כרעי תרנגולת וסבלה מקשיים כמעט על בסיס יומיומי. שני המרכיבים המרכזיים של הממשלה – הליכוד בראשות נתניהו וכחול לבן בראשות גנץ -התעמתו על כל סוגיה כמעט, החל ממינוי שופטים וכלה בהעברת תקציב המדינה.

על פי חוק, נדרשו הצדדים להעביר את התקציב עד תום שלושה חודשים ממועד הרכבת הממשלה, אלא שכאן התעורר אחד מסלעי המחלוקת: רוה"מ החליפי בני גנץ דרש להיצמד לנוסח ההסכם הקואליציוני ולהעביר תקציב דו-שנתי גם עבור שנת 2021, כדי למנוע מנתניהו לשמר 'חלון יציאה' מהשותפות בסוף חודש מרץ, במידה ותקציב 2021 לא יעבור עד אז. נתניהו, לעומתו, הסתמך על המלצות הכלכלנים וטען כי משבר הקורונה מחייב היערכות נפרדת עבור כל שנה. שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם ונראה היה כי הכנסת תתפזר כבר בתום שלושה חודשים, אולם אז הגיעה 'פשרת האוזר' ואפשרה לשני הצדדים מוצא זמני של כבוד, תוך דחיית המועד האחרון להעברת התקציב עד לשבוע האחרון של השנה.

יממה לפני המועד האחרון ב23 בדצמבר, נרקמה פשרה מורכבת שאפשרה לכאורה העברת חקיקה שתמנע את פיזור הכנסת גם בהעדר תקציב ותאפשר לפחות שבועיים נוספים של הארכה שיאפשרו ניסוח פתרון מוסכם. על פניו, היו חברי הכנסת של כחול לבן אמורים להיעדר מההצבעה הגורלית לעומת חברי הכנסת של הליכוד שנדרשו לתמוך בה. המאזן המשוער בתחילת ההצבעה היה אמור להיות 49 ח"כים בעד, לעומת 45 נגד.

כבר בשעות שלפני ההצבעה הבינו בליכוד שמשהו לא מתנהל כשורה, שתי חברות כנסת ששמותיהן נקשרו בשלב זה כמי שצפויות להצטרף לגדעון סער במפלגתו החדשה – מיכל שיר ושרן השכל, נעדרו. במהלך היום הצליחו נציגי הליכוד להשיג את שיר, אולם היא טענה שאינה מרגישה בטוב ולא תגיע להצבעה. במשך שעות ארוכות הסתתרה שיר ברכבה בחניון הכנסת (מה שמאפשר לה שלא להופיע על לוחות הנוכחות הפזורים ברחבי הבניין).

בליכוד נערכו ל'מריחת זמן' כדי לוודא את קיומו של רוב בהצבעה. אחרון הנואמים, יו"ר סיעת יהדות התורה ח"כ יצחק פינדרוס, התבקש במהלך נאומו לייצר פיליבסטר, ובמשך קרוב לשעתיים מתח את נוכחותו על הדוכן בכלים יצירתיים, כולל שיעור על פרשת השבוע ושיחות מעמיקות עם הח"כים שנכחו במליאה, מאחמד טיבי ועד קטי שיטרית.

בשלב מסוים, השתכנעו בליכוד ככל הנראה שיש בידם רוב להעברת החוק, ולכל הפחות שמירב המאמצים נעשו ואין יותר את מי לגייס, והודיעו על מעבר להצבעה, שנערכה באופן שמי. כמקובל בהצבעות מסוג זה, הקריאה מזכירות הכנסת פעמיים את שמות הח"כים, ואז, לקראת הצ'אנס השלישי והאחרון לוודא שאין כל ח"כ ששמו נשמט מהרשימה והוא טרם הצביע, פרצו לאולם ארבעה חברי כנסת – מיכל שיר מהליכוד לצד רם שפע, מיקי חיימוביץ' ואסף זמיר מכחול לבן (שפע התחבא גם הוא בחניה, בזמן שזמיר וחיימוביץ' המתינו מחוץ למליאה עד לרגע האחרון) והצביעו נגד החוק. ברוב של 49 מול 47 נדחתה ההצעה והכנסת התפזרה בשל העדר תקציב.

ליל הייחודיים

תקציב המדינה סיפק לא מעט דרמות ליליות גם בעבר, אבל הזכורה מכולן (ויש שיאמרו גם המבישה שבהן) התחוללה בעת אישור תקציב המדינה לשנת 1992, האחרון בממשלת שמיר. במילותיו של צבי לביא ז"ל, מבכירי עיתון מעריב באותם ימים, "בלילה האחרון לחיי 'הכספים הייחודיים' היה המסדרון המוביל לחדר ועדת הכספים בכנסת, שחור מרוב אדם. המון לובשי שחורים, מהסוג הממלא אולמות באירועי המגזר החרדי, הצטופף שם בלי לדעת כי זה עומד להיות מופע הסיום של שוד הקופה הציבורית. היו אלה מאות גבאי עמותות שעלו לירושלים רגע לפני אישור תקציב המדינה 1991/2, כדי להבטיח את חלקם בעוגה, וכל המרבה הרי זה משובח".

קצת רקע: החל מכניסתה של אגודת ישראל לקואליציה, גילו חבריה את הפוטנציאל הטמון בהפניית כספים ייעודיים, למטרות תורניות, כמובן. במשך 15 שנה זרמו סכומי עתק למוסדות שונים, כשכולם כולל כולם – ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה – משתתפים בחגיגה. בהעדר קריטריונים, היו חברי ועדת הכספים הרלוונטיים בוחרים בעצמם למי וכמה ולאן יזרמו הכספים, והלחצים לא איחרו להגיע.

בשנה המתוארת, כבר גבו הכספים הללו מחיר תדמיתי כבד, בצירוף עם פרשיות נוספות, הם גרמו לגל של מחאה ציבורית ודרישה לשינוי שיטת המשטר. לא לחינם כיכב הסלוגן 'מושחתים נמאסתם' בבחירות שנערכו בהמשך אותה שנה, בהן ניצח רבין את שמיר וחזר לעמוד בראשות הממשלה.

אין לדעת אם מאות מנהלי המוסדות והעמותות שנדחקו בכנסת בניסיון לגרד כמה זוזים באמצעות הפעלת לחצים על חברי הועדה, הבינו שזו סוף החגיגה. הם לבטח לא יכלו לשער כי מי שיוביל את החקיקה ששמה סוף לתופעה, יהיו דווקא נציגי המפד"ל בכנסת הבאה, על אף שהללו היו ממציאי השיטה, הם הוריקו מקנאה כשצפו ב'תלמידיהם' החרדים עולים על רבם, ויזמו חוק המסדיר את הקריטריונים, שרק באמצעותם יהיה ניתן לתקצב מוסדות ועמותות.

בלילה האחרון ההוא ניהל את ועדת הכספים ח"כ משה זאב פלדמן מ'אגודה', שהצליח להעביר כמאה מיליון שקל במסגרת 'הכספים הייחודיים', רובם המוחלט הגיעו למנהלים שצבאו על הועדה, והמיעוט, כ20-30 מיליון שקל, זרמו לעמותות שונות בתחומי הספורט, התרבות והאמנות, לפי הבטחות מראש של הנציגות החילונית בועדה.

כאמור, צמד הזבולונים (המר ואורלב) קבעו בחוק כי תיאסר הזכרת מוסדות פרטיים בספר התקציב. חוק יסודות התקציב קבע כי מכאן ולהבא ניתן יהיה להקצות כספים לכל תחום רק באמצעות סעיפים מוגדרים, ואו אז יחולקו הכספים לפי מבחני עמידה בקריטריונים. הנציגות החרדית נאלצה לתמוך בחוק בלית ברירה, כשהיא מצליחה לרשום הישג מינורי של הרגע האחרון ולהחריג את שתי רשתות החינוך (החינוך העצמאי של יהדות התורה ו'אל המעיין' של ש"ס). גם החרגה זו נרשמה לאחר קרב לילי לא פשוט שניהלו ש"ס והמפד"ל זו בזו.

לילה נוסף באותה שנה, היה ליל הפריימריז מורט העצבים במפלגת העבודה, בין שני מנהיגי דור הביניים – יצחק רבין ושמעון פרס, בסיומן ניצח הראשון ומשם הוביל לניצחון בבחירות הארציות ולנאום "אני אחליט, אני אנווט" המפורסם. איש לא יכול היה לשער כי בסוף הקדנציה יגרום לילה גורלי נוסף בכיכר מלכי ישראל, להכתרתו של השני כראש ממשלה זמני.

לילות המיקרופונים

כמובן, אי אפשר בלי אחד הלילות הדרמטיים והנודעים ביותר בהיסטוריה הפוליטית בישראל – ליל המיקרופונים. לילה שנחשב בו זמנית למופת של משחק פוליטי במנגנון מפלגתי, לצד היותו סמל מביש להתנהלות הקטנונית שהשתלטה על הפוליטיקה הישראלית לפני שלושה עשורים.

הרקע היה נעוץ בקטטות הירושה בליכוד, כששני המחנות המובילים היו מחנה שמיר מול מחנה החישוקאים ואריאל שרון בתוכם. האחרונים חששו שראה"מ ינסה להעביר במחטף בכינוס מרכז מפלגת הליכוד הצעה מדינית פשרנית, לאור הלחץ שהופעל עליו על ידי הממשל האמריקני, ומי אם לא אריק שרון מצא את ההזדמנות לגזור קופון תדמיתי ולעשות סיבוב על ראש הממשלה.

ב-12 בפברואר 1990 התכנס מרכז הליכוד, שרון נעזר במקורבו ואיש סודו אורי שני והכין את הקרקע מלכתחילה בשני היבטים: האחד, מילוי השורות הראשונות באולם באנשיו, והשני, השגת השליטה על מערכת ההגברה, במה שהתגלה כצעד האפקטיבי ביותר לאותו ערב.

שרון פתח בהצגת סדר היום ומיד לאחר מכן הדהים את שמיר כשהודיע על התפטרות מתפקידו והאשים את ראה"מ שאינו עושה די לחיסול הטרור. תומכיו שנכחו באולם החלו מיד לזעוק 'אריק, אריק', ושמיר נעמד להגיב לדברים, כשהוא מסרב לסגת מתוכניתו ומיד בסוף דבריו פונה לחברים ומבקש להצביע עליה.

לשלב הזה חיכה שרון, אורי שני הנמיך את המיקרופון של שמיר ואפשר לזה של שרון להישמע ברמה, כשהוא מכריז: "מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו. מי נגד שיתוף מגורשים? שירים את ידו. מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים? שירים את ידו". למעשה, חברי המרכז התבקשו בו זמנית להצביע בעד הצעתו של שמיר ובעד ה'חישוקים' של שרון, המהומה שלטה בכל ואיש לא יכול היה לוודא באמת את תוצאות ההצבעה. סופו של דבר, שמיר הכריז כי הצעתו התקבלה…

באופן אירוני, 15 שנה לאחר מכן, בספטמבר 2005, ניצב אריק שרון בצד המושתק של 'ליל מיקרופונים'. היה זה בשיאו של מאבק ההתנתקות, כאשר מרכז הליכוד (שהתנגד בחריפות לתוכנית) התכנס בגני התערוכה, ועקב תקלות במערכת ההגברה שנגרמו על ידי מתנגדיו של שרון, נמנעה ממנו האפשרות לשאת דברים במפלגה. בניגוד לשמיר, שרון הבין כי לא יצליח לנווט עוד במסגרת הליכוד, ואך חודשיים לאחר אותו אירוע, פרש והקים את מפלגת 'קדימה'.

'ליל מיקרופונים' בזעיר אנפין חוותה גם מפלגת העבודה החבוטה והמרוסקת בנובמבר 2004. שבע שנים לפני שנטש אותה סופית, ביצע אהוד ברק חטיפת מיקרופון על הבמה בכינוס מרכז המפלגה, מידיו של משה שחל ההמום.

הוויכוח התנהל סביב מועד קיום הבחירות לראשות המפלגה, כשחלק גדול מחבריה דרש לקיים דיון נוסף לפני קביעת המועד – בניגוד לעמדת ברק, שדרש לקבוע אותו לאלתר. חטיפת המיקרופון פוצצה את הישיבה וכבר אז ניכר היה שהמערך ההיסטורי צועד אלי התרסקות, כפי שניסח זאת היטב המועמד מתן וילנאי בהאשימו את ברק: "בכל ההיסטוריה של מפלגת העבודה היה מנהיג נבחר אחד שבחר ממניעים אישיים למחוק את שמה של תנועת העבודה מהמפה הפוליטית, וזה אתה. איך בחרת עם היוודע תוצאות הבחירות לקום ולנטוש הכל כאילו המפלגה היא כלי שמשתמשים וזורקים? והתוצאה העגומה של המשחק הזה ברורה וכואבת עד היום: ישראל אחת, העבודה אפס". לימים, כאמור, היה אותו וילנאי מחברי 'מחנה ברק' שסייעו בידו לפרק את המפלגה באופן סופי ולסגור מעגל.

לילה ללילה

ניתן לסכם אם כן כי רבים הם הלילות הפוליטיים, וזה עוד לפני שנגענו בלילות סגירת הרשימות לכנסת, המספקות כמעט באופן קבוע דרמות (תשאלו את עו"ד בן גביר, שזכר סגירת הרשימות לכנסת ה-23 וה'מילה זו מילה' של רפי פרץ עוד בוער בדמו, ובצדק). כותב השורות עודנו זוכר את שר הביטחון נפתלי בנט מתרוצץ במסדרונות הכנסת כדי להספיק להגיע לחדר הועדה בזמן, תוך שהוא נאבק כמעט פיזית במאבטחי המשכן…

אבל אי אפשר לסיים כתבה של היסטוריה ישראלית פוליטית מבלי לאזכר את התרגיל המסריח, וכן, גם שם עבר על השותפים לתרגיל לילה ארוך ומותח של חיפושים אחרי חברי הכנסת אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, שנעלמו ב11 באפריל ולא נודעו עקבותיהם, במה שהוביל לבסוף לכישלונו של הלוזר האולטימטיבי, שמעון פרס, בניסיונו להרכיב ממשלה צרה.

ואחר וגם כתבה זו מסתיימת בשעות הקטנות של הלילה, נאחל לכולכם לילה טוב וליל שימורים כשר ושמח.

השארת תגובה