"נשלם מחיר יקר על התקופה הזאת"

מהם הגילויים המחזקים בסיכומה של השנה? איך חוזרים לשגרה ב"יום שאחרי" ומה נשאר לנו לשקם? מי הדמות המשמעותית בשנה שכזו – הצוות הרוחני בישיבה או ההורים בבית? מהן ההשלכות החברתיות? האם מדובר רק ב"נוער שוליים?"

פאנל מחנכים
פאנל מחנכים

 זו לא עוד כתבת מגזין מצויה לחג הפסח על תופעת "הבן החמישי" וההתמודדות עימו.

הפעם הפניות מהורים וגם מרבני הישיבות העידו כבר על התמודדויות רבות במישור החינוכי עם הילדים-תלמידים ומסתבר כי כיום בבתי אב רבים ההרגשה היא שלאחר שנת קורונה מאתגרת שכזו גם ה"בן החכם", וכמובן שאר הבנים בבית, נמצאים ב"סיכון" ממשי…

בסיומה של שנת קורונה תמימה שטלטלה אישית כל אחד בעולם, ובמרכז- או שוליה- של החברה החרדית עצמה הציפה גם סוגיות בוערות, תרתי משמע.

מעבר לרבדים בריאותיים, כלכליים ולא מעט היבטים חברתיים ופוליטיים, עושה רושם שהיא טלטלה לא מעט נערים גם בחיבור והשייכות לערכי יסוד של החברה כתפילה בבית כנסת, חינוך, חברה ועוד

הרב אבי אברהם, יועץ חינוכי ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד בשיתוף פעולה עם 'קו עיתונות' הרים את הכפפה וכינס לפאנל מיוחד בהנחייתו את טובי אנשי החינוך והטיפול המתמצאים באתגרים השונים ובדרכי ההתמודדות ונלחמים תדיר בחזית המשברים האישיים והרוחניים שפוקדים את דור נערי הקורונה של תשפ"א.

בתקופה הזו גילינו שאפשר גם למצוא חיסון ולקצר תהליכים שאורכים שנים- כאשר מרכזים את כל הכוחות והמשאבים ומרכזים אותם בצורה מגויסת למאמץ אחד ממוקד.

רובם ככולם של משתתפי הפאנל נמנים כחברי איגוד ענ"ף מיסודו של ר' חיים וולמן שמתכלל כ-300 אנשי חינוך וטיפול, רבנים ומנהלי מסגרות העוסקים בסוגיית הנשירה וההתמודדות עימה על בסיס יומי ובפריסה ארצית. אלו התכנסו במרכז קומ"ה לקידום והעצמה ששוכן במרכז הקהילתי בשכונה המעורבת בפרדס כץ, שפתח את שעריו לאוכלוסיה החרדית ומהווה כשלעצמו מודל מנחם לכך שגם ברגעי השיא הקשים של הקורונה, וגם חרף הסתה ושנאת אחים העניק מענים התנדבותיים מותאמים ומאחדים לכל רבדי הקהילה.

הנושא המרכזי על סדר היום הוא כמובן התמורות שחלו בעולם הישיבות ובמצב הנוער בשנה זו ודרכי ההתמודדויות מבית ומבחוץ, תוך ריכוז המשאבים הכי טובים בכדי לנסות גם להגיע לאי אלו תובנות שעשויות אולי לייצר "חיסון" ומרפא, לסייע ולהפיק כלים מעשיים ל"יום שאחרי".

מהם הגילויים המחזקים בסיכומה של השנה? איך חוזרים לשגרה ב"יום שאחרי" ומה נשאר לנו לשקם? מי הדמות המשמעותית בשנה שכזו – הצוות הרוחני בישיבה או ההורים בבית? מהן ההשלכות החברתיות? האם מדובר רק ב"נוער שוליים?", האם יהיו שינויים מהותיים במערכת החינוך החרדית מתוך הפקת לקחים וחשיבה עתידית? מה הסיכויים של "תרבות הפנאי" להיכנס בצורה ממוסדת למגזר והאם חבישת המסכה מייצגת אמירה חינוכית?

השאלות המורכבות שנשאלו ע"י המנחה הרב אברהם והתשובות המשמעותיות שנענו, מוגשות בפאנל החינוכי שלפניכם.

משתתפי הפאנל:

הרה"ג אברהם ארלנגר, ראש ישיבת נחלת שלמה בבני ברק, הרה"ג יצחק ברוורמן, ראש ישיבת "שער התלמוד" בבני ברק, הרב שלמה ריין, יועץ חינוכי ומנהל מרכז 'האזינו', ממנהלי איגוד ענ"ף, הרב אלי יעקבי, מנכ"ל פרויקטים חינוכיים בעמותת יד אליעזר וממנהלי איגוד ענ"ף, הרב אוריאל בלמס, יועץ ומטפל, מנחה הורים ומומחה למצבי חירום בשפ"י במשרד החינוך, הרב אברהם מלכיאל, מפקח רפרנט תחום תושב"ע במחוז החרדי משה"ח, מומחה בהוראת מיומנויות גמרא ומשנה, הרב דן טיומקין, איש חינוך ומרצה, מחבר ספר "בוסר המלאכים".

כמובן שהכל מאת הקב"ה, אך בכנות; לו הייתם יכולים האם הייתם מוחקים את השנה האחרונה? אם כן ואם לא – למה?

הרב ארלנגר: "ודאי שכן, מה השאלה בכלל? מי אוהב לצאת מהשגרה? שגרה זו מתנה, היציבות זו הא' ב' של החינוך ומי ירצה כזו חוסר יציבות?"…

הרב ברוורמן: "יש משמעות של אוירה חברתית ודיבוק חברתית והתחשבות בזולת ומבחינה זו הדברים הללו היו מאוד חסרים לכולם השנה, אבל אני רוצה להוסיף נקודה. גם לי יש ילד בן 12 בבית ואני ער לתוצאות, אז בוודאי שהקורונה עשתה נזק חינוכי, אבל יש ילדים שהקורונה עשתה להם רק טוב. אני לא פסיכולוג וגם לא מתמצא ממש בהגדרות אך רואים בעיניים שיש ילדים שזה עשה להם טוב. דווקא במרחב הקולי, בלי המתח מול הילדים והמורה הם צמחו. זו היתה שנה של גילויים אישיים חיוביים".

הרב אבי אברהם: "מגזין "טיים" הוותיק שמפורסם כבר כמאה שנה כשבועון הכללי הנמכר ביותר בארה"ב פרסם שער בתחילת השנה האזרחית ובו נמרח "איקס אדום" על מניין השנה החולפת. בהיסטוריה של המגזין שער כזה נעשה רק שלוש פעמים: עם הריגתם של צוררים כהיטלר, סאדם חוסיין ואוסמה בן לאדן ימ"ש. יש בכך אמירה והתייחסות לאופן שבו העולם כולו רואה בשנת שבה כיכב נגיף הקורונה כ"אויב" שצריך 'למחוק'. האם ההסתכלות שלנו כיהודים מאמינים וכאנשי חינוך שונה וכיצד עלינו לעבד ולסכם שנה כזו?"

הרב יעקבי: "כאנשים מאמינים עלינו לנסח את השאלה אחרת. אחרי שקיבלנו את השנה הזו מאת ה' האם צריך "לשים עליה איקס" או ללמוד להפיק ולהוציא ממנה את המיטב. מבחינתי בהחלט יש גילויים מרעישים שצריך להוציא מהם את המיטב גם בהמשך. זה שילדים יכולים ללמוד גם בבית זה גילוי מרעיש. ילדים רגילים ש"בית" זה "חופש", אך היום ילד נמצא בבית ומחובר למערכת לימודית מסוימת ויש לא מעט ילדים שהתגלו דווקא בנסיבות הללו. סיפרו לי שני ר"מים בישיבה קטנה שאצלם בשיעור בתקופה זו החלשים היו אלו שהתרוממו ראשונים, ודווקא כשהם חזרו לישיבה הם שוב החליקו לשוליים… לא מדובר רק בילדים אלא גם בבחורים בוגרים יותר שחלקם מגיב טוב יותר דווקא בשנה כזו".

הרב בלמס: מצטרף לדברי עמיתיי החשובים, שנה זו מאת ה' ונפלאת היא מעינינו. דעתי שלא רק שאין למחוק אותה לאחר מעשה. אלא ששנה זו הייתה מתבקשת עבורנו. בכל חברה מתוקנת יש אחת לתקופה מה שנקרא בקרת איכות וכיוון דרך. שנת הקורונה העבירה אותנו תהליך ניעור וניקוי עמוק בכל מה שקשור לדרכי החינוך. היא חשפה את מה שהיה טעון תיקון וקראה לסדר את מה שטעון בדק בית. בכל משבר יש שני מימדים, מימד השבר ומימד הצמיחה. אין ספק כי הושברנו קשות בשנה זו ועם כל זאת אני מאמין שנצמח מכך כשאנחנו יותר מחוזקים, יותר כנים ויותר אותנטיים ופחות קונפורמיים. עומק השבר הולך לארכה ולרחבה של החברה החרדית על כל גווניה ורבדיה ולאו דווקא בהקשר החינוכי. ומכאן גם גודל פוטנציאל הצמיחה האדיר של החברה החרדית בכל התחומים. הנקודה הקריטית בעיניי שעליה יש לתת את הדעת בכדי להפיק תועלת מהשבר שחווינו היא כיול מחדש של המצפן האישי והחברתי שיהיה על פי משנתם של גדולי ישראל.

לרכוש כלים כדי להצליח ללמוד לבד

הרב מלכיאל: "בשנה הזו התגלה דבר, ואולי זה לטובה. אם בעבר דובר הרבה בדבר הצורך ללמד את הילדים והבחורים את היכולות והכלים ללמוד גמרא בעצמם ופחות "לדקלם", כעת, כאשר בפרקים ארוכים המסגרות לא פעלו כבשגרה, והילדים למדו באופן כזה ואחר לבד עם עצמם, הצורך בלהקנות לילד את הכלים והמיומנויות ללמוד בעצמו זועק. לעומת אותם מספר ילדים שהתגלו ופרחו בתקופה הזו בלי המתח הלימודי והחברתי, התגלו במצוקתם ילדים רבים שלומדים בעצמם בלי יכולת טכנית להיעזר ב"קביים של הרב'ה" בכיתה. כמה כבר אפשר להתרכז בטלפונים?! מאוד קשה להתרכז וללמוד גמרא דרך הטלפון…

"הדבר הטוב שיצא זה שהתחדד גם למלמדים וגם להורים ואולי גם לילדים עצמם, כמה חשוב לרכוש כלים ולדעת איך ללמוד את הגמרא, זאת כבר לא השגרה הנוחה שלנו מימים ימימה, שנמצאים בכיתה וישנה התקדמות כיתתית נורמלית, ויש יותר או פחות מוכשרים, ויש תמיכה של חונכים למי שזקוק קצת. פתאום הגענו למצב שמגלים בדיוק מה היכולות והמסוגלויות האישיות של כל ילד, ואולי האבחנה המבדלת החשובה הזו תוביל גם לשינוי מעשי שיכול להיות ממוקד ופרקטי ולכוון ללמידה איכותית שממוקדת לא רק בתוכן הגמרא אלא גם באיך ללמוד את הגמרא ולהכשיר אותם להתמודד עם לימוד גם בשנה שאין בה את החיידר.

"לא מדובר רק בילדים אלא גם בבחורים בוגרים שיש להם פערים רבים עוד מהילדות וסוחבים איתם חוויות כישלון מהלמידה. אולי מעז יצא מתוק שהתקופה הזו שלא היתה בה למידה סטנדרטית, גילתה כמה חשוב לתת לילדים כלים איך ללמוד גמרא. ברגע שיש להם כלים אז יש להם גם יותר מוטיבציה ללמוד וגם חיבור רגשי מבפנים עם טעם טוב שנשאר ומניע אותם הלאה".

הבעיה בוערת

הרב דן טיומקין: "אני רוצה להרוס עוד יותר את החגיגיות ולומר שהקורונה היא נגיף מסוכן מאוד שהרס הרבה מאוד בבריאות ובתמותה, גם בכלכלה וגם מאוד מאוד בחינוך, בכל העולם ובמיוחד בחינוך היהודי שבו יש בנמצא פחות פתרונות טכנולוגים. העובדה שאין מחייבים חיצוניים כמו כיתה ואווירה ומיתוג של 'בחור ישיבה' ו'בת סמינר' כי כולם בבית, הובילה לכך שגם אם היו תלמידים שהצליחו ופרחו וזה הועיל להם, היו לעומתם הרבה מאוד ילדים שהלכו לאיבוד. דמיינו לבד כמה קשה לילד שמתמודד עם קשיי קשב וריכוז להקשיב ולעקוב שעות לשיעור בטלפון… המצב הזה הכניס הרבה יותר שעמום והרבה יותר טכנולוגיה ומושגים של בטלה וחברה רעה. יש בתים שהילד קצת מתנדנד גם ככה, פתאום הוא ברחוב ופתאום הלבוש לא אותו דבר, ולפתע בלי שהרגשנו מי שם לב בדקדוק ל"סוף זמן קריאת שמע" בזמנה כמו בעבר? וכל זה משפיע גם על טיב הקשר והאווירה בבית.

"אני חושב שעם ישראל כעת מלקק את פצעיו ואני מקווה שימשיכו להתאושש, כי בסופו של דבר אחרי שניסינו "לעשות מהלימון לימונדה" וכל המשפטים המוטיבציוניים החביבים שמכוונים להתגבש וליהנות מהמצב הקיים, בסופו של דבר יצאנו בשנה הזו עם הרבה מאוד לחץ ועצבים ומריבות בבית וזה כואב ומורגש.

"ברור שצריך במבט יהודי אמוני לראות את הטוב שבדברים ויש הרבה צדדים טובים, אבל בסך הכללי זה נזק גדול. אולי דבר אחד טוב יצא מזה שזה יותר הציף את הבעיה, הבעיה "בערה" בשיאה, דרך האוטובוס, והיא כבר לא ידיעה בעמוד האחורי בעיתון אלא זה הפך להיות כתבת שער ראשית שנוגעת ומכוונת למקבלי החלטות ומדיניות להיות מודעים שהחברה החרדית היא לא רק "הבן החכם", אלא "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה". יש גם את הבן הרשע והתם וזה שלא יודע לשאול, וגם הם חלק מהבנים שלנו וגם הם צריכים לקבל פתרונות ומענים אמוניים ותורניים כדי שגם הם ישבו סביב שולחן הסדר, יקבלו תשובות ויהיו חלק מעם ישראל.

"הקב"ה שם לנו מציאות שאנחנו חיים בתוכה ולא שמים "איקס", אבל צריך גם להיות מודעים לנזקים הקיימים ויש לא מעט כאלו".

הרב יעקבי: "דבר אחד טוב יצא מהתקופה הזו אולי שהילדים מתגעגעים כבר לחזור לתלמודי התורה והישיבות".

הרב מלכיאל: "אחד מתלמידי, בן להורים שלוחי חב"ד שלומד כמקובל לאורך כל השנה ולא רק בקורונה באמצעים טכנולוגיים, התלונן לי על כך שהוא לא מצליח ללמוד בצורה הזו והוא מאוד מוסח ולא מתקדם. כאשר הוא הגיע אלי ולמד ב"אחד על אחד" גמרא עם צורת הדף הוא התחיל לפרוח ולהתקדם. לפני הקורונה ההורים שלו חזרו לארץ לשמחה משפחתית, ונשארו בה מבלי יכולת לחזור. הוא מצא את עצמו משתלב באחד מתלמודי התורה בירושלים. כאשר שאלתי את הילד מה יותר טוב לך, עם כל החברים המוכרים במחשב כמו שאתה רגיל או בכיתה בחיידר שאתה לא מכיר? הוא ענה לי מיד: "במאה אחוז יותר טוב לי פה. יש לי כיתה עם לוח ויש לי חברים אמיתיים ורב'ה, אין מה להשוות"…

"ברור לכולם שהילדים מעדיפים בית ספר, כי המסגרת היא מסגרת והמלמדים הם מלמדים והחברה היא חברה. כל הפתרונות לסגר הם פתרונות שהם כורח השעה והם לא כאן כדי להישאר. וודאי שגם אנחנו נשלם מחיר יקר על התקופה הזאת בהיבט הזה, כי אין לשער את היתרונות של למידת גמרא אותנטית וחברתית שיש בכיתה לעומת החלופות שהיו במהלך השנה הזו. מצד שני זו גם קריאה ומחויבות שלנו כהורים ומלמדים להתייחס למצב הזה ולתת לילד כלים כדי להתמודד עם המציאות הזו".

הרב ריין: "השאלה מכשילה בחינתי: נכון, הקורונה קיימת ויש פה שנה קשה. אבל אם נסתכל אחורה שבעים שנה כשהחזו"א בנה את עולם הישיבות, עדיין אנו יכולים לבוא ולשאול מה היה באירופה ומה יש היום? הרי אין מה להשוות זה עולם אחר בכלל… סבי ז"ל אמר שפעם לא רצו להתחתן איתו. מי רצה להתחתן פעם עם "ישיבע בוחער"? שאלו: מה אתה שווה? אין לך עבודה ושום דבר ממשי בחיים ועוד אמירות בוטות בסגנון, והיום, זו העסקה הכי 'שווה' שקיימת… פעם ה"בן החכם" היה הנדיר, היום בחסדי השם רוב רובנו זה הבן החכם שלומד בישיבה וההתייחסות הגדולה היא לרוב הנוכח הזה שנמצא כאן כדי להישאר. לכן בפרספקטיבה ארוכת טווח יש תועלת רבה בבירור שקיימנו עם עצמנו בעולם הישיבות מה החיבור שלנו אליו וכמובן שצריך להעמיק את השיח הזה בין הצוות לבחור על החשיבות של החיבור למהות הישיבה ולמטרות שקונים בה".

הרב בלמס: "אחת הרעות הקיימות בשגרה הוא כוח ההרגל. שמעתי ממורי הגרש"ד פינקוס זצ"ל שאמר על כך כי בני תורה חייבים לעצמם התחדשות והתלהבות תמידית בעבודת השם, אחרת מתחיל תהליך של ניוון רוחני ושחיקה הרסנית. תקופת הקורונה טרפה לכולנו את כל המוכר והידוע והוציאה אותנו מאזורי הנוחות (הנכות) למחוזות שדורשים מאיתנו מחשבה מחודשת, העמקה והתבוננות. לא מדובר כאן רק על ה"בן החמישי" שמחוץ לפרשה אלא על מהותם של כל הבנים ועצם "משמעותה של ההגדה", אני קורא לשנה זו שנת ריקול, הזמנה לעדכון גרסה בחינוך, בהוראה, בבין אדם לחברו ובבין אדם למקום".

כשהשוליים מתרחבים

 דיברתם על הצורך בחברה ושגרה ואני שפגשתי במרכז עשרות נערים והורים במהלך השנה במטרה לסייע להם, נזכר כי לא מעט בחורי ישיבות שהגיעו אלי גילו שהדבר היחיד בעצם שהם התגעגעו אליו ומחזיק אותם בישיבה אלו החברים, והשאלה אם זו לא 'תעודת עניות' מסוימת כלפינו שכאשר מסלקים את ה"תפאורה הישיבתית" השגרתית אז מה נשאר לבחורים מלבד החברה שחסרה להם?

הרב ריין: "תשאל כל אחד מהנוכחים כאן מה הוא זוכר מהחיידר והוא יענה לך שהוא לא זוכר את מה שהוא למד בסוגיה ב"אלו מציאות" אלא את החוויות שלו מהשנה, חוויה חיובית או שלילית. שנה כזו, על שלל אתגריה, היא סוג של חוויה של "התנערי מעפר קומי", מה שיישאר לבחור מהשנה הזו- היא החוויה שלו, במקום אחד היא תהיה טראומה והתנתקות ובמקום אחר כוחות ותעצומות שהתגלו.

"אני רוצה לסכם את הסוגיה הזו. מסתבר מאוד שיש תועלות ויש נזקים, השאלה על מה אתה בוחר לשים את הפוקוס. אם אתה מסתכל על הנזקים- ה' ירחם. דברים שלא היו מעולם. באחת השכונות קיבלנו כ80 בני נוער בגילאים 14-18 שפשוט משוטטים ברחוב כל היום ללא מסגרת וזה גלש לעבריינות ולמקומות לא פשוטים. כשישבתי איתם ושאלתי אותם מה קרה? הם ענו לי:" תראה, עד היום לא ראית אותנו כי היינו מסתובבים בעיר והיתה לנו תעסוקה, עכשיו אנחנו חייבים להיות פה כל היום"…

"מה שנגרם בפועל זה שברגע שהם נמצאים אז יש גם שוליים שהצטרפו אליהם ומגרעין של 20 זה התרחב ל40 ול60, ועד שהבנת מה קורה סביבך הם הפכו למסה שקשה מאוד להתמודד איתה".

הרב אברהם: "האם מדובר בבחורי ישיבות?"

הרב ריין: "לא, אך מדובר בכאלו שהיו נמצאים במסגרות ואיבדו אותם בשנה הזו. כשהגרעין התרחב הצטרפו גם שוליים נוספים וגם בחורי ישיבות".

הרב ברוורמן: "בעיניים שלי עולם הישיבות לא נפגע מהקורונה, עולם הישיבות הקטנות בלבד נפגע מהקורונה"…

הרב ריין: "מרכז 'האזינו' שהוקם בתקופה זו בשת"פ עם עיריית ירושלים פונה לעולם הישיבות, כשלקצה הרצף יש מענים אחרים מותאמים. יש הרבה יותר מענים כיום לנערים בקצה הרצף אך בתוך הרצף אין כמעט מענים. אנחנו קיבלנו במרכז האזינו למעלה מ-500 פניות בשלושה חודשים, שרובם ככולם מתוך המיינסטרים. ברור שהקורונה הציפה יותר והעלתה גם את הנתונים והסטטיסטיקות, אבל עדיין אם נסתכל על החיובי, רוב הבחורים היום גם קיבלו מענה ואוזן קשבת והתאפסו ועברנו את השנה הזו".

הרב בלמס: "עולם הישיבות לא נפגע ולא יפגע. מי שנפגע אלו שהיו רעועים וחלשים מלכתחילה. המצב הזה חשף בפנינו על מה לתת את הדעת בייחסי הורים ילדים, מלמדים ותלמידים. מה העיקר ומה הטפל ומה הן סדרי העדיפויות הרצויות לדור הזה".

הטלטלות מגלות מה יש בבסיס

הרב ארלנגר: "אחרי השואה התגלו שני סוגים של אנשים, שתי תוצאות. היו אנשים שאחרי השואה התפרקו לגמרי והיו אנשים שאחרי השואה נבנו ויצאו יותר מחוזקים. בזמנו אמר מרן החזון איש: משל למה הדבר דומה? לשתי חביות של מים, באחת יש בקרקעית שלה חול ובשניה סוכר. כאשר תערבב את החבית עם החול- יצאו מים עכורים, כאשר תערבב את החבית עם הסוכר- יצאו מים מתוקים. כשהקב"ה טלטל אותנו בשואה צף מה שהיה בפנים עמוק עמוק. היהודים שהיו באמת יראי שמים עובדי ה' נהפכו להיות יהודים יותר טובים. ומי שפרק עול היה בו בוץ כבר הרבה קודם, המצב רק הציף את מה שהיה בהם.

"עכשיו אנו שוב נמצאים בתקופה של טלטלה. זו אותה טלטלה, כעת השטן מערבב. עכשיו כולם מציפים את הבעיות שאנחנו כמנהלי מסגרות מכירים ורק מנסים כל הזמן למצוא אותם ולהתמודד איתם בזמן. בשנה הזו צפו הבחורים עם הפנימיות שלהם. גם בעיות של שלום בית ששמענו, לא החלו בקורונה, הם רק התעצמו בה, קשיים בחינוך הילדים, גם כן היו תוצאה שהתגלתה בתקופת הקורונה ולא החלה אז. עם התוכן הפנימי שלהם היה פגום בבסיס הדבר צף עכשיו. כי כשיש סוכר למטה אז זה מה שמקבלים גם בטלטלות וכשמשהו פגום בבסיס אז יש התפרקות".

קשה לחרדי להסתובב ברחוב

 האם הנזקים הם רק חיצוניים ויחלפו מאליהם? האם מדובר בניפוח עם השלכות פוליטיות? מדובר רק ב"נוער שוליים" או שהם מצריכים גם מאיתנו שנעשה בדק בית פנימי ואיך זה עובר למישור המעשי? כמה אתם אופטימיים שיקרה שינוי אמיתי כתוצאה מהמצב?

הרב ריין: "הנושא החברתי נוכח מאוד. יש היום חוסר נעימות להסתובב ברחוב כאדם חרדי מול אנשים מהמגזר הכללי. יש שסעים עמוקים שנוצרו. יש מי שטען שאנחנו פשוט לא צריכים להתייחס. גם אם מסתכלים עליך במבט של "מוטציה-מפיצת-מחלות" פשוט תתעלם מזה, אך קשה מאוד להתעלם מההרגשה הלא נעימה הזו".

הרב ארלנגר: "זו לא הפעם הראשונה, עברנו את זה גם עם פרשיית "איפה יוסל'ה", היתה תקופה מאוד קשה וגם היא עברה"

הרב ריין: "פרשת "האם המרעיבה", לא חסר תקופות ששחטו את המגזר"…

הרב אברהם: "האם זה נזק תדמיתי חברתי שניתן לפתור על ידי יח"צנים או שזה יעבור לבד, או שיש בדק בית פנימי שעלינו לעשות באמת כחברה? האם יש לכך השפעה על הזהות של בחור ישיבה שמרגיש אי נעימות סביבתית בתקופה כזו?"

הרב ריין: "בדיוק כך. יש לכך השלכות פנימיות. אני זוכר שכשאני הייתי בחור ישיבה וישב לידי באוטובוס חייל ששאל למה אתם לא הולכים לצבא, הוא היה שומע ממני ציטוט של שעת שיחה של הרב נויגרשל, והחייל ישב בשקט והיה מוציא בסוף גם כיפה אם היה לו… היום אתה שואל בחור ישיבה למה לא הולכים לצבא הוא לא יודע לענות לך באופן ברור. יש איזו ריקנות של חוסר הבנה והסברה".

הרב בלמס: "אני חושב שהגיע הזמן שנשקיע את מירב כוחותינו בעצמנו, בתוככי הציבור שלנו ופחות בבזבוז משאבי אנרגיה על המיקוד החיצוני. מה יאמרו ואיך אנו נראים בתקשורת. לא חושב שזה הוא רצוננו להיות אהובי הקהל או הציבור הישראלי. עצם ההתבדלות שלנו מהם יוצרת חיכוך ומרחק. ככל שנשקיע באיכות של עצמנו, בחינוך הבנים והבנות, נטפח את היחסים הקבוצתיים והחברתיים בתוכנו, גם מלאך רע יענה אמן בעל כורחו".

לחזק את ההשקפה בשביל הדור הבא

 מה התחום שלדעתכם הכי נפגע? לימודי, רוחני, רגשי, חברתי, נפשי, התנהגותי, השקפתי?

הרב בלמס: "אני חושב שהפן הרוחני והרגשי קיבלו ניעור חזק. בעיניי אלו שני נושאים השזורים זה בזה.  הדור הצעיר וגם המבוגר זקוק להרגשים רוחניים, לשפה ושיח רגשי. כשאני אומר שיח רגשי אין הכוונה רק לתקשורת של ביטויים והבעת רגשות אלא על דרך חיים חינוכית ותורנית שיש בה התלהבות פנימית והתרגשות מחודשת. לחיות אמונה ולא לדבר אמונה, להיות בן תורה ולא רק בנראות. להיות יהודי מאמין כפשוטו ולא על פי נוסחאות וכותרות. הדור צמא למשמעות אמיתית".

הרב יעקובי: "הנושא הזה של חיזוק ההשקפה הוא דבר מאוד חיוני כי אצל בחור נורמלי בישיבה קלאסית טובה או בחור חסידי, יש הרבה דברים שצריך לחזק בנושא של חיזוק אמונת חכמים, בתקופה כזו במיוחד".

הרב ארלנגר: "זה לא עכשיו צריך. זה היה צריך לפני חמש שנים! אמונת חכמים זו עבודה מהיסודות".

הרב ריין: "עכשיו צריך להתחיל עם זה בשביל להרוויח לדור הבא"…

הרב ארלנגר: "אמונת חכמים לא קשורה לקורונה, היא היתה גם קודם והקורונה רק הציפה את זה". הרב ברוורמן: "כבר הרבה זמן שאומרים ש'הפעם באמת יהיה השבר הגדול' ושזה יבוא לידי ביטוי בבחירות מן הסתם שבסופו של דבר זה יהיה אותו דבר, או שבסופו של דבר לא יהיה שוב שום שינוי והכל יסתדר כרגיל, או שלכל אחד שמאיים ומתלונן יש מישהו יציב בתמונה שיחזיק אותו: אבא, רב, או כל דמות קרובה אחרת".

הרב אבי אברהם: "דווקא בישיבות לנוער מתמודד השיח והעבודה הזו על השקפה ואמונה קיימת כבר כיום ויש יותר מענים, איפה שזה חסר עדיין זה בישיבות המיינסטרים.

בסוף ימיו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל הגיעו לביתו פעילים של ארגון שעוסק בנוער שנושר מהישיבות ותינו בפניו את כאבם… הוא הגיב להם שמבחינתו כבר לא מדובר ב"בעיה של הדור". כששאלו אותו מהי הבעיה של הדור הוא סיפר להם בכאב על תופעה חדשה של משפחות אנוסים שרח"ל אחרי שנים רבות כחרדים פורקים עול. "אלו לא בחורים שמגיעים מישיבות של נוער מתמודד", הוא הסביר להם, "שם עושים עבודה. אלו בחורים שגדלו בישיבות הרגילות ושנים חיו והסתובבו עם חוסר פנימי והרגשה של ריקבון בלי שזיהו אותם ועזרו להם".

צו השעה הוא אולי להפיק לקחים לעתיד ולהבין שמשהו בעת הזאת זקוק לשינוי של ממש גם מבחינה מערכתית. נדרשים לימודים מעמיקים יותר בעבודת ה' ובמחשבת ישראל, מאוד נדרש שיח פתוח ורגשי על ניסיונות והתמודדויות ועל השקפת חיים וגם התאמה של אפשרויות לימוד נוספות והוספת תכנים תורניים מגוונים יותר לתוכנית הלימודים שיתאימו את עצמם לכל אחד ואחד שמבקש, לא רק לבנות בית חולים לנוער נושר מתחת לגשר".

הרב ברוורמן: "יש לי שאלה אליכם: האם עולם הישיבות הגדולות נפגע? עולם הישיבות הקטנות נפגע בוודאי. נער בישיבה קטנה שאין בה שחרית ולומד בשעה מאוחרת בטלפון ובשאר הזמן יוצא לשוטט ברחבי גוש דן, אנחנו חונכנו ומחנכים לשטייגען למי שיכול, ופתאום יש לו עודף זמן פנוי לנסוע באופניים שעות. מבחור בן 15 אנחנו מצפים להתנהל כבר אחרת באמצע זמן. אני באמת לא יודע איך מחזירים את זה לשגרה, אבל האם בישיבות הגדולות יש ירידה במתח הלימודי? אני בעצמי נכנסתי במהלך הסגר הראשון לכמה בתי מדרשות של ישיבות גדולות ולא חשתי שום שינוי, אדרבא נפעמתי מהשטייגען שהיה שם וגם קינאתי בו".

הרב אברהם: "אולי הציפיות שלנו מבחור בן 15 מוגזמות אף הן. מאז גיל הבר מצווה הגישה שלנו לגיל הבחרות כאילו הילד נמצא במסלול חד כיווני להיות "גדול הדור" ומצופה ממנו להתנהג כבר בהתאם, בעוד אנו נוטים להתעלם לפעמים מהצורך הבריא והמתפתח שקיים בגיל הזה להיות נער חיוני ושמח שמותר לו להיות חברותי וטבעי וגם לשחק עדיין בלי להיות מגויס שלא ברצונו לעולם רציני ומאיים יותר. זה לא תמיד אומר שעולם הישיבות קטנות גם נפגע אם נער בן 15 בוחר לבלות את זמנו ברכיבה על אופניים וב"על האש". זה אומר בסה"כ שהוא עדיין קצת ילד ומותר לו".

הרב ריין: "ודאי שגם עולם הישיבות גדולות נפגע. ישנם בחורים שעזבו את הישיבה כפשוטו ונפלו. ישנם מסגרות שהתפרקו וישנם ישיבות שניצלו גם הזדמנות. יש גם הבדל בולט בין הסגר הראשון שתפס אותנו במפתיע לא מוכנים לבין הסגר השני שהגענו אליו מוכנים ובשלים יותר.

"עכשיו אחרי שנה פחות או יותר היה כבר בירור. בגל הראשון, בתחילת הקיץ היתה נפילה ושם היו בחורים שהיה להם קשה, אבל היום פחות או יותר המצב ב"ה התייצב".

נזקי התקשורת לטווח הרחוק

הרב ריין: "שאלנו את הגרמ"ה הירש שליט"א בנוסח אחר על בחורי ישיבות קטנות וההתמודדות עם סוגיית החשיפה לתקשורת. השאלה היתה: מה יעשו עם הבחורים בישי"ק שלכולם יש פלאפונים? הוא אמר שבע"ה בחודשים הקרובים הקרונה תיעלם והוא גם הורה בצורה נוקבת שצריך לתת הוראה ברורה לכל ראשי הישיבות – "לחתוך". להחזיר את המצב לקדמותו כמו לפני שנת הקורונה. זה יהיה קשה וכואב אבל חייבים לשמור על הגבולות בצורה חותכת.

"אבל הוא נתן גם הוראה נגדית ולא פחות נוקבת וטען כי זה יאלץ את כל רבני הישיבות וצוות המשגיחים והר"מים לעבוד קשה יותר ולהחזיק כל בחור, לדבר עם כל בחור ולראות מה המצב איתו. אמרת לו לא לחזור עם הפלאפון, זה בסדר, אבל גם תברר באמת: מה קורה איתך? וזו אמירה. זה לא רק לעשות ב"בום" אלא גם ליצור קשר, תיווך והחזקה שזו עבודה מורכבת יותר מבשגרה".

הרב יעקבי: "במענה לרב ברוורמן שבירר מה הנזק שקרה גם בישיבות גדולות, לדעתי בחורי הישיבות מאוד מחוברים כיום לחדשות ולצורך להתעדכן, ובעצם במהות של זה הם מחוברים להמון אינפורמציה מבחוץ שמשפיעה, והפוליטיקה גם תורמת. תמיד היתה קיימת הנטייה הזו ותמיד היו בחורים שיודעים ושולטים במה קורה, אבל התקופה הזו יותר מתמיד הפכה את התופעה להתמכרות ממש, לצורך בלתי נשלט לראות "און ליין" מה קורה בכל רגע נתון וזה נזק קיים שיש לו לדעתי השלכות שיצאו בטווח הרחוק".

איפה ההורים בתמונה?

הרב מלכיאל: "אני רוצה לשאול שאלה מעט "כפרנית"… מי אמר שהכתובת שעל הקיר מופנית בעיקר לאנשי החינוך ולא להורים שבבית? האם הייתה הכוונה כלשהיא לאבא באלו דרכים או אמצעים ללמוד עם בנו? הרי ברור שבתקופה זו דמות האבא הפכה להיות, מטבע הדברים, דמות משמעותית הרבה יותר ממה שהיא בימים כתיקונן, לדעתי – לא פחות מהרב'ה! לא רק בנושאים של חינוך ותחום רגשי אלא גם בקידום הלמידה"…

הרב ארלנגר: "ההכוונה של איך ללמד את הילד, זה שלב נוסף. קודם כל צריך לכוון להוראה של "תלמד עם הילד!". הגר"י אדלשטיין זצ"ל סיפר שהוא ואחיו הגר"ג אדלשטיין למדו ברמת השרון עם האבא שלהם והם חיו את הדבר הזה ממש כולל שיעורים והפסקות, להבנתו זה מה שהוביל אותם לגדלותם. המוסד הזה של ללמוד עם האבא לא חדש בעם ישראל. אז איפה ההורים? האם התוצאה שכשאין חיידר ואין ישיבה ואין בית יעקב אז אין כלום? בעצם נחשף פה שזמן רב הפקרנו את כל החינוך שלנו לבתי הספר ומערכת החינוך".

הרב מלכיאל: "הפערים בתחום הלימודי הם עצומים. דווקא עכשיו בעת הצוקה הזו החיבור בין האבא לבנו ובין הבן לאבא – מתבקש ביותר! הן מבחינה רגשית והן מבחינת הלמידה עם הבן. במקרים רבים הלמידה של האב עם הבן היא המקור היחיד ללמידת גמרא.. אז האבא צריך לדעת שצריך לעשות את זה ולדעת לפנות כדי לקבל הכשרה והכוונה אם הוא זקוק לכך".

הרב אבי אברהם: "לא כל הורה מסוגל ומתאים ללמידה עם הילד. יש כאלו שהתפיסה שלהם היא שבשנה כזו הויתור הנצרך הוא על ההתקדמות הלימודית ולעומת זאת הדגש והמשקל שלהם הוא על תחומים אחרים שנפגעו, התחום הרגשי והחברתי למשל. ישנן גם ישיבות שבחרו להמשיך עם המסכת הקשה שנלמדת בישיבה ולעמוד ביעדים גם נוכח המצב כדי לייצר ולשדר שגרה, וישנם כאלו שהקלו והנמיכו את הרף מתוך הבנה שחשוב יותר לייצר רציפות וחיבור וכפי שהגר"ג אדלשטיין הנחה ללמד דברים קלים יותר שהילדים והנערים יתחברו אליהם ברצון ובאהבה. יש גם לא מעט בתים שהגילוי שם היה שלפעמים החינוך הביתי טוב ונעים יותר ושאנחנו אף מצליחים איתם יותר מהמחנכים במסגרת".

הרב ברוורמן: "אני הקשבתי לשיעורים של הילד בטלפון. הרב'ה היה נוהג לשיר בסוף השיעור איזה שיר טוב ואחרי זה מבקש בשיחת ועידה לשיר ביחד, זה נתן איזו אווירה. אמנם חסרה האווירה הכיתתית, אבל עם כל הנזק שקרה השנה כאמור אולי כדאי שכל הורה יקח ויאמץ דווקא את הדברים הטובים שקרו ויכולים להמשיך ולקרות".

הרב מלכיאל: "יש כאן משקל חשוב לארגונים ייעודיים שנותנים הכשרה להורים בהיבט הלימודי והרגשי, זו שעתם של הארגונים הללו והורה שזקוק לעצה והכוונה צריך לדעת שמחובתו ואחריותו ללמוד ושיש לו כתובת לפנות ולקבל סיוע וכלים. בתקופה הזו ההגה עבר לידיים של ההורים".

הרב בלמס: דעתי הייתה ונותרה שעל ההורים מוטלת חובת החינוך לילדיהם. מוסדות החינוך רק שותפים להם ולא ההיפך. חובת השעה על כל הורה והורה לערוך בדק בית פנימי ומיפוי צרכים על הרצוי והמצוי בחיזוק וביצור חינוך הילדים. הורים זקוקים לאמונה פנימית שהם המבוגרים המשמעותיים לילדים שלהם, יש כאלו הזקוקים לכלים עדכניים בחינוך ויש היצע רב בעבורם. אבל בראש ובראשונה עליהם לחשב מסלול מחדש לאור השנה שחלפה. וכמובן כל בית ובית בענייניו וצרכיו שלו.

איך מתחזקים קשר בישיבות?

מהי האחריות של הרבנים בשמירת קשר עם הבחורים? מה נעשה שם בתקופה הזו?

הרב ברוורמן: "הישיבות הרגילות הן "אקס טריטוריה". כל ליגה א' של הישיבות היא פשוט מחוץ לתמונה. ישיבה היא בית מדרש שיש בה לחץ לימודי וחברתי שאמורים להיות טובים ויש דמויות רבניות. ישיבות כאלו לא אמורות לשלוח מכתב ולרדוף אחרי שום בחור ואל תצפה מהם ליחס כזה".

הרב ריין: "על אף שזה נכון, בכל ישיבה כזו יש אנשים מיוחדים כמו משגיחים ומשגיחים קטנים על השיעורים הצעירים יותר והם עשו את זה דרך מיילים לבחורים. היתה שאלה ודילמה לגבי שליחת המיילים, האם "להודות" בכך שיש גישה לזה או לא, אבל היה תחזוק של קשר גם בישיבות ".

הרב מלכיאל: "בתקופה הקשה של הקורונה בחלק מהישיבות הבחורים הבוגרים עצמם תפסו יוזמה ודאגו לבחורים הצעירים יותר".

הרב ברוורמן: "כלומר יש ויש".

הרב יעקבי: "בישיבה של בני היתה קבוצה של בחורים שהיו מתקשרים ומדברים בלימוד עם ראש הישיבה במשך כשעה וזה עבר קבוצות קבוצות. זה הקשר שיש שם, בכך מתבטאת השייכות".

הרב ארלנגר: "בתחילת הקיץ הלכתי להתייעץ עם הגר"ש שטיינמן שליט"א. הפחד הגדול באותה תקופה היה שהבחורים לא יחזרו בכלל לישיבות. לא היה לזה יעד, לא ראו לזה התחלה וסוף ולא ידעו איך זה יגמר וכשהגיע השלב הזה השאלה שקיננה היתה איך מחזירים אותם לישיבות? כל הנושא היה לשמור על קשר כדי שהבחורים לא יתפרקו והישיבות לא יתפרקו והדבר שהוכיח את יעילותו היה ליצור חוויות בישיבה, ליצור מצב שבו בחור מבין כי הישיבה היא המקום הכי טוב שיכול להיות עבורו, וכך נוצר החיבור והקשר המשמר כדי שתהיה להם סיבה לחזור. אחר כך ב"ה הם כבר נכנסו לאיזה מסלול אבל זה היה הרעיון הבסיסי שהוביל ליצירת הקשר והחיבור".

הרב ברוורמן: "אני רוצה לומר משהו שכולכם תסכימו איתי. הקב"ה לקח את כולנו וניער חזק, אבל המשיך להחזיק אותנו מלמעלה, רואים את הס"ד מלמעלה שמובילה את עולם הישיבות".

האחריות של המשגיחים

ביום שאחרי הקורונה, מה נשאר לנו מהתקופה הזו לשקם?

הרב דן טיומקין: "הבור ריק אין בו מים". אם מים אין בו אז נחשים ועקרבים יש בו. עברנו תקופה שלא היה בה מים ועכשיו צריך להחזיר את המים. בדרך כלל יש לנו כלל 'אין מים אלא תורה' אבל אני חושב שפה המים זה עוד ה"דרך ארץ" שקדמה לתורה, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" באמצעות הקשר האישי ותשומת הלב האישית.

"כאשר הילדים היו בבית זה היה התפקיד של ההורים לייצר קשר וחיבור, אם זה דרך הלימוד ואם אצל אחרים שלא מסוגלים לכך ועדיף להשאיר את זה לחונכים ושזה יהיה בדרכים אחרות של קשר דרך טיול או אכילה משותפת.

"עכשיו חוזרים למוסדות הלימוד וזה הופך להיות האחריות של המסגרות להשקיע בתשומת לב אישית וחוויות הצלחה, ודרך זה אפשר לגרום לילדים לחזור ולמתג אותם כבני תורה ולחזור לשגרה, אבל על זה צריך לעבוד ממש ולהשקיע בדקדוק איך בונים את הילדים ואת המיוחדות שלהם ב"עבותות של אהבה" ולתת לילד תחושה שהוא מיוחד, שווה, טוב ומסוגל.

"עכשיו העבודה האמיתית היא למשגיחים ואנשי הצוות כדי לחבר בחזרה, וזו מלאכה מאוד קשה ותובענית שלא תמיד היו רגילים אליה. הכלים הם לתת תשומת לב אישית ואכפתית ולראות כל בחור לעצמו עם תחומי החוזק והמסוגלויות שלו בצורה מותאמת לגיל ולמסגרת".

תרבות הפנאי והתוכן היא רק בדיעבד

 האם המילה "תרבות" היתה קיימת בציבור החרדי עד היום והאם חסרונה לא ניכר כיום? האם זה משהו שלדעתכם מסתמן שצריך להתפתח עוד או שמשמש רק כ"כיבוי שריפות" במצבי קיצון?

הרב ברוורמן: "אני רוצה להמליץ שכל אחד יכניס לבית שלו קצת אווירה חסידית. גם לבית ליטאי וגם לבית ספרדי מגיע ונצרך לטעום מזה. בשנה הזו הישיבות הגדולות בעצמן, גם הטובות והמפורסמות, הביאו זיצים, זמרים ואווירה חגיגית ומדבקת כתרופה למצב, מה שלא היה קורה בשגרה".

הרב אברהם: "השאלה אם הן עשו זאת רק כ"כיבוי שריפות" או שזה כאן כדי להישאר ולפתח תרבות פנאי שתתמוך ותספק אלטרנטיבה למצבים כאלו או מענה לצרכים פנימיים של הבחורים? האם אנו עדים להתפתחות של תרבות פנאי כשרה בחברה החרדית או שזה זמני וחולף?"

הרב ריין: "התשובה החד משמעית היא לא. זה לא יכנס לישיבות".

הרב מלכיאל: "מטבע הדברים לישיבות של נוער מתמודד יש יותר תמיכה ומקורות מימון לדברים אלו מאשר לישיבות רגילות"

הרב אברהם: "מבדיקה אישית שלי, גם אם יהיה מימון לא תמיד יבואו לשם מאחר ואצל אנ"ש כל זה רק בדיעבד ולא מלכתחילה".

הרב ארלנגר: "צריך לזכור שכל זה באמת הוא רק תחליף, וצריך לשמור על חוויית הריגוש של ההווי הישיבתי השוטף של החברותות, של הוועדים וה'חבורות'. החוויה הזו לא נצרכת לבחור טוב בתקופה רגילה כשהכל כתיקונו, אבל בתקופה זו, שום דבר לא מובן מאיליו, ומשכך צריך לעשות הכל כדי שהשגרה תחזור וצורת הישיבה תמשיך בדרך המסורה לנו מדור לדור".

הרב ריין: "החוויה עצמה נצרכת, ובחורים נחשפו יותר למידע ולמדיה כמו שנאמר כבר ולעוד תחליפים כאלו שמילאו אותם בתקופה זו ואת הנזקים שלהם עוד נראה כנראה אם לא יחתכו את זה ויתנו חיזוקים מצד שני, בעוד שנה מן הסתם שנשב כאן ונדבר על נזקי ה"פוסט קורונה", אבל ברור שהתרבות לא תכנס לישיבות ושהיא גם לא צריכה להיכנס, זה פשוט בבחינת "אל תגעו במשיחי".

הרב בלמס: "התרבות היחידה של בני התורה היא התורה ומצוותיה. כל מה שמחוצה להם יכול להיות אביזריהו לחיזוק ועידוד בלבד".

הרב ארלנגר: "היה לי בחור שלמד אצלי ובעקבות התמודדויות שונות התחיל פעמיים בשבוע לעשות כושר ובהמשך גם נהיה למדריך כושר, עד שסגרו את חדרי הכושר והוא חזר לישיבה ולקח את כל הכוחות הפיזיים והנפשיים שהיו לו לכושר בעקביות, ואת כולם רתם ללימוד בלית ברירה. הבחור הספיק לעשות בתקופה הזו כמה סיומי מסכתות. בסיום האחרון אמרתי לו "חילך לאורייתא ריש לקיש!" אתה כמו ריש לקיש גילית את עצמך ולקחת את כל הכוחות והריגוש ללימוד התורה, עליך נאמר "חילך לאוריתא", זו המטרה העליונה".

הרב ריין: "אתה אומר שזה רק אחד, אבל אני אומר שהרב מיתג את זה בהצלחה לכל השאר ומינף את זה".

הרב ברוורמן: "אין לי גם הסבר לזה אבל אני מצטרף לכך גם ובקורונה, בפרט בחורף, הסדרים יותר מלאים מאשר בשנים שעברו".

הכי קל להגיד "זה שוליים"

 אני רוצה להקריא בפניכם מפרט פגיעות שעלו לדיון על ידי אנשים ולשמוע את תגובותיכם לכך: פגיעה בסוגיות של אמונת חכמים ומשבר אמוני, התכנסות פנימה וזלזול בזולת ורבניו שאינו חושב כמוני, התעלמות וזלזול בציבור הכללי, חשיפה לכלי מידע ותקשורת ולהשפעה חיצונית, הרגלים שמשתרשים בתחום התפילה: זמן וצורת התפילה, ניהול הזמן והשעמום… איך מזהים ומטפלים בהם בפועל? האם התשובה שעונה על הכל היא כפי שאמר הגרמ"ה הירש 'לחתוך ולתת תחליפים ותקשורת נכונה'?

הרב ריין: "אם נלך בקו שהציע הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א נבין כמה זה נצרך ואולי זה המוצא היחיד- "להוציא את הפלאפונים אבל מצד שני לדבר איתם". ונוכל להשתמש בזה גם עם התייחסות למפרט הפגיעות האפשריות שהזכרת. כאשר אתה מדבר עם בחור אתה שם את כל הרשימה הזו בסל וכשאתה מקרב אותו תקשיב טוב ותבדוק את כל הרשימה הזו, האם יש לו בעיה באמונת חכמים, בכישורים חברתיים, בהסתכלות פנימה וכו' ואז המשגיח או איש הצוות אמור לעזור לו אם יש לו כלים או להפנות אותו הלאה לקבלת עזרה".

הרב טיומקין: "יש שיחה של רבי אשר וייס שאומר: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" והדור שלנו התברך ב"ה בכך שלבן החכם יש הרבה מוסדות והכרה וחיבורים שיוצאים לאור וכוללים וכו', אבל יש גם בן רשע. הוא לא "רשע" בעצם. אנחנו כבר קוראים לו בשמות אחרים משלנו, אבל בהגדה כך הוא מוגדר והתורה רואה גם בו בכל זאת בן, אנו שמים לב אליו כשהוא במצב של סכינים שלופים וכשזה מטריד את הקהילה אבל צריך להתייחס אליו גם קודם. ויש גם בנים בלתי מבוררים אחרים שצריך לתת להם מענה. יותר מהכל התקופה הזו שמה את הבן הזה במרכז ומעוררת אותנו לחשיבה איך לא לנתק אותם. הכי קל להגיד "זה השוליים, זה לא אנחנו" אבל זה לא נכון, זה מנתק".

הרב יעקבי: "בסוף כל האנשים היושבים כאן יודעים שכל ילד בודק גבולות וגם אנחנו כמבוגרים. ולכן כשעולם הישיבות יחזור למסלולו יהיו תמיד את הבחורים שישלימו עם זה וירגישו שנגמר ה"בין הזמנים", אך יהיו גם בחורים שיבדקו את הגבולות וכל ר"מ בישיבה יודע מי הם הבחורים שיבדקו את הגבולות ועליהם יצטרכו לשים את הפוקוס בכל הנושאים הללו של אמונת חכמים, השקפה והבנה בסיסית: למה אני פה?"

הרב בלמס: אני לא מתמקד בטלפונים ולא באתגרים נוספים. לדעתי עיקר העניין נעוץ ביכולת ההבנה וההכלה של רבני הישיבות והרמ"ים מול התלמידים. אסביר את דבריי. ככל שיושקעו המאמצים לקרב את הלומדים, גם את אלו שהספיקו להתרחק אל הכלל, אל ההווי הישיבתי והמהות. ככל שירגישו הלומדים טעם של שייכות וחיבור, שהם רצויים ומכובדים, כך יחלש כוחם של ההשפעות השליליות אליהם נחשפו לפני הקורונה ובמהלכה. המלחמה היא על נשמות הילדים ולא על הטלפונים. זו מלחמה מסוג אחר, מלחמה על הלבבות של הבנים והבנות.

גם הבנות בסיכון

הרב דן טיומקין: "לא מדברים פה על בנות היום, אבל חשוב להזכיר גם את זה. גם בסמינרים עברו משברים, אלו אותם משברים רק בגרסה אחרת. גם הן זקוקות לתשומת לב והכוונה אישית בתקופה כזו מבית ומבחוץ.

לבנים יש יותר מוסדות שנקראים "אלטרנטיביים" אבל אצל הבנות יש ואקום. יש "בית יעקב" למצוינות ויש מוסדות לנושרות לחלוטין. אין מנעד באמצע ואין גוף שאחראי לתכלל את כל מה שקורה עם הבן שכבר לא בנישת החכם. צריך לתת גם על זה את הדעת וחבל להתעורר כשהן יהיו לגמרי בחוץ".

הרב בלמס: אצל הבנות המצב לא פחות מורכב מאשר הבנים. אם כי המערך החינוכי שם בנוי באופן שונה ומכיל יותר.

מאחורי המסכה

 דיברנו על שמירה על הגבולות ואני רוצה להשתמש במסכה כמייצגת. יתכן שלא ממש הצלחנו לשמור על ה"גבולות" הללו באקט פשוט יחסית של התחשבות, האם אתם רואים כשל בחינוך אם לא הצלחנו להוביל אחוזים רבים מבני הישיבות אפילו לפעולה מינורית ממש לכאורה של חבישת מסיכה? אם על מסכה קטנה אנחנו לא מסוגלים לשלוט אז איך נחנך לדברים גדולים יותר?

הרב ברוורמן: "נוציא לרגע מהמשוואה את אלו שצייתו לרבנים והאדמו"רים שלהם וכחלק מזה לא חבשו את המסכה, מבחינתם זו היתה ההוראה שלהם, ונבחן את הדברים שרלוונטיים עבור בחור ישיבה ליטאי מצוי שלא חבש מסכה לו יצויר שזו אכן תופעה עם אמירה המונית שכזו".

הרב יעקבי והרב ריין: "לא רואים בכך כשל חינוכי. גם באנגליה לא חבשו מסכות וקיבלו קנסות, זה לא קשור בכלל לחרדים או לא. זה יותר הרגל ומאפיין לא פחות את "הישראלי המכוער" מאשר את החרדי המצוי. רוב רובם של בחורי הישיבות שמרו באדיקות על חבישת מסכה ושמירת הכללים, גם אלו שהרשו לעצמם זה היה בשמירה על ה"קפסולות" הישיבתיות ומתוך בחירה בהגבלת הנוכחות שלהם במרחב הציבורי".

הרב אברהם: "אבל מחרדים מצפים יותר. וגם אמור להיות מובנה לנו אולי יותר כמנגנון פנימי שאמון על ערך החיים ועל שמירת גבולות והגבלות יותר ממגזרים אחרים".

הרב ריין: "לא היה בישיבות בתקופה הזו עיסוק על "ערבות הדדית", כרגע היינו עסוקים עם עצמנו פנימה".

אותה ספינת מבטחים

הרב מלכיאל: "עם כל הכבוד, על אף שיש לנו מה לתקן עדיין עלינו גם לשמור על "גאוות יחידה" מסוימת לפחות לעצמנו. לשמור על כבודנו העצמי ולהעריך את הקיים. כמו כולם גם לנו יש טעויות וצריך לתקן, אבל עצם זה שהישיבות פועלות ומתפקדות זו גאווה. נכון שהקורונה לא פוסחת על אף אחד ויש חלונות שנפרצים בה מידי פעם אבל הספינה עדיין שטה ושורדת והיא עדיין אותה ספינת מבטחים שלנו בסופו של דבר. בסך הכל, אחרי בקרת נזקים ועזרה שצריך להגיש למי שלא הסתדר, אפשר לומר בסיפוק: הישיבות ניצחו את הקורונה".

# האם משהו בצורת החיים והלמידה שלנו עד היום היה יכול להכשיר את בני הישיבות למצב כגון זה? כמה באמת חינכנו בכלל לאחריות ציבורית וסביבתית עד היום ובאלו אמצעים?

הרב ריין: "שום דבר לא היה יכול להכשיר אותנו למה שקרה, אבל עם כל זאת אני גם מעודד ואופטימי. אנחנו אישית נמצאים במקום שאנו רואים בעיקר את הנזקים, ויש הרבה נזקים כאמור, אבל שנה קדימה מהיום אני מאמין שעולם הישיבות ממשיך כהרגלו. לי אישית יש מנהג להיכנס מידי פעם לשבת סדר א' בהיכל ישיבה גדולה, כדי להתנתק וללמוד. זה מזכיר לי שיש עולם נורמלי, ערכי ויציב בפנים וזה עוזר לי לשמור על השפיות. השיח בישיבות לא היה מעולם איזה כלים היה להם והאם הם מוכנים לזה. זה בכלל לא היה השיח".

הרב מלכיאל: "מסגרת שהשכילה להכשיר ולתת כלים ומיומנויות לבחורים ולילדים יצאה נשכרת בתקופה שכזו ובכלל לכל החיים. זה הזמן של המלמדים והרמ"ים להתגייס חושים וללמד איך לומדים, איך מוציאים משמעות והבנה מתוך צורת הדף ומתוך הגמרא והמפרשים. יש לא מעט מלמדים שעושים עבודה כזו והפער באיכות הלמידה והחיבור של התלמידים ניכר ומוכיח את עצמו גם בתקופות מורכבות יותר".

פרפרים נמשכים לאור

איך מחנכים לחיבור לתורה ומצוות "מבפנים", שלא במסגרת "מצות אנשים מלומדה" ושלא תלוי בכך ש"כולם עושים"? נראה שגם בהקשר הזה הקורונה רק הציפה כמה קשה להסתמך על ה"תיבת נח" וכמה משמעות וצורך יש בחיבור האישי…

הרב ארלנגר: "הפתרון הוא מהשורש ולא שייך דווקא לתקופה הזו, אך הוא מתעצם בתקופה כזו. בית של שמחה- ילדים לא עוזבים. ישיבה ששמחים בה -הבחורים לא עוזבים. יש ביטוי האומר, 'פרפרים אוהבים אור'. אם ניתן להם שמחה והנאה, אהבה וחיבוק זה יעבוד ואם לא ניתן להם אז גם אחרי הקורונה נלקק פצעים".

הרב בלמס: ידועה האמרה "המאור שבה מחזירו למוטב" עלינו להגביר אור בלבבות הצעירים, אור מתוק שיהווה תשובת משקל מול האור המזויף הנוצץ מנגד. אני קורא לכל ההורים והמחנכים ואני בתוכם. בואו נחזק את שלושת הערכים שכל אדם זקוק להם, בוודאי ילדינו ותלמידנו. "כבוד, הערכה ושייכות". אין ספק כי שנת הקורונה טלטלה אותנו, לנו נותר לקחת את התובנות ממנה, למנף ולתעל אותם כאירוע מכונן, לחיזוק הקשר האישי בינינו לבנינו ותלמידנו, לחזק ולפתח את השייכות והחיבור שלנו עם הקב"ה.

הרב ברוורמן: "אסור לזלזל בדבריו של הרב ריין ובמנהג שלו לבקר בישיבה מעת לעת, אולי גם אנו צריכים לקחת את הבחורים שלנו וגם את עצמנו מידי פעם לישיבה גדולה כדי לראות איך זה עובד שם ואיך נראה 'שטייגען רצח'. יש לכך השפעה עצומה על הנפש של האדם. יצא לי בעבר לשכנע גביר גדול שלא תרם לישיבות בצורה כזו. הובלתי אותו באמצע הלילה לשתי ישיבות גדולות בי"ם והתגובה המופתעת והנרגשת שלו היתה זו שהפכה אותו לתומך והפטריוט הכי גדול להיכלי התורה".

הרב יעקבי: "הייתי נותן עצה גם למלמדים, למחנכים ולהורים ומתחבר לדברים של רבי אלימלך מליז'ענסק: "אדרבא ותן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו". זה יכול להיות חברנו, תלמידנו, ילדנו. לחפש את המעלות המיוחדת. בתקופה הקורונה כל הורה גילה אצל הילד מעלה מיוחדת אישית וזה לוקח אותנו להסתכלות חיובית ועין טובה. לפתח את זה כתפיסה שיכולה לשנות לנו את החיים".

הרב ריין: "כשאני התייעצתי בעצמי כיצד להתמודד בתקופה הזו אמר לי יהודי חכם: "תנשום עמוק". הנשימה העמוקה לא קלה לנו, אבל אם מסתכלים בראייה ארוכה טווח וסבלנית, עם אורך רוח אז חזקה על זמן ק"ש שימצא את מקומו וחזקה על בתי הכנסיות והמדרשות שיתמלאו שוב בהבל התורה. זה אולי יענה לך על "איך יוצאים מהקורונה", התשובה היא בלי לתכנן כרגע לבנות את הגשר מיד, פשוט לקחת אוויר ולהמשיך לאהוב".

הרב מלכיאל: "אני תמיד אומר ש"זו לא עבירה ללמוד תורה בחיוך…". גם בלימוד אפשר וצריך ללמוד מתוך אווירה טובה  ובשמחה.  להפוך את הלמידה לאתגר ולחוויה אמיתית".

הרב טיומקין: "עם ישראל עבר משברים גדולים וקשים יותר בלי שום ספק, "עברנו את פרעה" יצאנו ממצרים לחירות ונקווה שתקופה זו מסמלת גם את סופה של תקופת הקורונה דרך אהבה וחוויות הצלחה, כבוד וידידות לילדים ונמשיך לתעדף נכון את החיים שלנו כאשר התורה במרכזם".

תגובה אחת
  1. מושקע מאוד

השארת תגובה