המפלגות החרדיות בקמפיין נגד סמוטריץ

סמוטריץ' רוקם קשרים עם קהלים חרדיים שהוא מזהה כפוטנציאל ונעזר בקמפיין סרטונים של גורם אלמוני הקורא להימנע מהצבעה למפלגות החרדיות בתואנות שונות ומשונות

סמוטריץ'. צילום: נעם ריבקין פנטון, דוברות הכנסת
סמוטריץ'. צילום: נעם ריבקין פנטון, דוברות הכנסת

במשך שלוש מערכות בחירות, בזו אחר זו, רשמו המפלגות החרדיות גידול מזהיר בכוחן. מעולם לא נרשמה צמיחה מהירה וסדרתית שכזו. אויבי הציבור החרדי, וכאלו יש לא מעט, מרטו את שערות ראשיהם. הם כבר צפו את תום עידן המרנים, את התפרקות החברה החרדית, את השתלבות החרדי החדש ב'חברה' הישראלית שראו בדמיונם הקודח.

הקורונה העניקה להם את התקווה מחדש. באמצעות בליל של טענות והזיות, באמצעות מסע רדיפה בלתי נגמר, באמצעות הסתה והתרת דם שנעשתה כאן ערב ערב למגזר שלם, הם קיוו להצליח במה שלא תפס בשבעים ושלוש שנות קיומה של מדינת ישראל – הניסיון לפורר ולהחליש את החברה החרדית, מבפנים ומבחוץ.

בתוך עמי אני יושב, ושמעתי לא מעט חרדים ש'שוקלים' להצביע למפלגה לא חרדית או להישאר בבית, וגם בקרב אלו שכן יצביעו – נשמעות טרוניות וטענות על הנציגות החרדית, איך לא מנעו את הסגר ההוא ולמה נכשלו בחקיקה ההיא. אז בואו נשים לרגע את הדברים על השולחן, כי זה פשוט נמאס.

הח"כים והנציגים החרדים אינם כל יכולים, הם בסך הכל פסיק קטן במערכת פוליטית, שהיא עצמה מוחלשת וחסרת אונים מול כוחות חזקים ממנה (ובעיקר התקשורת ומערכת המשפט). השפעתם מינורית – אבל חיונית. אין בכוחם למנוע סגרים על ערים אדומות כשהמוות משתולל בראש חוצות, אבל יש בידם לצמצם מעט את הנזק ההיקפי. אין באפשרותם למלט אלפי חרדים ארצה, אבל יש ביכולותיהם להשפיע ולהתחנן ולהשתדל בוועדת החריגים (גם למען פונים חילונים למהדרין…)

הח"כים החרדים הם מוקד של עשיה ציבורית, של דאגה לכלל ולפרט, אולי היחידים בכנסת שמקדישים את האנרגיות שלהם קודם כל לפניות הציבור, אחר כך לכל השאר (גם ליחסי ציבור, וכן, זה בסדר גמור). שום דבר לא השתנה מהבחירות שנערכו כאן אשתקד, גפני הוא אותו גפני ודרעי אותו דרעי, ליצמן נותר ליצמן ומרגי הוא עדיין מרגי. נכון, הם לא מושלמים, אבל מבין חברי הכנסת – הם הכי קרובים לשם. הכי פחות נהנתנים, הכי הרבה קשובים, מכירים היטב את מקומם ויודעים את מלאכתם. תשאלו כל עובר ושב במסדרונות הכנסת והוא יודה בכך שהנציגות החרדית היא המקצועית והיעילה ביותר בפרלמנט הישראלי.

אז מה בעצם קרה כאן? ובכן, זה לא קרה רק כאן. שתיים פסיק שש מיליון מתים בעולם (וזה בהנחה שאנחנו מאמינים לדיווחים המצמצמים של מדינות עולם שלישי, עם מערכות רפואה המצויות מתחת לכל ביקורת), כלכלות מתרסקות בזו אחר זו, בשלב מסוים היו יותר ממיליארד בני אדם בו זמנית בסגר ביתי בכל רחבי העולם.

וכמו בכל מצב קיצון, השוליים מתחזקים. הן כאשר מדובר בשוליים הקיצוניים של הציבור החרדי שגררו את התדמית החרדית לשפל של כל הזמנים, והן כאשר מדובר בשוליים שפזלו משכבר החוצה, ומצאו לעצמם שירת 'מה יפית' מסוג חדש, באמצעות קמפיין 'אבל אשמים אנחנו' והדלפות מתועדות שהעלו על נס כל חרדי נטול מסיכה.

בעוד שבועיים, במוצאי יום הבחירות ובסיום ספירת הקולות, נדע האם הנחנו לשוליים לנצח אותנו, לפרק אותנו מבפנים, או שמא הצלחנו לשמור על הלכידות החרדית גם בזמני מבחן, גם בתזמון מורכב ורגיש כל כך, ולמרות גלי השנאה העכורים שספגנו. אנחנו עומדים למבחן, ובעז"ה גם ננצח בו, כי חרדים אנחנו ועל כך גאוותנו.

בצלאל, פנה ימינה

שבועיים חלפו מאז צפינו במדור נכבד זה את התפוגגותן האיטית של ה'הבנות' השקטות שהושגו בין יהדות התורה ובין הציונות הדתית על הפרדת כוחות וחלוקת הגזרות, ככל שיתקרבו הבחירות. רשמית, הסיכומים עומדים בעינם, מעשית, לא נשארה מהם אבן על אבן.

אמנם, טרם הוקם המטה היעיל של יהדות התורה בגבעות השומרון, וח"כי 'דגל' אינם עוברים ערב ערב בין בתיהם של ראשי הישיבות הסרוגות, ומנגד, סמוטריץ' מקפיד להצהיר לפחות פעם ביום ש"כל אחד צריך להצביע כהוראת רבותיו", ספק אם הוא מתכוון להוראתו המפורסמת של הרבי מליובאוויטש זצ"ל בעניין "המפלגה החרדית ביותר", כאשר חסידיו הם קהל היעד הראשון והמרכזי שהוא מעוניין לאסוף לחיקו.

צריך לומר בכנות, דווקא הצלחתו של סמוטריץ' היא במובן מסוים גם כשלונו: העובדה שמקומו מעל אחוז החסימה בטוח למדי, ומרבית הסקרים אף צופים לו חמישה מנדטים, תגרום לחרדים רבים שהתנדנדו ואולי שקלו להצביע לו כדי "להציל את המנדטים" ובנימוק ש"הכי חשוב הגוש", לחזור למפלגות האם – ש"ס ויהדות התורה.

שני הצדדים פועלים מתחת לפני השטח ומבצבצים מפעם לפעם מעליו. סמוטריץ' רוקם קשרים עם קהלים חרדיים שהוא מזהה כפוטנציאל ונעזר בקמפיין סרטונים של גורם אלמוני הקורא להימנע מהצבעה למפלגות החרדיות בתואנות שונות ומשונות. הסיעות החרדיות נעזרות בקמפיין נגדי שחושף את החלקים הפחות נעימים במפלגת הציונות הדתית, כמו למשל דעותיה של מספר שתיים ברשימה – מיכל וולדיגר, שהוסתרו משום מה מעין הציבור הרחב.

אולי כדאי שחברו לרשימה, עו"ד איתמר בן גביר, יגלה את אוזנו של שר התחבורה לשעבר, כי בסוף בסוף, 'ברגע האמת', די בהוראה קצרה היוצאת מפיו של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי, כדי להכריע את הכף אצל תשעים ותשעה אחוזים מהמתלבטים. טוב יעשה סמוטריץ' אם יפנה את האנרגיות והתקציבים בשבועיים שנותרו כדי ללקט מצביעים בשדה הדתי לאומי, כאלה הנושרים מבין זרועותיו של יו"ר ימינה ח"כ נפתלי בנט.

זה האחרון אמנם גינה את בג"ץ הרפורמים, אבל הוא נתון בבעיה קשה מימין. בלהיטותו לשמר את מספר המנדטים הדו ספרתי בסקרים ובחפזונו לדלג מעל יריבו גדעון סער במיקום, מקפיד בנט לבדל את עצמו מגוש הימין ולהימנע מכל אמירה שתסנדל אותו ביום שאחרי. במישור הפוליטי מדובר בהתנהלות חכמה שעשויה להפוך אותו ללשון מאזניים נחשקת, במישור ההצבעה הסרוגה מדובר בהתנהלות בעייתית, כזו שעשויה לדחוף עוד מנדט או שניים לזרועותיהם של סמוטריץ' & רוטמן, ובלבד שהללו יכוונו את מאמציהם לאסוף את הקולות.

אין מרצ

בניגוד למצבה היציב של 'הציונות הדתית' בסקרים, כפי שצפינו כאן בחודשים האחרונים, המפלגה שקרסה השבוע באופן סיסטמתי מתחת לאחוז החסימה היא מרצ, שאמנם מחזיקה 'בייס' יציב של מצביעים, אך כזה שרחוק מאוד מלהספיק לה לצלוח את אחוז החסימה. לרוע המזל, בדיוק כשהיא נזקקת להם, מוצאים המצביעים הערבים הפוטנציאליים תחליפים ראויים שאינם הרשימה המשותפת, החל מהעבודה ורע"מ וכלה בליכוד.

בשדה הייעוץ הפוליטי מקובל להניח כי בעוד מפלגה חדשה שמחפשת את דרכה עשויה לפרוץ את אחוז החסימה בשבועיים האחרונים שלפני הבחירות או אפילו 'בו ביום' כמעשה הגמלאים (ועל כך בונה למשל ירון זליכה, המשמר כשני אחוזים של תמיכה ונוכחות על אש נמוכה, בתקווה להפתיע מאחורי הפרגוד), הרי שמפלגה קיימת שמאבדת גובה וצונחת אל מתחת לאחוז המיוחל בשבועות הללו – דינה לכליה.

הסיבה פשוטה, מפלגה כזו מתאפיינת בתנועת מטוטלת של מצביעים: מצד אחד, מתגייסים למענה מצביעים מתנדנדים שנטשו או לכל הפחות שקלו לנטוש והם מתארגנים מחדש ומנסים 'להציל את המולדת', מאידך, מצביעים קיימים נוטשים בשל החשש שקולם ירד לטמיון. בסופו של יום, אילו לא יתרחש נס של ממש, בדמות אחוז הצבעה נמוך דרסטית או התגייסות חסרת תקדים במעוזי צפון תל אביב בואכה סביון, אזי עשרים ותשע שנים לאחר הקמתה, צפויה מרצ להימחק מהמפה הפוליטית.

מי שחפץ לצפות בשידור חי צביעות מה היא, כדאי לו שיעקוב אחרי הקולות המבוהלים בגוש המרכז-שמאל, הקוראים לשר הביטחון ויו"ר כחול לבן בני גנץ לגלות אחריות ולפרוש מהתמודדות – אף שמצבו בסקרים לעת עתה יציב פלוס – ומאידך עושים הכל במערכה האבודה למחצה להצלת מרצ, בעצומות ובהחתמות, בקריאה לגלות אחריות ובניסיונות שווא לעצור את הקריסה. השבט מתקשה לעכל את הצטמקותו.

מצבה מעורר הרחמים של המפלגה הוביל השבוע את היו"ר, ח"כ ניצן הורוביץ, לשפל חסר תקדים. הורוביץ הצהיר כי בעיניו החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג לחקור 'פשעי מלחמה' של ישראל אינה אנטישמית וכי ישראל נושאת באחריות לכך ועליה לשתף פעולה עם החקירה. ההסבר הרציונלי היחיד, מלבד ניסיון נואש לזכות מחדש בקול הערבי, הוא רצון סמוי של הורוביץ להיפטר משותפו הלא יעיל אלקטורלית ובעל העבר הצבאי העשיר – ח"כ וסגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן, מתוך ציפייה שבית הדין בהאג יעשה את העבודה המלוכלכת במקומו.

גוש של דילמות

כמעט כל ינוקא מכיר את דברי הגמרא בתחילת מסכת פסחים, על מספר האותיות ש"עיקם הכתוב" כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו. מי שהאזין השבוע ליו"ר 'ישראל ביתנו' ח"כ איווט ליברמן, היה עשוי לחשוב לרגע שגם הוא נמנה על לומדי הדף היומי בשנה האחרונה.

ליברמן נשאל בראיון על מי ימליץ לאחר הבחירות לנשיא המדינה כמועמדו לראשות הממשלה, והשיב בהתפתלות כי יתמוך "בראש המפלגה שיביא הכי הרבה מנדטים ואינו נתניהו", בהינתן הסקר שפורסם באותו בוקר ולפיו לפיד מחליף קידומת לעשרים מנדטים ומעלה, כאשר סער ובנט משתרכים הרחק מאחור, אין כל ספק למי התכוון האיווט, ובכל זאת, הוא עיקם את פיו באריכות ובלבד שלא להוציא את שם "יאיר לפיד" מפיו, משל דבקה בו טומאה.

מפני שאיננו חושדים בליברמן כבר אוריין, מסתבר שסיבות אחרות מנעו ממנו להכריז במפורש על לפיד כמועמדו לראשות הממשלה, אולי אותן סיבות שהובילו את האחרון בכבודו ובעצמו להצהיר ביום שני כי "לא בטוח שאהיה ראש הממשלה גם אם נהיה הסיעה הגדולה בה". כדי לא להשאיר מקום לספק, הוסיף הלפיד והבהיר כי "בשביל המטרה של סיום שלטון נתניהו, אני מוכן לוותר על הרבה מאוד דברים, כולל השאיפות האישיות שלי".

לפיד נמצא במלכוד הקשה ביותר מאז החל את דרכו הפוליטית. מצד אחד, הסקרים מאירים לו פנים, לראשונה הוא ניצב בפסגת האופוזיציה לבדו, בלי לחלוק את ראשות המפלגה עם שותפים רצויים ושאינם (שלח, בוגי או גנץ) ובלי להתאמץ יתר על המידה. די בקמפיין קליל שיעשה כדי לגרוף עוד שישה-שבעה מנדטים על חשבון שאר שותפיו לגוש.

מצד שני, אם יש איזה שהוא סיכוי שהוא יארוז בעתיד את חפציו ויעבור למעון רה"מ ברחוב בלפור, הוא מותנה בכך שיגלה ענווה מקסימלית, יותיר מנדטים בנדיבות לעבודה, למרצ ולכחול לבן – בתקווה שיצליחו לצוף מעל פני אחוז החסימה, ולבסוף, יצליח לפתות את סער ובנט לחבור אליו, בתקווה שישאירו לו איזו עצם ללקק, משל היה כלב רפורמי החוגג 'בארק מצווה'.

לצערו, גם במקרה כזה הוא יתקשה להרכיב קואליציית 'אנטי ביבי' יעילה. הסיכוי להושיב לאורך זמן את בנט וסער לצד העבודה והמשותפת – קלוש עד בלתי קיים. הצעת החוק הראשונה להחלת ריבונות ביהודה ושומרון או לשינוי מעמדו של היועמ"ש יקרעו את השותפות לגזרים. הסיכוי היחיד לשמר יציבות לאורך זמן, תלוי בחבירה לסער ובנט לצד המפלגות החרדיות, ואלו האחרונות, מלבד חתימות הנאמנות לנתניהו, יעדיפו ללכת למערכת בחירות חמישית על פני מיצובה של 'יש עתיד' כסיעת השלטון ביום שאחרי נתניהו. לפיכך, נראה כי לפיד אינו צריך 'לוותר' על הכתרתו לראשות הממשלה, משום שזו בלאו הכי לא עומדת על הפרק, למעט בדמיונו ובתשדירי הבחירות של הליכוד, כפי שאבחן השבוע ברגע של הארה יו"ר ימינה, ח"כ נפתלי בנט.

 

השארת תגובה