יהדות התורה תפעל אצל המתנחלים

אל תהיו מופתעים אם ברגע האמת, בשבוע-שבועיים האחרונים, כש'כל קול קובע', תמצאו את ח"כי יהדות התורה חורשים את גבעות השומרון, מבקרים בהרי יהודה ונפגשים עם רבנים חובשי כיפה סרוגה

כינוס ניצחון יהדות התורה צילום משה גולדשטיין (11)
כינוס ניצחון יהדות התורה צילום משה גולדשטיין (11)

ערבא צריך

פחות מחודש נותר עד לבחירות, וכבר כעת מסתמן כי אם יצליח נתניהו לשמור על ראשות הממשלה ולהרכיב אותה מחדש, יהיה זה באופן הכי פחות צפוי – אם חייתם במדינת ישראל בשנים האחרונות – דרך קלפיות ואצבעות המגזר הערבי.

בראש ובראשונה נשען נתניהו על הנחת יסוד ולפיה אחוז ההצבעה אצל הערבים יצנח משמעותית. אם ברצונכם להבין על מה הוא מתבסס, הבה נבחן בקצרה את נתוני ההצבעה המגזריים בסיבוב הראשון (עת התמודדו חד"ש-תע"ל בנפרד מרע"מ-בל"ד) לעומת הסיבוב השלישי (אז רצה המשותפת במאוחד). בסיבוב הראשון קיבלו שתי המתמודדות הערביות 335 אלף קול, בשלישי קיבלה המשותפת 581 אלף קול. שום גידול טבעי לא מתקרב להסביר פער שכזה, שגרם גם לגידול כולל באחוז ההצבעה הארצי מ68.5% ל71.5%, כשכל אחוז כזה מבטא 64 אלף מצביעים נוספים שמימשו את זכותם הדמוקרטית. בסיכום, כאשר היה פיצול פנימי – קרוב ל-200 אלף מצביעים במגזר הערבי לא טרחו להגיע ולהצביע.

כשבוחנים את החלוקה לפי יישובים, הנתונים מתחדדים. קחו לדוגמה את שבט אבו ג'ווייעד (שבט בדואי סמוך לבאר שבע) – פחות מ15% הצבעה בסיבוב הראשון (מהם פחות מ-70% לרשימות הערביות), לעומת כ-30% בסיבוב השלישי (מהם 94% למשותפת). בריכוזים גדולים יותר, הגידול היה לעיתים מתון יותר – אך עדיין ניכר. בדייר אל-אסד הצביעו 73.4% בסיבוב הראשון (קצת פחות מ80% מתוכם לרשימות הערביות) שצמחו ל84% בסיבוב השלישי (94% למשותפת). בג'סר א-זרקא הצביעו 22% בסיבוב הראשון (65% לסיעות הערביות) וקרוב ל-56% בסיבוב השלישי (97% למשותפת). בתמצית, אם אכן יפחת אחוז ההצבעה בחזרה באופן זהה – הווי אומר כחמישה מנדטים שיחסרו לגוש 'רק לא ביבי'. באופן סטטיסטי, שניים וחצי מהם יחולקו לגוש הימין מן ההפקר.

אבל גם בקרב אלה שיגיעו לקלפי, קיימות שתי שאלות משמעותיות: תחילה, האם קולם יישרף באמצעות מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, ושנית, האם הם עשויים להצביע לליכוד – בעקבות הקמפיין האגרסיבי שמוביל נתניהו במגזר, תוך שהוא ממנף סיורים, פגישות עם ראשי ערים, תקציבי עתק שהעביר בעשור האחרון לרשויות הערביות, נקודות שיטור שהקים, וכמובן, את ארבעת הסכמי השלום שחתם בשנה האחרונה.

בנוגע לאפשרות הזו יש מי שמפקפק. בליכוד טוענים כי הם מסוגלים להביא לפחות שלושה מנדטים של מצביעים ערביים, אבל בכיר המתמצא בנעשה במגזר אומר לי השבוע כי המספרים הללו מעט מופרזים, "הם יביאו מנדט ואפילו קצת יותר וזה בהחלט לא צפוי ומפתיע, אבל לא הרבה יותר", הוא טוען.

שאלת מפתח תהיה דווקא ההצבעה לרע"מ של עבאס מנסור. כמעט לכל ברור שביום שאחרי, ימצא מנסור את הדרך לגבות את נתניהו, גם אם לא בהצטרפות רשמית לממשלתו – אזי באמצעות תמיכה או הימנעות מבחוץ, ואפילו כקלף מיקוח יעיל למו"מ מול בנט וסער. אצל רוה"מ מהווה מנסור win-win – אם יעבור את אחוז החסימה, יהווה לכל הפחות קלף מיקוח חשוב, ואם לא יצלח את אחוז החסימה (ולפי השמועות הוא לא יפסיד מכך במישור האישי…) ירדו לטמיון עוד כשלושה מנדטים שהשתייכו בסיבובים קודמים לגוש 'רק לא ביבי', וכידוע לקוראים ששרדו עד כה, מדובר ברווח סטטיסטי של עוד מנדט וחצי לערך לגוש הימין-חרדים.

באופן אירוני, אפילו עו"ד איתמר בן גביר שמנסה לאגף את נתניהו מימין ברמיזות על ההקשר הערבי, מודע היטב לכך שסיכוייו להיות חלק מקואליציית ימין מובהקת – תלויים לא מעט בקולות הבני-דודים. אולי כדאי לו לעת עתה להוריד מעט את הטון, כדי לא לדחוק בכוח את המצביעים הערבים לזרועותיהם של טיבי ועודה.

חב"ד מול חרד"ל

כפי שנכתב פה בעבר, בין המפלגות החרדיות ובין 'הציונות הדתית' שוררת הבנה שבשתיקה – מחד, סמוטריץ' ובן גביר לא ינהלו קמפיין רשמי במגזר החרדי, ומאידך, יהדות התורה וש"ס (בדגש על פינדרוס ופרוש בראשונה, ומלכיאלי בשנייה) יימנעו מקמפיין במגזר החרד"לי.

לרוע המזל, טיבן של 'הבנות' פוליטיות מסוג זה להתמוסס ככל שריח הבחירות עולה באפם של משיגי ההבנות. יו"ר הציונות הדתית קורץ בשתי עיניו פעמיים ביום לפחות למגזר החרדי, באמצעות תדרוכים, נאומים וגם על ידי פרסומים עקיפים של השירות לאזרח שהוא מעניק לפניות של חרדים. בסיעות החרדיות מסתפקים לעת עתה בזעם כבוש, אולי משום שגם כך הקמפיין הרשמי טרם נפתח.

אבל אל תהיו מופתעים אם ברגע האמת, בשבוע-שבועיים האחרונים, כש'כל קול קובע', תמצאו את ח"כי יהדות התורה חורשים את גבעות השומרון, מבקרים בהרי יהודה ונפגשים עם רבנים חובשי כיפה סרוגה. סמוטריץ' כבר לא נתון בסכנת אחוז חסימה, והם לא מתכוונים להיות שטיח לרגליו. הסיעות החרדיות יבכרו להכניס את האצבע השש-עשרה והשבע-עשרה על חשבון החמישית והשישית של הציונות הדתית, ואנחנו נצפה במלחמה מפוארת ומושקעת על זכות הראשונים בדאגה ל'ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל'.

מי שצופים בדאגה במצב הנוכחי הם הח"כים היושבים במקומות שעל גבול הריאלי, כולל נציג חסידות צאנז ביהדות התורה – לצד הח"כים המכהנים אליהו ברוכי, אוריאל בוסו ויוסי טייב. הם מודעים היטב לכך שחקיקת החוק הנורבגי אינה עניין מובטח ומובן מאליו, וההבדל בין קמפיין מאסיבי במגזר הדתי לאומי ובין איבוד מאסיבי של קולות חב"ד והמסתעף, עשוי להתבטא בכיסא שלהם, כפשוטו.

פורחים באוויר

נכון, ישראל תהיה ככל הנראה הראשונה לצאת ממשבר הקורונה – גם הבריאותי וגם הכלכלי, נכון גם לזקוף את הקרדיט (ולפחות את רובו) לממשלה ולעומד בראשה. עוד נכון יהיה, שלא להאשים בכל מחדל את הנהגת המדינה, שהתקשתה להתמודד עם מצב בלתי מוכר שאיש לא ידע לאן יוביל וכמה זמן יימשך.

ואחרי ההקדמה המקלה הזו, צריך להתייחס למשבר הכניסה לישראל – משבר טיפוסי המורכב מהתנהלות כושלת של פוליטיקאים מכל הכיוונים, כולל חלק מנציגי הציבור החרדי, שהיה ניתן לוותר עליו בקלות, לו רק היה בנמצא האחראי שיקבל את ההחלטות הנכונות מלכתחילה.

הנה הסיפור בתמצית (בגרסה המלאה, הוא עוד יכול לפרנס סדרת כרכים עבי כרס של מבקר המדינה): עם תחילת השלב האחרון של הסגר הנוכחי, החליטה ממשלת ישראל בצעד נבון על סגירת השמים. זה היה – פחות או יותר – הצעד הנבון היחיד בסוגיה זו. מכיוון שאין ברירה, ובעולם המודרני הגלובלי אי אפשר באמת לאטום הרמטית את הכניסה למדינה, אפילו בניו זילנד, הוקמה ועדה שתפקידה לבחון מקרים חריגים ולאפשר להם כניסה ויציאה משטחי ישראל. כמיטב המסורת, חברו לועדה נציגים שונים ובהם נציגי משרד הבריאות, נציגי רשות האוכלוסין ועוד. להקמת הועדה צורפה כמובן התחייבות חגיגית, ולפיה כל פונה יקבל תשובה בתוך 24 שעות.

בתקופה של כחודש הספיקה הועדה לעבור לא פחות מארבעה ידיים, להתגלגל משטייניץ (שתחת סמכותו הייתה הועדה במינון חלקי, לנוסעים נכנסים בלבד) להנגבי ואקוניס (כשהאחרון אחראי על הועדה, והנגבי עומד בראשות ועדת הערעורים). בהתנהלות שכונתית מביכה, למרות ההחלטה המהירה יחסית שעברה בממשלה לאפשר למקרים הומניטריים להגיע לישראל או לצאת ממנה, העסק קרס לחלוטין, ואף הגיע למצב בו במשך ימים אחדים לא השיבה הועדה כמעט לאף פונה. למי שתוהה, מדובר על סדר גודל של כעשרים אלף פניות בשבוע.

מי שעסקו ללא הרף במאות פניות שהצטברו על שולחנם בנושא זה, היו בעיקר חברי הכנסת של יהדות התורה. מטבע הדברים, הציבור החרדי הוא המרכיב העיקרי של מקרים הומניטריים חוצי יבשות (פטירות של קרובי משפחה או תמיכה בהורים מבוגרים, למשל). מצב הדברים הבלתי אפשרי הוליד לא מעט תסכול בקרב הנציגים החרדים והוביל לבסוף להחלטה שהתקבלה בממשלה בשבוע שעבר – להעביר את הסמכויות לידי משרד התחבורה. ההסבר: בניגוד למשרדים הכמעט בלתי מתפקדים שטפלו בנושא קודם לכן, כאן מדובר במשרד יעיל ומנוסה שיודע גם לעמוד בקשר עם הציבור ולהתנהל מולו. בראשות הועדה הועמד סמנכ"ל המשרד ומאותו רגע, לכל הפחות, מקבלים הפונים תשובה מסודרת, גם אם לא תמיד חיובית, ועבודתם של הח"כים החרדים מתמקדת בהכוונה והנגשה נכונה של המקרים לוועדה.

החלק שלא פורסם, כולל הצעה מקדימה שהועלתה לתת את ההובלה בידי רשות האוכלוסין וההגירה שתחת סמכותו של שר הפנים ויו"ר ש"ס אריה דרעי. על פניו, הנציגות החרדית לא יכלה לצפות לטוב מזה, בפועל, בחר דרעי לחמוק מהסמכות הרגישה של שלילת אישורים למי שאינו עומד בכללים ההומניטריים. לא זו אף זו, ביהדות התורה מתלוננים כי במקרים רבים שעברו תחת ידיהם, אף שנציגי משרד הבריאות בועדה כבר נתנו את האישור, מי שהקשיח את העמדות היו דווקא נציגי משרד הפנים. נטען גם כי לא מעט מהפונים לעזרת הח"כים – היו דווקא מקורבים לצמרת ש"ס…

לפי ש"ס, הסיפור שונה במקצת. אמנם במפלגה מאשרים כי הועדה הוצעה לשר דרעי כבר בתחילת הדרך, אך לדברי בכירים בסיעה, דרעי עמוס דיו כדי שלא לקחת על עצמו עול מיותר נוסף, בפרט כזה שלטעמו שייך דווקא לתחום של משרד הבריאות. בין השיטין, תוקפים שם בחזרה את הנציגים האשכנזים וטוענים כי דרעי מעורב לא פחות מהם בקידום אישורים בועדה, לפי הכללים, כמובן. כך או כך, ברור שדרעי – פוליטיקאי למוד ניסיון – הבין מלכתחילה באיזה תפוח אדמה לוהט מדובר, ומיהר לגלגל אותו לחצרו של השר אדלשטיין, שנפטר ממנו גם הוא לאלתר.

בינתיים, מקרים רבים ומורכבים נפלו בין הכיסאות, דוגמה קשה מיוחד שנחשפה בפני כותב השורות השבוע, עוסקת במקרה של יהודי הסובל ממחלה נדירה ונאלץ לעבור אחת לחודש טיפול ייחודי בחו"ל (פלזמפרזיס, למתעניינים), שאחריו הוא נזקק להמשך טיפול כאן, בישראל. למרות מאמץ עליון והתגייסות של הנציגות החרדית, לא אישרה הועדה את שובו לישראל, אלא לאחר דחיות חוזרות ונשנות.

מורכבות הנושא מחייבת את הנציגים החרדים גם לעסוק בו ברגישות יתירה. בחמישי בצהריים, לאחר שהממשלה אישרה את הארכת התקנות לסגירת שמי ישראל, יכול היה יו"ר ועדת חוקה, ח"כ יעקב אשר, לבלום את התקנות בועדה שבראשותו (בהתאם לכללי חוק הקורונה, בניגוד לצו רגיל, צו הקשור לנושא הקורונה יחול באופן אוטומטי – ככל שאינו מובא לדיון בפני הועדה והיא מצביעה במפורש נגדו. מאידך, הועדה אינה יכולה לשנות את תוכן הצו, למעט תקופת הזמן שהוא יחול).

מחשש מוצדק שהצפת הנושא בפני הועדה עלולה להקפיא את הצו ולאפשר לכל דכפין לנחות בישראל, לפחות למשך כמה ימים, נמנע אשר מצעד דרסטי של טרפוד ההחלטה. עם זאת, גם בקרב חבריו לסיעה, יש מי שטוען כי הוא היה צריך להעלות את הנושא לדיון ולהגביל את תוקפו לימים אחדים, כך שבינתיים תיאלץ הממשלה למצוא פתרון של ממש ולשפץ את ההגדרות הנוכחיות למתן היתרים.

לפי הדרישה החרדית, כל אזרח ישראלי – גם אם מרכז חייו על פי ההגדרה החוקית היבשה הוא חו"ל – ובלבד שעיקר חייו ומשפחתו נמצאים בישראל, יוכל להיכנס ארצה. הטענה היא כי במקרים רבים, החל מטיפולים רפואיים וכלה בשוחטים וברבנים, מדובר באנשים השוהים מספר רב של ימים בשנה בחו"ל ומשכך הם נפסלים על ידי הועדה, אף שברור שעיקר חייהם מצוי בישראל. לעת עתה, לא נראה פתרון של ממש באופק, לכל הפחות עד לפתיחתו החוזרת של נתב"ג לפעילות שוטפת.

בין טרגדיה לסטטיסטיקה

לסטלין מייחסים את האמירה המפורסמת על כך ש"מותו של יחיד הוא טרגדיה, אבל מותם של רבים היא סטטיסטיקה". נאה דורש ונאה מקיים, רצח הצורר הקומוניסטי עשרות מיליוני בני אדם, והוא ככל הנראה מתמודד ראוי על התואר של גדול הרוצחים בהיסטוריה.

נזכרתי באמת הכואבת הזו השבוע, כשצפיתי בתיעוד מכמיר לב של פעוטות המתקשים להיפרד מאימם, אסנת ע"ה בת ה-32 שנפטרה מקורונה בדמי ימיה. נדמה לי שהבנתי מה קרה לנו, כציבור, כעם, כבני אדם. שכחנו את הטרגדיה והתחלנו להתעסק בסטטיסטיקה.

שכחנו שכל אדם הוא עולם ומלואו, שכל נפטר משאיר אחריו משפחה, יתומים ואבלים. במקום זה אנחנו סופרים את המתים במאות, באלפים, מחשבים כמה עוד אמורים למות עד תום המגיפה. איבדנו את הסיפור האנושי ועברנו לסיפור הלאומי, וזה האסון האמיתי.

לכן אנשים יכולים להתלונן על מצבם הכלכלי ולדרוש לאפשר להם להפר את הסגר, לכן אנחנו עסוקים בפוליטיקה זולה של מי צודק יותר ומי פחות, לכן אנחנו עסוקים בקיטורים על הנציגים החרדים, לכן אנשים ברי-דעת שלעולם לא היו מתייעצים עם חברים אלמוניים על עניין רפואי רציני, מרשים לעצמם להפיץ פייק-ניוז מסכן חיים כשמדובר בחיסונים.

אינני יודע כמה קורבנות נוספים נצטרך ללוות למנוחות כדי שנתעורר מהעיסוק בסטטיסטיקה ונצליח להפנים את הטרגדיה. ניתן רק לקוות שפטירתה המזעזעת של אישה צעירה שהותירה אחריה ארבעה יתומים בוכים ובעל שבור לרסיסים, תיגע במספיק לבבות של סרבני חיסונים אדישים ומסכני חיים. אולי זה יגרום להם להבין את משמעות היותם בלתי מחוסנים, את העובדה שכשהם מסתובבים ובאים בחברה שסביבם, הם משולים למי שמסתובב עם נשק בידו ויורה לכל הכיוונים. חלק מהירי אולי יפספס, אבל פה ושם הוא יפגע, וגם יהרוג.

אם עדיין לא עשיתם זאת – לכו להתחסן. עכשיו!

השארת תגובה