האם עצמות רבי נחמן מברסלב יועלו לארץ ?

איתמר בן גביר
איתמר בן גביר

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דן בעתירה שהוגשה על ידי עו"ד איתמר בן גביר ואשר מטרתה היה הוראות להעלות את עצמותיו של הרבי נחמן מברסלב לישראל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

העתירה דנן כוונה לכך שבית משפט יורה למשיבים לפעול להעלאת עצמותיו של רבי נחמן מברסלב, הקבור בעיר אומן שבאוקראינה, לקבורה בארץ ישראל. כבר הצגת הדברים כך, ללא כחל ושרק, מלמדת – כמוסבר על ידי בג"צ – כי זוהי אחת מן העתירות שבמובהק אינן מצביעות על עילה משפטית למתן סעד, מבלי שיהיה בכך לגרוע כמלוא הנימה מעוצמת רגשותיו של העותר או מהחשיבות שהוא מייחס לנושא שהועלה בעתירה. 

על-פי הנטען, העותר מכהן כיושב ראש הוועד להעלאת עצמותיו של רבי נחמן מברסלב לארץ ישראל, גוף שלא נמסרו פרטים פורמאליים בעניינו. ביום 7.7.2020 פנה העותר לראש הממשלה ולמספר שרים נוספים, הם המשיבים 4-1 (להלן: המדינה) ושטח בפניהם את בקשתו לפעול להעלאת עצמותיו של רבי נחמן לקבורה בירושלים. בהמשך לכך, הוא הוסיף ושלח מספר מכתבים נוספים בעניין, ובכלל זה ליושב ראש הסוכנות היהודית, היא המשיבה 5. 

לאחר שפניות אלה לא נענו לגופן, ביום 13.8.2020 הוגשה העתירה דנן. העותר מצביע על מספר החלטות ממשלה שמכוחן הועלו בעבר עצמותיהם של נפטרים בעלי-שם לארץ, וטוען כי בכך מדינת ישראל מבטאת את אחריותה כלפי היהודים לאורך כל הדורות. עוד טוען העותר ביחס לתחומי האחריות של המשרד לשירותי דת כי הנושא של העלאת עצמות צדיקים אמור להיות בטיפולו, וכי עליו להוביל פעולות אלה. בנוגע למשרד התפוצות נטען כי עליו לפעול בנושא זה מכוח מחויבותו כלפי יהדות התפוצות. בכל הנוגע לסוכנות היהודית טוען העותר כי זו נטלה על עצמה מחויבות לדאוג ליהודי התפוצות, ומתפקדת בפועל כגוף ביצוע של מדינת ישראל בתחומי העלייה והקליטה. במישור הכללי טוען העותר, כי העלאת עצמותיו של רבי נחמן היא חובה מוסרית שחבה מדינת ישראל ליהדות ולקיומו של רצון המת. העותר סבור כי התנהלות המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצוני וכי על אף שמדובר בסוגיה שעניינה יחסי החוץ של מדינת ישראל אין מנוס מהתערבותו של בית משפט. 

ביום 13.8.2020 הורה בג"צ על הגשת תגובות המשיבים לעתירה. תגובתה של הסוכנות היהודית הוגשה ביום 13.10.2020, ואילו תגובת המדינה הוגשה, לאחר מספר ארכות שניתנו, רק ביום 10.2.2021. בעיקרו של דבר, כלל המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, כמפורט להלן. 

לטענת המדינה העתירה אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית, מאחר שהעותר לא הצביע על כל מקור שמכוחו ניתן לחייב את המדינה לפעול באופן המבוקש. המדינה מוסיפה וטוענת כי הסוגיה שמעוררת העתירה קשורה לניהול ענייני המדינה ויחסי החוץ שלה, תחום שבו מסורה לממשלה סמכות רחבה ביותר. המדינה הטעימה עוד כי אין בכך כדי למנוע מהעותר לפעול מול המשיבים בדרכים המקובלות כדי לנסות ולקדם את הסוגיה שבמוקד העתירה. כן הוסיפה המדינה, למעלה מן הצורך, כי בירור שנערך עם גורמי המדינה השונים, ובהם השר לשעבר זאב אלקין שכיהן כיושב ראש הוועדה הכלכלית ישראל-אוקראינה העלה כי לא ידוע על מגעים שהתקיימו בשנים האחרונות בין שתי הממשלות בנוגע לסוגיה שבמוקד העתירה. 

הסוכנות היהודית סבורה גם כן שדין העתירה להידחות על הסף. הסוכנות היהודית אף מוסיפה כי למעשה לא היה מקום לצירופה לעתירה, מאחר שלא מסורה לה כל סמכות או אפשרות לעסוק בהעלאת עצמותיו של רבי נחמן לישראל. לגוף הדברים טוענת הסוכנות היהודית, בעיקרו של דבר, כי העלאת עצמות רבי נחמן איננה נופלת למסגרת תפקידיה וכי ממילא הסוגיה שבמוקד העתירה נתונה באופן בלעדי לשיקול דעתה של ממשלת ישראל. 

לאחר שבגץ עיין בעתירה ובתגובות לה הוחלט כי דין העתירה להידחות על הסף, מאחר שבאופן מובהק היא אינה מגלה כל עילה להתערבות שיפוטית. כידוע, בית משפט העליון אינו מחליף את גורמי הממשלה בקבלת החלטות שבמדיניות, וביתר שאת אינו נוהג להתערב בשיקול דעתה של הממשלה בכל הנוגע לעניינים הקשורים ליחסי החוץ של המדינה. המקרה דנן מעורר סוגיה רגישה הכרוכה במגעים עם גורמים שונים ממדינות אחרות, ומרחב שיקול הדעת של הממשלה בהקשר זה הוא רחב ביותר (ראו: בג"ץ 5212/16 גונן נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 12 (7.7.2016); בג"ץ 5693/20 אברמוב נ' ממשלת ישראל, פסקה 15 וההפניות שם (18.11.2020)). בעיקרו של דבר, מקובלת עלינו עמדת המדינה לפיה העותר לא הצביע על כל חובה מכוחה עליה לפעול באופן המבוקש על-ידו בעתירה. מבלי לגרוע מכך, כפי שציינה המדינה, בפני העותר פתוחה האפשרות להמשיך ולפעול בנושא היקר ללבו במישור הציבורי, כמו גם מול המשיבים. 

למעלה מן הצורך, ציין הרכב בג"צ בהחלטה, כי אפיונו של ההליך שבפניו הינו ככזה שאינו מקים עילה משפטית למתן סעד מתחדד לנוכח העובדה שגם במישור הלא-משפטי התשובה לשאלה של העתקת קבר, ואף לארץ ישראל, אינה ברורה מאליה. זאת, אף כאשר הדיון מתמקד בעולם התוכן של המורשת היהודית שהוא רלוונטי בהקשר הנוכחי. אכן, באופן מסורתי קבורה בארץ ישראל נחשבת לזכות גדולה: "כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח" (בבלי כתובות, קי"א, א). אולם – קבורה בארץ ישראל דבר אחד היא, והעתקת קבר לארץ ישראל היא דבר שונה. יעקב הורה שלא לקברו במצרים וביקש להיקבר בארץ ישראל (בראשית מ"ז 30-29), שלא כמו יוסף שהורה על העלאת עצמותיו לארץ ישראל לאחר שייקבר תחילה במצרים (שמות י"ג 19). אכן, אחד החריגים המסורתיים לאיסור על העתקת קבר הוא העלאת עצמות המת לארץ ישראל (שו"ע, יורה דעה, סימן שס"ג). אולם, ההיתר אינו מלמד כשלעצמו על חיוב. מבלי לפרט, ניתן להוסיף כי לאורך השנים נדונו שאלות של העתקת קברי אבות לארץ ישראל בהקשרים שונים, ודי יהיה להזכיר בהקשר זה את הפולמוס על העלאת עצמותיו של משה מונטיפיורי לארץ. התשובות שניתנו במישור ההלכתי ובמישור הציבורי לשאלות אלה לא היו אחידות, אלא נדרשו למכלול נסיבותיהם של המתים והחיים, ובכללן רצון המת עצמו.

בהתאם לאמור לעיל, דחה בג"צ את העתירה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

השארת תגובה