"אפשר בשעתיים לסיים את הבוררות"

בתרגום חופשי: דגל התורה 'שווה' בוודאות לכל הפחות ארבעה מנדטים, ועם המידע הזה היא התישבה לשולחן המו"מ. כששני צדדים יושבים לדיון ורק לאחד מהם יש אקדח טעון

ח''כי דגל התורה אצל הגר''ח קנייבסקי
ח''כי דגל התורה אצל הגר''ח קנייבסקי
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

שנתיים ורבע בדיוק חלפו מאז כ"א מרחשוון ה'תשע"ט, מועד קיומן של הבחירות המקומיות בירושלים שסימלו את קץ תחושת הקיפוח הליטאית בחלוקת הכוחות הפנימית ביהדות התורה, ועד לכ"א שבט ה'תשפ"א, עת הושלם המהפך ו'דגל התורה' הכתיבה את ההסכם העדכני בין הצדדים כרצונה וכלשונה, כשרק שילוב של רחמים ואחריות ציבורית מונעים ממנה לרמוס לחלוטין את האחות החלושה, המפורקת לגורמים וחסרת הישע.

למעשה, בתחילת השבוע עוד נשקלה האפשרות להכריז על ריצה ליטאית עצמאית. בניגוד למקרי עבר, בהן נאמרו דברים דומים לצרכי מו"מ בלבד, הפעם הסכימה כל צמרת התנועה כי בלית ברירה, תוכיח דגל התורה את כוחה לבדה. תרמה לכך לא מעט תחושת זעם שחלחלה לרחוב הליטאי בחודשים האחרונים, על התנהלותן של אי אלו חסידויות בענייני קורונה והמסתעף.

המתמטיקה הייתה פשוטה: ל'דגל התורה' יש בנק קולות של 165 אלף מצביעים, לא כולל תוספות אפשריות של חרד"לים, מסורתיים מערי הפריפריה או חסידים שעשויים להצטרף מאחורי הפרגוד. המספרים גלויים וידועים: 47 אלף קול בירושלים, 34 אלף בבני ברק, 20 אלף במודיעין עילית, 31 אלף נוספים בבית שמש, חיפה, פתח תקווה, ביתר ואלעד, ושאר שלושים ושלושה אלף הקולות פזורים בשורה של ריכוזים חרדיים (החל מקרית יערים, רחובות וצפת וכלה בנתיבות ובתפרח). מטעמי חיסיון מידע וקוצר היריעה ומחשש עינא בישא, התבקש כותב השורות שלא לפרט במדויק את הנתונים בכל עיר ומושב.

בבחירות האחרונות, באחוז הצבעה חריג בגובהו (71.5%) עמד אחוז החסימה על 149,175 קול. כשיש לך ביד מאגר של 165 אלף קול, גם בהנחה שלא תצליח למקסם מאה אחוזי התייצבות (וקל להניח שהאמוציות המתלוות לריצה נפרדת, יסייעו להגיע למקסימום האפשרי) ואפילו אם לא תקבל שום תמיכה חיצונית נוספת (למשל, נתח נאה של מצביעים בחסידות מובילה, שנציגיהם טרחו להעביר מסרים 'מתחת לשולחן' על תמיכתם המובטחת ב'דגל', אם זו תרוץ באופן עצמאי) – עדיין תשאיר בוודאות את אחוז החסימה מאחוריך.

בתרגום חופשי: דגל התורה 'שווה' בוודאות לכל הפחות ארבעה מנדטים, ועם המידע הזה היא התישבה לשולחן המו"מ. כששני צדדים יושבים לדיון ורק לאחד מהם יש אקדח טעון, הקרב מוכרע מלכתחילה. לאגודאים לא הייתה ברירה של ממש, והם הסכימו לתכתיב הליטאי – המתחשב למדי, באופן יחסי – וכדלקמן.

דגל תממש את החילופין כפי שהוצעו בהסכם שנחתם לקראת הבחירות לכנסת ה-21, ונציגיה ימוקמו במקומות האי זוגיים ברשימה. בתמורה, כפי שנכתב באותו הסכם, תינתן זכות הקדימה בבחירת התפקידים לאגודת ישראל, למעט חריג אחד – בהנחה המתבקשת שהמפלגה המאוחדת תקבל את ועדת הכספים, יגיע התפקיד לידיה של דגל התורה, ואגודת ישראל תסתפק בתפקיד השני בחשיבותו.

מצב הדברים הנוכחי, בליווי הנחת יסוד הקובעת כי יהדות התורה לא תרד משבעה מנדטים – כמעט בכל מצב (כפי שיוסבר לקמן), מבטיח ל'דגל' את ארבעת חברי הכנסת המגיעים לה, בתוספת המשך השליטה בועדת הכספים, באם יתרחש הנס ותורכב ממשלה. כמובן, בהינתן ויתממש החוק הנורבגי, ובתקווה שגם הפעם תקבל יהדות התורה לכל הפחות שני סגני שרים, יוכל סגן השר מקלב להכניס גם הפעם לכנסת את המקום החמישי ברשימה הדגלאית, ח"כ אליהו ברוכי, ואילו ליצמן & פרוש יוכלו לוודא את שכרם של הצמד אייכלר & טסלר.

כדי להבין את שורשי הבטחון העצמי בכל הנוגע למנדט השביעי, נידרש לצלול שוב לתורת המספרים: בסיבוב הבחירות האחרון לפני כשנה, קיבלה יהדות התורה 274,437 קול. בהתחשב בגידול הטבעי, קיים צפי הגיוני למדי לעיגול נאה כלפי מעלה, עד לתוצאת שיא של 285 אלף קול.

מאידך, יש לקחת בחשבון כמה משתנים שליליים. תחילה, אחרי שנת קורונה, קיים חשש של ממש מאבדן מצביעים מתוסכלים מסיבות שונות ואכמ"ל. שנית, בפעם האחרונה נהנתה יהדות התורה מכחמישה עשר עד עשרים אלף קולות במגזר החרד"לי, שנותרו ללא אלטרנטיבה ונוכחותו של ח"כ יצחק פינדרוס ברשימה העניקה להם את הגופשנקא הימנית (מדובר במצביעים בעלי אוריינטציה תורנית, שאינם יכולים לתמוך ברשימה הכוללת את בנט ושקד, וגם לא מעוניינים להשליך את קולם למשרפת הקולות של 'עוצמה יהודית'). לסיום, קיים חשש מבוסס לבריחה של אי אלו קבוצות חסידיות, מסיבות פנים אגודאיות.

משכך, גם בתסריט הגרוע ביותר, בו תאבד יהדות התורה כשלושים וחמישה אלף קול, היא עדיין תקבל כרבע מיליון קולות ומעלה. במודד למנדט של שלושים ושבעה אלף קול – כפי שהיה בבחירות האחרונות (למכורים בלבד: כחול לבן והעבודה קיבלו יחדיו 1,487,861 קול, שהספיקו להן לארבעים מנדטים משותפים, לפי מודד של 37,196 קול, במה שהיה המודד למנדט הנמוך ביותר), היא תהיה על סף המנדט השביעי, תוך היזקקות מועטה לתרומת קולות מש"ס.

במצב דברים ריאלי לחלוטין של ירידת אחוז הצבעה (בעיקר בשל האדישות והפילוג המסתמן במגזר הערבי) פלוס שריפת קולות מאסיבית – עשוי המודד למנדט לרדת עד לאזור של כשלושים ושניים אלף קול, בתסריט חלומי כזה יהדות התורה עוד עשויה להכניס גם את המנדט השמיני. רק בתרחיש קלוש ואסוני במיוחד תרד המפלגה לשישה מנדטים, ומבלי להיכנס לרזא דרזין, נאמר כי גם במקרה כזה צפויה דגל התורה לקבל את שלה ואכמ"ל.

הדרישה: בוררות

בניגוד לאידיליה המסתמנת ביחסי חסידים-ליטאים, הקרבות האמיתיים ביממה שנותרה צפויים דווקא בגזרה הפנים חסידית, שם נערכים כל הצדדים לישורת האחרונה – חצות ליל שישי, עת סגירת הרשימות. במה שמשליך לא רק על תוצאות הבחירות הקרובות, אלא מאיים על המשך קיומה של הפדרציה החסידית של אגודת ישראל כמפלגה אחת.

מטעמי אי התערבות וכמקובל, ההסכם מול דגל התורה אינו כולל אזכור שמי של המשובצים בכל מיקום. כל אחת מהסיעות מביאה ברגע האמת את רשימת מועמדיה והריצ'רץ' ביניהן מוגש כתוצאה הסופית לועדת הבחירות המרכזית. עקב כך, הברית הפנימית שלומי אמונים-בעלזא לא אמרה נואש, והיא מנופפת בדרישתה לקיום בוררות מהירה בין הצדדים. על הפרק: חילופי מקומות בין ויז'ניץ ובעלזא, חילופין דומים בין פרוש וליצמן והקמת ועדת כספים משותפת ופריטטית.

"אפשר בשעה שעתיים לסיים את כל התהליך, נעשה בוררות זבל"א מורחבת, כל אחד מארבעת הצדדים יבחר בורר, וארבעת הבוררים יבחרו בורר חמישי, והם יקבלו את ההחלטה מי יופיע לפני מי", מסביר גורם בסיעה, "אנחנו מצפים שהשכל הישר יגבר ולא נגיע למצבים שאף אחד לא רוצה לחשוב עליהם".

בשולי הדברים, זועמים שם על הויתור של ליצמן לדגל בסוגיית ועדת הכספים. אך לפני שבוע, במפגש הראשון והטעון של ועדת השמונה המיתולוגית, הציע פרוש לעמיתו לנהל סחר מכר מול דגל בעניין זה, ולהציע לליטאים את הבכורה בועדה – בתמורה לחילופי גברי במקומות 7-8, שהיו מאפשרים להרגיע במעט את המתח בגזרת ויז'ניץ-בעלזא.

ליצמן התקומם בזעם, "אתה הרי יודע שאני לא יכול להיות שר", הטיח בפרוש, "אתה סתם נלחם בי". כעת, משנעשה הויתור בחיני חינם, תוהים שם מה בכל זאת הרוויח ליצמן מהמהלך, ואם ממילא לא היה בידו כוח לנהל מו"מ מול דגל, מדוע לא אמר זאת על השולחן מלכתחילה.

לראשונה מזה זמן רב, נראה כי הפרושים והבעלזאים מתכוונים ללכת עד הסוף. האם הדבר יתבטא בפיצוץ של הרגע האחרון גם בהגשת הרשימה כולה (ובמקרה כזה, התמודדות עצמאית של דגל התורה, אולי בתוספת חלק מרכיבי אגודת ישראל)? ושמא הנזק ייווצר רק בשלב הקלפי, באיבוד קולותיהן של חסידויות מסוימות? ימים ותוצאות יגידו.

הופרשו מרצונם

קוראי טור זה בשבועות האחרונים, ולפחות אלה מביניהם שעקבו בדריכות אחר עלילות צמד הווטרנים מש"ס, איציק כהן ומשולם נהרי, לבטח שפשפו עיניהם בתדהמה בשעות הערב המוקדמות של יום שני, עת פרסמה דוברות ש"ס את ההודעה הבאה: "הרב יצחק אהוב ונערץ על כולם", נמסר בשם השר והיו"ר הכל יכול אריה דרעי, "לא נוותר על כישרון כזה".

אם התעורר לרגע זיק של תקווה בליבכם, המשך ההודעה קטע אותו בחדות: "תנועת ש"ס מכבדת את רצונו לפרוש מהכנסת ומבחינתנו הוא ימשיך להיות ציר חשוב בחיים הציבוריים של תנועת ש"ס". בכל עשרים וארבע שנותיו בכנסת, לא זכה איציק כהן לכל כך הרבה שבחים בפומבי מהבוס, אולי מתוך הקפדה יתירה על הכלל התלמודי הקובע שרצוי לומר רק מקצת שבחו של אדם בפניו.

בשעת כתיבת השורות לא נודע עדיין בפומבי גורלו של הקולגה נהרי, קל לשער שגם בפניו הוצבו שתי ברירות שהן אחת – לסיים את דרכו הפוליטית באלגנטיות, תוך חלוקת שבחים הדדית לתנועה וממנה, או לסיים אותה בטעם רע, בחיתוך אגרסיבי מהרשימה. כך או כך, ההחלטה הסופית התקבלה על ידי 'מועצת חכמי התורה' (אלא מה) לאור המלצתה שבכתב מלפני שנתיים, על שני החברים המנוסים נגזר לפרוש מהרשימה ושום לחץ או איום לא ישנו את רוע הגזירה.

מי שעמד כפסע מהצטרפות לחבריו, היה יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ יעקב מרגי, שיעילותו בקדנציה האחרונה הוכיחה את עצמה ברגע האמת. במקום להסתפק בכותרות מחמיאות על ההסכמה שניתנה בלית ברירה לכבד את 'רצונו' לפרוש לעשות לביתו, קיבל מרגי את הדבר האמיתי – מקום 2 ברשימת ש"ס לכנסת הבאה. חזק וברוך בצמרת, כשמיד אחריו צפוי להתמקם השריד הנוסף מהגוורדיה הוותיקה, יו"ר הסיעה ח"כ יואב בן צור.

מי שיוצנח היישר לחמישייה הראשונה, כפי שנחשף כאן, הוא מנכ"ל רשת החינוך לשעבר חיים ביטון ומי שצפוי לסגור אותה הוא הח"כ היותר נאמן ודומיננטי מבין צעירי המפלגה, מיכאל מלכיאלי. שאר הח"כים ברשימה ידלגו משבצת אחת קדימה, לפי הסדר שנשמר מאז הבחירות האחרונות: משה ארבל, ינון אזולאי, משה אבוטבול, אוריאל בוסו ויוסי טייב.

צו 38

בלילה שבין ראשון לשני השבוע, הסתיים באופן רשמי המועד האחרון להארכתו של חוק הגיוס, כפי שנקבע על ידי בג"ץ בהחלטתו האחרונה בנושא. על פניו, היו רבבות עמלי התורה עשויים להפוך חלילה לעבריינים ותקציבי עולם הישיבות היו נבלמים באחת. בניגוד לפעמים עברו, סירב שר הביטחון והמצטרף החדש לגל ההסתה האנטי-חרדי, בני גנץ, להגיש לבג"ץ בקשה נוספת לדחיית מועד פקיעת החוק בשל הקדמת הבחירות.

כאן כדאי להסביר, כי על פי סעיף 38 לחוק יסוד הכנסת, כל חוק שמועד פקיעתו חל בארבעת החודשים שלאחר החלטה לפיזור הכנסת, נדחה מועד הפקיעה עד לתום שלושה חודשים מתחילת כהונתה של הכנסת הבאה. לכאורה, מדובר במוצא חוקי פשוט שאמור לאפשר עוד חמישה חודשים להשלמת התהליך.

אלא שהדברים אינם פשוטים כל כך, מאחר ומועד הפקיעה המקורי של חוק הגיוס כבר עבר חלף לו מזמן, ובשנתיים האחרונות הוא נמשך רק מתוקף החלטות בג"ץ, שהאריך אותו מפעם לפעם. משכך, עשויה פרשנות משפטית מחמירה לטעון כי סעיף 38 המדובר אינו חל על מועד פקיעה בלתי לגאלי שכזה, ואחת דינו של החוק להתבטל מיידית.

גפני ומקלב למודי הקרבות, לא אמרו נואש. השניים הבינו כי בג"ץ מעצמו – על אף נטיותיו האנטי חרדיות – לא ישוש להטיל את המדינה למערבולת הגיוס בעיצומה של מגפת הקורונה, ובאם תכתיב המדינה את עמדתה כי היא סבורה שגם במקרה כזה יש להחיל את סעיף 38, מרבית הסיכויים שבג"ץ יאמץ את הפרשנות המקלה ויימנע מביטול מיידי של החוק.

בתיאום עם מזכיר הממשלה צחי ברוורמן, הגישה המדינה הודעה בהולה לבג"ץ, בה נאמר כי מבחינתה סעיף 38 בתוקף, והמועד החדש לפקיעתו של החוק הוא ב6.7.2021, שלושה חודשים לאחר המועד הצפוי לכינוסה של הכנסת ה-24. בנוסח מפותל במעט, כותבים נציגי מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה "מוצע כי בית המשפט הנכבד יורה למדינה לעדכן בדבר מצב הדברים בסוגיה הנדונה עד ליום 6.7.2021", ובעצם מודיעים לבג"ץ כי אל לו להתערב לעת עתה.

נותר רק לייחל ששני זקני ראשי הישיבות שאיבדנו השבוע, חבר ה'מועצת' הגר"י שיינר זצ"ל וראש ישיבת בריסק הגר"ד סולובייצ'יק זצ"ל, ימליצו טוב בעדנו ובעד עולם התורה וצרכיו, ובזכותם יסתיים אחת ולתמיד עינוי הדין הבלתי נסבל של רבבות תלמידי הישיבות.

ברוך שפטרנו

יעלון וניסנקורן, שלום ולא להתראות.

 

השארת תגובה