לאבד אח ושני הורים בחודש

בתוך ימי השבעה על אביו הר"ר מנחם מנדל משי זהב ז"ל שהחלו באמצע ימי השבעה על אמו שרה זיסל ע"ה ובתוך ימי השלושים על אחיו רבי משה ז"ל, כותב יו"ר זק"א יהודה משי זהב על החודש המטלטל בחייו

יהודה משי זהב עם אביו
יהודה משי זהב עם אביו
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

במשך 32 שנות פעילות של זק"א אני חווה יום יום שכול ויגון באסונות של אחרים. כמה אסונות וטרגדיה ראיתי בחיים, ובכל פעם אתה מנסה להזדהות ולחבק את המשפחה.

אני לא מצליח להבין את הזלזול בחיי אדם, כל מי שנדבק יכול להגיע לסכנת מוות. אל תלכו רחוק! תעשו סיבוב במחלקות הקורונה ותראו שכולנו אותו הדבר, למה צריך להמשיך את ויכוחי הסרק הפוליטיים?

אני שומע ראשי ערים מתווכחים על שדרים וברדיו ובטלוויזיה ולמה בלפור ולמה חוף הים? מה אכפת לך מבלפור? אם מישהו יקפוץ מהגג תקפוץ גם? בוא תראה מה המחיר. בוא תעמוד מול האחיות שלי וספר להן שיש מושג כזה שעדיף שמישהו ימות והעיקר שלא יבטלו תורה – מאיפה התורה הזו?

זה ליקוי מאורות, יותר גרועים ממכחישי השואה, הרי מכחישי השואה מכחישים את ההיסטוריה – ופה הם מכחישים את ההווה… רק לראות את המשפחות של אותם חולים שיושבים בפרוזדור – כמה כאב, כמה זעקות, כמה דמעות. השבוע הייתי בבית החולים ונגמר להם הטישו. פשוט נגמר להם. הבאתי להם טישו.

מכחישי קורונה לא יכולים להגיד, 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' הרי מסתובבים פה אנשים שחשודים ששפכו דמים. אין בית שאין בו מת, אין בניין, אין שכונה. אתה מסתובב בשכונות החרדיות ורואה לוחות מודעות, והן מתחלפות כמו בסרט נע. כל כמה שעות מתאפס הלוח עם שמות חדשים של נפטרים.

למעלה ממאה נפטרים ביממה אחת השבוע. 100 משפחות שעולמן חרב עליהן, 100 משפחות ששום דבר כבר לא יחזור להיות אותו דבר – ואנחנו מזלזלים. הם לא רואים? כל אחד הוא ממש פצצה מתקתקת. במודעות האבל, במקום לכתוב 'זיכרונם לברכה', הייתי כותב 'ה' ייקום דמם'… רק לשמוע את הזעקות במחלקות הקורונה – מים, שירותים, אחות. זה קורע את הלב. אין מי שייגש אליהם, ואני יושב בקומה החמישית, ורואה כיצד אמבולנס אחר אמבולנס מוציאים נפטר ועוד נפטר.

לא היה דבר כזה בציבור שלנו שככה יזלזלו. אלה אנשים שמדביקים את הקהל שלהם – וכל אחד מהם הוא פצצה מתקתקת. טיל בליסטי שמזיק ופוגע במישהו.

הציבור שלנו, זה פשוט לא ייאמן. הוא הרי אמור להיות אמון יותר מכל אחד על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. על כל בעיה רפואית אנחנו יודעים לרוץ למיטב הרופאים – לפרופ' הכי גדול, לרב פירר, הופכים את העולם. אז מה קרה פה בסיפור הזה?

על אמא ז"ל שמרו במשפחה, רק שבחנוכה היה נדמה ש'קלו המים' וערכו מסיבת חנוכה בה כולם נדבקו. לא סיפרו לה על פטירת בנה עד לקראת סיום השבעה. היא הייתה אישה חיונית, פעילת חסד גדולה, עולם שלם של נתינה ללא שום בעיות בריאות – נדבקה בקורונה, נפגעה בריאות ולאט-לאט זה נגמר. במהלך השבעה על אמא ז"ל, נפרדנו על כורחנו גם מאבא ז"ל.

ריבונו של עולם, אני יודע שאתה מעמיד אותנו בניסיון, ניסיון קשה וכואב. אוי, כמה כואבבבב. אבל אני מבטיח לך שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך. כי אני יודע שכשאבא נותן מכות זה רק מאהבה. אמשיך לאהוב אותך בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי. ללכת בדרך התורה והמצוות, להגביר פעלים במעשי החסד והרחמים, כפי שחינכו אותי הורי היקרים ז"ל. הנאהבים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו.

מי אשם? האגדה מספרת על שריפה שפרצה בעיר חלם, ובית מדרש עלה בלהבות. כאשר חשבו התלמידים לברוח, נעמד ראש הישיבה בפתח, וקרא לתלמידים להישאר וללמוד, שהרי "תורה מגנא ומצלא" (התורה מגנה ומצילה מפני הפורענות). וכשסיים את דבריו הנוקבים, יצא החוצה, ולמד לבדו בביתו.

כשהגיעו הכבאים וכוחות ההצלה לפנות את הלומדים, על מנת להציל את חייהם, התנגדו התלמידים. הם התעקשו להמשיך ללמוד בבית המדרש כשהם מתנגדים באלימות למחלצים כשהם מטיחים בהם קריאות גנאי והאשמות. בתוך שעה נשרף הבניין כליל, ועשרות בחורים נהרגו תוך כדי מסירת נפשם על התורה.

למחרת עלתה השאלה בעיר חלם מי אשם במוות הנורא. אלו אמרו: התלמידים אשמים, שאילו למדו יותר תורה היו ניצלים. ואלו אמרו: הכבאים אשמים, בכך שהעזו להפריע ללימוד.

דנו חכמי חלם בדבר במשך שבעה ימים ושבעה לילות, ולבסוף נמנו וגמרו: האשם הוא אותו שכן שנבהל מהשריפה והזמין את מכבי האש. אילולי הוא הכול הלימוד היה ממשיך. וקבעו החלמאים שמעתה ואילך כשתפרוץ שריפה בבית המדרש, יש לסגור מיד את החלונות.

השארת תגובה