בדרך לעצמאות: רוץ בצלאל רוץ

בפני סמוטריץ' עמדו שתי אופציות בסיסיות: האחת בנט ושות', כשהוא נאבק על מקומו בשולי הצמרת. השנייה, מסגרת עצמאית בראשותו, הכרזה על ריצה נפרדת ומכאן – כל האפשרויות פתוחות

סמוטריץ
סמוטריץ
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

מאז הניח הכלכלן הסקוטי אדם סמית את יסודות הכלכלה המודרנית, לפני 245 שנה, יודע כל תלמיד שנה ראשונה לכלכלה את מה שמבין באינטואיציה בריאה כל 'סויחר' מתחיל – תחרות בין שני עסקים עושה טוב לארנק של הלקוח. המוכרים מתקוטטים ביניהם, נאלצים להוזיל את מחיר הסחורה והלקוח ברצותו יקנה מזה, ברצותו מרעהו, ואם יואיל בטובו – יעשה חסד עם שניהם, בחצי מחיר.

במה דברים אמורים? אגודת ישראל ניצבת בשבועות האחרונים על סף פיצוץ. ציר ליצמן-טסלר מול ציר פרוש-אייכלר, כשהעימות כבר יצא מזמן משליטה. שני הצדדים מגובים היטב בקודש פנימה, והסיכוי לפשרה או כניעה קלוש למדי. הרקע לעימות כבר תואר כאן בהרחבה ואכמ"ל. באופן תמוה, בוחרים אנשי 'דגל' לצפות מן הצד, משל היו יהודים מן המניין שנקלעו במקרה למהומה לא להם.

בשנתיים האחרונות, מאז הניצחון הבלתי נשכח בבחירות המקומיות בירושלים, דואגים גורמים משורות 'דגל התורה' להזכיר בדרכים שונות שוב ושוב את הויתור המופלג שנקטו בחתימה על הסכם ה50-50, כשנמנעו מלהשפיל את האגודאים ולהפוך את הקערה לגמרי, ולדרוש 60-40 בהובלה ליטאית. ויתור למען השלום זה טוב ויפה כשהשלום אכן שורר, אולם במצב הדברים הנוכחי, כשקיים חשש מוחשי לעימות כלל-חסידי שיוביל להצבעת מחאה עבור מפלגתו הקורמת עור וגידים של ח"כ בצלאל סמוטריץ', לא ניתן עוד לחשות.

ב'דגל' אמורים בסך הכל ליהנות מהסיטואציה – בה הם נמצאים בעמדת הלקוח ושני פלגי אגודה ימכרו להם ברצון את הסחורה. סויחר ממולח כיו"ר ועדת הכספים ח"כ גפני (לא מעט מפקידי האוצר מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שהגן הדומיננטי בדנ"א של מוישה מוצאו בפולין) אמור היה לעוט על הסחורה, לנהל מו"מ נפרד עם ליצמן ועם פרוש. לתת לכל אחד את חצי תאוותו בידו – בדגש על החצי שמחליש את יריבו, ולדרדר את אגודת ישראל כולה למקומות 2,4,7,8 ברשימה המשותפת, שלא לדבר על הבטחת בכורה מוחלטת לדגלאים בחלוקת התפקידים.

הבונוס במקרה כזה הוא הבטחת מצב בו לכל הפחות ארבעה נציגים דגלאיים יזכו לקדנציה מלאה, בלי רוטציה ובלי מוטציה. מנגד, כדי להכניס את טסלר ואייכלר, יידרשו האגודאים לספק את הסחורה ולהזיע בשטח עבור המנדט השביעי והשמיני. שלא לדבר על הפוטנציאל הנורבגי לשלב גם את המקום החמישי (ואולי אפילו השישי) של 'דגל' בעבודה פרלמנטרית שוטפת.

לעת עתה, נמנעים ב'דגל' להתערב גם בשל העיקרון, גם בשל החשש שבסופו של דבר האגודאים יתאחדו נגד האויב המשותף, ויש אומרים – ואנחנו כמובן נמנעים מלקבל אבק לשון הרע שכזה – שיש בצמרת הסיעה הליטאית מי שמעדיף ערוץ יעיל ויציב מול השר ליצמן, כשזה האחרון נשען בבטחה על הגב הליטאי במאבקו מול שלומי אמונים. אם אכן כך, יתקשו הדגלאים להסביר ב'יום שאחרי' מדוע לא הציבו את האינטרסים של ציבור שולחיהם תחילה.

יתומים היינו

ומסויחר למויסר: כידוע, 'נהנו' יהודי אירופה שקודם השואה מתופעה שכמעט ולא פסחה על אף עיירה. מלבד הרב, החזן והשוחט, נאלצה כל קהילה לממן גם 'מויסר' מקומי ולתת לו דמי 'לא יחרץ'. מפעם לפעם, כדי להמחיש את אי שביעות רצונו, היה המויסר משחרר את חרצובות לשונו והקהילה הזדעקה תיכף ומיד לרצות את פיו וכיסיו.

ויהי היום, הגיע המויסר באחת העיירות הזניחות לז' טובי העיר ודרישה בפיו, הכסף שהוא מקבל בקושי מספיק לו לקנות 'שלישי' וגם לנסוע מפעם לפעם לנופש, כיאות ליהודי שעובד קשה כל כך. משכך, הוא דורש להכפיל את הסכום, ולא, יכביד עליהם את עולו. בלית ברירה, נכנסו הפרנסים לרב ושטחו בדמע את כאבם, הן גם כך קופת הקהילה ריקה, כרחובות ירושלים בימי קורונה, ומה עוד נותר להם לעשות מול סחטנותו של מנוול זה. קרא הרב למויסר והודיע לו בזה הלשון: "אם מתרצה אתה במה שקיבלת מקדמת דנא, ניחא, ואם לא, נמצא לנו כבר מויסר אחר בחצי מחיר…"

והנמשל: בניגוד לימין הישראלי חסר האחריות, בשמאל הקפידו עד כה שלא להריץ רשימות חסרות תוחלת שיורידו לטמיון רבבות פתקי הצבעה (מה שלא בהכרח עזר להם עד כה). יאיר גולן מעוניין להתמודד? מרץ תשלב אותו ברשימה. קיים חשש שהעבודה או מרץ לא יעברו חסימה? הן מתאחדות. גנץ מאיים על לפיד? השניים רצים במשותף. סתיו שפיר שוקלת להתמודד? חלומה נגנז עד מהרה ועל זו הדרך.

לצערם של לפיד ושות', ריבוי מערכות הבחירות הרציפות הוביל שורה ארוכה של פנסיונרים בדימוס, חולמים בהקיץ ושאר משיחים בעיני עצמם לעלות על הדרך הקלה לאקזיט. מדני יתום ועד רון חולדאי, מעופר שלח ועד ירון זליכה, כל אחד רוצה ביס, אפילו בוגי-צוללות-יעלון בטוח בשוויו האלקטורלי. הגיעו הדברים לידי כך שלא פחות מעשר רשימות שונות מתמודדות על קולותיהם של כארבעים וחמישה מנדטים ביום כתום. לא מן הנמנע כי מחציתן יישארו הרחק מתחת לאחוז החסימה והימין יבטיח בעזרתן רוב מוחץ שיהדהד למשך קדנציה שלמה.

התקשורת, שהתגייסה למנוע את הקטסטרופה במחנה המועדף עליה, כבר מקדמת בעוז ספקולציות על איחודים, חיבורים ורוטציות לסוגיהן: גנץ ולפיד, לפיד וחולדאי, חולדאי ושלח, שלח והעבודה, העבודה וזליכה וחוזר חלילה. כמעט אין תסריט שלא נבחן בסקרי עומק, במבדקי דעת קהל ובשאר כלים מכלים שונים. הבעיה המרכזית: עודפים מצטברים של אגו, רשימות ארוכות של מועמדים שכבר תפרו חליפות בכל סיעה ולא יידחקו בנקל לאחור ודם רע שהצטבר בין רבים מהמועמדים.

במפתיע, הראשון להפנים את הסיטואציה היה דווקא בני גנץ. מתברר ששנתיים בפוליטיקה בכל זאת עשו את שלהן, ומי שדרש מלפיד לוותר על הרוטציה בזמנו כדי לא לפגוע בסיכוייו להדיח את נתניהו, יצא ביום שני בערב בהצהרה משפילה על מוכנותו לוותר על ההובלה ובלבד שיהיה מי שיבחר לאמץ אותו (וכמובן, לסייע לו להדיח את נתניהו…). גנץ גם מביא נדוניה לא מבוטלת של תקציב בחירות נאה, ולא מן הנמנע כי לפיד יחליף רמטכ"ל במשנהו וישבץ את בני במקום בוגי, כמספר 2 לקישוט.

כדאי גם לזכור ששילובו של גנץ ברשימה עשוי לפתות את לפיד ויריביו מסיבה נוספת: באם גם אחרי בחירות מועד ד' ניקלע למבוי סתום ומדינת ישראל תיגרר לסיבוב בחירות חמישי, יגיע בינתיים נובמבר ואז, על פי חוק, יוחלפו ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי – ובלבד שזה האחרון יהיה עדיין בכנסת.

למרות זאת, ועל אף שנותרו עוד כשלושה שבועות עד סגירת הרשימות, תרשו לי להמר שנראה לפחות שבע רשימות שונות בגוש מרכז שמאל. הרביעייה הפותחת של לפיד, ליברמן, חולדאי ומרץ תרוץ ככל הנראה בנפרד בכל תסריט נתון. אליהם צפויים להצטרף שלוש או יותר מתוך רשימותיהם של ירון זליכה, בוגי יעלון, בני גנץ, דני יתום, מפגיני בלפור ושרידי העבודה שאחרי הפריימריז.

אם נצרף לכל זה את הפיצול המסתמן בשורות המשותפת, יחד עם ירידת כוחה בסקרים והזרזיף הבלתי צפוי במגזר הערבי לעבר הליכוד, ואם נניח ששבריר ממצביעי המרכז יכירו תודה לראש הממשלה על פועלו בסוגיית החיסונים וינדדו ימינה (לגוש, לא למפלגה), אולי עוד נראה כן את חזון אחרית הימים בדמותה של ממשלת ימין-חרדים.

רוץ בצלאל, רוץ

אחרי קרוב לחודש של משחקי כבוד הדדיים, עקיצות מרומזות ושאינן, מכתבים נוטפי רגש וקטטה בריאה וממושכת על מיקומים ברשימה, הודיע יו"ר הציונות הדתית (תתרגלו) ח"כ בצלאל סמוטריץ' על ביצוע התנתקות חד צדדית מהשותף שנכפה עליו למחצה בסבב הקודם, יו"ר ימינה ח"כ נפתלי בנט.

קצת רקע, למי שאיבד את ידיו ורגליו בשלל רשימות הציונות הדתית: הספקטרום הסרוג מתחיל באגף החרד"לי, בואכה בן גביר, עבור דרך המיינסטרים הדתי לאומי – מגבעות יש"ע ועד גבעת שמואל – המזוהה עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי, וכלה בקהל המתקדם יותר, בואכה רעננה, המחובר יותר למפלגות דוגמת ימינה. נקדים עוד ונציין, כי על הנייר, הציבור הדתי בארץ מונה קרוב לעשרים אחוז מהאוכלוסייה, ובתרגום לשפת המנדטים – עשרים וארבעה מנדטים תמימים בפוטנציאל, אך בקושי רבע מזה במציאות.

העניין פשוט: מזה כמה עשורים שהמצביע הממוצע, בישראל וגם בעולם, חדל מלהצביע עבור רשימה מסורתית והוא בוחר במנהיג, במעין הצבעת אמון אישית. טראמפ, ג'ונסון, מרקל, נתניהו ואפילו גנץ, איווט או דרעי. גורלה של המפלגה נקבע על פי הכריזמה ויכולות ההנהגה של העומד בראשה.

במצב דברים בו אין מנהיג טבעי לציבור הדת"לי, עומדות בפני המצביע חובש הכיפה הסרוגה בבואו מאחורי הפרגוד שתי חלופות סבירות: אם תורת ישראל עדיפה בעיניו, הוא ימצא את מקומו בנקל באחת משתי הרשימות החרדיות, אם ארץ ישראל חשובה לו יותר, הליכוד הוא ביתו הטבעי (הגם ששניים מנציגי המגזר הבולטים ברשימת הליכוד, אלקין וחוטובלי, כבר אינם).

כשהצטרף למערכת הפוליטית, ב2013, הצליח בנט לסחוף אחריו את הציבור הדתי לאומי, משום שהצטייר כמנהיג הנכסף, אחרי סדרת כישלונות של דמויות שלא הצליחו להמריא. כמחצית מהסרוגים הביעו בו אמון והעניקו לו סך מכובד של שנים עשר מנדטים. בשנים שחלפו מאז, הוא התקשה לספק את הסחורה, בחר להתמקד במסלול הכלל ישראלי שהיה אמור להוביל אותו לבית בבלפור והזניח את ה'בייס' הטבעי, וה'בייס' לא סלח לו. את המחיר הוא שילם בריבית דריבית בסיבוב הבחירות הראשון ב2019, כשניסה לרוץ באופן עצמאי ובנפרד מהנציגות המסורתית והאפורה ונותר מתחת אחוז החסימה.

בבחירות האחרונות, כזכור, בעקבות סדרת תקלות ובחישות מלמעלה, נוצרה מין מפלגת שעטנז שהחזיקה את רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' יחד עם נפתלי בנט ואיילת שקד. הציבור לא אהב את התוצאה והמפלגה הכושלת קיבלה שישה מנדטים, שהפכו במהרה לחמישה. בנט, אולי מתוך ייאוש ממצביעיו הטבעיים, ממקד בחודשים האחרונים את מאמציו בדיג מצביעי 'רק לא ביבי' שנפלטו מכחול לבן. לביש מזלו, גם בזירה הזו הגיע גדעון סער ועקף אותו בסיבוב.

בפני סמוטריץ' עמדו שתי אופציות בסיסיות: האחת, להישאר ברשימה אחת עם בנט ושות', כשהוא נאבק על מקומו בשולי הצמרת, על הדרך מאבד את המעמד שבנה לעצמו בשנתיים האחרונות כקול הטרי והרענן של חובשי הכיפות הסרוגות – בדגש על הדור הצעיר ועל האגף השמרני, ומסתפק במקרה הטוב בתפקיד סגן שר. האפשרות השנייה, הקמת מסגרת עצמאית בראשותו, הכרזה על ריצה נפרדת ומכאן – כל האפשרויות פתוחות. סמוטריץ' היסס קמעה, וכשראה שבנט משחק אתו חתול ועכבר, חתך ביוזמתו והכריז על עצמאותו.

אם המרוץ יצבור תאוצה ומעמדו כמנהיג החדש של הציונות הדתית יתפוס, יוכל סמוטריץ' להשאיר מאחור את כל המצפים לטרמפ על גבו – בין אם מדובר בשרידי הבית היהודי, באנשי עוצמה יהודית או בפורשים עתידיים מימינה. אם הסקרים חלילה יבשרו רע, הוא יוכל תמיד לגבש סביבו גוש של טלאים, ואולי אפילו להתמקם בדקה התשעים בצמרת רשימת הליכוד, על בסיס השריונים השמורים לראש הממשלה.

אפרופו נתניהו, אף שבסביבתו של סמוטריץ' מכחישים כל קשר שלו למהלך, אין ספק שהוא המרוויח הגדול מההחלטה. במקום לקבל אחרי הבחירות את המנדטים הסרוגים ואולי גם את גורלו הפוליטי בידיו של בנט, הוא צפוי לקבל נתח ניכר מהם בידיים אוהדות בהרבה. בנוסף, לא מן הנמנע כי המאמץ הבא באדיבות בלפור, יושקע בתקיעת טריז בין הצמד בנט-שקד, באמצעות הבטחה לשיריון בליכוד עבור שרת המשפטים לשעבר, למשל. במקרה כזה, בנט יכול רק לקנא בגנץ ובשלל המפלגות שהוא עשוי לחבור אליהן.

שני מיליון

השבוע התפרסמו נתונים חיוביים על כלכלת ישראל, מתברר כי למרות הקורונה, היה הגירעון נמוך מהצפוי וגם הירידה בתמ"ג נסבלת באופן יחסי. מתברר כי המשק הישראלי חזק מהצפוי, באדיבות ההיי-טק המשגשג וחוסר התלות בתיירות, שגם בימים כתיקונם עושה יותר רעש ממצלצלין.

אבל ההשוואה החשובה יותר עוסקת בחיי אדם. קחו לדוגמה את ניו יורק רבתי, בה מתגוררים 8.4 מיליון איש, מעט פחות מ8.9 מיליון ישראלים. בעוד בישראל נפטרו עד כה פחות מ4,000 בני אדם מקורונה, ניו יורק כבר קברה 26 אלף מתושביה (!) מנגד, כשישראל מסיימת לחסן כבר את האזרח השני מיליון, קרוב לרבע מהאוכלוסייה, בניו יורק עוד לא הגיעו לעשירית המספר הזה.

וכשמדברים על החיסונים – אין ספק שמדובר בהישג נדיר בכל קנה מידה של רוה"מ. מדינה שאינה חריגה בהיקף האוכלוסייה, בעושרה, בגודלה או אפילו בהיותה זו שבתחומיה פותח החיסון, היא המדינה הראשונה בעולם לחסן את אזרחיה ולהתוות את מסלול היציאה מהקורונה. בזמן שהישראלים, אי"ה, יוכלו לחגוג את ליל הסדר כהלכתו במסגרת המשפחה המורחבת, האנגלים, למשל, יסיימו סגר קשוח של חודשיים ברצף, בלי אופק של תקווה.