אולטימטום: מאבקי הכח ב'אגודת ישראל'

השבוע, הגיע הפיצוץ לשיאים חדשים. פרוש הציב אולטימטום בלתי רשמי ובו שלוש דרישות לביצוע מידי: הקמת ועדת כספים משותפת, הקצאת מקומות לחסידויות נוספות ופתרון בסוגיית בעלזא-ויז'ניץ

יהדות התורה חותמת על ההסכם הקואליציוני עם ראש הממשלה
יהדות התורה חותמת על ההסכם הקואליציוני עם ראש הממשלה
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

בשעות הערב של יום שני, התפרסמה הידיעה הפוליטית המרכזית של השבוע, ולא, אין המדובר בהשקת מפלגת השמאל-מרכז היומית החדשה – פרי יוזמתו של ראש המוסד לשעבר דני יתום, אלא בהסכם העודפים הנחשק שנחתם בין ימינה ובין תקווה חדשה, והותיר את הליכוד ללא בת זוג אפקטיבית לחתימת הסכם דומה.

נקדים ונדגיש כי ההשפעה על הליכוד מזערית באופן יחסי (לשם השוואה, המפלגה שהשיגה את מספר המנדטים הגבוה ביותר במאה הנוכחית היא הליכוד בראשות שרון ב-2003, כאשר גרפה שלושים ושישה מנדטים ללא הסכם עודפים, וזכתה בשניים נוספים כתוצאה מכללי חוק באדר-עופר), עוד חשוב לציין, כי מבחינה טקטית, אם המטרה היחידה שהייתה לנגד עיניו היא הגדלת מספר המנדטים של 'ימינה' – היה בנט אמור לחתום דווקא עם הליכוד. שכן נפלאות חוק באדר-עופר מחייבות מפלגה בסדר גודל בינוני לבחור באופציה של חתימה על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה ממנה משמעותית, על פני חתימה עם מפלגה בפרופורציות זהות, פחות או יותר.

(למיטיבי לכת נוסיף, כי אין מדובר בכלל גורף בהכרח, והוא תלוי ביחסיות של שתי המפלגות המדוברות. דרך משל, למפלגה עם פוטנציאל של ארבעה מנדטים אין טעם מיוחד בחתימת הסכם עם מפלגה של ארבעים, אבל כאשר היחס מצטמצם, ומנגד, מספר המנדטים הגלובלי של הגוש הפוטנציאלי נושק לארבעים עד ארבעים וחמישה, אזי החיבור המועדף הוא למפלגה הגדולה).

אבל בנט עודנו רואה לנגד עיניו בסקרים תריסר פלוס מנדטים, כשמחציתם לפחות מגיעים מקרב בוחרי מרכז-שמאל, פליטי כחול לבן ואחרים. בוחרים כאלו עשויים להימנע מלהצביע עבורו אם תודגש שותפותו העתידית עם נתניהו, כפי שצפויים לעשות ללא ספק יריביו למשתה הקולות. לפיכך, חתימת הסכם עודפים עם סער, מהווה מעין הוכחה נוספת עבורם לכך שיו"ר ימינה החליט ללכת בכל מחיר על הדחתו של מנהיג הימין הישראלי.

דווקא סער, שלכאורה עשוי להרוויח מנדט מהסכם העודפים המדובר, מסכן את העדיפות הנוכחית שלו במרוץ אחר אותם קולות נודדים. בקרב הישיר בינו ובין בנט, היה הוא זה שאמור לזכות במצביעים שלא ישתכנעו די והותר בכוונותיו של הסרוג מרעננה. חתימתו על ההסכם מהווה גם 'חותמת כשרות' לבנט בקרב אותם מצביעים.

ואם בעודפים עסקינן, לולי הלויאליות הכלל-חרדית הנהוגה במחוזותינו, היה רצוי לגוש ליכוד-חרדים לייצר הסכם עודפים בין ש"ס והליכוד דווקא ולא בין שתי המפלגות החרדיות. בחירה כזו עשויה להוסיף מנדט אחד לקבוצה כולה על חשבון שאר הגושים היריבים, ומניסיון העבר, כל מנדט יקר.

מפלגה לכל

קוראינו יודעי הספר לבטח מכירים את המעשה המובא במדרש, אודות אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי שהתלווה אליו ותהה לפשר מעשיו. כזכור, הסביר לו אליהו כי בעיר שאת תושביה חפץ לברך, העניק להם ראש אחד בלבד ובכך מנע מהם מחלוקות, ואילו את תושבי העיר שחפץ ברעתם, 'בירך' שיהיו כולם ראשים, שכן אז מובטחת להם מחלוקת פורה ואינסופית.

חלקו הפחות ידוע של הסיפור, הוא התאמתו המופלאה לימין ולשמאל בישראל. בעוד גוש ימין חרדים מאוחד למדי (לראשונה מזה שנים ארוכות), השמאל-מרכז מפוצל לחצאי ורבעי מפלגות ורשימות. עד כה נמנו בגוש: מרץ, יש עתיד, ישראל ביתנו, הישראלים (חולדאי ושות'), תקווה חדשה (סער), ימינה, כחול לבן, תנופה (עופר שלח), רשימתו של ירון זליכה, מפלגתו של דני יתום, העבודה, פיצול מסתמן ברשימה המשותפת, ריצה עצמאית אפשרית של תל"ם, 'הדמוקרטית' שיסדו כמה ממפגיני בלפור ועוד היד נטויה.

נדמה כי אם הנך איש שמאל-מרכז בגילאי ההזדקנות, עם רזומה ציבורי בינוני, אקדמי או צבאי, ושלושה שכנים וכלב שיצביעו עבורך, אך מתבקש שתתמודד ותושיע את ישראל מהשטן השוכן בלשכת רוה"מ. באווירה שכזו, עוד נזכה לראות בקרוב ממש קאמבק מופלא של דמויות נשכחות כאהוד ברק, ציפי לבני וסתיו שפיר.

נכון, מן הסתם יירשמו גם מעט איחודים בין המתמודדים, הלא סוף סוף נדרש מספר פתקים הגיוני בקלפי, בפרט בקלפיות הניידות לימי קורונה, וגם לצירופי האותיות יש סוף. עם זאת, בהתחשב בכמויות האגו המצטברות של האישים המדוברים ובדם הרע שזורם ביניהם – נדמה כי לאחר שנים רבות של מסורת לשריפת קולות מימין, הפעם נצפה בתופעה המופלאה של התאבדות פוליטית קולקטיבית דווקא משמאל. לבן גביר יש במי לקנא.

תם עידן הגנרלים

אפרופו מפלגות אווירה: מזה 30 שנה יסדו הרמטכ"לים בדימוס 'מנהג ישראל' – לפשוט את מדיהם ותיכף להתחיל לתכנן קריירה אזרחית במישור הפוליטי, יש שאף החמירו ופזלו לכנסת בעודם יושבים במטכ"ל. אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק, שאול מופז, בוגי יעלון, גבי אשכנזי ובני גנץ (ויהיו שיוסיפו את הרמטכ"ל לרגע, יואב גלנט) משתייכים כולם לאותה רשימה נכבדה. סביר להניח שאילו דן חלוץ היה מסיים את כהונתו הצבאית באקורד חיובי, אף הוא היה נמנה עמהם.

למרבה הצער, גילה עם ישראל חובב המדים בדרך הקשה את מה שהאמריקנים והבריטים יודעים כבר זמן מה (מבין 45 הנשיאים האמריקנים רק אחד כיהן קודם לכן כגנרל במקצועו, דוויט איזנהאואר, ואילו בבריטניה אף גנרל לא הגיע לפסגה), התנהלות צבאית ופיקוד המבוסס על החלטות של שחור-לבן ועל חיילים צייתניים, אין ביניהם ובין רזי הפוליטיקה המודרנית מאומה. החל מתקופת שלטונו הקצרה והכושלת של ברק וכלה בקוריוז המכונה בני גנץ, אף אחד מהרמטכ"לים לא היה מציאה גדולה, בלשון המעטה.

מי שהבין את העניין עוד לפני שלב ההתבזות הפומבית הוא הרמטכ"ל האחרון, גדי איזנקוט. קרוב לחודש ניהלה התקשורת הישראלית משחק ניחושים פרוע, שבשיאו הצהיר בוגי יעלון כי איזנקוט יהיה מספר 2 שלו. סופו של דבר, איזנקוט הודיע (באמצעות מקורביו, אלא מה) כי לעת עתה הוא יימנע מהכבוד המפוקפק בהצטרפות למפלגת טרנד כלשהי בפרט ולזירה הפוליטית בכלל. אם יחפוץ, מחמת הספק, לערוך 'התרת נדרים' כדת וכדין – יוכל להרכיב בנקל 'בית דין' מיוחד משלושת קודמיו בתפקיד, שכן לפי המסתמן, שלושתם יתקשו למצוא את מקומם בכנסת הבאה.

מרובא פרוש

לפני קרוב לחצי שנה, ב-27.7, נחתה בתיבת המייל של חברי ועדת השמונה של אגודת ישראל הודעה זועמת. על החתום: סגן השר מאיר פרוש, שהתלונן בחריפות על חלוקת הכספים של המפלגה ועל היעדר ועדת כספים פנימית, כנדרש וכמקובל. פרוש גם מציין כי העלה את הדרישה כבר בעבר וגם עשה זאת במפגש הקודם של ועדת השמונה המיתולוגית.

יש יסוד סביר להניח שהמייל הגיע למדור הספאם אצל השר ליצמן וחבריו, שכן עד כה לא נענו טענותיו של פרוש, ובשבוע האחרון הוא נאלץ 'לשבור את הכלים', במכתב חריף ופומבי שזלג במהרה לתקשורת, ואשר אליו הצטרף גם בן הברית החדש של 'שלומי אמונים' – ח"כ ישראל אייכלר. במכתב העדכני נטען כי "ההתנהגות הבוטה הזו" מהווה זלזול בקהילות הקודש שהשניים מייצגים.

הרקע, כמו תמיד באגודה, נעוץ אי שם בפריימריז הנשכחים של תשל"ו, אז זכתה 'הסיעה המרכזית' המזוהה עם חסידות גור ביתרון של 435 קול על שלומי אמונים (וזו האחרונה זכתה בכמעט כפול קולות מ'הסיעה המאוחדת', המזוהה עם ויז'ניץ. חסידות בעלזא המעטירה כלל לא התמודדה בסיעה נפרדת באותן בחירות). מאז ועד היום זרמו מים רבים בירקון וברחוב ירמיהו, ומפת הקולות והכוחות השתנתה לבלי הכר.

וכאן שורש הבעיה: קחו לדוגמה את אשדוד, בפריימריז קיבלה שלומי אמונים יותר קולות מאשר המרכזית בעיר, אולם עם השנים, מתוך הבנה שהנוף המקומי השתנה – לקחה הסיעה המרכזית את הבכורה העירונית בנציגות המוניציפאלית. מאידך, כך טוענים בשלומי אמונים, במישור הארצי סירבו ב'מרכזית' להכיר בשינויים, מה גם שהתפתחויות השנה האחרונה חוללו דרמה פנימית של ממש, ואכמ"ל (ומי שבכל זאת מתעקש להאריך, מוטב לו שיציץ בשער עיתון 'המבשר' של יום א' השבוע).

במשך השנים החרישו הפרושים (פ"א קמוצה), אם מתוך רצון טוב או בשל חשש לבריאותם, אלא שבשנה האחרונה כשל כוח הסבל. זה התחיל בסוגיית הגיוס, לפי שלומי אמונים, מידר ליצמן את יריבו מבית מהעיסוק בחוק הקריטי, בניגוד להוראתם של שבעה מאדמו"רי ה'מועצת' החסידית, רוב מוצק, שראו בפרוש את נציגם בעניין זה (כ"ק האדמו"רים מצאנז, ביאלה, סלונים, סערט-ויז'ניץ, באיאן, ויז'ניץ-מרכז ולהבחל"ח הרבי מסדיגורא זצ"ל).

סדקים פומביים התגלו גם במאבק על התפקיד המיועד לח"כ אייכלר. בתחילת הקדנציה, עת נוצר מצב בו אייכלר נותר ללא תפקיד של ממש – בניגוד להתחייבויות חבריו לסיעה בהסכם הפנימי מ'ועידת אגו"י' שפורסם כאן בעבר – זיהה פרוש המפולפל את הפוטנציאל, ומול סיירת החיזוק של ויז'ניץ בדמותו של ח"כ טסלר (עוזרו לשעבר של ליצמן ובן בריתו כיום), חיבק בחום את הבעלזאים המקופחים ובכך יצר תיקו בלתי שביר בהנהלת התנועה.

הזעם גאה בהחלטות המיניסטריאליות שקיבל ליצמן, תחילה בחילופי המשרדים בריאות ושיכון ובהמשך בהתפטרות ובקאמבק התמוהים במקצת מתפקידו כשר. הרי ברי שאת תפקידו זה לא קיבל ליצמן בגלל עיניו הכחולות או המנדט הבודד שהוא מחזיק – כך לפי אנשי 'שלומי' – התפקיד ניתן לו מכוחה של המפלגה כולה, ולפיכך אך מתבקש הוא שכל צעד או החלטה מהותית תתקבל בהתייעצות והסכמה סיעתית. מיותר לציין שליצמן עשה בפרוש מעשה נתניהו בגנץ ועדכן אותו במהלכיו אלו באמצעות התקשורת.

השבוע, כאמור, הגיע הפיצוץ לשיאים חדשים. פרוש הציב אולטימטום בלתי רשמי ובו שלוש דרישות לביצוע מידי: האחת, הקמת ועדת כספים משותפת שתחלק את הסמכויות להקצבת מיליוני השקלים של הסיעה (כ3.5 עד 4 מיליון שקל תקציב בחירות ועוד כ400 אלף שקל מדי חודש) ולא תותיר אותן באופן בלעדי בידי המזכ"ל המשתייך ל'מרכזית'. השנייה, הקצאת המקומות ברשימה – החל מהמקום החמישי ואילך – לחסידויות נוספות שאינן שלוש הגדולות. והשלישית, פתרון הגון ומקובל על שני הצדדים בסוגיית יחסי הכוחות בעלזא-ויז'ניץ.

פרוש גם דורש עקרונית עריכת פריימריז עדכניים, אך הוא ריאלי מספיק כדי להבין שזה כבר לא יקרה בסבב הנוכחי – אם בשל מגבלות הזמן ואם בשל מגבלות הקורונה. אם לא יתמלאו משאלותיו, יש מי שמרמז לתוצאה אפשרית שתדמה את אשר אירע בבחירות לכנסת השמונה עשרה בתשס"ט, בהן התאיידו שלוש שנים של גידול טבעי והובילו לאבדן המנדט השישי של יהדות התורה. לפי הנרמז, הייתה נזילת הקולות דאז – תגובת גומלין של חסידויות שונות לצעד שנקטו מצביעי המרכזית בבחירות לראשות העיר ירושלים, כשהעדיפו את המועמד החילוני ניר ברקת על פני נציג הסיעה מאיר פרוש.

לעת עתה, הצמד ליצמן-טסלר לא מתרגש במיוחד, ופניותיו הדרמטיות של פרוש לא זכו לתגובה – ממש כמו כל חמש הפעמים בהן פנה בעבר במכתבים נזעמים. אם להיזכר בתקדים בית שמש מהבחירות המקומיות ב-2014, מן הראוי שלא לבטל את כוחו ואת איומיו המרומזים של האחרון.

300 סיפורים, אפס אשמה

חבוטה ומושפלת, הגישה פרקליטות המדינה השבוע לבית המשפט המחוזי בירושלים את כתב האישום המתוקן נגד ראש הממשלה. בתפריט הטעימות: יותר משלוש מאות 'דרישות' של נתניהו מאתר וואלה! בהקשרים שונים, המוצגים כמתת אותה קיבל נתניהו במסגרת האישום בשוחד.

וכמאמר הפתגם, מרוב עצים לא רואים את היער. עודף המקרים אולי יעיל לבלבל את השטן, אבל לא את עורך הדין עמית חדד, שכבר זוקף לזכותו הישג ראשון במשפט המתוקשר בישראל. בכמחצית מהמקרים נתניהו כלל לא מוזכר ומי שביקש את התיקונים הם דובריו או גורמים אחרים בסביבתו, גם במחצית הנותרת, חלק מהדרישות לא נענו, אחרות לא רלוונטיות או חסרות משמעות ורק במקרים ספורים נטען כי נתניהו עצמו היה ממש מעורב בבקשת הידיעה. ככה לא בונים שוחד תקדימי.

יודגש, התקופה אליה מתייחס כתב האישום היא למעלה מארבע שנים, בזמן זה עלו באתר וואלה! קרוב ל-10 אלף (!) אייטמים הקשורים באופן כזה או אחר לראש הממשלה. בקשות הנוגעות לכשלושה אחוזים בלבד, מעידות על דוברות מנומנמת במקרה הטוב או על ייאוש מדעת בכל הקשור לאתר המדובר, שנחשב למעוז שמאל תל אביבי, במקרה הפחות טוב. שוחד אין כאן ואפילו בזכוכית מגדלת אי אפשר להחשיב זאת כסיקור חיובי.

משפטני הימין כבר חגגו השבוע בפומבי את חיסולו הצפוי של התיק, הכבד מבין השלושה, מאחר והוא היחיד שאינו מתבסס רק על העבירה חסרת ההגדרה של 'הפרת אמונים'. אמנם מוקדם עדיין לצפות את התפתחות הליכי המשפט והכרעת השופטים, שמן הסתם אינם נמנים על מצביעי מחל. עם זאת, לנתניהו יש לפחות סיבה אחת למסיבה בשבוע הקרוב, ובלבד שזו תעמוד בתקנות הסגר הנוקשות.

השארת תגובה