סדר עולמי? אביב של טרור!

טראמפ נכנס להיסטוריה כמי שהעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, הכיר בריבונות על הגולן, הכיר בחוקיות ההתיישבות ביו"ש, וסלל את הדרך לברית אסטרטגית אנטי־איראנית שמחזקת דרמטית את מעמדה ואת ביטחונה של ישראל במרחב המזרח־תיכוני. הוא פתח בתנופת שלום, שחלק גדול ממבקריו בארץ כבר התחילו ליהנות ממנו. בעידן שלו ישראל השיגה שלושה הסכמי נורמליזציה – ואמריקה לא יצאה אפילו למלחמה אחת. היציבות האזורית חזרה. אז כשמדברים על חזרה לסדר העולמי הישן והטוב ונושמים לרווחה, על מה בדיוק מדברים? על אביב המלחמות, ההפיכות וגלי הטרור?

בועז ביסמוט
בועז ביסמוט
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

ידיד אמת

אלה היו בחירות שידברו עליהן עוד שנים. והן עוד לא לגמרי הסתיימו: נכון לכתיבת שורות אלו, טראמפ לא מתכוון לוותר על הנתיב המשפטי. רודי ג'וליאני, פרקליטו האישי של טראמפ, לקח על עצמו את המשימה של חשיפת הזיופים בבחירות. הבעיה העיקרית של טראמפ היא שהוא ידע על זיופים – לכאורה – ולא הצליח למנוע אותם. יותר מכך, הוא זקוק לחבריו נבחרי הציבור הרפובליקנים, ומאחורי הקלעים אני לא בטוח שחלק גדול מאישי המפלגה לא מרוצים מכך שהוא עוזב.

טראמפ לקח בארבע השנים האחרונות – למעשה מאז יוני 2015, עת נכנס לפוליטיקה – את כל המקום, את כל המרחב. הבחירות האלה היו סביבו, והוא נהנה מכל רגע ממשאל העם הזה. הוא הצליח להביא לקלפיות אפילו יותר אנשים מאשר ב־2016. אך נגיף אחד עשה את ההבדל הקטן בין קריסת החומה הכחולה אז, לבין בנייתה מחדש על ידי ביידן השנה. הרוב הגדול של השלטים שראיתי חגגו את הפסדו של טראמפ ואת רדתו הצפויה מהבמה הפוליטית – ולא את כניסתו של ביידן לתפקיד.

עכשיו התפנה המון מקום במרחב הציבורי. גם בתקשורת. השאלה כעת: מה יעשו כל ערוצי השמאל באמריקה, כשאין להם את טראמפ? חלקם יצטרכו להמציא את עצמם מחדש, בעיקר רשת CNN ו"ניו יורק טיימס", שתקפו את טראמפ באובססיביות עצומה מהיום הראשון.

אמרו שהוא יפסיד בגדול; אבל הוא הגדיל את מספר המצביעים שלו מהבחירות הקודמות, כולל בקרב מיעוטים, שבזכותם זכה בפלורידה ובטקסס וכמעט גם בנבדה הכחולה, בין היתר משום שהם "סירבו" למלא את התפקיד שייעדו להם הדמוקרטים. אמרו שהבוחרים שלו יעלו את אמריקה באש – ואני ראיתי במו עיניי איך ממגנים חלונות ומבנים מפני החשש הזה; אני לא שמעתי על מכונית אחת שהוצתה. אז מי היה אחראי לפאניקה מאלימות – ולמהומות עצמן – ששטפו את אמריקה בשנה האחרונה? תומכי טראמפ או הדמוקרטים?

אפשר להבין את שמחתם של יריביו ואת חגיגות הרחוב של הדמוקרטים. אבל השמחה לאיד בארץ פחות מובנת לי. נשיא מדהים מבחינת ישראל עוזב את הבית הלבן. הייתה לי הזכות לראיין אותו שלוש פעמים בחדר הסגלגל. אני עדיין נרגש מכך שדיברתי עם נשיא ארה"ב על תהליך הגיור של הבת שלו. אני עדיין מתרגש מהסיפורים שלו על נטילת ידיים בביתה בערב שבת. היו שחזו שעוד נתגעגע לאובאמה, אבל מעולם לא ישב בבית הלבן נשיא עם אהבה כל כך גדולה, חמה ואנרגטית ליהודים ולמדינת ישראל. מבחינתו, ישראל היא יותר מבעלת ברית; השיקולים הקלאסיים לא רלוונטיים לגביה. אפשר להעדיף נשיא דמוקרטי, אפשר גם לחלוק על מדיניותו של טראמפ ולבקר את סגנונו. אבל מדוע לדחות בכזה בוז יד מושטת של נשיא, שלא הוריד את טובת ישראל מסדר היום של ממשלו?

טראמפ נכנס להיסטוריה כמי שהעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, הכיר בריבונות על הגולן, הכיר בחוקיות ההתיישבות ביו"ש, וסלל את הדרך לברית אסטרטגית אנטי־איראנית שמחזקת דרמטית את מעמדה ואת ביטחונה של ישראל במרחב המזרח־תיכוני. הוא פתח בתנופת שלום, שחלק גדול ממבקריו בארץ כבר התחילו ליהנות ממנו. בעידן שלו ישראל השיגה שלושה הסכמי נורמליזציה – ואמריקה לא יצאה אפילו למלחמה אחת. היציבות האזורית חזרה. אז כשמדברים על חזרה לסדר העולמי הישן והטוב ונושמים לרווחה, על מה בדיוק מדברים? על אביב המלחמות, ההפיכות וגלי הטרור?

בימים האחרונים אני לא מפסיק לחשוב על גרובר קליבלנד, הנשיא ה־22 של אמריקה – שהיה גם לנשיא ה־24. מי יודע, אולי טראמפ יעשה אותו הדבר. בינתיים הוא לא מוותר. הייתי ממליץ לו לסייע לרפובליקנים בבחירות המיוחדות לשני מושבי הסנאט מטעם ג'ורג'יה, שייערכו בינואר. זה הקרב החשוב הבא, הדרמטי מבחינת המפלגה הרפובליקנית, שבו ייקבע איך ייראה הבית העליון של הקונגרס שיכול לסכל או לאשר את חזונו של ביידן. שם נערך הקרב האמיתי על אופייה העתידי של אמריקה לארבע השנים הבאות, החל מרפורמת הבריאות וכלה בהגירה, ואפילו בענייני ישראל בנושאים מסוימים.

ולנשיא הנבחר ג'ו ביידן נאחל הצלחה. בתום הוויכוחים, הלהט, הסערה והפוליטיקה – אנחנו לא שוכחים שזה בכל זאת נשיאה הנבחר של הידידה הגדולה שלנו ומנהיג העולם החופשי. ראיתי את פרץ השמחה וחגיגות הניצחון ברחובות. הציפיות ממנו, ומסגנית הנשיא הנבחרת, קמאלה האריס, גדולות. ביידן נשא נאום מאחד, וכך גם סגניתו. כולם התרגשו ממסרי האחדות – גם אלה שמהיום הראשון לא קיבלו את הלגיטימיות של טראמפ ושל מצביעיו.

והערה אחרונה למחנה השלום שלנו, שיוצא במחולות. שום מילת דאגה לגורל הסכמי השלום עם חמש המדינות שבדרך?

הכותב הינו עורך ראשי, עיתון 'ישראל היום'

השארת תגובה