להתרגל מחדש לעולם הישן

רוני רימון
רוני רימון
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

הצפוי אירע – ג'ו ביידן נבחר לנשיא ארה"ב. נכון, טראמפ הפתיע בפער המינימלי בו הפסיד, אבל בסוף היום ביידן הוא נשיא ארה"ב, גם אם לטראמפ קשה לעכל את הגלולה המרה. אגב, בישראל עולות טענות קשות לאחר כל מערכת בחירות על זיופים  כאלה ואחרים. כשאני רואה את הטענות של טראמפ על זיופים וכשאני רואה כמה זמן לוקח שם למנות את הקולות – אני גאה במערכות הבחירות בישראל, לעומת אלו האמריקאיות…

לגבי התוצאות – רבים בישראל פיללו לנצחון של טראמפ, שכן מעולם לא היה נשיא כה ידידותי לישראל כמו טראמפ. לעיתים נדמה היה שנשיא ארה"ב אוהד את ישראל יותר מחלק מהיושבים בציון. יתכן ולאמריקאים עצמם טראמפ לא היה נשיא טוב, ואולי אפילו גרוע. הוא בוודאי הגביר את האלימות והשיסוי בין האמריקאים לבין עצמם. מצד שני הכלכלה האמריקאית הייתה במצב מצויין וזה מה שמעניין את רוב את האמריקאים. שורה תחתונה, ברור שביידן יהיה נשיא פחות ידידותי לישראל. ועכשיו לפרשנות: ביידן וסגניתו האריס הם אוהדי ישראל מובהקים, אבל הם באים מהגישה הוושינגטונית עתיקת היומין של פתרון הבעיה הפלסטינית ולא יעשו צעדים חריגים. נדרש היה נשיא כמו טראמפ, שלא עושה חשבון לאף אחד כדי להעביר את השגרירות לירושלים, להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, להביא את השלום עם האמירויות ועוד. כעת ישראל תצטרך להתרגל מחדש- לעולם הישן…

ובמקביל – אצלנו, התחושה שבחירות קרבות נשמעת בפי כל. המשמעות היא שככל שהזמן חולף – המפלגות השונות והסיעות השונות בכנסת פועלות מטעמים פופוליסטיים (כאילו שעד כה הן לא נהגו כך…). אין שום מהות – הכל פוליטי. מדינת ישראל כבר אינה מנוהלת עניינית זמן רב. זה היה נסבל בקושי אם לא הייתה מתרחשת עלינו הקורונה, ואחת כמה וכמה בעת הקורונה. כל שר מושך לכיוון שלו, כל חבר כנסת רואה לנגד עיניו את המצביעים. אין מהות בכלום. זוהי הממשלה הכי לא נורמלית שהייתה אי פעם בישראל. כאשר ראש הממשלה החלופי עולה לנאום מעל דוכן הכנסת  ותוקף את ראש הממשלה – זה הזוי. כמובן שראש הממשלה המכהן אינו טלית שכולה תכלת בעניין יחסיו עם מפלגת כחול לבן, אבל עדיין זה הזוי…

אין ספק שרשויות המרכזיות במדינה אינן מתפקדות בשל חוסר במנהלים: הפרקליטות,  המשטרה, שלל תפקידים בכירים במשרד האוצר וכדומה. לדעתי,  כנאמר בספר  בראשית, פסוק ב': "והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום". זהו אנחנו נמצאים בכאוס. כאוס בריאותי, כאוס כלכלי וכאוס משילותי. אני ממשיל את המדינה כעת לספינה קטנה בלב האוקיינוס  הגדול, בליל סערה, בו הגלים משתברים על דפנות הספינה ומטלטלים אותה ומאיימים להטביע אותה, והקברניט וצוותו מושכים את המפרשים כל אחד לכיוון אחר. ככה הספינה לא תגיע לחוף מבטחים. וככה המדינה גם כן לא תוכל להתמודד עם טריליון הקשיים בפניהם היא נמצאת.

תוהו ובוהו

אחד הנושאים הקריטיים הוא פתיחת המשק. קורה משהו מאד מעניין – מספר ואחוז הנדבקים יורד, ואילו המקדם ®  עולה. כאדם שאינו מבין עד הסוף – אני באמת לא מבין איך מצד אחד המדדים יורדים ומצד שני אנשי משרד הבריאות טוענים שהמצב מחמיר, ולכן הם נגד פתיחת חנויות רחוב ונגד פתיחת כל דבר נוסף. אז איפה האמת? ובינתיים כל המשק משותק.

עברתי לתומי בקניון סגור והמראה היה מדכא: חושך, חנויות סגורות, אין נפש חיה. "וחושך על פני תהום". גם תלמידי בית הספר לא זוכרים כבר איך נראית כיתת לימוד. מצד שני, אנחנו מביטים מערבה ורואים את מדינות אירופה שהיו פתוחות – נסגרות אחת אחרי השניה. אז אולי משרד הבריאות וקבינט הקורונה כן צודקים? אני בדעה שחייבים למצוא את שביל הזהב.

אי אפשר להתנהל במדינה כאילו שהקורונה היא המחלה היחידה שבה אנחנו מתמקדים. לצערנו ישנן בעולמנו מחלות נוספות כמו לא עלינו סרטן, מחלות לב, מחלות נפשיות, מחלות ריאה, ועוד מעט שפעת ושאר מחלות חורף ועוד ועוד. המדינה מתנהלת כאילו שהמשימה היחידה שלה היא למגר את נגיף הקורונה. בעיני – טעות. יש לדאוג גם לכלכלת התושבים, גם לחוסנם הנפשי, גם לחינוכם. כן, יהיו לכך מחירים – אבל, כמו בכל תחום, החיים המודרניים מספקים בעיות לצד הזדמנויות. הרי איש אינו מעלה בדעתו לאסור על נהיגה בכבישים בגלל מאות ההרוגים בשנה. למשל. כרגע, בעיני, אין חשש לסגר שלישי. אתם יודעים למה? כי לא נראה לי שהסגר השני עתיד להסתיים אי פעם. המדיניות היא פשוטה: פותחים מעט את המשק, ואז כמובן שהתחלואה עולה, ואז כמובן סוגרים את המשק. זוהי מדיניות חששנית מדי. חייבים לחיות לצד הקורונה.

יש רק תחום אחד שחייב להיות סגור עוד זמן רב – אירועים רבי משתתפים. צריך להגיד לא לחתונות רבות משתתפים. כשהשעה קשה – צריכים פתרונות קשים. כשהורי ז"ל נישאו, הם עשו זאת ברבנות בנוכחות עשרה אנשים. זה לא הפריע להם לחיות חיים טובים ושמחים. ראינו גם חתונות המוניות ויקרות שהסתיימו, לצערנו, בפרידה. אני מתנגד לקיומן של עצרות המוניות, כולל עצרת בכיכר רבין לזכרו של ראש הממשלה המנוח, שהיה יקר לליבי. אני רואה תצלומים – אין ריחוק מספיק בין האנשים. גם בהפגנות בבלפור אין ריחוק הולם וגם בלוויות רבות משתתפים אין ריחוק דרוש. זהו פן אחד שחייב להיפסק. הוא יוצר תחלואה. אנשים שמשתתפים בלוויות המוניות – אינם מבינים  שהם עלולים להיות אלה שבקרוב, רחמנא ליצלן, יבוא קהל ללוויה שלהם עצמם. אחת הסיבות לזלזול היא שהמתקהלים אינם רואים את המוות בעיניים. אם למשל היה עומד קהל כזה או אחר והיו יריות רובים אל תוך הקהל – ברור שהמשתתפים היו נפוצים לכל עבר. ואני אומר – אין הבדל. פה מתים ופה מתים. העניין הוא שירי הרובים יותר מוחשי מנגיף הקורונה. חייבים להמחיש לכולנו את הסכנה. ואז התחלואה תרד עוד – ואולי ניתן יהיה לחזור לחצי שיגרה.

השארת תגובה