"הייתי צריך להיזהר שלא לחשוף זהות"

מואב ורדי, כתב "כאן חדשות", נכנס אל אחד המקומות המסוכנים ביותר בעולם: סוריה * בזירת המלחמה של הכורדים מול דאעש, הוא פגש את התושבים שעדיין מפעמת בהם התקווה שיום אחד יהיה טוב, ואת נשות הלוחמים של דאעש

בסוריה
בסוריה
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

לא בכל יום מוצא ערוץ סורי רשמי לנכון להתייחס לכתבה זרה שצולמה בתחומו ולהגיב עליה בזעם רב. אבל הפעם, באמת שלא היתה לו ברירה. פלישת המצלמות הישראליות לתוככי השטחים הסוריים הכבושים בחסות הכורדים, שנחשבת לפריצה נועזת ונדירה, חייבה תגובה "הולמת", תרתי משמע.

המדובר בסדרת כתבות מקיפה ונדירה, שהביאה לעולם את הקולות והמראות שסוריה מעדיפה שלא יסתננו החוצה, וגרמה לדוברים הסורים לצאת מגדרם, תוך האשמות קשות כלפי אלו שאפשרו זאת תחת אפם ממש.

בערוץ הסורי הרשמי, יצאו נגד סדרת הכתבות הישראלית וקראו לכל אלה שסייעו לצוות הישראלי (או כמו שהם כינו: "האויב הציוני הכובש"), בשם "בוגד".

אסאד מנסה להסתיר מהעולם

האיש שכלפיו כוון הזעם הסורי, הוא העיתונאי הישראלי מואב ורדי, ראש דסק החוץ של הערוץ הישראלי "כאן 11", שעמד מאחורי סדרת כתבות על "הקרב האחרון של סוריה", בהן תיעד מהשטח את מלחמתם העקובה מדם, הנואשת והבלתי נגמרת, של הכורדים על אדמת סוריה, שמכוונת בו זמנית אל האויבים המנסים להסיגם מאדמתם: אסאד, טורקיה ודאעש. ורדי הציב מראה מול הממשל הסורי המתעמר בכורדים בלי גבול, ובתגובה הפך ל'נאשם' על ידי הממשל, שיצא מכליו נוכח הצלחתו יוצאת הדופן של ורדי לשהות על אדמת סוריה לאורך ימים ושבועות, ולתעד כל מה שאסאד היה מעדיף לשמור הרחק מעיניים ואוזניים זרות, כל שכן ישראליות.

קשה לדעת מי הרגיז את אסאד יותר: אולי "העיתונאי הציוני מואב ורדי", שהתגאה בכך שהצליח להיכנס לאזורים שבשליטת כס"ד – הכוחות הסוריים הדמוקרטיים המוכרים בראשי התיבות SDF (המהווים ברית צבאית שהוקמה ב-2015 ומורכבת מלוחמים כורדים, ערבים, אשורים, ארמנים, טורקמנים וצ'רקסים הפועלים נגד ארגוני הטרור במדינה האסלאמית בתמיכת צבא ארה"ב כחלק ממלחמת האזרחים בסוריה), "כשהוא מנסה לגזור קופון מההתקוממות העממית הלאומית של הכורדים", כפי שדווח על ידי גורמים סוריים רשמיים בערוץ הממלכתי אל-אחיבאריה. או שאולי הכוחות הכורדיים שבהם הם נלחמים כבר עשרות שנים, שמוגדרים בכתבה בערוץ הסורי כ"מארחים של הכתבים" ומואשמים כבוגדים לכל דבר בעצם כך ששיתפו פעולה עם הערוץ הישראלי, אבטחו את הביקורים באזורים הבעייתיים וליוו אותם לאורך כל המסע המסוקר, שזכה לתהודה גדולה, לא רק בישראל.

כך או כך, הסדרה סיפקה לעולם הצצה נדירה ומרתקת לשטחים שרגל ישראלית שפויה לא תדרוך בהם בקרוב, בהם מתנהלת מלחמה יומיומית בין מיעוט כורדי, שלאורך ההיסטוריה לא ויתר מעולם על העצמאות האישית שלו וממשיך עד היום להיאבק למענה, להקריב את דמו כדי לשמר את התרבות, השפה ואורח החיים, שהסורים מנסים לדכא בכל האמצעים העומדים לרשותם.

"אל תצלמו! מסוכן!"

בשיחה עם מואב ורדי, שאלתי אותו: איך נערכים למסע כזה? זה הרי לא פשוט, ודרש שיתוף פעולה עם גורמים מתוך סוריה.

"צריך למצוא אנשי קשר שיודעים ומכירים את העניינים המקומיים", מסביר ורדי. "האנשים האלה צריכים לדעת לעשות שני דברים: האחד, להכניס אותך פנימה, זה כמובן דורש אישורים, והכנות מראש איך לחצות את הגבול מעיראק לסוריה, ועליהם לדאוג לנו שנוכל להיכנס. והדבר השני, הוא שעליהם לדעת לקחת אותך למקומות המעניינים, שיהיו מחד מעניינים ומאידך לא מידי מסוכנים. זה כמובן דורש הרבה הכנה מראש, שהיא בעיקר הצורך להגיע לאנשים האלו שיסכימו לעשות את זה. צריך לומר את האמת, אבל רוב המארחים שלנו, זו הפרנסה שלהם ומשלמים להם על כך. הם מארחים עיתונאים וצוותי תקשורת שרוצים לסקר מקרוב את המלחמה הבלתי נגמרת".

ורדי, ועמו הצלם רולנד נוביצקי, אכן הצליחו תוך כדי שיתוף פעולה כורדי פנימי מהעבר השני של הגבול, לקבל תעודות מעבר, לחצות את הגבול, ולעקוב תחת עין העדשה הפתוחה (גם במקומות שחל בהם איסור מוחלט לצלם) אחר קרבות חיים מול מעוז דאעש האחרון, ואף לשוחח עם נשות וילדי אנשי דאעש שנמלטו מהקרבות בחוסר כל ומאשימים את המדינה האסלאמית בהבטחות כזב, שגרמו להם לשלם מחיר כבד.

את המסע שלו התחיל ורדי בדרכי צפון עיראק המובילות מערבה במדבר מתוככי החבל הכורדי שבעיראק, בו חיים הכורדים באוטונומיה די מלאה, אל מעבר לחידקל, לסוריה. הנהג העיראקי המוביל אותם ברכב אל מעבר הגבול מתריע בהם, משרק נגלה לעיניהם נהר החידקל העצום – שהוא אחד הנהרות החשובים שבקדמת אסיה – כי יסתירו את מצלמתם ובשום אופן לא יעשו בה שימוש באזור הביטחוני הרגיש, אלא שהם ממש מתקשים לעמוד בפיתוי וממשיכים לצלם תוך סיכון אישי, כדי לא להחמיץ אף עדות חיה. הנהג ממש לחוץ בנושא הצילום, מבהיר שאסור אבל גם הצלם נחוש, מנסה לצלם כמה שיותר, כולל בהמתנה ליד מעבר הגבול, לפני התחקירים הכבדים שהם עובדים ובידוק הניירת האינטנסיבי, עד שמאשרים להם סוף סוף לעלות לאוטובוס המוביל אותם עם עשרות נשים וילדים מעל גשר מאולתר, חדש יחסית, שרק בעקבות השתלטות הכורדים עליו הפך למסלול חציית הגבול, אשר קודם לכן ניתן היה לעשות זאת רק באמצעות סירות.

הדבר הראשון שהם פוגשים בצד הסורי, שכיום שולטים הכורדים בכ-30 אחוז ממנו, הוא שלט ענק עליו מתנוססות תמונות הלוחמים הכורדים המכונים "שאהידים". צעירים שנהרגו בקרבות מול דאעש, ג'בהת א-נוסרה וצבא אסאד ובמרכזם תמונתו של עבדוללה אג'לאן אבי רעיון העצמאות הכורדית שכבר 20 שנה נמצא בכלא הטורקי.

כעת, מתחילים חמישה ימים שמואב והצלם – שני העיתונאים הישראלים שנכנסו למסע המסוכן הזה – ידעו כיצד הם מתחילים, אבל לא ידעו איך הם הולכים להסתיים, והאם הם יישארו בחיים עד תום המסע, כדי לחזור בשלום לישראל.

כשהם נוסעים עם המלווים הכורדים אל תוככי סוריה, מערב-דרומה – לכיוון צפון-מזרח סוריה, מספר להם הנהג: "דאעש היה ממש באזור הזה, בכפרים מדרום להיכן שאנחנו נוסעים כעת".

מכאן מתחיל מסעם הכמעט בלתי אפשרי בהובלתו של הנהג עבדאל רחום (בן 58), העוטה כפייה בצבעי אדום-לבן, שהינו אחד משני מיליון כורדים בחלק הצפון-מזרחי של המדינה, מקום מגוריו בקמישלי, העיר הכורדית הגדולה ביותר בסוריה המונה למעלה מחצי מיליון תושבים.

לדבריו, ילדיו שאת חלקם לא ראה זמן רב, נלחמים בשורות הכורדים עם הפשמרגה בעיראק, ואחד מהם אף ערק מצבא סוריה ונמצא בשוויץ. לפני כ-3 שנים התקוממו תושבי קמישלי נגד שלטון אסאד ושילמו מחיר כבד. רבים מהם נהרגו מירי הצבא הסורי, ולמרות שהצליחו לכבוש אזורים רבים מקמישלי, עדיין משטר אסאד שולט על חלקים אחרים ונוכח במקום באופן בולט.

מהגבול עם עיראק נוסעים מואב והצלם במשך יומיים תמימים אל צפון מזרח המדינה. "הדרך התארכה עוד יותר", מסביר ורדי, "כי היינו צריכים לעקוף נקודות מסוכנות בדרך ואף להתחמק ממסוק של צבא אסאד שפטרל בשמים. כוחות המשטר הסורי שולטים באזורי שדות התעופה שעברנו בהם, ואנחנו ירדנו באותם קטעים לדרכי עפר כדי להימנע מהמפגש איתם. הדרך בהחלט לא היתה בטוחה והכביש היה מסוכן, כך אמר לנו במפורש מלווה שלנו, והיינו חייבים לנסוע מהר מבלי לעצור. המלווה הסביר לי: יש באזור תאים רדומים של דאעש, חמושים ומסוכנים. אסור לעצור בשום פנים.

"בקמישלי, זמן לא ארוך לפני שהיינו בו, היו התקוממויות אלימות של התושבים נגד משטר אסאד, כשאזרחים רבים נהרגו מירי הצבא הסורי. משטר אסאד עד עתה נוכח בעיר באופן מבהיל, והמלווים שלנו היו לחוצים מאד שלא נעז לעצור, ולא נרים מצלמה תוך כדי נסיעה. אתה רואה מולך לאורך הדרך פסלי ענק של הנשיא חאפז אל אסאד עטופים בדגלי סוריה.

"בחלק מהרחובות בקמישלי יש מחסומים באמצע הרחוב, שחציו השני, של אותו רחוב, נמצא בשליטת צבא סוריה. הנהג פחד. אמר לי שאסור אפילו להצביע עם היד על אזור המשטר, שמא יירו בנו".

"הם יכולים להעלים אותי"

לכורדים נמאס משלטון העריצות כלפיהם. אחרי עשרות שנות דיכוי אכזרי על ידי שלטון אסאד, הרואה בהם משתפי פעולה עם ארה"ב וישראל, והם עושים הכל כדי להשתחרר ממנו.

בחדרון קטן ומוזנח בשעת לילה מאוחרת פוש מואב ורדי את ה', פעיל פוליטי ממוצא כורדי בן 29 שהקפיד שלא לחשוף את פניו. לאורך הראיון מופנה גבו אל המצלמה, כשהוא מדגיש שגם בפוזיציה הזאת, עצם השיחה עם גורמים ישראליים דורשת ממנו אומץ רב ביותר.

"אנחנו חלשים, מפחדים מאויבינו", הוא מסביר, "המרגלים שלהם עלולים לראות את הכתבה הזאת, ואם אגיע לדמשק הם יכולים לעצור אותי ואף להעלים אותי. למשפחה שלי לא יהיה אפילו כלא ללכת אליו, כי פשוט איעלם".

ה' מתאר לורדי מערכת דיכוי פוליטית, תרבותית ולאומית מצד השלטון בדמשק, שאוסרת עליהם לדבר כורדית, לחיות את התרבות הכורדית ואפילו ללמד את הילדים כורדית. "נאסר עלינו להשתמש בשפה הכורדית. אפילו על הילדים אסור לדבר ביניהם כורדית בתוך בית הספר. שינו את שמות כל הכפרים והעיירות באזורים הכורדיים לשמות ערביים".

המחיר שהם משלמים הינו יומיומי. "איבדתי את חבר שלי ואת דוד שלי. בכל יום היו 10 ו-11 הרוגים מהכפרים שלנו, שכנים וחברים שקברנו במו ידינו".

לוחמים אחרים סיפרו לורדי, איך הם נלחמים רוב הזמן די לבדם נגד אסאד, נגד ארדואן ונגד דאעש, מייחלים לעתיד טוב יותר. אחד מהם הוא ז'אן, חייל בן 20 מהכוחות הכורדיים של YPG, שורדי פגש בו כשהוא מנגן על טנבור ומזמר שירים למען שחרור כורדיסטאן שתקום בכל השטח בו חיים היום כ-20 מיליון כורדים בחלקים של איראן, עיראק, סוריה טורקיה ותאחד את כולם. זאת למרות שברור לו שבמצב שנוצר כיום, החלום הזה הולך ונגוז והכורדים מוכנים להסתפק בהישג דומה לזה שהשיגו הכורדים בעיראק, כשהם מוותרים על איחוד כורדיסטאן לטובת אוטונומיה חלקית בארביל, העיר המפותחת והמודרנית שבהם הם חיים יחסית בשגשוג כלכלי. מבחינתם, אוטונומיה בקמישלי המוזנחת והענייה תהיה הרע במיעוטו וכדאי לוותר בשבילה על המלחמה, שלא מוכיחה עצמה ולא זוכה לסיוע ממדינת העולם, למען עצמאות מוחלטת לכורדיסטן אחת גדולה וחזקה.

מלחמה בלי הפסקה

צוות הצילום הישראלי עשה דרכו לצפון מזרח סוריה, אל חזית המלחמה מול דאעש. הנסיעה התארכה כאמור ליומיים תמימים, רק בשל הצורך לעקוף נקודות מסוכנות בדרך בהן שולט משטר אסאד, כולל על שדה התעופה ועל צירים מובילים. היעד הוא דרומה לכיוון די א-זור, המקום בו עמד הכור הסורי שהשמידה ישראל, ואחר כך מזרחה לאורך נהר הפדת עד לאזור בו מתנהל הקרב המכריע נגד דאעש בסוריה. אווירת מתח, מספר ורדי, שררה בתוך הרכב, בייחוד במעבר באזור שעד לא מזמן היה בשליטת דאעש, שאמנם הוא בשליטה כורדית כיום אך עדיין לא נוקה לחלוטין, עד כדי כך שהמלווה החמוש לא אפשר להם לעצור אפילו לדקה.

"חייבים לנסוע מהר מבלי לעצור", הוא הדגיש בניב ערבי מתגלגל. "מסוכן פה". כעת ורדי מספר: "אפילו לצורך שירותים הם פחדו שנעצור. היה פחד נוראי להיתקל בכוחות דאעש".

ואכן, מידי כמה קילומטרים ניצב מחסום חדש של כוחות כורדיים המציצים פנימה לרכב, מבקשים תעודות ומזהירים מפני האויב הדאעשי העלול לצוץ משום מקום.

בדרכים לא דרכים הם מגיעים לבסוף לעיר בהאוז, המעוז האחרון של דאעש בסוריה, כאשר עדיין כותרה על ידי הכוחות הכורדיים עוד טרם נכבשה. האזור מסוכן במיוחד, עד כדי כך שגם פה אי אפשר לנסוע על הכביש הראשי לאורך נהר הפרת כי הוא ממולכד ומפוזרים עליו מטענים ומוקשים.

מלווים בכורדים רעולי פנים, שרק עיניהם ניבטות מבעד לבד הכהה המכסה את פניהם, ממשיכים הישראלים בנסיעה לכיוון דרום-מזרח כשהמצלמה לא מפסיקה לתעד. היא מצלמת בלי הפסקה גם כשאסור, גם כשיש סיכוי שהיא תוחרם והצוות ייעצר. כוחות הכורדים נראים בצדי הדרכים יורים אל מטרות של לוחמי דאעש בבאהוז, עד ש-5 קילומטרים ממנה הם נעצרים במקום בו הכריזו הכורדים על הפסקת אש הומניטארית, כדי לאפשר לנשות וילדי דאעש לצאת מהעיר. ושוב הם מוזהרים לא לעשות שימוש יתר במצלמה ולשמור על פרופיל נמוך.

"אין לדעת מי נמצא בשטח ומי מעביר מידע על עיתונאים זרים העושים דרכם דרומה", מסבירים להם המלווים החמושים ברובים, שנועדו לאבטח אותם לכל צרה, ומבהירים להם שאין אפשרות לסיור רגלי שיאפשר להריח את השטח. אנשי דאעש החמושים עלולים להסתתר בכל מקום והיתקלות כזו לרוב גם לא מסתיימת בטוב.

אלא שגם חלון הרכב מספיק כדי להתרשם ממציאות החיים העלובה של התושבים במקום, שבתיהם נהרסו מהפגזות והם נאלצים לעמוד בתורים כדי לקבל נפט לתוך ג'ריקנים. רבים מהם חיים בין הפטיש לסדן באזורי תפר שמצד אחד שולטים בהם כוחות אסאד ומצד שני שירותי הביטחון של הכורדים (איסאיש), במקום בהם 9 שנים מתנהלת מלחמת אזרחים בלתי פוסקת על חשבון בתיהם המופגזים, הכבישים הלא סלולים, הרחובות החשוכים (אין חשמל לספק להם) והמוצפים, הדלות והעוני וילדיהם שנאלצים לעבוד למחייתם במקום ללכת לבית הספר.

שיירת ילדים מבועתת

היו לך רגעים של מתח בנסיעה? רגעים שבהם חשת סכנת חיים? איזו הגנה היתה לך?

"למעשה לא היתה לי הגנה", אומר ורדי. "היינו אנו ועוד צלם שלנו, שניים, והיה לנו ליווי של האנשים הכורדים, אנשי הקשר שליוו אותנו. אבל לא נאמר לי מראש שאהיה מוגן לכל אורך הדרך או משהו כזה. היו קטעים במקומות מסוימים שאתה מסתובב בהם, שיש עדיין נוכחות של משטרה סורית, ושם הם היו מאד חרדים למצבנו, למרות שאתה לא רואה בפועל את המשטרה, הם חששו ורצו שלא נסתובב שם יותר מידי ולא ננסה לצלם יותר מידי, כי זה מסוכן. הנסיעות היו מאד ארוכות, בעיקר בדרום מזרח סוריה, שם יש עדיין שרידים של דאעש, והיה לחץ לנסוע מהר ולא לעצור כלל. כי אם בדאעש יידעו שיש שיירה עם עיתונאים זרים, זו כמובן תהיה מטרה עבורם".

התחנה הבאה של הצוות היא בבסיס חאקל אל עומר במזרח סוריה בו הם נשארו ללילה. סביבם פרוסים שדות נפט עצומים, שהפכו למקור עוצמתו הכלכלית והצבאית של דאעש כאשר כבש אותם. במתקן בו התגוררו אנשי משטר אסאד, שהיו אחראים על שדות הנפט באזור, עד שלפני כשנתיים הוא נכבש על ידי לוחמי דאעש. את שנת הלילה שלהם יעביר הצוות הישראלי בחדר שבו ישנו לא מזמן לוחמי דאעש וכיום שולטים בו הכורדים, במבנה ללא חשמל (הגנרטורים מופעלים רק בלילה) וללא מים זורמים. הלוחמים, אם שאלתם, מסתפקים רק בבקבוקי שתייה.

אחד משיאי הסיור היה במפגש עם מאות ילדי ונשות דאעש שנמלטו מהעיר הנצורה כמעט ללא רכוש או ציוד ושוהים בהמונים בשדה פתוח, בקור מקפיא, על קרקע חולית מזוהמת כשרק כותנתם לעורם. מחזה שנראה לקוח מהדמיון הפרוע עם צלליות שחורות של נשות דאעש הנעות מכל עבר, שרק קולן נשמע ובקושי עיניהן נראות מהחרך הצר שנותר להן, ועל כל אחת מהן מתפרקת שיירת ילדים מבועתת, רעבה ללחם וקפואה מקור.

מסביב, ילדים מוזנחים בוכים מרעב, רובם יתומים שאביהם נהרג בהפצצות או נלקח בשבי על ידי הכורדים או האמריקנים, שאמם נותרה לגדלם בעצמה עם מעט המטלטלים שהצליחה לשאת בעת הבריחה הגדולה. רובם ממתינים בדממה לא טבעית, שזועקת ייאוש רב, למשאיות שיפנו אותם אל מחנות פליטים שהועידו להם בצפון סוריה.

מואב ואתו הצלם שוטטו ביניהם סמוך לחיילים שפטרלו סביבם בנשקים דרוכים, ובינות הפעוטות החולקים ביניהם שיירי ביסקוויטים, וניצלו את ההמתנה מורטת העצבים לשוחח עם אימהות דאעש עוטות הרעלה מכף רגל ועד ראש על רגשותיהן כלפי דאעש וכל מי שהוביל אותן למצב הנורא.

לראשונה, נשמעים קולות התסכול והזעם כלפי מי ששיקרו להם והותירו אותן בודדות לנפשן לגדל את ילדיהן בחוסר כל, כלפי ההבטחות הגדולות שהבטיחו להן מנהיגי דאעש. "במובן מסוים הם בגדו בנו", הודתה אום חמזה, אם לארבעה ילדים שבעלה נפצע ואין לה מושג אם תראה אותו אי פעם. היא דיברה על הרווחים של המדינה האיסלאמית ובעיקר על השחיתות שהיתה תוך כדי שדאעש כבש את שדות הנפט. "רק בשדה הנפט אל עומאר הם הרוויחו 50 מיליון דולר ליום, אבל איפה הכסף?", היא שאלה בכאב. "עוד לפני שחוסל, אבו באכר אל באגדדי אמר: בואו לפה ואני אטפל בנשים ובילדים שלכם. אבל איפה הטיפול הזה? הילדים רעבים, ואיפה הם?".

אשת לוחם דאעש אחר, אום נוח בת 28 שחיה 5 שנים תחת שלטון דאעש, הגיעה לסוריה מבלגיה והקימה משפחה עד שנאלצה להימלט מבאהוז לאחר ההפגזות, שלדבריה לא היתה בהם הפוגה אפילו של דקה אחת ויצרו תחושה של סוף העולם ממש. "הכל היה מוות ופצועים שלא יכולנו לעזור להם", תיארה אום נוח.

ובכל זאת לא נשמעה מהנשים נימת חרטה על עצם ההשתייכות לארגון האכזרי עורף הראשים, ורבות מהן הצהירו כי כחלק מהאיסלאם מקובלות עליהן כל דרכיו, גם אם הן כוללות עריפת ראשים וגם אם יידרש מהן מלחמה באויב הישראלי המהווה איום על האיסלאם.

תוך כדי שמואב משוחח עם הנשים, נראה מרחוק טור ארוך של לוחמי דאעש צועדים מושפלי ראש, שבויים שנתפסו או ברחו מבאהוז ומועברים על ידי הכורדים לעתים לידי הכוחות האמריקניים. איש לא מתעניין בהם יותר מידי.

האטרקציה החשובה באמת היא משאית הסיוע שמגיעה לפתע וגורמת לכל הנשים והילדים המכונסים על החולות ומנסים להתחמם זה בזה לקום על רגליהם ולהתחיל לרוץ לעברה בהיסטריה כדי להבטיח לעצמם מנות חלוקה בחסות אנשי הארגון הבינלאומי. הללו מנסים למנוע התנפלות מוכרת ומהומה שתיווצר ומסדרים שני טורים, אחד לילדים ואחד לנשים, כאשר בכל פעם עובר רק אחד מהם בין שתי המכוניות המשמשות כמחסום עד תחנת החלוקה, כדי לקבל חבילת פיתות למשפחתו.

כמה עלוב.

תוך כדי נשמע ברקע קולו של ילד מסתלסל בקריאה המוסלמית המפורסמת, "אל-לה הוא אכבר". זהו במחזה סוריאליסטי של הזאטוט, הנמצא באמצע השדה הפתוח, פורס פיסת בד לרגליו ונעמד לידה בעיניים עצומות כשהוא חוזר בצעקות פעם אחר פעם אחר הקרירה שהפכה בעיני בני עמו לצעקת קרב כנגד ה"כופרים" מתנגדי האיסלאם. מול העדשה הישראלית הוא מספר על אביו שנהרג בידי האמריקאים לפני כ-13 שנה ועל ה"זכות" שתהיה לו אם יזכה ללכת בדרכו.

זמן קצר אחרי, הוא מטפס יחד עם עשרות ילדים, זבי חוטם, קרועי בגדים ומתייפחים בחוסר אונים לתוככי המשאיות שהגיעו לקחתם אל הלא נודע. נדחס במבט אבוד למקום הצר לצדם של פעוטות מייבבים ואמהות הסוחבות על גבן את מעט רכושן יחד עם עול החיים שיפול עליהן מעתה כמפרנסות יחידות. עבור כולם חלום המדינה האיסלאמית, שבו הובטח להן כל טוב ושלווה עלי אדמות התנפץ לרסיסים וכל מה שנותר הם ילדים רעבים ועזובים הצועדים אל עתיד בלתי נודע.

כמה אכזריות יש בסוריה של היום.

הכורדי עשה את שלו

מהצד השני של המתרס פוגש צוות הערוץ את המאוכזבים האמיתיים, הכורדים שנזנחו על ידי הצבא האמריקני בעקבות הכרזת הנשיא טראמפ על נסיגה פתאומית משטחי סוריה. אכזבה אינה המונח הנכון לתאר את התסכול והזעם מול הבגידה של מי שנחשבו בעלי בריתם ועבורם חירפו הכורדים נפשם, כשהם מבצעים עבורם את העבודה השחורה בשטח, מקריבים 11 אלף מאנשיהם ובסוף, אחר שניקו את השטח מהמעוז האחרון של המדינה האיסלאמית בסוריה, ננטשו מאחור להתמודד מול אסאד וארדואן, הרואים בהם יחד וכל אחד לחוד גורמים המאיימים על השלטון המרכזי בדמשק.

החשש של הכורדים הוא שאחרי נסיגת הכוחות האמריקניים מסוריה הם יישארו בודדים במערכה מול משטרו של בשאר אל אסאד המעוניין להשיב לעצמו את השליטה בכל סוריה או עם הכוחות הפרו טורקיים המעוניינים לדחוק אותם מחוץ לצד המזרחי של נהר פדת.

"אכזבה היא לשון נקייה לעומת תחושות הבגידה שחווינו", משתף מוסטפה באלי, דובר כס"ד ומי שהוביל את לחימת הכורדים מול דאעש, את העיתונאי מישראל בתחושות הקשות. "משנת 2014 כשהכוח שלי ניצב בפני מתקפה של דאעש היינו לבד, היה לנו רק נשק קל וההחלטה שלנו היתה למות בכבוד, לא יותר, כאשר מאז הקמת הארגון ועד היום הקרבנו אלפים מאנשינו בכל הקרבות".

בהמשך השיחה הוא משתף את ורדי ברגע הקשה ביותר שחווה עד היום, כאשר במהלך הקרב בכובאני שבצפון סוריה סמוך לגבול, נאלץ לשלוח את אשתו ולהסביר לה שעליה לעזוב בלעדיו כשהיא עוד מספיקה לברר אתו איך לקרוא לילד. מאוחר יותר השאיר הודעה לאשתו בה הוא מורה כי אם לא ישרוד את הקרבות היא יכולה להתאבל כמה ימים ואחר כך להמשיך בחייה בלי שום מחויבות כלפיו.

התסכול הגדול, לדבריו, הוא שלמרות שהם עשו את כל העבודה לבדם הם שבו לכאורה לאותה נקודת מוצא כאשר ארדואן רואה בהם אויב טרוריסטי שיש להכריתו, מחשש שאוטונומיה כורדית או אפילו כוח צבאי עצמאי כורדי בסוריה יעורר את הכורדים בטורקיה ויחזק את המחתרת הכורדית ה-pkk, עד כדי כך שהוא הבהיר שאין הבדל מבחינתו בין דאעש לבין הכורדים ובשניהם יילחם באותם עוצמה.

מול המצלמה הישראלית מכריז הגרמל והדובר של הכוחות הסוריים הדמורקטיים כי מה שהיה לא יהיה, דמשק לא תשלוט כבעבר על 2 מיליון הכורדים. מבחינתם המלחמה עדיין בעיצומה ולאחר שהביסו את דאעש הם מתכוונים להמשיך להיאבק על עצמאותם הפוליטית והתרבותית מול משטר אסאד, למרות שכרגע זעמו עליהם בעקבות התחקיר והפרסום המתגלגל שלו.

-האם אלו שליוו אותך בסוריה, ואלה שראיינת שם, ידעו שאתה ישראלי?

"עקרונית, לא אמרתי לרוב המלווים והמרואיינים שאני עיתונאי ישראלי, אבל חלק מאלה שראיינתי יכלו לדעת, לפי השאלות שלי או לפי דברים שאמרתי. כמובן, כשפגשתי במשפחות אנשי דאעש לא אמרתי שאני ישראלי, ובכלל, להם יש להם עניין עם יהודים, לאו דווקא ישראלים. זה בכל מקרה לא מקום בטוח לומר בו שאתה ישראלי. צריך משחק שכזה, לאזן בין לא לחשוף את הזהות הישראלית שלך כדי לא לסכן עצמך, ובין כן להנכיח את עצמך ולדבר על היחס לישראל וליהודים כדי שתהיה לכתבה שלי משמעות, כי אחרת זה לא מעניין".

חשת סכנה מוחשית לחייך?

"האמת היא שהרגשתי די בטוח. כמובן, נזהרנו ועשינו מה שצריך".

מה היה הרגע השיא בנסיעה הזאת?

"הדבר המעניין ביותר היה להיפגש עם הנשים של לוחמי דאעש. הן בעצמן מאמינות בדאעש והגיעו מכל רחבי העולם כדי להצטרף למדינה האסלאמית, והקטע המדהים הוא שהמציאות של החיים שלהם בדאעש הביאה לכך שהבעל נהרג או נעלם, והן נשארות עם הילדים לבד באמצע המדבר, בלי עתיד ובלי אוכל, ומה שהיה מדהים לראות הוא את האופן שבו הן עדיין מאמינות לגמרי באידיאולוגיה שדאעש היה דבר טוב שאפשר להם לחיות טוב, וזה די מדהים אותך הסיפור הזה, שאתה רואה מולך את הקונפליקט: הן חשבו שהן באות לחיות חיים טובים, והנה מוצאות את עצמן זרוקות עם הילדים באמצע המדבר בלי אוכל – ועדיין מאמינות בדאעש".

לא היתה סכנה עבורך לפגוש את אותן משפחות? בכל זאת, הן משתייכות לדאעש.

"לנשים האלה לא היה כלום. הן היו כמו שבויים, מיואשות לגמרי".

והכורדים שפגשת, האם הם היו אופטימיים? שהמלחמה תסתיים מתי שהוא, ולטובתם?

"כן, כי מצד אחד הם השעירים לעזאזל ואלה ששילמו את המחיר הגדול ביותר. נהרגו מהם 8,000 איש, האמריקאים זנחו אותם, והם עדיין מאד אופטימיים, מנהלים מלחמת עצמאות כזאת, כדי לזכות בעצמאות. יש 25 מיליון כורדים בעולם, 3 מיליון מהם בסוריה, ולאף אחד מהם אין עצמאות, אבל הם די אופטימיים מכך שהצליחו למצוא לעצמם סוג של מדינה בתוך סוריה".

מה השתנה מאז שהיית שם?

"לא הרבה. הם עדיין נלחמים, גם מול כוחות אסאד וגם מול כוחות דאעש שמתעוררים, וגם מול טורקיה. לא יהיה לזה סוף עד שבעצם תגמר מלחמת האזרחים בסוריה מבחינה מדינית, ואז נראה את מצבם, אם הם יקבלו אוטונומיה. כרגע המצב שם הוא אותו דבר. למרות שהם הביסו את דאעש, הוא מתחיל לחזור פה ושם בכל מיני מקומות בשטח. ובמיוחד הם ניצבים מול ארדואן שרואה בהם טרוריסטים, והם במאבק שלא נגמר. אני חושב שהוא יגמר רק כאשר בסוריה יגיע המצב לאיזשהו פתרון או הסדר מדיני".

תגובה אחת
  1. מעניין מאוד קראתי כל מילה, אבל האם שווה את הסיכון שלקחת ?
    כל הכבוד !

השארת תגובה