הרבנית הבר: "עברו חודשים מטלטלים"

קרוב לחצי שנה חלפה מאז פטירתו של הרב ישעיהו הבר, מייסד עמותת 'מתנת חיים', והסיפורים המפעימים נחשפים: הילדים הקטנים שראו בו סבא טוב, והתורמים שהוקסמו מאישיותו

הרב הבר ז"ל עם יבלח"א הגר"ח קנייבסקי
הרב הבר ז"ל עם יבלח"א הגר"ח קנייבסקי
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

את שמו של הרב הבר מכירים כולם. הוא הפך לדמות מופת עוד בחייו ולמיתולוגי לאחר פטירתו. מאות בני אדם חבים לו את חייהם. מפעל החיים שהקים העניק חיים פשוטו כמשמעו למאות חולים שעברו את המסע החתחתים של טיפולי דיאליזה ואשפוזים אינספור.

בעיצומו של הגל הראשון ניחתה הבשורה על הסתלקותו של הרב הבר זצ"ל. הרב שכולם אהבו לאהוב איננו. האיש שהעניק חיים לכ"כ הרבה אנשים כבר אינו בין החיים. בלתי נתפס.

לרגע היה נדמה שמפעל החיים העצום שהקים יעלם אף הוא עם פטירתו. אלא, שאלמנתו הרבנית הבר תבלח"א, החליטה להיכנס לנעליו ולהמשיך ולהגדיל את 'מתנת חיים', המתנה שהעניק הרב הבר זצ"ל לאנושות.

"בעלי, הרב, כבר איננו אתנו", אומרת הגב' רחל הבר בשיחה נרגשת. "הוא השאיר אחריו חלל עצום שאין שום דרך למלאות. בכל פעם מחדש כשאני משוחחת עם תורמים או עם מושתלים או עם כל אדם אחר שקשור למשפחת מתנת חיים, אני מוצאת את עצמי נדהמת מסיפורים שלא הכרתי. בעלי אמנם שיתף אותי באופן ההתנהלות של העמותה וגם ציין בגלוי שהוא עושה זאת כדי ש'אם יקרה לו משהו, אוכל למלא את מקומו', אבל בפועל היו לא מעט סיפורים מרגשים ומקרים מדהימים שלא נחשפתי אליהם".

ואיך את מרגישה כשאת שומעת אותם?

"זה לא פשוט בכלל. כשאני מתבוננת לאחור – על החודשים שחלפו מאז הפטירה, אני יכולה לומר שהם היו מטלטלים עבורי בכל מובן אפשרי. לא היה רגע בו החיסרון לא היה מורגש".

זו לא רק ההתמודדות ללא בעלה, אלא גם עול העמותה שמוטל על שכמה. "כשהבנתי שאני זו שאמורה לרשת את מקומו – לא הייתה שום התלבטות", היא אומרת. "ידעתי שאנשים מחכים לנו, שיש כל כך הרבה משפחות שזקוקות למתנת חיים, אז מיד כשהסתיימו השלושים לקחתי את המושכות לידיים".

מאז אותו רגע היא לא נחה. "זו פעילות עם המון סיפוק, אבל גם עם הרבה כאב. זה לראות את הצער הגדול ביותר שיש לאנשים שממתינים, כשאני יודעת שלא תמיד יש דרך לעזור להם, אבל מצד שני לחוות את הרגעים המפעימים של האושר האינסופי, כשאנו עודים לעוד השתלה מוצלחת, לעוד חיים שניתנו, לילדים שקיבלו את אבא במתנה, לנשים שיוכלו ללדת ולסבא וסבתא שיוכלו לראות את נכדיהם. פגשתי במהלך החודשים האחרונים כל כך הרבה תורמים מיוחדים במינם שבזמן שכולם הסתגרו בבתיהם וחששו מהסגר ומהקורונה, הם יצאו מבתיהם כדי לעזור ולהציל אחרים. מדהים לראות איך שדווקא פטירתו של בעלי העלתה את המודעות לכל כך הרבה תורמים חדשים".

יש לך הסבר לזה?

היא שותקת לרגע. "לא, זה לא טבעי", אומרת לבסוף. "אין שום הסבר אחר לזינוק הבלתי נתפס שאנו רואים כאן, מלבד עובדה אחת – סייעתא דשמיא גדולה. כי בעלי ללא ספק פועל למעננו רבות מלמעלה".

עוצמת הנתינה

לא רק הרבנית הבר מתרגשת כשהיא נזכרת בבעלה הרב זצ"ל. כל מי שנעזר אי פעם ברב זצ"ל, מחסיר פעימה בכל אימת ששמו של הרב הבר עולה לשיחה. הסיפור הבא יוכיח זאת.

זה היה לפני כחודשיים, כאשר פגש ר' יאיר קרייף, הנמנה על מאות תורמי הכליות של 'מתנת חיים', את אחד המושתלים שקיבל כליה דרך העמותה. "הוא שמע על כך שהייתי מקורב מאוד לרב ישעיהו הבר זצ"ל ודמעות עמדו בעיניו", נזכר ר' יאיר. "בהתרגשות רבה הוא סיפר לי: 'אתה לא מבין איזה אובדן גדול זה עבורי'. הוא גם המשיך וסיפר: 'במשך כל התקופה שהייתי חולה והמתנתי לתרומת כליה, הייתי משוחח עם הרב פעמים רבות במשך שעות ארוכות, והרב היה מעודד אותי ונוסך בי כוחות. לא פעם השיחות נערכו ביום שישי ונמשכו עד לשעת הדלקת הנרות, כאשר אני שומע את הרב מחלק הוראות לבני משפחתו: 'תכינו את הנרות', 'תעמידו את הפלטה', וכל זה כשהוא ממשיך לשוחח איתי. השיחה הסתיימה רק כשנשמע הצפצוף, ואז הרב היה מבטיח: 'מיד במוצאי שבת אתקשר אליך ונמשיך לשוחח, ומיד כשיצאה השבת – הרב כבר היה על הקו…'"

ר' יאיר מספר את הדברים וניכר בקולו כי הוא נרגש. "זכיתי להכיר את הרב מקרוב וידעתי עד כמה הרב היה מסור כל-כולו למען הציבור, לא פעם תיאר באוזניי את סדר יומו העמוס מקצה לקצה, כשלעצמו בקושי נותר לו מעט זמן לשינה. אבל מעבר למה שידעתי, עמדתי נפעם למשמע סיפורים שמעולם לא סופרו, ורק לאחר הסתלקותו נודעו לרבים. לא יאומן איך שהרב נתן את כל-כולו לזולת, אין מילים שיכולות להמחיש את גודל הנתינה שהייתה לו".

אהבה וחסד

המפגש הראשון של ר' יאיר עם הרב הבר היה בחדר ההתאוששות של בית החולים איכילוב, לפני שלוש וחצי שנים, כאשר הרב בא לבקרו אחרי שתרם כליה.

"לא הכרתי את הרב באופן אישי קודם לכן", מציין ר' יאיר, "אבל כתושב שכונת הר נוף בילדותי שמעתי עליו רבות, הוא היה דמות מוכרת, ואחיותיי אף היו תלמידות של רעייתו תחי'. בשנים האחרונות התוודעתי לעיסוקו בנושא תרומת כליה, אך רק מאז שהכרתי אותו יותר לעומק הבנתי עד כמה שמדובר באדם מיוחד במינו, ונשביתי בקסמיו.

"אני לא היחיד", הוא ממהר להדגיש, "במהלך השבעה גיליתי כמה אנשים נוספים יש בעולם שחשים בדיוק כמוני, כי הרב היטיב לשדר את המסר שכל אחד הוא ידידו הקרוב ביותר, הוא שידר לכל אחד את התחושה הטובה ביותר שיכולה להיות".

כאשר מנסים להבין מי היה הרב, מתקשה ר' יאיר להגדיר זאת במילים. "הרב היה מסוג האנשים שכל מה שתכתוב עליו לא יספיק", הוא אומר לבסוף. "ובכל זאת, לאחר שחשבתי על כך רבות, הבנתי שלרב הייתה אהבת אדם יוצאת מגדר הרגיל, הרב גם ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה, והשילוב הזה היה מדהים במיוחד.

"בדיוק לאחרונה נתקלתי בעיתון עם ראיון שנעשה איתי מיד לאחר שבת התורמים הראשונה בה השתתפתי. הייתי אז זמן קצר אחרי התרומה, ורואיינתי שם כתורם הטרי ביותר. אחד המשפטים שהשמעתי באותו ראיון הוא ש'היה שווה לתרום כליה, ולו בכדי להכיר את הרב…'"

זה גם מה שהוביל את ר' יאיר להמשיך ללוות את הרב הבר ואת פעילות החסד שלו במשך שנים לאחר התרומה. "האישיות של הרב פשוט קסמה לי", הוא מסביר. "חשתי שאני נכרך אחריו בעבותות של אהבה, וכמים הפנים לפנים, אבל כפי שציינתי – אני לא היחיד. היו עוד הרבה תורמים ששמרו על קשר.

"בשנים האחרונות", הוא מוסיף, "נוצרה תופעה מבורכת, כאשר תורמי כליות לשעבר היו מגיעים לבתי חולים כדי לבקר תורמים טריים. בדרך כלל הביקורים הללו מאוד מעודדים ונוסכים כוחות, אבל יש גם מקרים בהם הם פחות מתאימים לתורם שמעדיף לעבור את החוויה המרוממת עם עצמו בלבד. כשהדברים הגיעו לרב הם מאוד הכאיבו לו, ובשלב מסוים נוצר מנגנון שוויסת את המבקרים על פי בקשת התורם. כשהרב היה מדריך תורמים בנושא הוא נהג לומר להם: 'חשוב מאוד שתלכו לבקר, אבל כשאתם נכנסים לחדר – תרימו בבקשה את האנטנה'.

"זה היה סוג של ביטוי שהוא השתמש בו לעתים קרובות גם כמדריך חתנים – תחום נוסף בו עסק לא מעט.  בשיחות שמסר כדי להכינם לחיי הנישואין, נהג לומר להם: 'אתה נכנס לבית? תנסה לראות מה קרה שם בשעות בהן לא היית. אולי אשתך שטפה את הרצפה? אולי ניקתה משהו? אולי קנתה פריט חדש? תרים אנטנה בטרם תיכנס הביתה".

עד היכן הגיעה רגישותו של הרב, ניתן לראות גם באחד הסיפורים שסיפר אחיו, ר' אהרן הבר. האח ציין כי באחת השבתות הוא התפלל עם הרב בבית הכנסת, והחזן ניגש ב"שוכן עד" והחל להתפלל. אלא שהוא לא שם לב שרוב הקהל אינו אתו. ר' אהרן ציין שהוא גילה פתאום את הרב מתחיל לזמזם יחד עם החזן. "בתחילה לא הבנתי מה הוא עושה",  סיפר האח, "לקח לי זמן להבין שהרב חשש מכך שהחזן יחוש אי נעימות כשהוא יגלה שהציבור לא אתו, אז הוא פשוט עצר את התפילה שלו וזמזם את נעימת התפילה, כדי לתת תחושה טובה לחזן".

סיפור נוסף ומרגש השמיע גם אביו של הרב. האב סיפר שכאשר זרקו סוכריות על חתן בבית הכנסת, גילה הרב ילד קטן בוכה בגלל שאבד לו הטופי שלו. הרב לא חשב פעמיים, אלא השתטח מלוא קומתו ארצה כדי לחפש אחר הטופי של הילד…

אגב, הרב הבר אהב מאוד ילדים והיה לו חוש מיוחד כדי לדעת איך לשמח אותם. לא מעט מן התורמים סיפרו לאחר פטירתו, כי הזדמן להם לבקר אצלו עם ילדיהם, והרב התייחס אליהם בחביבות מיוחדת, כמו סבא טוב ואוהב.

אהבתו של הרב, כפי שמציין ר' יאיר, פרצה החוצה בכל הזדמנות אפשרית. "הוא היה כל כך אמתי, ללא צל של חיצוניות", הוא מבהיר, "הזכרנו קודם את שבת תורמים, ואני יכול לציין שזכיתי להשתתף בכמה שבתות כאלו, ובכולן היה כל כך מיוחד לראות את החיבור של אנשים מכל גווני הקשת – כיפות סרוגות מכל הסוגים, מגבעות, שטריימלים, ספודיקים, וכולם מרגישים כל כך אהובים ומחוברים אליו, האישיות שלו קרנה מאהבת הזולת".

תלמידים הרבה

הרב הבר התפרסם בשנים האחרונות כ"רב של הכליות", אך לא כולם יודעים שקודם לכן הוא עסק בתפקידים חינוכיים רבים, בין היתר כמנהל תלמוד תורה ואחר כך כר"מ בישיבת נחלת אשר ובישיבת וולפסון.

אחד מתלמידיו הרבים סיפר: "לעולם לא אשכח איך שבבואנו לישיבה היינו בחורים שובבים מעט שהלימוד לא תמיד היה בראש מעייניהם. לפתע הרב נכנס לחדר השיעורים נעמד באמצע החדר וקרא לעברנו בפאתוס: 'חבר'ה, מכאן עוד יצאו בחורים לישיבת חברון!' הבטנו זה על זה בפליאה, אף אחד מאתנו לא העלה בדעתו להגיע לישיבה כמו חברון, זה בכלל לא הכיוון שחשבנו עליו, אבל הרב לא רק אמר, אלא באמת ובתמים הוא האמין בנו. גם אם בסופו של דבר לא המשכנו לחברון, הרגשנו לאורך כל הדרך איך שהוא מאמין בכוחות וביכולות שלנו. זה הגיע מהמקום הכי אמתי שבו, וזה ופשוט קנה אותנו".

בחור אחר שלח למשפחתו של הרב מכתב, בו סיפר איך בכניסתו לישיבה קטנה בשיעור א' נתקף במועקה קשה. הוא היה בחור עדין שרק אתמול עוד שיחק כדורגל במגרש, ופתאום מצא את עצמו בתוך ים של סטנדרים, בחורים עם כובעים וחליפות,  ומשגיח שעומד ושואג: "א-ל-ו-ל!"

כשהסתיימו הלימודים ביום הראשון והוא כולו נבוך ומבולבל, התקרב אליו פתאום אברך שאמר לו: "אני חושב שאנו חולקים יחד חוויה משותפת". היה זה הרב הבר ששיתף אותו בתחושותיו והוסיף: "גם עבורי זה היום הראשון, קשה לי ואני מרגיש לא שייך. אני מגיע עם כל כך הרבה חששות, בפרט שסומכים עליי ונותנים בי אמון. אבל לא יארכו הימים ואנחנו נהיה מאחורי זה, בוא נראה מי מבין שנינו יהיה הראשון…"

זה לא הסיפור היחיד שנשמע מתלמידיו, כי הרב היה ערני מאוד לבחורים רגישים, ופשוט ידע לחוש, לקלוט אותם ולשוחח עימם בצורה הנכונה.

מתנה של חיים

למעשה, עצם הקמתה של 'מתנת חיים' הגיע גם כן מתוך רגישותו הרבה, ואהבתו לזולת. העמותה, כפי שנהג הרב תמיד לספר, הוקמה לאחר שהוא קיבל כליה, בזמן שבחור בשם פנחס, שהיה אף הוא בטיפולי דיאליזה, והרב הבטיח לו שהוא ימצא לו תורם, ואכן הרב מצא, אלא שפנחס נפטר ממחלתו ולא שרד את ההמתנה המתישה. הרב נהג תמיד לומר כי "יום פטירתו של פנחס – היה יום ההולדת של מתנת חיים".

את המהפך שעבר תחום השתלות הכליות מאז אותו יום קשה לתאר במילים. כשהרב הקים את 'מתנת חיים', המודעות לתרומת כליה שאפה לאפס. לא היה שום סיכוי שאדם נורמטיבי ייכנס לחדר הניתוח, שם יוציאו כליה מגופו. תרומות אלטרואיסטיות שניתנות לאנשים שלא מכירים זה את זה, היו אפסיות, אך גם תרומות בתוך המשפחה כמעט לא נראו.

אבל הרב הבר, כמי שהיה טיפוס יסודי, אך יחד עם זאת גם איש חזון ובעל ידע רפואי נרחב, הצליח להסתכל על הבעיה מקרוב והגיע למסקנה שאם אנשים סובלים בדיאליזה ולא רואים את האור בקצה המנהרה, מוכרחים למצוא עבורם מענה. כך הוא התחיל לעבור בין בתי כנסת ולתלות מודעות, הוא התייעץ עם רופאים בכירים ואף ביקר בבתיהם של גדולי ישראל, כדי לשמוע את דעותיהם בנושא, כך שהוא למד את הסוגיה היטב. עם הרבה אמונה וחזון, הוא הצליח להתקדם ובשנה הראשונה לפעילותה של העמותה כבר היו ארבעה תורמים.

הרב לא הסתפק בכך, הוא שאף להגיע להרבה יותר ותמיד היה אומר: "אל תסתכל על המקום בו אתה נמצא עכשיו, תסתכל עשר שנים קדימה ויותר". את המשפט הזה הוא אמר לעצמו, לחבריו לדרך, וגם לחולים שהוא עודד בדיאליזה ולבחורים שעזר להם בישיבה. הוא תמיד המליץ לא להביט על הקשיים הנקודתיים שיש בחיים אלא להאמין שבעתיד יבואו ימים טובים יותר, ושבהסתכלות למרחקים, הקשיים העכשוויים מתגמדים ותופסים את הפרופורציות הנכונות.

ובאמת, כדור השלג שהיה בתחילה קטן, הלך והתגלגל והתפתח לעמותה ענקית שאין שבוע בו היא לא מלווה תורמים.  רק לאחרונה היה שבוע בו נעשו לא פחות מ-12 השתלות. הגידול ממשיך להיות תמידי, עם עוד ועוד אנשים שמבקשים לתרום. גם בכירי הרופאים שהיו בתחילה ספקניים, הודו במשך השנים שהעמותה הצליחה לחולל מהפיכה עצומה בתחום.

בתחילת דרכה של העמותה, הרב התבטא שהיעד שהוא מציב מול עיניו הוא להגיע לתרומה ה-800. מצמרר לראות כי הוא הסתלק מאתנו בתאריך ל' ניסן, סמוך מאוד לתרומה ה-800. מאז, בין היתר כתוצאה מהתעוררות שהגיעה בעקבות פטירתו, היו יותר מ-88 תרומות, וזו לא המילה האחרונה. מדובר בשבירת שיאים שאיש לא יכול היה לדמיין, וכל זה בזכות מהפיכה של איש אחד.

***

ר' יאיר קרייף נושם עמוקות. ניכר שקשה לו לדבר על הרב בלשון עבר, והוא מתרגש במיוחד כשהוא מספר: "חודשיים אחרי פטירתו של הרב נולדה לי בת. כמובן שלא יכולנו לקרוא לה בשם 'אברהם ישעיהו', והתלבטנו איזה שם לבחור. לבסוף החלטנו להעניק לה שני שמות שמאפיינים יותר מכל את תכונותיו של הרב – קראנו לה 'אהובה עדינה', כשאנו מקווים מאוד שתזכה ללכת בדרכיו.

"השיחה האחרונה שקיימתי עם הרב", הוא מוסיף, "הייתה בעיתוי מצמרר, לאחר שהרב נדבק בנגיף הקורונה. הוא התקשר אליי וסיפר שקיבל תרומה של תלושים לקניה ברשת מזון והוא רוצה לחלקם לאנשים נצרכים. כי כפי שכבר ציינתי, הוא עסק רבות בצרכי ציבור לשם שמיים, מעבר ובנוסף לעיסוקו בנושא הכליות. איני יודע מי קיבל את התלושים בסופו של דבר, אך אני יודע שזה היה הנושא שהעסיק אותו בימיו האחרונים – חסד ועוד חסד. אני חושב שזוהי בדיוק הצוואה שהוא השאיר לנו – להמשיך להתבונן, לחשוב על האנשים שחיים סביבנו, ואיך שאנו יכולים לעזור להם, וכמובן לאהוב כל אדם ללא סייג וללא כל תנאי.

"הרב תמיד נהג לומר שאמנם לא כל אחד יכול ומסוגל לתרום כליה, אבל כל אחד יכול לגמול חסד, אפילו במילה טובה או בחיוך. אין ספק שזו הצוואה שהוא השאיר לכולנו".

השארת תגובה