אין רגע דל: אולטימטום ביהדות התורה

'המקל והגזר': או ש'דגל' תקבל את תיק השיכון או שסגן שרת התחבורה אורי מקלב יחזור אף הוא לכנסת במסגרת נהלי הנורבגי וישלח את ח"כ אליהו חסיד לשוב ולנהל את ישיבת 'אמרי אמת'

ליצמן ובבצ'יק צילום דוברות הכנסת
ליצמן ובבצ'יק צילום דוברות הכנסת
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

כאילו לא חלפה לה שנה וחצי מאז התיישבו החסידים והליטאים בחזרה סביב שולחן עגול ומאוחד, בחלוקה שוויונית של חמישים חמישים ובתחושה של התגברות על כל מחלוקות העתיד, כאילו לא נמצאה נוסחה מפותלת דיה ליצירת הסכם בין אגודת ישראל ודגל התורה שאמור למסד את השוויוניות בכל מחיר ומצב, כולל חישובי קיזוזים, רוטציות והשוואות בין תפקידים.

התפטרותו של שר השיכון ח"כ יעקב ליצמן נפלה כרעם ביום בהיר על המפלגה המאוחדת וטרפה את כל הקלפים בשתי חזיתות: בחזית הפנים אגודאית נפתח המאבק על הירושה, קרי תפקיד שר השיכון, ואילו בחזית הדגלאית זעמו על הצעד החד צדדי, שהדיח למפרע את ח"כ אליהו ברוכי ושלח אותו לחגוג את תחילת השנה החדשה כאחד האדם, בביתו בפתח תקווה.

על מה ולמה בחר ליצמן להתפטר בעיתוי פתאומי שכזה, בלי תיאום מוקדם עם הקולגות – ישנן כמה גרסאות והסברים. התירוץ הרשמי לטענת השר הוא משום שאין לו כל השפעה בממשלה בדיוני הקורונה. תרשו לנו להתעלם באלגנטיות מההסבר המפוקפק הזה, את תפקיד שר השיכון בחר ליצמן בראש ובראשונה כדי לסייע לציבור החרדי בסוגיית הדיור, ההשפעה בממשלה היא רק בונוס עקיף. מלבד זאת, אם הנציגות החרדית באמת רוצה משהו מראש הממשלה – היא אינה נזקקת לממש זאת דרך כלי עקיף ומוחלש כמו צעקות בישיבת הממשלה, ביקור אחד של רוה"מ החלופי בני גנץ בבני ברק שקול לתריסר שיחות זום ממשלתיות…

בנוסף, קשה להבין על מה יצא קצפו של ליצמן במתווה הסגר הנוכחי, תושבי בני ברק עוד זוכרים את תמיכתו הבלתי מסויגת – והצודקת לחלוטין – בסגר שהוטל על העיר בגל הראשון. בניגוד לאותם ימים, הפעם היה המתווה מחושב היטב ולמעט תקרית אומן, תפקדו מרבית בתי הכנסת במהלך ראש השנה באופן תקין. אמנם היו מהגבאים שנזקקו לתואר במתמטיקה כדי להבין את הנוסחה המפותלת, אבל זו אינה עילה לנטוש משרד ממשלתי מפנק, ועם כל החיבה לחסידי ברסלב, הם אינם נמנים על מצביעיו הטבעיים של השר.

על כל אלה צריך להוסיף את הצהרתו הפומפוזית משהו של השר לשעבר לתקשורת הכללית, ולפיה "לא יהיה יותר השר ליצמן". בעברית פשוטה: ליצמן מודיע כי מבחינתו תם הפרק המיניסטריאלי בחייו, מה שמחזק את התהיה, שהרי נציג שעוזב במחאה על צעד כזה או אחר, לא נוהג להתחייב על העתיד. אדרבה, בנוהג שבעולם, ממתין הפוליטיקאי בסבלנות עד לפתרון הבעיות וסיום המשבר התורן וחוזר ללשכה המפנקת.

רק שני הסברים אפשריים בכגון דא: האחד, ליצמן בן השבעים ושניים מרגיש מיצוי בתפקיד, אחרי עשרים ואחת שנים בכנסת, מתוכן שלוש שנים כשר ועוד כמה כסגן במעמד שר, הוא מוכן ומזומן לפנות את מקומו מרצונו החופשי לדור הצעיר – בניגוד לכל מה שידענו והכרנו על פוליטיקה חרדית ונציגיה. ההסבר השני כרוך באי אלו שיקולים משפטיים-טקטיים שאנו נמנעים מלדוש בהם בהרחבה ואכמ"ל.

האולטימטום הדגלאי

אבל נסיבות ההתפטרות משניות למדי ביחס להשפעתה בפועל על מערכת היחסים הסבוכה בתוככי יהדות התורה, תחילה בין שתי הסיעות המרכיבות את המפלגה, ולאחר מכן באגודת ישראל עצמה. הזעם הדגלאי מופנה אל ליצמן משתי סיבות: האחת, העובדה שבעקבות התפטרותו ולפי כללי החוק הנורבגי, חזר ליצמן לכנסת על חשבונו של אליהו ברוכי, והשנייה, ויתורו הפתאומי על משרד ממשלתי מהותי לציבור מצביעי יהדות התורה.

מקורבי ליצמן אמנם מיהרו להבהיר בשמו מיד עם התפטרותו שעמיתו לסיעה המרכזית, ח"כ אליהו חסיד, יתפטר מהכנסת במחווה אצילית כדי לאפשר לברוכי להיוותר על מכונו ולשמר את חלוקת האצבעות בכנסת על 4:3 לטובת דגל. לעת עתה, ארבעים ושמונה השעות הראשונות חלפו זה מכבר וחסיד אפילו לא מצמץ, הוא צפה בשלווה בברוכי אורז את חפציו והעביר בעקיפין את המסר שהוא לא מתכוון לאפשר לליצמן להכתיב את המשך הקריירה הפוליטית שלו. כדאי גם לזכור שאם חסיד מתפטר – מדובר בצעד חד סטרי, ולאחר מכן הוא לא יוכל לשוב ולכהן בכנסת הנוכחית.

האפשרות השנייה שעשויה לסיים את הסאגה, כרוכה במינוי אפשרי של אחד הח"כים האחרים של אגודת ישראל לתפקיד שר השיכון. או אז יוכל השר החדש להתפטר אף הוא במסגרת החוק הנורבגי ולהחזיר את האצבע האבודה לשורות דגל התורה. במקרה כזה, יש שלושה מועמדים שהם ארבעה. חברי הכנסת טסלר, אייכלר וחסיד ישמחו לדלג היישר לכס המיניסטר, אבל סגן שר החינוך מאיר פרוש לא מתכוון לאפשר להם לפסוח עליו בקלות. לדידו, כמספר שתיים ברשימה האגודאית, הוא זה שאמור לקבל את משרד השיכון ולהותיר לאחרים להתקוטט על פירורי הסגנות בחינוך.

לצערו של פרוש, המילה האחרונה בסוגיית משרד השיכון נתונה בידיה של הסיעה המרכזית, המחזיקה בתיק מכוח ההיררכיה הפנימית באגודת ישראל. אם להתבטא בעדינות, בסיעה המרכזית יעניקו את התיק במתנה לדגל התורה לפני שיאפשרו ל'שלומי אמונים' לכבוש את הבכורה. גם המועמדות של אייכלר בנסיבות הנוכחיות היא בקושי למען הפרוטוקול. במקרה כזה, הספק יהיה בין הנציג השני של הסיעה, אליהו חסיד, ובין הנציג הלא רשמי שלה, יעקב טסלר, מי שגדל בלשכתו של ליצמן ונחשב לאיש אמונו. לא מן הנמנע כי ההכרעה בשאלה שכזו תיפול בקודש פנימה וד"ל.

ישנה כמובן גם האפשרות השלישית, מודל השר אביטן, ולפיה תבחר הסיעה המרכזית להצניח למשרד השיכון אדם נוסף מבחוץ שאינו ליצמן ואינו חסיד, בשיטת 'גם לי גם לך לא יהיה' (דורשי רשומות בסיעה טוענים כי בין המועמדים לתפקיד במקרה כזה, ששמותיהם כבר עלו לדיון, נמצאים איש הציבור שלמה טייטל שמחזיק בניסיון מקצועי בתחום הנדל"ן, וכן נאמנו הצמוד של השר לשעבר, מוטי בבצ'יק היעיל).

עם זאת, מן הראוי לציין כי גם במקרה שטסלר יעלה בגורל, הוא ייאלץ להסתפק בתפקיד סגן השר, מאחר וכ"ק הרבי מויז'ניץ מחזיק בדעה עקרונית נגד שותפות נציגיו בממשלה. בעיה דומה תתעורר באם ליצמן עצמו יחליט לשוב במסגרת כזו של סגן שר, מאחר ובג"ץ כבר פסל את הטריק של סגן שר במעמד שר ומאחר ורוה"מ מנוע מלהחזיק בתיק בשל כתבי האישום, יידרש מינוי שר מעליו, לפחות למען הרשמיות.

ההנחה הרווחת במערכת הפוליטית כי מי שימונה כשר 'פיקטיבי' במקרה כזה הוא שר החינוך ח"כ יואב גלנט, שמכיר את התיק היטב בתוקף תפקידו הקודם, כשבפועל סגן השר המיועד וכוורת לשכתו (האיכותית מאוד) של השר לשעבר תנהל את המשרד. מן הראוי לזכור כי ליצמן גם הפקיד את המשרד בידי מנכ"ל מנוסה ונמרץ, יאיר פינס, כך שלפחות בהיבט המקצועי דבר לא צפוי להיפגע. ועדיין, אינו דומה שר בפועל לסגן שר בכאילו. אבדן תיק השיכון לידיים שאינן חרדיות עשוי להיות צעד שעוד נבכה עליו בעתיד.

ומה יקרה במידה והאגודאים יגררו את התהליך, ובאם חסיד יימנע מהתפטרות ומשרד השיכון יישאר מיותם? או אז תציע דגל התורה את שיטת 'המקל והגזר'. לאמור, או שסגן שרת התחבורה אורי מקלב יחזור אף הוא לכנסת במסגרת נהלי הנורבגי וישלח את ח"כ אליהו חסיד אחר פאר לשוב ולנהל את ישיבת 'אמרי אמת' דחסידות גור המעטירה, או שאגודת ישראל תוותר על תיק השיכון ותעניק אותו לדגל התורה, תמורת האצבע האבודה בכנסת.

במקרה כזה, תוכל 'דגל התורה' לממש את הנורבגי בשורותיה פנימה, כשאחד משלושת הח"כים יאייש את המשרד המתפנה (אולי תוך הצרחת תפקידים עם מקלב, המדורג שני ברשימה הדגלאית ועשוי לנדוד לשיכון) ויפנה את מקומו בכנסת עבור ברוכי. מובן מאליו שבאגודת ישראל פחות נלהבים משתי האופציות הללו, ולפיכך הם ייאלצו להתחשב באולטימטום הדגלאי ולמצוא פתרון המתבסס על אחד מהרעיונות שהועלו כאן.

ביום שני שעבר, יממה לאחר ההתפטרות הדרמטית, התכנסו נציגי דגל התורה בחדרו של יו"ר הסיעה ח"כ פינדרוס כשעל הקו הועלה לשיחת ועידה יו"ר ועדת הכספים המאושש ח"כ גפני. במקביל, אירח ליצמן בלשכתו את זייברט, טסלר, חסיד ובבצ'יק (ומכלל הן אתה שומע לאו על אלו שלא הוזמנו). המסר האגודאי היה פשוט – אנחנו לא הולכים למלחמה, מעוניינים להגיע להבנות, רק תנו לנו מעט זמן.

אולי באווירת ימי הרחמים והסליחות, הסכימו ב'דגל התורה' להעניק עשרת ימי חסד לנציגים האגודאים. האחרונים מצידם הבטיחו שעד יום כיפור יבוא גואל ויימצא הסדר משופר ומוסכם. כך, ייתכן שכבר בשעת קריאת השורות – הן אינן רלוונטיות, אם כי לאור ניסיון עבר, עד בין השמשות של אחרי כל נדרי אין באמת למה לצפות.

לא נוגעים בשמנת

בצעד פופוליסטי וילדותי משהו, אישרה הממשלה ביום שני האחרון קיצוץ של עשרה אחוז בשכרם של חברי הכנסת (למען ההגינות ראוי לציין כי גם שכרם של השופטים קוצץ בשיעור דומה), באופן אירוני, דווקא הנציגים החרדים, שעובדים קשה יותר ממרבית עמיתיהם – ניזוקו יותר מכולם.

בניגוד לציבור הכללי, שם משרת ח"כ מגיעה לרוב אחרי אקזיט מפנק (בנט, ברקת) או פנסיה צבאית משומנת (גנץ, אשכנזי ועוד רבים), חלק השאירו אחריהם עסק מכניס במיוחד ואחרים נהנים מהון אישי גבוה, שבמקרים רבים נדרש להם מלכתחילה כדי להצליח ולהשתחל לפוליטיקה, הרי שבציבור החרדי הנבחרים מגיעים מתוכנו, עד תמול שלשום הם היו כשאר האדם, החל מראש הכולל ר' מוישה גפני, עבור באברך ר' מיכאל מלכיאלי וכלה בראש הישיבה ר' יצחק פינדרוס.

במקום לקצץ בשמנת האמיתית, בפנסיות התקציביות שרובצות על הכלכלה הישראלית כאבן ריחיים עוד מלפני תקופת הקורונה, בוחרים באוצר להתעסק עם הפרוטות שייחסכו מקיצוץ סמלי בשכרם של חברי הכנסת. כמה מביש.

ובחרת בחיים

בעוד מדינת ישראל נפתחת לעולם בסדרה מרשימה של הסכמי שלום, שלפי הפרסומים השונים עשויה להתרחב לכווית, לקטאר, לסודאן ואפילו לערב הסעודית, היא נסגרת בתוך תוכה מאימי הקורונה.

אפרופו פופוליזם: לפני שבוע ומחצה, נפגשו באחד האולפנים חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, שעלתה על הגל התקשורתי כ'לוחמת למען הציבור' בוועדת הקורונה שבראשותה, עם כמה צעדים שאין מנוס מלהגדירם כתרגילי יחסי ציבור בינוניים, ופרופ' גבי ברבש, אחד המומחים הגדולים בישראל בתחום האפידמיולוגיה ומי שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד הבריאות.

ברבש שטח את משנתו העגומה על המצב ההולך ומידרדר, קבע כי אין מנוס מסגר ממושך ומוחלט, כולל אכיפה קשוחה, והביע את הערכתו כי כבר בתוך שבוע יטפס מספר החולים הקשים מ-500 ל-600, ותוך שבועות אחדים הוא יעבור את ה-800, במה שנחשב סף הספיקה הנורמטיבי לבתי החולים בישראל ועשוי חלילה לגרור לקריסה – ולו חלקית – במערכת הבריאות.

שאשא ביטון, נטולת ידע רפואי או הבנה אקספוננציאלית, מיהרה לתקוף בחמת זעם את הפרופסור ולהטיח בו כי אין שום סיבה שנבואות הזעם שלו יתגשמו. שבוע חלף והתברר כי ברבש אף היה זהיר מהנדרש, מספר החולים הקשים הגיע ל-650 ומעלה וקיים ספק גדול אם הסגר המדובר יסתיים לפני חודש חשוון. יש לקוות שראשת הוועדה הנכבדה למדה את הלקח והפנימה.

בכל הקשור לציבור החרדי, כבר כתבתי כאן לא אחת ואכתוב שוב – לא מפיהם אנו חיים. אנחנו לא חובשים מסכות בגלל שמשרד הבריאות ציווה, אנחנו לא שומרים על ריחוק חברתי כי הפרויקטור החליט ואנחנו לא נמנעים מלצאת מהשכונה בגלל הקנסות והאכיפה המשטרתית.

אנחנו עושים את כל זה והרבה יותר מזה, מסיבה פשוטה וחשובה יותר: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. זה החיוב היחיד שעומד לנגד עינינו, החשש שחלילה נידבק ובלא יודעין גם נדביק הלאה, שאולי חס ושלום ידבק בנו שמץ מאביזרייהו דשפיכות דמים. זה ורק זה השיקול של רוב מניין ובניין בציבור החרדי במסגרת התמודדותו עם נגיף הקורונה.

יכולים מאות אנרכיסטים להתפרע בבלפור, עשרות פוחזים שאינם שומרי תומ"צ להתהולל בחופים ובקניונים, אין זה מענייננו. הם יעסקו בפלפולים מלומדים של 'זכות ההפגנה' ואנחנו נעסוק בדיני נפשות. הם יצעקו מרה על סגירת בתי הקפה והמסעדות ואנחנו נפגין – כמו תמיד – אחווה הדדית, דאגה לחייהם של יהודים מבוגרים ובעלי מחלות רקע, גם במחיר כלכלי לא פשוט. ובחרת בחיים.

השארת תגובה