קווים לדמותה: השנה הפוליטית שחלפה

מנדלבליט הספיק להפסיד לאוחנה בקרב על מינוי דן אלדד, להתגונן בפרשת הרפז, לספוג ריקושטים מפרשיות ליאת בן ארי ושי ניצן ולהתערב באופן גס וחסר תקדים להגנת מפגיני בלפור

טקס חתימת הסכם השלום בוושינגטון. צילום אבי אוחיון לע"מ
טקס חתימת הסכם השלום בוושינגטון. צילום אבי אוחיון לע"מ
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

כבר עתה ניתן לקבוע כי שנת ה'תש"ף המסתיימת לה תיזכר לדורות, ולא בהכרח לטובה. השנה החולפת הטביעה את חותמה השלילי במישור הפוליטי, במישור הבריאותי ובמישור הכלכלי, באופן שעוד ייזכר לשנים רבות. מנגד, דווקא במישור המדיני והביטחוני נרשמה שנה היסטורית חיובית.

לבד מהקורונה והבחירות, היו בשנה החולפת כמה דברים שראוי לתת עליהם את הדעת, בדגש על ההשלכות הפוליטיות שלהם שעוד יהדהדו בעתיד הקרוב. בשנה הזו גם חדרו לחיינו כמה מושגים ומטבעות לשון, פריטטי ואקספוננציאלי, סגר נושם והשולמנים, ועוד כהנה וכהנה.

בשורות הבאות ננסה לעמוד בתמצית ולפי סדר חשיבות על האירועים, על השפעותיהם בשנה החולפת ועל ההשלכות שעוד צפויות להופיע בשנה הקרובה, בעיקר בשדה הפוליטי. ננסה לשרטט תחזיות אפשריות, מקובלות יותר ופחות, ובעיקר לקוות – תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שנת קורונה

האירוע המרכזי של השנה, בארץ ובעולם, הוא מגפת הקורונה שפרצה לחיינו לפני כשמונה חודשים עם שמועות על נגיף בשם קוביד 19 שהתגלה אי שם, בוואהן הרחוקה. סיני בודד וקערת מרק עטלפים הכניסו את העולם כולו לסחרור בלתי פוסק, שסופו טרם נראה באופק.

לקראת פורים הגיע הנגיף לישראל, הגל הראשון פגע אנושות בעיקר במגזר החרדי, בגלל שילוב של קהילתיות, חוסר מודעות וחוסר השקעה והסברה. בגל השני כבר חלחלה ההבנה עד לרמת הפרט, וכעת נדמה כי תורו של המגזר הערבי ללמוד על בשרו את השפעת הקורונה ונזקיה.

הקורונה שינתה את סדר היום בישראל, היא שימשה כנימוק מוצלח בידיו של בני גנץ בבואו לפרק את השותפות עם לפיד (פירוק שהיה קורה כך או כך, לכל היותר אחרי סיבוב בחירות נוסף), היא יצרה קרע לא פשוט בין הנציגות החרדית ובין רוה"מ (למרות שכרגע אין שום תחליף באופק, וגם בבחירות הבאות, החרדים ימליצו לנשיא על נתניהו), היא הכתיבה סדר יום כלכלי-בריאותי ודחקה לשולי השוליים את הנושאים הביטחוניים ואפילו את ההישגים המדיניים.

הקורונה גם הפכה לנשק שימושי בשדה הקרב הפוליטי, אויביו של נתניהו נאחזים בכישלונו לבלימת הגל השני, אוהביו נתלים בהפגנות בלפור כמדגרת ענק פוטנציאלית, בנט רוכב על תוכנית הפלאים שהוא משווק באובססיביות מתחילת המשבר, ליצמן יכול לנפנף בהיותו הראשון שזיהה וסגר את קווי התעופה, ליברמן קורא להתעלמות מהוראות הממשלה ואנרכיה ורק יעלון עדיין עסוק בצוללות…

הצרה הצרורה היא שהקורונה כאן כדי להישאר. גם לפי מיטב התחזיות האופטימיות – לא יימצא חיסון מוכן לשימוש לפני סוף החורף הקרוב, ויתכן שגם מאוחר יותר. כך שגם השנה הקרובה צפויה להתנהל בצל הקורונה.

ההשפעות של הקורונה ניכרו בחיי היומיום בשורה ארוכה מאוד של היבטים, החל מההיבטים הרוחניים של תפילה בציבור ולימוד בישיבות ובכוללים, וכלה במישור הכלכלי, כאשר כמעט כל אזרח במדינת ישראל נפגע בכיסיו כתוצאה מהמגיפה. על חלק מהתוצאות הללו עוד נעמוד בנפרד בהמשך.

שאלת השאלות בהקשר הפולטי היא האם ניתן בכלל, ברמה הטכנית, להוציא אל הפועל מערכת בחירות תחת כללי הריחוק החברתי המחמירים. דבר אחד הוא להתמודד עם ספירת כמה אלפי קולות מ'קלפיות קורונה' כפי שנעשה בסיבוב הבחירות השלישי בחודש אדר האחרון, ודבר שונה לחלוטין הוא להביא מיליוני מצביעים לקלפי תוך שמירה על הפרדה וריחוק, במעבר של קלפיות נודדות בין בתיהם של עשרות אלפי מבודדים כדי לאפשר להם לממש את זכותם הדמוקרטית ובהצבת קלפיות קורונה בבתי החולים ובמלוניות.

מלבד העלויות הכבדות של לוגיסטיקה כזו, יתכן שועדת הבחירות אינה ערוכה כלל להתמודד עם תרחיש כזה. (גם מעבר לאוקיינוס, בארה"ב, מתמודדים במים אלו עם שאלות טכניות מורכבות של בחירות בימי קורונה, והנשיא טראמפ כבר הציע לדחות את מועד הבחירות).

היה מי שהציע לנצל את ההזדמנות ולייצר פתרון טכנולוגי שיחליף את עידן ההצבעה בפתקים ומעטפות. הצבעה באמצעות הרשת במוקדים נבחרים או על ידי זיהוי ביומטרי היא רעיון שכבר קיים בעולם וניתן ליישמו, אך התהליך עשוי לדרוש זמן הכנה משמעותי וספק אם ניתן לסיימו בתוך חודשים אחדים. לכן, גם אם וכאשר תתפזר הממשלה לקראת סוף דצמבר בהעדר הסכמות על התקציב (חד שנתי או דו), תימצא מדינת ישראל בבעיה מורכבת.

אבל הקורונה גם משליכה על האפשרות שנלך לבחירות בקרוב או שלא – בהיבטים נוספים. ראשית, קיים החשש שהמצב הבריאותי והפחד הציבורי יצמצמו משמעותית את אחוז ההצבעה, עם זאת, צמצום זה אמור להתקזז בכך שרבבות ישראלים שבימי בחירות כתיקונם מסתובבים ברחבי העולם – מרוכזים כעת בישראל ומגדילים את מספר המצביעים.

החשש היותר גדול במערכת הפוליטית, אשר ישפיע משמעותית על שני ראשי הממשלה, המקורי והחלופי, בבואם לפרק את הממשלה, נובע מהאפשרות שתקום כאן מפלגת מחאה טרנדית שתגרוף מספר נאה של מנדטים ותמצב את עצמה כלשון מאזניים פוליטית. בלתי אפשרי מראש לצפות האם יקרה דבר כזה ומי יעמוד מאחוריו, האם יהיה זה חיים ביבס ממרכז השלטון המקומי המזוהה עם גוש הימין והליכוד, או דווקא דמות כמו גדי איזנקוט או רון חולדאי מגוש השמאל-מרכז? האם מפלגה כזו תביע רק דרישות כלכליות ותסכים לחבור לכל מי שיעמוד בהן, או שעמדותיה הפוליטיות יהיו אנטי חרדיות או בסגנון 'רק לא ביבי'?

גנץ ונתניהו מודעים עד כאב לסיכויים הללו ולכן בלתי סביר להניח שהם יבחרו ללכת לבחירות מרצונם החופשי, כל עוד קיימת אופציה אחרת לשרוד את קיומה של הממשלה הפריטטית והמקרטעת. אם בכל זאת אחד מהם ידחוף בכל כוחו לפיזור הכנסת, אזי או שבאמת כלו כל הקיצין, או שהוא משוכנע שאנו ניצבים בפני מגמת שיפור משמעותית, בריאותית וכלכלית, והוא יוכל לקטוף עליה את הקרדיט בקלפי.

לסיום, מן הראוי לציין גם במילים קצרות את התנהלותם של מרבית הנציגים החרדים במשבר. היו אמנם בודדים שעסקו בעיקר בזעקות 'אכלו לי שתו לי', אבל רוב מניין ובניין של הנציגים השקיעו את עיקר מאמציהם בפתרונות מעשיים לאינסוף סוגיות שחוללה המגיפה. התמודדות עם הסגרים על הערים החרדיות, מתן פתרונות לישיבות ולתלמידי ותלמידות חו"ל, הקמת מערך פינוי למלוניות קורונה בכשרות מהודרת ובפיקוח ועוד כהנה וכהנה.

עם כל הפרסומים חדשות לבקרים על 'זעם מצטבר' של הציבור החרדי על נציגיו, היה עיקר זעם זה בלון תקשורתי נפוח. רוב רובם של מצביעי המפלגות החרדיות קיבלו בהבנה את הצעדים שנקטו הנציגים, הפנימו את מורכבות המשבר והשלכותיו והם צפויים לשמור על נאמנותם למפלגות החרדיות גם בעתיד.

שנת בחירות

קל לשכוח, אבל במחצית הראשונה של שנת התש"ף נערכו כאן שתי מערכות בחירות סוערות, מלוות בהסתה חסרת תקדים נגד הציבור החרדי, ברגעים של מתח וכסיסת ציפורניים, בכישלון חוזר ונשנה של המועמדים השונים להרכיב ממשלה, ובסיומו של דבר בפירוקה של כחול לבן ולראשונה בתולדות ישראל, בהרכבת ממשלה שוויונית עם עיגון הרוטציה בחוק ויצירת תפקיד חדש של 'ראש ממשלה חלופי'.

אבל הרכבת הממשלה הנוכחית, פגעה גם אנושות ביציבות 'גוש הימין', אותו גוש שבנה ועיצב נתניהו בשורה ארוכה של מכתבי התחייבות ונאמנות בחתימותיהם של דרעי, ליצמן, בנט ושקד. אמנם המתיחות בין ראש הממשלה ובין הנציגות החרדית היא בגדר איומי סרק, לפחות לעת עתה, אבל הקרע מול אנשי 'ימינה' הוא מוחשי ואמיתי.

כדאי לזכור שנתניהו היה מעורב בהקמת הרשימה הנוכחית של 'ימינה' עוד לפני סגירת הרשימות. רק בגלל לחץ בלתי מתון שהפעיל על רפי-מילה-זו-מילה-פרץ, שבר האחרון את הסיכום הבלתי שביר שהיה לו עם עו"ד איתמר בן גביר וחבר לשלישיית בנט-שקד-סמוטריץ', כשלמפרע נתניהו מרוויח את פרץ כנאמנו וכעריק היחיד מתוך המפלגה שהצטרף לקואליציה.

בנט, שנתפס כמושיע אפשרי מהקורונה והצליח למצב את עצמו בתודעת הציבור כדמות שקולה ואכפתית, צריך לזכור שהסקרים תמיד פרגנו לו יתר על המידה. כדאי ורצוי לו שלא להתבשם יותר מדי גם מהחיבוק התקשורתי שהוא מקבל, מתוך תקווה נואשת של השמאל הישראלי שהוא יהיה זה שידיח את שנוא נפשם מבלפור. בפועל, כזכור, התוצאה המעשית שהשיג עד היום באופן קבוע הייתה נמוכה מזו שהבטיחו לו הסקרים, וגם בבחירות הבאות, אם וכאשר יהיו, ניתן לנחש שהמגמה הזו לא תשתנה.

ההסבר לכך פשוט, מצביעים רבים מהספקטרום של ימין-מרכז, דתיים וחילונים, רואים בבנט אופציה סבירה להצבעה, אך ברגע האמת הם עשויים להשתכנע דווקא ממפלגה אחרת – כחול לבן, יש עתיד, ישראל ביתנו, הליכוד ואפילו ש"ס ויהדות התורה. אין עוד אף מפלגה במערכת הפוליטית שכדי לתרגם את פוטנציאל המנדטים שצופים לה הסקרים גם בתוצאות האמת, נאלצת להתמודד בכל כך הרבה חזיתות שונות, ולמתוח את עמדותיה לגמישות מקסימלית. כאלו שיאפשרו גם לחרד"לים למצוא בה בית סמוטריצ'י חם וגם לחילונים ימנים מתונים לראות בה תחליף לפיד או ליברמן. בדרך כלל, ככל שמתקרבת מערכת הבחירות, נאלצות המפלגות לחדד מסרים, ובמפלגה מסוג זה, כל חידוד מסרים משמעותו בריחת מצביעים.

המסר המורכב ביותר שבנט יצטרך להתמודד אתו יהיה שאלת התמיכה בנתניהו. אם יצהיר על תמיכתו בראש הממשלה גם בקדנציה הבאה – יאבד את מצביעי המרכז שאסף בעמל רב מקרב פליטי כחול לבן, אם יגמגם הוא עשוי לאבד את מאוכזבי הליכוד שקיבץ באופן זמני. המוצא היחיד מהפלונטר עשוי להיות אם בנט יכריז כי הוא מתכוון לתמוך בעצמו לראשות הממשלה, הכרזה שתאפשר לו לרמוז כי אם לא יקבל את מספר המנדטים המספיק – ישמור על נאמנות לגוש הימין. כך, הוא עשוי לרקוד על שתי החתונות ואולי אולי, לחזור לימי הבראשית הפוליטיים שלו, עת הביא שנים עשר מנדטים תמימים.

בניגוד גמור למסע ההתאוששות המופלא של בנט, מי שמעמדו נשחק עד תום במערכות הבחירות החוזרות ונשנות הוא איווט ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו שחתום ישירות על גל ההסתה והשנאה כלפי המגזר החרדי והדתי, מסומן ציבורית כאשם המרכזי בחוסר היציבות הפוליטית. החל מעריקתו מגוש הימין עם פרסום תוצאות הבחירות בתום הסיבוב הראשון ב2019, וכלה בהסכמתו להצביע יד אחת עם הרשימה המשותפת כדי לסייע להקמת ממשלת 'רק לא ביבי' בסיבוב השני.

למזלו, ליברמן מצליח לשמור על גרעין יציב של לפחות חמישה מנדטים שהולכים אתו באש ובמים. סביר להניח שגם בבחירות נוספות הוא יקבל את תמיכתם, גם אם מעמדו התקשורתי נסדק ללא תקנה ותדמיתו הפוליטית כמי שמצליח בכל פעם להמציא את עצמו מחדש – נפגעה לבלי הכר.

גם המחצית השנייה של השנה עמדה בסימן בחירות, ובשבועות האחרונים כבר היינו כפסע מפיזור הכנסת, והצדדים השונים החלו להיערך להתמודדות. בדקה ה-90 נמצא פתרון יצירתי בדמות 'חוק הנדל-האוזר למשיכת זמן', שנתן הנשמה מלאכותית לשיתוף הפעולה הפריטטי (ראה לקמן) לפחות עד חודש דצמבר הקרוב, לקראת צום עשרה בטבת, אז נדע אם אכן צלחה הממשלה את משבר התקציב והיא תשרוד את שנתה הראשונה, או שמא נלך לבחירות שיתקיימו בתחילת הקיץ. לא מן הנמנע כי ההחלטה תשתנה בהתאם להתמודדות עם משבר הקורונה ולפי התוצאה בבחירות בארה"ב, שייערכו חודש קודם לכן.

שנה פריטטית

הפוליטיקה הישראלית התמודדה השנה לראשונה עם מצב בלתי אפשרי של גושים נטולי הכרעה. בתסריט שסירב להסתיים, נמנע מן הצדדים להצליח ולהרכיב ממשלה, והבוחר הישראלי התעקש פעם אחר פעם לייצר פלונטר בלתי אפשרי עבור נבחריו, עד שנדמה היה כי הוא משחק בהם במכוון.

מי ששברו את הפרדיגמה והצליחו לייצר מוצא מהסבך הם נתניהו וגנץ. ראש הממשלה הוכיח כי עוד כוחו במותניו וקבר את כל מספידיו במהלך גאוני של פיצול כחול לבן והרכבת ממשלה בראשותו. ראש הממשלה החלופי, לעומתו, הצליח להתנער מצילם המזיק של יאיר לפיד ועופר שלח, שהדביקו לו את ריח האנטי חרדיות ואת תווית השמאלניות.

למרבה הצער, כבר לימדו חז"לינו כי 'קדירה דבי תרי לא חמימא ולא קרירא'. ממשלה הנשענת על פריטטיות מלאה ושוויון כוחות בין שני בעלי אינטרסים מנוגדים (מלבד האינטרס המובן מאליו של דאגה לאזרח הישראלי…) אינה ממשלת שמקדמת מהלכים אסטרטגיים או מתמודדת ביעילות עם משברים. אפילו ההתמודדות עם הגל השני של הקורונה הייתה גרועה לאין ערוך מהצעדים שננקטו בגל הראשון, טרם הוקמה ממשלת האחדות המשותקת.

בעוד גנץ ואשכנזי מטרפדים לנתניהו את החלת הריבונות ביהודה ושומרון, זה האחרון מנחית על ראשם את הסכם השלום עם האמירויות ומאשים אותם במרומז באפשרות שידליפו את המידע לגורמים עוינים. ישיבות ממשלה כמעט ואינן נערכות, ודיונים ברמת הקודקודים מתקיימים רק באשר לצעדים הכרחיים בסוגיית הקורונה.

יסודו של השיתוק מצוי בחשדנות ובאיבה שזרמו בין השניים במשך שנתיים, נתניהו רואה בגנץ טירון פוליטי שנשלט על ידי שותפיו אשכנזי וניסנקורן, נוח להשפעה תקשורתית וחסר חוט שדרה בכל הקשור לביצוע רפורמות, בעיקר במערכת המשפט ואכיפת החוק. גנץ מצדו הפנים כבר שרוה"מ לא באמת מתכוון לפנות את בלפור במחצית הקדנציה כמסוכם, ומשכך, הוא יעשה את הכל כדי לוודא את מגוריו הוא במעון הממשלתי, לפחות לשלושה חודשים לפני הבחירות, ביודעו שזה הסיכוי היחיד למיצוב תדמיתו כמי שמסוגל לכהן כראש ממשלה ולהישרדות פוליטית בקלפי.

למרבה הצער, גם אם תיפתר סוגיית התקציב בחודשים הקרובים, המתיחות צפויה להיוותר על כנה. ראשי המפלגות החרדיות שניסו לא פעם לתווך בין הצדדים, כולל השר דרעי שחתום על ערבות לרוטציה כאחד השושבינים המרכזיים בהקמת הממשלה, אמרו כבר נואש. מבחינתם, שני הצדדים אשמים בהתנהלות פרובוקטיבית ובעיסוק מתמיד בחתירה תחת שולחן הממשלה.

לחרדים בטן מלאה על גנץ ועל התנהלותו במספר הצבעות וכמו גם הגנתו העיקשת על מערכת המשפט רוויית הבעיות והמשגים, אך גם טענות קשות כלפי נתניהו על הסחבת שנקט בתקצוב עולם התורה ועל המשברים המכוונים שיצר מול גנץ, כולל הגמגום הזכור היטב בהצבעה על הצעתו של סמוטריץ' להקמת ועדת בדיקה להתנהלות השופטים.

האפשרויות להתפתחות בשנה הקרובה רבות ושונות. האחת, פיצוץ בדצמבר והליכה לבחירות. השנייה, פיצוץ בדצמבר והקמת ממשלת ימין-חרדים חלופית בסיוע עריקים מגוש המרכז ובהשתתפות בנט ושקד. השלישית, קיום הרוטציה וסיום המתיחות בין הצדדים. הרביעית, פשרה שתדחף את נתניהו להתמודדות על הנשיאות ותחולל מפץ של ממש בפוליטיקה הישראלית. הבה נקווה כי זו ת'הא ש'נת פ'וליטיקה א'חרת.

שנת הפיצולים

צבי האוזר ויועז הנדל, מירב מיכאלי ואורלי לוי, רפי פרץ והזוג שמולי-פרץ, כחול לבן ויש עתיד, עופר שלח ויאיר לפיד, המשותף לכל הרשימה המכובדת הזו, הוא היותם חלק מתופעה שצברה תאוצה של ממש בשנה האחרונה – עריקות ופיצולים פוליטיים.

נכון, מעברים ודילוגים בין מפלגות בשיטת ציפי לבני תמיד היו בפוליטיקה הישראלית. כשגדי יברקן חצה את הקווים מכחול לבן לליכוד לפני בחירות מועד ג', הוא בסך הכל צעד בדרכם של רבים שקדמו לו. אבל מה שהתרחש כאן אחרי הבחירות הוא חסר תקדים, הן בכמות המקרים והן בלגיטימציה הציבורית לביצוע הצעד.

למעשה, מחצית המפלגות לא היו מעורבות בחגיגה הזו – יהדות התורה וש"ס כמובן, אך גם הרשימה המשותפת וישראל ביתנו. כל השאר, סבלו או נהנו ממעברים וקומבינות שנרקמו מאחורי הקלעים וממשרדים ממשלתיים שנתפרו במיוחד לפי הצורך והעניין.

הראשונה לאותת על המגמה הייתה אורלי לוי, שכבר במוצאי הבחירות נספרה כמנדט החמישים ותשע של גוש הימין-חרדים, במה שאפשר לבאים אחריה – הצמד האוזר והנדל, להפגין קשיחות ראויה לציון בסירוב להקמת ממשלה על בסיס הרשימה המשותפת ולטרפד את האפשרות הזו באופן סופי.

הצעד הזה גרר בעקבותיו את הפיצול ההכרחי של כחול לבן ויש עתיד ואת הקרע הפנימי במפלגת תל"ם, כשעל הדרך נרשמו גם כמה עריקות פנימיות בין שלוש הרשימות המקוריות שרצו יחד. כצעד לוואי, התפרקה גם רשימת השמאל המאוחדת, כששני שליש משברי מפלגת העבודה חוברים לאגף הממשלתי-פריטטי של כחול לבן ואילו מירב מיכאלי נותרת בת בלי בית, כשריד אחרון של מפלגת העבודה האופוזיציונרית.

נתניהו גם השכיל לקטוף את רפי פרץ מתוך רביעיית ההנהגה של ימינה באמצעות תיק לענייני כלום ושום דבר אבל עם אוסף סמכויות מפנק בכל הקשור לציונות הדתית, כדי לאפשר לו לפנות בבחירות הבאות למגזר הכיפות הסרוגות ולהציג תעודות והישגים. נכון לשעה זו, האסטרטגיה טרם הוכיחה את עצמה והפורש זוכה ל-0.0 אחוזי תמיכה בסקרים.

התוצאה היותר משמעותית של ההתנהלות הזו היא אבדן אמון הציבור בפוליטיקאים הישראלים, ולא שהיה הרבה ממנו קודם לכן. המצביע הישראלי ידע כבר מקדמת דנא שהמפלגה מבטיחה לו א' ומקיימת ב', כעת הוא יצטרך להתמודד עם הרעיון שהיא מבטיחה א', רוצה ב' ועושה לבסוף ג'. כך שאפילו היכולת לנחש מה יעשו נציגיו אחרי הבחירות הופכת כמעט לבלתי אפשרית. האם נראה את התוצאה הישירה בצניחה באחוזי ההצבעה בבחירות הבאות? ימים יגידו.

שנת היועמ"ש

אך סמלי הוא ששנה שנפתחה 'בלב כבד ושלם' עם הודעתו הדרמטית של היועמ"ש אביחי מנדלבליט על ההחלטה להגיש כתב אישום בשלוש פרשיות נגד רוה"מ ובניסיון שקוף להטות את הסיבוב השני של הבחירות – מסתיימת באינספור פרשות, חקירות, כשלים פנימיים, הדלפות וסכסוכים במערכת המשפט.

מנדלבליט מסיים את השנה האחת לפני האחרונה לכהונתו כשהוא חבול ומרוט נוצות, הוא הספיק להפסיד לאוחנה בקרב על מינוי המ"מ הזמני לפרקליט המדינה דן אלדד, להתגונן בפרשת הרפז שצפה מהאוב, לספוג ריקושטים מפרשיות ליאת בן ארי ושי ניצן שנחשפו בזו אחר זו, להתערב באופן גס וחסר תקדים להגנת מפגיני בלפור ולצפות ברוה"מ תוקף אותו ישירות פעם אחר פעם.

אבל מנדלבליט הוא רק הסמל היותר בולט של מערכת מושחתת ורקובה שאיבדה כל לגיטימציה ציבורית בשנה האחרונה. עשרות חברי כנסת ושרים קראו כמעט מדי שבוע לפרק, לשפץ, להדיח או להחליש את מערכת המשפט או חלקים ממנה. הסיאוב הפנימי שנחשף ערב אחרי ערב במהדורות החדשות, הסטנדרט הכפול שנהגו הפרקליטים בעצמם, ובעיקר הזיהוי הבוטה והמוחלט של כנופיית החוק עם כל מה שריח שמאל ואנטי דת נודף ממנו – הובילו לשחיקה חסרת תקדים באמון הציבור במערכת המשפט, עד שנדמה כי המהפך קרוב מתמיד.

דווקא בג"ץ הכל יכול לקח צעד אחורנית בשנה האחרונה. זה לא מנע ממנו כמובן לקבל שורה ארוכה של פסיקות מעוררות מחלוקת, החל מההחלטה לחייב את יולי אדלשטיין להציב את תפקידו כיו"ר הכנסת לבחירה, עבור בדיון הסרק על ההסכם הקואליציוני שמצוי מחוץ לתחום השיפוט וכלה בהכרעה שלא להרוס את ביתו של מחבל שרצח חייל. עדיין, זו הייתה שנה 'עדינה' באופן יחסי מבחינת בג"ץ, אולי בהשפעת הנשיאה הנוכחית, אסתר חיות, שנוטה במעט לשמרנות, ואולי בעקבות סדרת תחקירים מבית קלמן ליבסקינד שחשפו את ניגודי העניינים של 'כבודם'. במקומה, מי שבלטו לרעה בפסיקות פוליטיות מובהקות היו השופטים חנן מלצר ומני מזוז.

השנה הקרובה תהיה מכרעת בכל הקשור למערכת אכיפת החוק, על הפרק ניצבים שלושה מינויים מהותיים: היועמ"ש (שיסיים את תפקידו בעוד כשנה, אך הליך הבחירות צפוי להתחיל כבר השנה), פרקליט המדינה והמפכ"ל. בהינתן וכחול לבן תמשיך להיות שותפה שוות זכויות בשולחן הממשלה, יירשם כאן קרב תרנגולים בין ניסנקורן ותומכי 'שלטון החוק' בתקשורת ובין השר אוחנה ויו"ר הכנסת יריב לוין, שני משפטנים מוכשרים משורות הליכוד שמסתמנים כמי שיובילו את המאבק לטיהור המערכת. על אלה יש להוסיף את סמוטריץ' ושות' שיתמכו מהאופוזיציה בכל החלטה או הצעה שתחליש את מעמדם של ה'עליונים' ואת המפלגות החרדיות שרואות את מלאכתן נעשית בידי אחרים.

מאידך, נתניהו ייאלץ להתחיל ולהתייצב מדי שבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים, לדיונים ולעדויות במשפטו, שצפוי להימשך לפחות שלוש שנים. גם אם יצליחו אנשיו להוביל מהפך של ממש בפרקליטות ובמשטרה, ספק גדול עד כמה הדבר יסייע לו, אם בכלל. לכל הפחות, יקווה רוה"מ לממש את שאיפתו מתחילת השנה "לחקור את החוקרים", בדגש על הפרקליטים שבתוך הפרקליטות…

ככלל, על רקע תיקי נתניהו, אנחנו נוטים לשכוח שורה ארוכה של אישי ציבור הממתינים להכרעתם וסובלים מעינוי דין מתמשך, החל מהשר דרעי שעל פי הפרסומים קיימת נטייה לסגור את התיק בעניינו או להסתפק באישומים במשקל נוצה, עבור דרך השר ליצמן שעשוי להתמודד עם כתב אישום מורכב וכלה בחיים כץ, דוד ביטון ואפילו בני גנץ, שהדי פרשת המימד החמישי בה היה מעורב טרם שככו לחלוטין.

שנת השלום

בזירה הבינלאומית ניתן לסכם בפשטות כי זו הייתה השנה הטובה בתולדות מדינת ישראל. בהובלתו של המדינאי הטוב ביותר שהיה כאן, ראש הממשלה בנימין נתניהו, חיזקה ישראל את קשריה בקרב המעצמות, מלבד החיבוק האמריקני והצעת המאה הקוסמת של טראמפ, קיבלנו כאן את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לביקור חמים במיוחד, עם בונוס בדמות שחרור אסירה ישראלית. גם נשיאי המעצמות המתעוררות, הודו וברזיל, הצהירו בכל עת על יחסם האוהד לישראל.

אחרי עשור של ייבוש מוחלט בזירה הפלסטינית, הצליח נתניהו לקדם את תוכניתו לשלום תמורת שלום, בלי שטחים ובלי רובים, בהישג דרמטי במיוחד – הסכם נורמליזציה עם איחוד האמירויות. אזרחי ישראל שפשפו עיניהם בתימהון למראה נסיכי דובאי ואבו דאבי מנפנפים בדגלי ישראל, מצהירים על רצונם בשלום של ממש (בניגוד לשלום הטכני ששרר כאן עם מצרים וירדן) וממהרים לבחון השקעות כלכליות במשק הישראלי.

אבל הסיפור הגדול אינו רק ההסכם עם האמירויות, אלא היותו פרצה בסכר החרם הערבי וההקשר הפלסטיני. ערב הסעודית כבר נקטה צעד מקדים כשאישרה לטיסות ישראליות לחלוף בשמיה, הנשיא המצרי א-סיסי קפץ מיד על העגלה כמתווך ומסייע לחיזוק קשרי ישראל והעולם המוסלמי, בחריין, עומאן, סודאן ומדינות נוספות כבר ניצבות בתור כדי להצטרף, כשעל המקהלה מנצחים דונלד טראמפ, חתנו היהודי ג'ארד קושנר ושליחו למזרח התיכון, בוגר ישיבת 'קול תורה' אבי ברקוביץ'.

על הדרך הגניב מיסטר פרזידנט גם דובדבן חביב בדמות הסכם נורמליזציה בין המדינה המוסלמית-אירופית קוסובו ובין ישראל, כולל הקמת שגרירות מוסלמית בירושלים, יחד עם העברת השגרירות הסרבית לבירת ישראל והיותה המדינה הראשונה באירופה לעשות זאת.

אם כל זה לא מספיק, קיבלנו השנה גם פסגת ענק של שבעים ממנהיגי תבל שהגיעו לביקור בישראל ולטקס זיכרון מרשים ב'יד ושם', כשנשיא גרמניה פרנק ולטר שטיינמאייר פותח את נאומו המרגש בברכת 'שהחיינו' בעברית ומודה קבל עם ועדה שאירופה עדיין לוקה חמורות באנטישמיות.

בשנה הקרובה נצטרך לעקוב במתח אחר התוצאות בבחירות לנשיאות מעבר לים. אמנם, מעמדו של טראמפ יציב מתמיד, בסקרים הוא מטפס בעקביות וקשה לראות את ג'ו ביידן האנמי והמנומנם מדיח נשיא מכהן. ועדיין, השפעות הקורונה ומאות אלפי הנפטרים בארה"ב – עשויות לטלטל את הבית הלבן ולהוביל לחילופי גברי בלתי רצויים.

באם אכן יזכה טראמפ בקדנציה נוספת, יהיה ניתן לומר בוודאות שזו תכלול גם החלת ריבונות ישראלית מלאה בשטחי יהודה ושומרון, המשך המסלול הבינלאומי להכרה מוחלטת בישראל ובירושלים כבירתה, לנורמליזציה מלאה עם העולם הערבי ובעיקר עם יריבותיה של איראן וללחץ בלתי פוסק על הפלסטינים לסגת מתביעותיהם בסוגיות שונות, כמו חלוקת ירושלים והפליטים.

במקביל, כדאי לעקוב אחרי השפעת ההסכמים עם איחוד האמירויות. חתימה חגיגית במדשאות הבית הלבן, בפרט אם במעמד יצטופפו לצד נתניהו ומוחמד בן זאיד גם מנהיגים נוספים מהמזרח התיכון, תשנה את מפת האינטרסים באזור ותוציא לפועל דווקא את חלומו של הנשיא המנוח שמעון פרס ז"ל ל'מזרח תיכון חדש'…

שנה בטוחה

אולי כתוצאה מההתפתחויות בזירה המדינית, חלחלה ההבנה גם לפלסטינים. אולי היה זה בסייעתא דשמיא מיוחדת לכוחות הביטחון שאיתרו וסיכלו כמעט כל מחבל. כך או כך, הייתה זו השנה הכי בטוחה בהיסטוריה של מדינת ישראל, עם הכי מעט נפגעים, פצועים והרוגים באירועי טרור.

נכון, הייתה פה ושם רקטה מרצועת עזה, נרשמו גם לא מעט בלוני תבערה, מתיחויות בגבול הצפון, הפצצות עלומות בסוריה ואפילו חשש מנקמה איראנית אחרי חיסולו של קאסם סולימאני, עדיין, בסיכומה של שנה, זו הייתה שנה ללא אירועים ביטחוניים משמעותיים, וגם אלו שהיו התקשו לייצר סדר יום, ולו בגלל עומס הכותרות בתחום הפוליטי, הבריאותי והמדיני. ולוואי שימשיך כך.

שנה נטולת תקציב

לראשונה בתולדות מדינת ישראל, עשויה שנת 2020 להסתיים ללא תקציב מדינה. גם אם יעבור בשלוש קריאות במליאת הכנסת בדקה האחרונה, כלומר עד לתאריך 23 בדצמבר, יהיה זה התקציב המאוחר ביותר שהתקבל כאן אי פעם.

גם בשנה כתיקונה ונטולת קורונה, התנהלות ממשלתית ללא תקציב היא כמעט חסרת תקדים (ולו מהסיבה הפשוטה שמצב כזה מוביל לפיזור הכנסת באופן אוטומטי). במקרה כזה מוגדר תקציב אחד חלקי שנים עשר, ובמסגרתו החשב הכללי משתמש בכל חודש בסכום יחסי לפי תקציב השנה שעברה. כתוצאה מכך נוצרת פגיעה משמעותית בכל מה שמוגדר 'תמיכות', כולל תקציבי עולם התורה ועמותות רבות ושונות.

הנציגות החרדית זעמה על רוה"מ, שלטעמה התמקד בויכוח קטנוני על הצורך בתקציב חד שנתי בדווקא, בניגוד להסכם הקואליציוני, כביכול מתוך נימוק של טובת המדינה, כשבפועל הוא מעוניין לשמור לעצמו 'נקודת מוצא' לבחירות בעוד חודשים אחדים – מבלי לפנות את המעון בבלפור לראש הממשלה החלופי.

בסופו של דבר, אחרי גרירת רגליים ואינסוף עימותים פנימיים בקואליציה, נמצא פתרון יצירתי ומוזר שהורכב משני חלקים – חוק האוזר-הנדל שמנע לעת עתה את פיזור הכנסת והעניק ארכה להעברת תקציב עד סמוך לסיום השנה הלועזית, ותוספת תקציבית שהעניקה מיליארדי שקלים נוספים על תקציב אחד חלקי שנים עשר, כך שבינתיים יהיה ניתן לתקצב גם 'תמיכות' באופן מלא ובהתאמה לצרכים השוטפים.

קרוב לוודאי שנושא התקציב יהיה אחד הנושאים המהותיים שילוו אותנו גם בחודשים הקרובים. נתניהו יתקשה להסביר מדוע הוא ממשיך להתעקש על תקציב חד שנתי ככל שהשנה קרבה לסיומה ו2021 בלאו הכי עומדת להתחיל. הוא ייאלץ לקבל החלטה, האם לפוצץ הכל וללכת לבחירות (ובכך לראשונה תסתיים בישראל שנה ללא תקציב כלל) או להתגמש ולהסכים לתקציב דו שנתי, בהסכמה בעלת משמעות אחת – גנץ יהיה בוודאות ראש הממשלה של מדינת ישראל, לפחות לזמן מה.

שנת הצ'רדי

ואם בכלכלה עסקינן, היה מקום להניח שמגביות הצדקה והחסד נפגעו אף הן בגלל הקורונה, וכאן ברצוננו לסיים בנתון חיובי ומופלא, באדיבות חברת צ'רדי שעבדה בשנה האחרונה עם שורה ארוכה של ארגונים יהודיים ברחבי העולם, כולל ארגוני הצלה, מוסדות תורניים ועוד. בין השאר, מרכז הבריאות האמריקני (CDC) שגייס לצורך התמודדות עם נגיף הקורונה 50 מיליון דולר, וכך גם מד"א, יד שרה ועוד.

לפי המנכ"ל, שי צ'רבינסקי, אמנם בחודשים הראשונים של הקורונה היו מרבית הפרויקטים כאלה שקשורים ישירות או בעקיפין למגיפה, אך בחודשים האחרונים כבר רואים שינוי מגמה חיובי לטובה וחזרה לשגרה מבורכת.

ללא ספק, הנתון המרשים ביותר הוא זה: במהלך כל השנה החולפת גייסו בצ'רדי 341,855,952 דולר בכ900 קמפיינים שונים. אבל בניגוד לחשיבה ההגיונית לכאורה, דווקא חצי השנה שהתאפיינה בקורונה, החל מתחילת חודש מרץ, הניבה את רוב הסכום – 250,880,319 דולר. ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.

תגובה אחת
  1. יהודים לא שורדים במדינות של כל תושביהן.
    דמוקרטיה = משאל עם.
    מדינה משותפת עם מיליוני ערבים או מדינה ✡️ ליהודים ?
    עת להחליט.
    אי-אפשר בו-זמנית לטפח מיליוני ערבים בארץ ולשמור ישראל לעם היהודי.

    נפרדו בהצלחה : פולנים – רוסים, אירים – אנגלים, יוונים – טורקים, צ'כים – גרמנים, סרבים – קרואטים . . . גם יהודים מסוגלים להשתחרר מעם זר בארצנו .
    האם יש מפלגה שמסוגלת לשחרר את היהודים מן העול הערבי בארץ ישראל ?

    דחוף! ליזום משאל עם בנושא:
    הפרדת היהודים מן הערבים על בסיס אזרחות.

    המפלגה אשר רק תרמוז על משאל עם – תכפיל את נוכחותה בכנסת .

    מדינה ערבית , ללא יהודים , מזמן נוסדה ליד ישראל .
    לאחר ש-2 מיליון ערבים יהפכו לאזרחים של מדינה שלהם, ללא צבא , הם ישלמו מס הכנסה ומס בריאות ברמאללה ויצביעו בבחירות שם.
    עדיף להעסיק בישראל רק ערבים עם תעודות של רשות הערבית.
    בהדרגה כל ערבים ייקלטו ברמאללה, שכם, ג'נין, קלקיליה, טולכרם, חברון, יריחו, אבו-דיס, בית-לחם, עזה וכו'.
    אזרחות פלסטינית-ירדנית ☪️ , אבו-דיס ושועפאט – לערבים,
    אזרחות ישראלית ✡️ וירושלים – ליהודים !

השארת תגובה