חייל ייענש כי נשאר בבידוד

קורונה
קורונה
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה עתירה נגד הליך משמעתי צבאי שהתנהל נגד העותר בגין סירוב פקודה, ואשר בגדרו נגזרו עליו 18 ימי מחבוש בפועל. זאת, נוכח סירובו של העותר, אשר אובחן כנושא את נגיף הקורונה, להתפנות למתקן צבאי ייעודי (להלן: כפר המחלימים). בעתירה מבוקש ליתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל ההליך המשמעתי שהתנהל נגד העותר כאמור; מדוע לא תבוטל ההחלטה למנוע מהעותר את האפשרות להישפט בפני בית דין צבאי; ומדוע לא תבוטל מדיניות המשיבים ה"גורפת", כך נטען, לפיה נדרשים חיילים הנושאים את נגיף הקורונה לשהות בכפר המחלימים. עוד התבקשו צו הביאס קורפוס וצו ביניים המורים על שחרור העותר ממחבוש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

העותר משרת בצה"ל בדרגת רב-טוראי. ביום 6.8.2020 נלקחה מן העותר דגימת קורונה אשר נמצאה חיובית, ובעקבות זאת, הוא נדרש ביום 8.8.2020 להתפנות לכפר המחלימים, אך סירב לעשות זאת וביקש להעביר את תקופת הבידוד וההחלמה בביתו. ביום 23.8.2020 שוחרר העותר מחובת הבידוד, ובחלוף יומיים הוא חזר ליחידתו. ביום 30.8.2020 הועמד העותר לדין משמעתי בפני קצין שיפוט בכיר (להלן: קצין השיפוט) בגין סירובו להתפנות לכפר המחלימים. בהמשך לכך, ביקש העותר להישפט בפני בית דין צבאי, ובקשתו הועברה להכרעת פרקליט צבאי, אשר דחה את הבקשה והשיב את הדיון בעניינו של העותר לקצין השיפוט.

ההליך המשמעתי נמשך אפוא באותו היום, ובמסגרתו כפר העותר באשמה שיוחסה לו, אך הודה בכך שסירב להתפנות לכפר המחלימים חרף הנחיה שניתנה לו בנדון. על יסוד זה, הורשע העותר בעבירת סירוב לקיים פקודה (סעיף 122 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955), ונגזרו עליו, כאמור, 18 ימי מחבוש בפועל. 

עוד יצוין כי לאחר השבת הדיון בעניינו של העותר לקצין השיפוט, פנה בא-כוחו של העותר אל מדור הדין המשמעתי בבקשה לעיכוב ההליך המשמעתי לשם היערכות לקראתו או הגשת עתירה לבית משפט זה. בא-כוח העותר התבקש להציג בפני מדור הדין המשמעתי ייפוי כוח, אך ביני לביני, נמשך ההליך המשמעתי, בגדרו הורשע העותר וניתן גזר דינו כאמור.

בעתירתו מעלה העותר טענות שונות בדבר פגמים מהותיים ודיוניים שנפלו בהליך המשמעתי, ובתוך כך, נטען כי לאחר דחיית בקשתו להישפט בפני בית דין צבאי, היה מקום להשיב את עניינו לדיון בפני קצין שיפוט אחר; כי נשללה ממנו הזכות להתגונן כראוי בפני קצין השיפוט, כמו גם האפשרות להציג חוות דעת מטעם בא-כוחו; כי הרשעתו לא נומקה כיאות; וכן כי בקשת בא-כוחו לעכב את ההליך המשמעתי לא נדונה כלל, בעוד שההליך המשמעתי נמשך בטרם הוכרעה בקשה זו. עוד נטען כי זכות הטיעון של העותר נפגעה אף בגין דחיית בקשתו להישפט בפני בית דין צבאי; וכי אין מקום לשלול את חירותו מן הטעם שסירב להתפנות לכפר המחלימים, שכן עומדת לעותר הזכות לסרב לאשפוז או לטיפול רפואי, למעט במקרים חריגים.

בתגובתם המקדמית טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף. בתוך כך, נטען כי יש לדחות על הסף את טענות העותר הנוגעות להליך המשמעתי שנערך בעניינו, וזאת מחמת אי-מיצוי הליכים. לטענת המשיבים, לעותר עומדת הזכות להגיש ערר על הרשעתו ועל גזר דינו לקצין שיפוט בכיר ממונה, וכן הוא זכאי להגיש בקשה להמתקת עונשו לאלוף פיקוד הדרום; לפנות למדור הדין המשמעתי לשם בחינת ההליך; ואף להשיג על הפסק שניתן בדין המשמעתי בפני הפרקליט הצבאי הראשי או סגנו. למרות זאת, כך נטען, העותר לא מיצה הליכים על-פי המסלולים המתוארים לעיל, ואף ייפוי הכוח של בא-כוחו הועבר למדור הדין המשמעתי רק לאחר הגשת העתירה דנן. כן נטען כי יש לדחות את טענות העותר ביחס להליך המשמעתי אף לגופן, שכן לא נפל כל פגם בהליך זה המצדיק התערבות שיפוטית. 

עוד טענו המשיבים, בין היתר, כי יש לדחות אף את טענת העותר בדבר דחיית בקשתו להישפט לפני בית דין צבאי. נטען כי ההכרעה בסוגיות מעין אלה נתונה לפרקליט צבאי, אשר נדרש לשקול האם העבירה הנדונה חוצה את הרף הפלילי. אשר לעבירת סירוב פקודה נטען כי מדובר בעבירה משמעתית בעיקרה, אשר נדונה ככלל בדרך של הליך משמעתי, וכן נטען כי עניינו של העותר אינו מעורר מורכבות חוקתית ייחודית המצדיקה בחינתו בפני בית דין צבאי. משכך, טוענים המשיבים כי אין מקום להתערבות בשיקול דעתם של גורמי הפרקליטות הצבאית בהקשר זה.

המשיבים הוסיפו וטענו כי יש לדחות על הסף את טענות העותר בדבר המדיניות הנוגעת לשהיית חיילים הנושאים את נגיף הקורונה בכפר המחלימים. נטען כי בעת שנקרא העותר להתפנות לכפר המחלימים הוא לא ראה להשיג על הוראה זו, וחלף זאת, עשה דין לעצמו וסירב פקודה, למרות שהובהר לו כי סירובו יוביל לתגובה משמעתית. נטען כי רק לאחר שננקט נגד העותר הליך משמעתי, הגיש הוא את העתירה דנן – הנגועה, אפוא, בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים. אף לגופם של דברים נטען כי מדיניות פינויים של חיילים לכפר המחלימים מבוססת על שיקולים מקצועיים של גורמי הרפואה בצה"ל, והעתירה דנן אינה מבססת כל עילה להתערבות בנדון. כמו כן, נטען כי בניגוד לטענת העותר, לא מדובר ב"אשפוז כפוי" ואף אין כל כוונה ליתן לחיילים הנושאים את נגיף הקורונה טיפול רפואי בכפייה.

בתשובתו לתגובת המשיבים טוען העותר כי תגובה זו נעדרת התייחסות לסוגיות המהותיות המועלות בעתירתו, ובייחוד לסוגיית הכפייה הכרוכה בהפניית חיילים לכפר המחלימים. העותר מעלה בתשובתו טענות שונות בסוגיה אחרונה זו, וטוען עוד, בין היתר, כי אין ממש בטענת המשיבים בדבר שיהוי שנפל בהשגתו על מדיניות המשיבים בנדון, שכן הוא סבל מתסמיני נגיף הקורונה במשך כחודש ימים, ואף לא צפה כי תוטל עליו סנקציה של מחבוש. כן נטען באשר לטענה בדבר אי-מיצוי הליכים, כי העתירה דנן הוגשה באופן מידי נוכח כליאתו של העותר, וכי אין בהגשת ערר או חנינה כדי לרפא את הפגם שנפל בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו.

לאחר ששבית המשפט העליון עיין בעתירה דנן ובתגובת המשיבים, בא הוא לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף – על כל ראשיה.

הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט בשבתו כבג"צ, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת. במקרה דנן, העותר מעלה לפנינו השגות רבות בדבר פגמים שנפלו בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו, בעוד שמתגובת המשיבים עולה כי עומדת לעותר הזכות להגיש ערר על הרשעתו ועל גזר דינו, כמו גם בקשה להמתקת העונש שהושת עליו. יתר על כן, סעיף 168 לחוק השיפוט הצבאי מקנה לפרקליט הצבאי הראשי סמכויות ביקורת על הליכים משמעתיים, ובין היתר, מוסמך הוא לבטל פסק שניתן בדין משמעתי "אם סבר כי קיים חשש של ממש לעיוות דין אם לא יעשה כן, לרבות בשל כך שהדיון המשמעתי התנהל באופן הפוגע בסדרי הדין שנקבעו בחוק זה או בהוראה על פיו", אם "קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון בעבירה" או אם "קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון את הנאשם". הנה כי כן, בפני העותר עומדים מגוון הליכי השגה וערר בגדרם יכול הוא להעלות את טענותיו בדבר פגמים דיוניים ומהותיים שנפלו בהליך המשמעתי, ואף את טענתו לפיה היה מקום להעמידו לדין בפני בית דין צבאי. ואולם העותר, לא מיצה הליכים כנדרש, וכאמור, כלל נקוט הוא בידינו כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יידרש, ככלל, לעתירה בטרם מוצו כלל ההליכים הרלוונטיים בפני הגורמים המינהליים המוסמכים (ראו והשוו: בג"ץ 778/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 10 (11.4.2007); בג"ץ 3373/20 סמיונוב נ' פרקליטות המדינה מחלקת עררים, פסקה 15 (25.6.2020)). די בכך כדי לדחות את טענות העותר ביחס להליך המשמעתי.

אשר לטענות העותר בדבר מדיניות פינויים של חיילים הנושאים את נגיף הקורונה לכפר המחלימים, הרי שטענות אלה לוקות בשיהוי המצדיק את דחייתן על הסף. זאת, נוכח העובדה שהעותר נדרש להתפנות לכפר המחלימים כבר ביום 8.8.2020, אך לא ראה להשיג על הנחיה זו "בזמן אמת", אלא רק במסגרת העתירה דנן – אשר הוגשה ביום 31.8.2020, ולאחר הרשעתו של העותר בדין משמעתי ומתן גזר הדין בעניינו. חלף זאת, עשה העותר דין לעצמו וסירב פקודה, למרות שכעולה מתגובת המשיבים, נמסר לו כי סירובו זה יוביל לנקיטת צעדים משמעתיים נגדו. לצד ההבנה למצבו הרפואי של העותר, אין בכך כדי להצדיק את השיהוי האמור ועשיית דין עצמי. לא אחת נקבע "שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם" (ראו: בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004); בג"ץ 2150/10 פוקס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (21.4.2011)). די, אפוא, בהתנהלות העותר ובשיהוי שחל בהעלאת טענותיו לגבי מדיניותם האמורה של המשיבים, כדי לדחות אף טענות אלה על הסף.

למעלה מן הצורך, בית המשפט ציין גם כי לגופם של דברים לא ראה להתערב במדיניות המשיבים ביחס לפינוי חיילים לכפר המחלימים. מדובר בסוגיה מקצועית-רפואית, המסורה לשיקול דעתם הנרחב של גורמי הרפואה בצה"ל, וכידוע, בית משפט זה לא ייטה להתערב בכגון דא (ראו והשוו: בג"ץ 1517/06 בן דוד נ' ראש המטה הכללי צבא ההגנה לישראל, פסקה 2 (16.8.2006); בג"ץ 5254/20 תל יה אירועי יוקרה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקאות 13-12 (17.8.2020)). בענייננו, העותר לא הציג בעתירתו טעם מבורר להתערבות שיפוטית בשיקול דעתם המקצועי של הגורמים המוסמכים והמקצועיים בצה"ל, ויש אפוא לדחות את טענות העותר בנדון.

במאמר מוסגר, והרבה מעבר לנדרש, ציין בית המשפט כי בתגובת המשיבים צוין שראש ענף שירותי הרפואה בחיל הרפואה הוסמך לאשר לחיילים הנושאים את נגיף הקורונה להיוותר בביתם בתקופת הבידוד, וזאת במקרים חריגים המצדיקים זאת. עוד עולה מן התיאור העובדתי המוצג בתגובת המשיבים כי בקשת העותר שלא להתפנות לכפר המחלימים ולשהות בביתו בתקופת הבידוד, הועברה על-ידי מפקדיו לקצינת הרפואה הפעילה של פיקוד הדרום, וזו מסרה כי העותר אינו עומד בקריטריונים לבידוד בבית. מכך עולה כי אין ממש בטענת העותר לפיה עסקינן במדיניות גורפת החלה על כלל החיילים המאובחנים כחולי קורונה, וכי נסיבותיו הקונקרטיות של העותר אכן נבחנו על-ידי הגורמים המקצועיים המוסמכים, אשר מצאו שאין מקום להתיר לו להעביר את תקופת הבידוד בביתו.

סוף דבר: בית המשפט הורה כי העתירה נדחתה על הסף ורק לפנים משורת הדין, לא חייב את העותר בצו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

השארת תגובה