ביבי, זה הפתרון להשבת אמון העם

על המענק להינתן באופן סדיר, מדי חודש בחודשו, לפחות עד להתאוששות חלקית של המשק. על נתניהו להודיע כי מדובר במענק מוחלט. לא 'הלוואה תקופתית' ולא 'מענק שייבדק למפרע'

b,bhvu' צילום - קובי גדעון / לע"מ
b,bhvu' צילום - קובי גדעון / לע"מ
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

"…מרידור זעם על התנהלותו הכלכלית של ראש הממשלה והודיע על התפטרותו מתפקידו באוצר". אם הכותרת הזו, שכיכבה השבוע בתקשורת, מעוררת בכם תחושת דז'ה וו – אתם לא טועים.

מעשה אבות סימן לבנים: בחודש יוני 1997, בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, פרץ עימות מר בין נגיד בנק ישראל דאז, יעקב פרנקל, ובין שר האוצר דן מרידור. נתניהו, שהבנתו בכלכלה לא נופלת מזו של מרידור, צידד בדעתו של נגיד הבנק – לזעמו של השר, שמיהר להתפטר מתפקידו במחאה רבתי. לא נלאה אתכם בפרטי הסוגייה הכלכלית שעמדה אז על הפרק (מדיניות האלכסון של סל המטבעות, אם אתם מתעקשים), רק נסכם כי לטווח הארוך הוכיחה מדיניות רוה"מ את עצמה ותרמה לשגשוג העצום בכלכלה הישראלית.

23 שנה וקצת חלפו מאז, ושוב נקלע נתניהו לעימות עם משפחת מרידור, אלא שהפעם התחלפו היוצרות. בעמדת הפקיד המקצועי ניצב בנו של השר לשעבר, ראש אגף התקציבים שאול מרידור, ואילו היריב הוא דווקא שר האוצר הנוכחי, ישראל כץ. רק נתניהו שומר על מקומו בסאגה, בעמדת ראש הממשלה ומקבל ההחלטות, ומשנה רק את דעתו, כשהפעם הוא תומך דווקא בשר.

מרידור הבן התפטר ביום ראשון בערב בקול תרועה רמה. במכתב ההתפטרות ששיגר לתקשורת הוא יורה האשמות לכל עבר, תוך השמטה אלגנטית של חלקו בכשלים הטכניים של ההתמודדות עם משבר הקורונה, אותו הוא מלווה מתחילת הדרך, בניגוד לשר כץ שנכנס ללשכתו רק עם הקמת הממשלה הנוכחית.

לאורך חצי השנה האחרונה, הפנו גורמים בממשלה לא אחת אצבע מאשימה לעבר פקידי האוצר, בטענה כי הם מעכבים בתרגילים שונים ומשונים את הזרמת חבילות החילוץ הכלכליות למשק. בחוד החנית ניצב תמיד מרידור. לנתניהו נמאס להכריז בערב על מיליארדים שיחולקו לאזרחים ולהתנצל בבוקר על תקלות ועיכובים. תוסיפו לזה את החשדנות הטבעית כלפי משפחת מרידור ואת הפרסומים מהשנה האחרונה לפיהם עמד ראש אגף התקציבים בקשר הדוק עם שר הביטחון בני גנץ, והרי לכם התפטרות צפויה מראש.

זמן שאול

למרבה הצער, בניגוד לעימות של 97, הפעם כלכלת ישראל שקועה במיתון לא פשוט בכלל שסופו לא נראה לעין. גם הקוסם מבלפור עשוי להתקשות לחלץ את המשק הישראלי ממשבר הקורונה, ואפילו חבילת השקעות אפשרית מאיחוד האמירויות, לאחר שזו ביטלה השבוע את החרם הכלכלי על ישראל – עשויה אמנם לתת מרווח נשימה מינורי לתל"ג הישראלי של 2020 המצוי במצב עגום, אבל לא זה מה שיציל את רבבות העסקים הקטנים, המשוועים לחמצן ולמזומנים.

השבוע קיבלו העצמאים הללו מענק בסדר גודל של כשבעת אלפי שקלים. בניגוד למענקים הקודמים שהסתכמו בפועל בסכומים קטנים להחריד, הפעם מדובר לראשונה על סכום סביר באופן יחסי, שעשוי לסייע לחלק מבעלי העסקים הטובעים לשמור את הראש מעל המים, לכל הפחות בנוגע לעלויות המחיה השוטפות.

אם ראש הממשלה מעוניין לייצב במעט את אותם עסקים ולזכות בחזרה באמונם, עליו לנקוט באופן מידי בשני צעדי המשך: האחד, על המענק הזה להינתן באופן סדיר בחודשים הקרובים, מדי חודש בחודשו, לפחות עד להתאוששות חלקית של המשק. השני, על נתניהו להודיע כי מדובר במענק מוחלט. לא 'הלוואה תקופתית' ולא 'מענק שייבדק למפרע'. גם אם יש פה ושם עסק שלא עמד במאה אחוז מהקריטריונים, האמן לנו, אדוני רוה"מ, הוא זקוק לכסף הזה.

אם אכן ינקוט נתניהו בצעדים הללו, בצירוף פעולות נוספות שעיקרן הזרמת כספים למשק, שחרור חגורת המגבלות במידת האפשר ומתן אור ירוק לתפעול שוטף של התעשייה, עשוי ראש הממשלה לצאת מנצח גם בסיבוב הנוכחי מול משפחת מרידור.

מי שמעמדה התערער במעט בעקבות עזיבתו של ראש אגף התקציבים, היא מנכ"לית משרד האוצר קרן טרנר. טרנר אמנם כיהנה בעבר תחת השר כץ כמנכ"לית משרד התחבורה, אך היא נחשבה דווקא כמזוהה עם מרידור בשל עבודתה המקורית במשרד האוצר. נכון לשעת כתיבת השורות נדמה כי מעמדה איתן, והשר כץ אף הודיע בראיון כי שוחח עמה וסיכם על "חידוש שיתוף הפעולה הטוב שהיה ביניהם המשך שנים", אולם באוצר יש מי שטוענים כי רק מאחר ושני התפקידים הבכירים במשרד נדרשים לאיוש מחדש (החשב הכללי וראש אגף התקציבים), נמנע כץ לעת עתה מהדחתה של הבכירה השלישית, אך ברגע שהמשבצות החסרות תתמלאנה, טרנר תהיה על 'זמן שאול', ולא שאול מרידור…

פלוס שהוא מינוס

אבל יש היבט חמור אחר בפרשת מרידור. העובדה שפקיד ממשלתי מצפצף בריש גלי על הוראות הדרג הנבחר, מרשה לעצמו לעשות כרצונו ולבסוף, מאשים בפומבי את נבחרי הציבור שלא קיבלו את המלצותיו ודעותיו.

למרבה הצער, מרידור לא המציא את השיטה. התופעה חוזרת על עצמה לכל אורכם ורוחבם של משרדי הממשלה, בפרט כאשר מדובר בפקידים הבכירים ביותר, קרי מנכ"לים ויועצים משפטיים. ניקח לדוגמה את משרד הדתות. כפי שפרסמנו כאן בשבוע שעבר, השר החדש, הרב יעקב אביטן, הגיע כשהוא מלא ברצון טוב, נחוש ובעל יכולת לביצוע תפקידו על הצד הטוב ביותר.

לביש מזלו, מנכ"ל המשרד עודד פלוס חתום על השנים האחרונות והכושלות באופן יחסי של המשרד, עם פעילות ברף נמוך במיוחד. לפי בכירים במשרד, המנכ"ל לא הצליח למלא אחר הקו המנחה של הדרג הנבחר, כך, למרות רצונה של מפלגת ש"ס לקדם במלוא הקיטור מינויי רבנים ומועצות דתיות בעשרות ערים ברחבי הארץ, כמעט ולא זז דבר עד למערכות הבחירות האחרונות.

לא זו אף זו, חלף שיקדמו את שירותי הדת בישראל, עוסקים פקידי המשרד ברדיפה של השירותים הקיימים. הנה דוגמה להתנהלות מהשנה האחרונה: באופן רגיל, כאשר יו"ר מועצה דתית מגיש חשבונית על פעילות שביצע, היא מאושרת על ידי רו"ח של המועצה שמגיש אותה למשרד הדתות. לאחר ההגשה, נבחנות החשבוניות אצל סמנכ"ל תקצוב ותכנון במשרד, חזי כהן, באמצעות סוללת רואי חשבון. בנוסף, אם החשבונית נוגעת לנושאים המוגדרים כ'תמיכות' (למשל אירועי תרבות תורניים), היא תעבור מסלול ייסורים נוסף באגף תמיכות ועזבונות בראשות אפרים אנטמן.

ראש המועצה הדתית נתפס באופן אוטומטי בתודעת הפקידים כגנב פוטנציאלי. כאשר חשבוניות שהן בסדר גודל של לא יותר מכמה אלפי שקלים בממוצע, עוברות בחינה אחר בחינה בניסיון למצוא איזה סרך ופגם. הגיחוך הוא בכך שלפעמים מצטברת עלותם של רואי החשבון שבוחנים את החשבונית ליותר מכדי עלות החשבונית עצמה…

לפני כשנה החליט כהן לקדם מודול פיננסי המוטמע בתוך מערכת גדולה יותר שזכתה לכינוי 'שירת הים'. במסגרת המודול, כל מועצה תשדר את החשבוניות ישירות למשרד, כדי לעקוב אחר הפעילות הפיננסית שלה. המשמעות הישירה של החלת המודול, בשל התנאים המחמירים לתקצוב שנלווים אליו, היא פגיעה אנושה עד כדי שיתוק לחלק מהמועצות הדתיות, בפרט במקרים בהם נדרש תקצוב בדיעבד.

נכון לשעת כתיבת השורות, כבר הושקעו מיליוני שקלים בבניית המערכת, כסף שהיה ניתן להפנות למטרות ראויות יותר. מה גם שכל מועצה נאלצת לשלם 40 אלף שקל לשנה עבור השימוש במערכת, בהשוואה לעשירית ופחות המשולמות עבור התוכנות המקובלות בשוק.

ראשי המועצות ניסו להיאבק ברוע הגזירה וגם שטחו את טענותיהם בפני המנכ"ל, שאחר ששמע את הצדדים ביכר לתמוך בהחלטת הפקיד שהגיע מרשות המיסים. לטענת אחד מהם, כאשר שטחו את טענותיהם בפני השר דרעי, הגיב האחרון בהלם כי "אם היה נוהג כך במשרד הפנים כלפי הרשויות המקומיות, הן מזמן היו פותחות בשביתה כללית".

שלטון המשפטנית

אבל הבעיה אינה נקודתית במקרה כזה או אחר, כפי שמסביר לנו גורם בכיר במשרד, "הביאו את המנכ"ל בגלל הרקע המשפטי שלו כדי שהוא יוכל להתמודד עם המוקשים שמציבה המחלקה המשפטית, שבאופן טבעי אינה מגלה אהדה לענייני דת, אך הוא לא מצליח לעשות זאת. פעם אחר פעם מכתיבה את הקו היועמ"שית של המשרד, עו"ד גליה קליין". אותו גורם מוסיף וטוען כי "פלוס הוא דתי לאומי ליברל, עם כיפת בנט לראשו ואג'נדה זהה בלבו. ש"ס לא תוכל לקדם שום עניין משמעותי במשרד הדתות כל עוד פלוס יושב על השיבר".

עם זאת, לפחות במקרה הספציפי הזה, נדמה כי יש קרן אור בקצה המנהרה, מאחר והשר דרעי שוקל למנות את פלוס לתפקיד שונה, כמנהל הועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז דרום. אם אכן כך, מצפים במפלגה שהמנכ"ל הבא יהיה משורות המגזר החרדי, חובש כיפה שחורה ובעל לב חם לכל דבר שבקדושה.

מן הראוי להביא את תגובת המשרד לשירותי דת, תחילה בסוגיית המודול הפיננסי: "המודול משמש ככלי עזר למועצות הדתיות והוא חלק ממערכת שירת הים שעלותה נאמדת בכ-45 מיליון ש"ח. המודול הוקם לאחר שהמערכות בהם השתמשו המועצות הדתיות לא היו מאושרות ע"י מס הכנסה ולא עמדו בתנאי החוק. המערכת של המשרד מאושרת ע"י מס הכנסה ועומדת בתנאי החוק.

"כחלק מניהול נכון וראוי מצא מנכ"ל המשרד שנכון וראוי שהמועצות הדתיות ישתמשו במערכת זו. המנכ"ל קיים שיח מול יו"ר המועצות הדתיות שבו הוחלט שהמשרד לא יחייב את המועצות להתחבר למודל, למעט דיווחים אותם הם חייבים לבצע מול המשרד. נדגיש חלק מראשי המועצות הדתיות הביעו הסכמה להצטרף לתהליך.

"כדי להפיס את דעת החוששים קבע המנכ"ל ואף חתם על אמנה לפיה המודול (למעט במקטעים מסוימים שלו) יהיה וולונטרי והמועצות יהיו רשאיות לא להפעיל אותו. אין לנו ספק שגם המתנגדים אחרי שיכירו את המערכת ויעמדו על סגולותיה הייחודיות ימהרו להפעיל אותה".

באשר לנושא הלשכה המשפטית נמסר כי "מנכ"ל המשרד מנהל שיח מקצועי ופנימי מול הלשכה. פעמים שעמדת הלשכה המשפטית מתקבלת ולעיתים קיימת מחלוקת מקצועית שמלובנת מול משרד המשפטים".

בין טיסה לטיסה

בשעה טובה, אחרי דחיות חוזרות ונשנות העביר פרופ' רוני גמזו את 'מתווה הרמזור' בממשלה. גמזו, שסופג ביקורת קשה מכל עבר על התנהלותו התקיפה בסוגיית אומן, לעומת הרכרוכיות שהוא מגלה בטיפול במפגיני בלפור, מצהיר שוב ושוב כי הוא מתנגד נחרץ להטלת סגר לקראת החגים. עם זאת, לאור ניסיון העבר, קשה להאמין שנתניהו יתחשב ברגע האמת דווקא בדעתו של הפרויקטור חסר הסמכויות והמושמץ. נראה כי הכל תלוי בסופו של דבר במספר החולים הקשים ובנתוני התחלואה הכלליים.

מי שסובל לעת עתה הם חסידי ברסלב, לנגד עיניהם ממריא מטוס עמוס ישראלים לנסיעה חווייתית באיחוד האמירויות, בעוד הם נאלצים לוותר על החוויה הרוחנית השנתית, או למצער לצעוד במסלול חתחתים, להסתבך עם השלטונות האוקראינים ולהיכנס לבידוד ממושך (למזלם, ניסיון ב'התבודדות' כבר יש להם).

צריך לומר בבירור, הנסיעה לאומן אמנם אינה מצווה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ובקרב רוב מוחלט של הציבור החרדי אפילו אינה בגדר מנהג ראוי. על אף זאת, מאחר ויש יהודים שהנושא יקר לליבם ומהווה מרכיב מרכזי וחיוני ברוחניותם, חל עליה הכלל הדמוקרטי שמחייב חופש דת, ואשר אינו נופל במאום מחשיבותו של הכלל הדמוקרטי היקר כל כך של חופש הביטוי. וכשם שחופש הביטוי מוביל לאישור של מחאה בציבור, כך חופש הדת צריך להוביל לאישור של תפילה בציבור.

העובדה שהציבור החרדי מקפיד מעצמו על פיקוח נפש אפילו בספק ספקא (וכפי שניתן לצפות בנתוני הקורונה המשתפרים והולכים, כאשר נכון ליום שני בלילה, רק ארבע מתוך עשרים וארבע ערים אדומות הן חרדיות), היא עניינו הפרטי והאישי. מדינת ישראל כמדינה ליברלית ומקפידה על זכויות אדם ושוויון אינה יכולה להפלות בין אזרח לאזרח, וטוב עשתה הנציגות החרדית שנזעקה למחות פה אחד, בדגש על השרים דרעי וליצמן וסגן השר פרוש, למרות ועל אף המחאות נגדם.

השארת תגובה