הרב נכנס ל'קזינו' המאולתר

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

תשמרון לעשות

בפרשתנו צווינו: "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות" (דברים ח', א'). והפסוק מעורר תמיהה מדוע נאמר "כל המצוה" – בלשון יחיד, והלא חובתנו לשמור את כל תרי"ג המצוות?

שמעתי לפרש שהאדם עלול להתיאש ולומר: מי יכול לקיים את כל המצוות? לפיכך, אמרה התורה: בשעת קיום המצוה, אל תחשוב כלל אודות כל המצוות, אלא תחשוב אך ורק על אותה מצוה אחת ויחידה העומדת בפניך ואותה תעשה. וממילא יתקיים בך "מצוה גוררת מצוה", ושכרך יהיה מבחינת "שכר מצוה מצוה", כמחרוזת ארוכה של מצוות.

משום כך, לפני שאנו מקיימים מצוה, אנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו"- בלשון רבים, למרות שאנו הולכים לעשות מצוה פלונית. וכאן נשאלת שאלה הפוכה: מדוע להזכיר את כל המצוות כאשר באים לקיים מצוה אחת? והתשובה זהה: לומר לנו, שבכח מצוה בודדת זו שאנו באים לעשות, יש בה את היכולת למשוך עמה ולהביא לקיומן של כל שאר המצוות כולן. וזהו שאמרו חז"ל (קידושין ל"ט): "כל העושה מצוה אחת, מיטיבין לו ומאריכין את ימיו, ונוחל את הארץ", כי הכל בא מכח קיום מצוה אחת.

הוסיף בעל השפתי כהן זצ"ל, שזהו על דרך מה שנאמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג', ל"ח). מדוע לא אמר "והטובות" בלשון רבים, כמו שאמר: "הרעות"? אלא הטוב הראשון – הוא מהאדם, והוא יגרור אחריו את שאר הטובות, כמו שאמרו: "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשים אתו הרבה. מקדש עצמו מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה" (יומא ל"ט).

מספרים שהגאון רבי עקיבא איגר זי"ע עסק בתורה יחד עם בנו בשעת חצות לילה. לפתע נשמעו דפיקות בדלת, ושליחים דחופים הודיעו לרב שכיהן כרבה של העיר פוזנא, על אחד מתושבי העיר שהושלך לבית האסורים וסכנת מוות מרחפת על ראשו, ויש צורך בסכום גדול מיידית כדי להוציאו משם.

קם הגאון ולבש את מעילו, ואמר לבנו: "אנחנו הולכים למקום פלוני", כשהוא מסמן באצבעו את כיוון ההליכה. תוך שהוא מסביר ששם בשעה זו יש אנשים ערים, שהרי הוא מקום שבו יושבים מבלי עולם, המשחקים בקלפים בשעות הקטנות של הלילה.

תוך זמן קצר הגיע רבי עקיבא איגר למקום ודפק על דלת הדירה בה נמצאים משחקי הקלפים. משנפתחה הדלת נאלמו האנשים דום, ונבהלו מפניו. גם הם ידעו את רום ערכו של המרא דאתרא, וחששו מפניו, ולא ידעו על מה ולמה החליט דווקא בלילה זה לפקוד את מעונם.

הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל כבר המתין לשאלה זו… ואז פנה אליהם בלשון רכה, והסביר את גודל המצווה שהזדמנה זה עתה לידיו, וביקש מהנאספים לתרום למען מצוות "פדיון השבויים". ואכן למרות גודל שפלותם של אותם אנשים, החלה במקום התעוררות רבתי, ובתוך דקות ספורות נאסף כל סכום הכסף שנצרך לקיום המצווה.

רבי עקיבא איגר קיבל את הכסף לידיו, והודה לתורמים. אלא שעכשיו קרה משהו נורא! מראה פניו של הגאון האדיר השתנה לחלוטין, והוא החל לצעוק על האנשים שהיו בחדר, איך הם מבזבזים את זמנם לריק? והוכיח אותם בשפה קשה על מעשיהם הנלוזים.

קם אחד המשחקים בעזות, ושאל את הגאון: "יסלח לי מר. אבל ברצוני לשאול, מדוע הצעקות האלו יוצאות מפיו רק לאחר שהכסף כבר נמצא בידיו, הרי היה עליו להשמיען באזנינו מיד כאשר נכנס לחדר?". כשכוונתו הייתה לומר שייתכן שלא היינו נותנים במקרה כזה.

נדמה היה שהרב כמו המתין גם לשאלה זו, והשיב להם באהבה: "מצבכם הירוד ברוחניות הציק לי כבר תקופה ארוכה, וכרבה של העיר אני מתפלל עליכם בכל עת שתזכו לחזור בתשובה, ולא נעניתי. המתנתי לרגע מתאים, שבו תחול אצלכם התעוררות עצמית, כדי שאוכל לבוא ולהוכיח אתכם ולהשפיע עליכם, וזה מה שקרה הלילה. כאן בחדר הזה שבו אתם יושבים ומשחקים, ביקשתי מכם לתרום למצווה הגדולה של פדיון שבויים, ואתם נעניתם לבקשתי. באותו רגע פועלת המצווה בלבכם ומפעילה את ההתעוררות המבוקשת, בבחינת: מצוה גוררת מצוה, התעוררות גוררת התעוררות וקדושה גוררת קדושה. וזה היה בדיוק הרגע המתאים להוכיח אתכם כדי שהחיזוק שחל בקרבכם זה עתה, אכן יעשה את הרושם הרצוי, ותחזרו בתשובה שלמה.

גדול כוחה של מצוה אחת לזכותינו לקיים את כל מצוות התורה, כי שכר מצוה – מצוה!

השארת תגובה