משה רבינו חש כי הוא הולך להסתלק מהעולם, ועל כן הוא שוטח את בקשתו לפני הקב"ה שימנה לעם ישראל מנהיג שימלא את מקומו אחרי הסתלקותו. הוא דואג ומתפלל שכשהוא ייעדר מן העולם ייטב לצאן עדתו. וכך מבקש: (במדבר כז, טז – יז): "יפקוד ה' אלוקי הרוחות… איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם. ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".
בבקשה זו של מינוי מנהיג הוא מעטר את הקב"ה בתואר: "אלוקי הרוחות לכל בשר", שאינו שכיח בתורה. ועל כן רש"י מביא את דברי המדרש תנחומא אמר לפניו: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". כשמשה רבינו מגדיר בתמציתיות את התכונה הבסיסית של המנהיג הוא עושה זאת במילים: "איש על העדה", דהיינו מנהיג שיהיה מורם מעם, מקבל החלטות אשר טובת הכלל מולו – "על העדה".
לכאורה הדברים סותרים, אם הוא "איש על העדה" הוא אינו יכול להיות "לכל בשר" – סובל כל אחד ואחד ודואג לרווחתו של היחיד. ואם הוא "לכל בשר", איך הוא יכול להיות "איש על העדה" – מנהיג ומקבל החלטות?
התשובה לכך כתובה בהמשך דבריו של משה רבינו, המפרט שתפקיד המנהיג אמור להיות: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". אמנם רש"י מצביע שהכוונה בהנהגה במלחמה. אך יש כאן משהו עמוק יותר בסגולת המנהיג – "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – שמשמעותו שישמש דמות מופת לציבור בכל הליכותיו. כך שבאצילותו יגרום לעם לנהוג כשורה.
אם יקום משפיע אשר ידבר גבוהה על הצורך לחיות בצורה חסכנית וצנועה, בעוד שהוא עצמו חי את חייו בפרהסיא בראוותנות ובפזרנות מופלגת, וכי דבריו יתקבלו וישפיעו?! מה ערך יש לכינוס של משגיחי כשרות, כשמתארחים במקום שכשרותו מפוקפקת או קריאה לא לעשן כשהקורא מעשן בעצמו? כללם של דברים, שהדברים הראויים ביותר שאינם מלווים במעשים זהים, אין להם שום סיכוי להתקבל ולהתיישב על הלבבות.
כך פירש הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל את הפסוק: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם: שהתנהגותו תשמש דוגמת מופת לפני העם. והאדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל היה מדגיש: "אשר יצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם", היינו שהמנהיג יהיה דמות מופת שתהלך לפני הציבור, ולא שילך אחריהם. שלא ילמד מאורחותיהם וישתדל רק למצוא חן בעיניהם… אלא ישמש להם כדוגמא ומופת והם ילכו אחריו.
דברים אלו הנכונים בכל מישורי ההשפעה על הרבים ועל היחיד, נכונים פי כמה בתחום החינוך. כלל ראשון במעלה במערכת החינוך הוא הדוגמא האישית של המחנך, האב או הרב, שבלעדי גורם זה כל הנסיונות לחנך יעלו בתוהו.
על עיקרון זה העמידונו חז"ל באומרם ( סוכה נו, ב) כי "שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דמימיה". לאמור שהשפה והסגנון שבו מדבר ילד כמשיח לפי תומו בשוק, מקורם במה ששמע וקלט מאביו או מאמו. האב והאם הם המהוים לילד מודל לחיקוי בשנות חייו הראשונות, ומהתנהגות הבן ניתן להסיק מה הוא שמע מהוריו.
כך אמר רבא (שבת כג, ב): "דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן". היינו שהאוהב תלמידי חכמים, זוכה שיהיו לו בנים תלמידי חכמים. בפשטות רגילים לפרש שזוהי סגולה לזכות בבנים תלמידי חכמים. אולם ניתן לפרש את דברי רבא על פי הפשט, דהיינו שאהבת האב ללומדי תורה ללא אומר וללא דברים לבטח תשפיע על בניו. הבן עוקב אחרי מעשי אביו ומבחין שהתורה יקרה בעיניו, וכך גם בקרבו יווצרו חשק לגדול בתורה ולהיות תלמיד חכם.
הגאון ר' יעקב קמינצקי זצ"ל נשאל פעם כיצד הוא חינך את ילדיו לברך על מזונם? והשיב בפשטות: ללמד? אני מעולם לא לימדתי את ילדי לברך, הם פשוט ראו אותי ואת בני ביתי כיצד אנו מברכים על המזון, וכך באורח טבעי לחלוטין הם סיגלו דרך זו לעצמם, לברך ברצינות וביישוב הדעת…
הרה"ק רבי יהושע מבעלז זי"ע אמר שזה שהתורה מסמיכה את הפסוקים (דברים ו, ו-ז):"והיו הדברים האלה… על לבבך", לפסוק: "ושננתם לבניך…" בא ללמד, כי רק אם הדברים שהקב"ה מצווה הינם על לב האב, אזי הוא יצליח בחינוך בניו. אם בנים רואים את אביהם בחרדתו לא לבזבז את זמנו לריק ובעשיית מהידור ובלימוד תורה בקביעות, יש לכך השפעה על הבנים, שילכו בדרכו.
רמז לכך מובא בשם הרבי מלעלוב זצ"ל יש במה שאמרה תורה (דברים כ"ט, כ"ח): "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה". שאף כי ראוי שעבודת ה' תתבצע בהסתר מאין רואה, כדרכם של עובדי ה' באמת, מכל מקום לעיתים יש לפרסם את המעשים, כאשר הדבר נוגע "לנו ולבנינו". משום שרק כך ילמדו "לעשות את כל דברי התורה הזאת".
משימת החינוך היא מורכבת ומחייבת, ואחריות כבידה רובצת על הורים ומורים להקפיד בשבע עינים על התנהגותם הם ועל הליכותיהם, משום שבכך מקרינים לצאצאיהם ומעמידים דור ישרים מבורך.