'תמונה אחת שווה אלף מילים'.
אם נצטרך לבחור תמונה אחת, שמשקפת יותר מכל את האירוע החרדי המשמעותי ביותר בשנת תש"פ – אזי אין ספק שתמונת חמשת חברי הכנסת של 'דגל התורה', כשהם מכונסים יחדיו סביב שולחנו של גפני בלשכתו שבכנסת, – היא המתמודדת היחידה.
אם לפני 2500 שנה, כשהפילוסוף הסיני קונפוציוס הגה את הפתגם הכה-מפורסם, הוא היה מעלה על דעתו את התמונה המדוברת ואת המציאות הציבורית החדשה אותה היא מביעה, הוא כנראה היה שוקל לשדרג את הביטוי ל'תמונה אחת שווה אלף מאמרים'.
וזאת מפני שיצטרכו כנראה יותר מאלף מאמרים, כדי לפרט את משמעותם והשפעתם בקנה מידה היסטורי, של ההישגים הרבים של 'דגל התורה', המשקפים עלייה מטאורית בכוחה בשנתיים האחרונות – עת היא עומדת תחת הנהגת מרן שר התורה שליט"א.
בשורות אלו ננסה להסביר לא את המשמעות והשלכות, אלא את השתלשלות הסיבות שהביאו לשינוי הדרמטי, ועוד בלי שדגל התורה הוצרכה לירות כדור פוליטי אחד.
אבל קודם נעשה קצת סדר, וניזכר איפה 'דגל התורה' הייתה לפני שנתיים: 1. בכנסת כיהנו מטעמה שלושה חכי"ם, כשאחד מהם נכנס רק לאחר שנה וחצי ובמחיר פוליטי מופקע, לעומת ארבעה חכי"ם לאגו"י: 2. מלבד ועדת הכספים של היו"ר גפני הייתה אז לדגה"ת רק 'ועדת המדע' (מישהו זוכר?), כשמנגד לאגו"י היה את סגן שר החינוך ואת הועדה לפניות הציבור: 3. 'דגל' הייתה במסלול קבוע של מרמור ללא מוצא בשל נוסחת 60/40 שנכפתה עליה ופתרון אין: 4. דגל משעבדת את כל נכסיה הציבוריים לטובת חקיקת חוק גיוס מתוקן שיש לקוות שיעמוד במבחן בג"ץ.
בחלוף שנה-ומשהו: הפתעה היסטורית בדמות חמישה נציגים לדגה"ת – על כל המשמעות הציבורית של חמשה נציגי ציבור ועוזריהם שפועלים סביב השעון לטובת ציבור בני התורה, בניצוחו של ותיק הח"כים החרדים יו"ר התנועה ח"כ משה גפני, ובפעילותם הבלתי נלאית של סגן שר התחבורה אורי מקלב, של יו"ר ועדת החוקה הנמרץ ח"כ יעקב אשר, של הח"כ החדש-ישן יצחק פינדרוס ושל הצעיר שבחבורה ח"כ אליהו ברוכי. בין לבין התפקידים הבכירים יותר (ועדת הכספים, סגן שר במשרד התחבורה, ראשות ועדת החוקה ועוד) בידי דגה"ת, והעיקר – עדכון הנוסחה ל-50/50, שבפועל הפכה לכמעט 60/40 לטובת דגה"ת, לה רוב בפועל בין נציגי הסיעה בכנסת.
מילה על סמכויותיו של 'האיש והחזון' – סגן השר במשרד התחבורה הרב אורי מקלב, שמדי שנה מצליח לשדרג דרמטית את מעמדו וסמכויותיו: רק להעיף מבט בהסכם הקואליציוני והסמכויות שניתנו לו במשרד התחבורה. רק לקרוא את 'הצעת ההחלטה' שעברה השבוע בממשלה להקמת 'הרשות לפיתוח החברה החרדית' – ולהבין את היקף הפעילות חסר-התקדים שהוא עומד לתכנן, לתכלל, ולבצע, בבואו ליישם את חזון ההתאמה וההנגשה הגדול. אין תחום כלשהו מתחומי החיים החרדיים, שלא אמור לעבור דרך הרשות – שהוקמה בתוך 'משרד ראש הממשלה', שם הוא הופך להיות בן-בית.
והעיקר: המשקל הסגולי. דגל התורה, יחד עם ש"ס, הפכו מגלגל חמישי בממשלה לציר המרכזי, לשון המאזניים שבה תלויים ביבי וגנץ גם יחד. רוצים ביטול ועדת הגיור? קחו. רוצים חוק גיוס מותאם מקצועית לצרכי הצבא וערכית לצרכי לומדי התורה? קבלו. ביבי רוצה לעכב את העברת החוק הנורבגי אבל דגל לא מסכימה? התקפלות. ביבי וגנץ מתקוטטים על תקציב חד שנתי וצריך מתווך? יהיה גפני. רוצים שמירת שבת? בבקשה, רק תקחו – פלוס שכפ"ץ ציבורי תוצרת 'כחול לבן' לכל חקיקה דתית.
בעיניים תורניות – מילה אחת שיוצאת מפיו של מרן שר התורה שליט"א ('מנין'), יכולה להביא הכל. אבל לא ניתן להתעלם גם מהשפעתו הציבורית חסרת-התקדים וחוצת-הגבולות והמגזרים. השפעה שמביאה גם לקשר ההדוק שבין יו"ר ש"ס הרב אריה דרעי לבית הרב, שנוקטים מאז ומתמיד בגישה המחברת והמאחדת, מתוך טוב-לב פנימי, וראיית טובת הציבור.
אם היו מי שחשבו לנצל את הגישה ה'טובה' וה'מאחדת' כדי להמשיך ולהחזיק בכוח ששייך לציבור אחר – הם התבדו, ובצורה כואבת. מתוך אחריות למעמדו ומשקלו של ציבור בני התורה בירושלים, מרן שר התורה מביע תמיכה במועמדות משה ליאון, וזאת לאחר שהניסיונות לשלום באלעד לא צלחו. חיפה וצפת נכנסות אף הן לתמונה. בציבור החרדי ניכר סחף מיוחד סביב כל מי שזכה לתמיכת שר התורה, על אף ולמרות חיצים ובליסטראות המוטחים ע"י גורמים שונים בניסיון לערער, להחליש, או לפגוע, באמונת חכמים.
בחלוף הזמן מתברר שאמירות שנשמעו כביכול 'אין הנהגה לדגל התורה', 'תם שלטון המרנים', וכהנה, לא החזיקו מים. אלו היו ניסיונות להילחם בכלים בלתי לגיטימיים בדרישה צודקת ובסיסית של ציבור רבבות, שבכל מקום בו לא הייתה התערבות משפטית – הוא אמר את דברו בקלפי, ובענק. אמירה שעודנה עומדת ומהדהדת בציבוריות החרדית, גם בעצם היום הזה.
אם היה מי שחיפש את ההוכחה לכך שהבסיס לכל זה הוא טובת הציבור בלבד – הוא ראה זאת מיד כאשר מיד לאחר מכן נעשה שלום בין דגה"ת לבין אגו"י – גם אם לא כל הגורמים בתוך אגו"י היו שלמים עם המהלך. אלו שדגלו בהפרדה פנימית וחיצונית, שבאה לידי ביטוי דרך קבע על חשבון האינטרס הכלל-ציבורי, הבינו היטב שמהלך של אחדות כוללת לא יטיב עימם.
בשורה התחתונה – האחדות המלאה בין הסיעות החרדיות הפכה למכפיל כוח שהוכיח את עצמו עבור כל השותפים לציר. דגה"ת שידרגה את מעמדה בתוך הסיעה ובתוך הממשלה, ליצמן שדרג את מעמדו לשר השיכון, ודרעי שהפך לאיש החזק בממשלה. כשהאחדות הזו, שנוצרה מכוחו ובביתו של מרן שר התורה, באה לידי ביטוי באופן שוטף ויומיומי, מול כל הכוחות הפוליטיים, כולל נתניהו וגנץ.
ניתן רק לשער, באיזו אפוקליפסה היינו נמצאים כיום, אם 'המושכים-בחוטים' בדגה"ת היו ממשיכים בקו הקודם של הליכה לברית עם חלקים מסוימים באגו"י מעל לראשם של ראשי שלושת המפלגות החרדיות.
לא מדובר רק על כך שדגה"ת שוב לא הייתה מצליחה להכתיר את ליאון בראשות העיר, לא היתה מקבלת כפול נציגים במועצת העיר מאגו"י, לא הייתה מהמרת על הסוס המנצח בחיפה ובצפת, לא הייתה משדרגת את מעמדה בתוך יהדות התורה, ולא הייתה מקבלת תפקידים נחשקים בממשלה החדשה. זה 'הכסף הקטן'.
'הכסף הגדול' הוא הרבה מעבר לזה: אם לא היה קם האחראי שימצא את הנוסחה המאחדת בין כולם וידאג לשמור על האינטרסים של כולם, באופן עקבי ושיטתי, – יש להניח שלא הייתה אפשרות לתחזק גוש חרדי אחיד שתומך בנתניהו בכל הכוח, ובסבירות גבוהה הוא לא היה היום ראש ממשלה. האם זה היה גנץ-לפיד? או מישהו אחד מתוך הליכוד שהיה פחות תלוי בחסדי החרדים? ואיפה ליברמן (מי זוכר בכלל?) היה נמצא היום במצב כזה?
שלוש עשורים אחרי שהמתמיד האגדי – מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל, פינה מזמנו היקר כדי לטרוח לעמול ולהקים את 'דגל התורה', שלושים שנה אחרי שכיתת את רגליו בכנסים ציבוריים שונים למענה – ועל הדרך העמיד בחזית הציבורית את מרן שר התורה שליט"א, עומדת היום תנועת 'דגל התורה' וממשיכה את מורשתו הציבורית בגאון. 'דגל התורה', שבעבר היה כפוף ומבויש, ניצב כיום זקוף-קומה במלוא הדרו – בראש התורן.
כן יהי רצון