"הוא לא חשב" – רב העיר נרגע

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

פרשתנו מספרת על פעם נוספת בתלונות בני ישראל- דור דעה והפעם נגד המן- הלחם מן השמיים, וכך נאמר: "ותקצר נפש העם בדרך, וידבר העם… למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (כ"א, ה'). ומפרש רש"י את טענתם: "לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל. אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו. כלום יש ילוד אישה שמכניס ואינו מוציא".

רבים כבר שאלו: היכן היו בני ישראל ארבעים שנה? הרי הם כבר עומדים בסוף הארבעים שנה, לאחר מיתת מרים ואהרן. אחרי שהם אכלו כבר את המן למעלה משלושים ותשע שנים,  מה קרה שעכשיו לפתע מגיעה התמיהה: "עתיד המן שיתפח במעינו…". שלושים ותשע שנה לא קרה לאף אחד כלום מאכילת המן מדוע שדווקא עכשיו, בחצי שנה האחרונה – "עתיד המן שיתפח במעינו"?

גם בפרשת בהעלותך יש את טענות בני ישראל כנגד המן, שם נאמר: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים… ואת הבצלים ואת השומים, ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (י"א, ה' – ו'). גם כאן תמוה, נניח שה"אבטיחים המצריים" היו טעימים יותר מהמן (מה שבמציאות לא היה נכון), האם בשל כך עדיף להם לחזור למצרים ששעבדו אותם, השפילו אותם וטבחו בהם? זאת ועוד, הרי מספרים חז"ל (בכורות ה') שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים", וכי יש אדם המעדיף קצת אוכל טעים, על עשירות מופלגת כזו?

התשובה לשתי השאלות נמצאת בסיטואציה שהיו בה בני ישראל.  בפרשת בהעלותך זה מתחיל ב"אמרו אוי לנו כמה לבטנו (טרחנו) בדרך הזה, שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך" (רש"י י"א, א'). ובפרשת חוקת זה מתחיל ב"ותקצר נפש העם בדרך" (כ"א, ד'). כך שבכל מקום שהיו לבני ישראל טענות כנגד הלחם מן השמיים, קדמה לכך אווירה קשה.

כאשר אדם נמצא במצוקה או סתם במצב רוח לא טוב, הוא יכול בקלות לאבד את השפיות והשליטה על עצמו, ואז הוא יכול לרטון ולטעון כל טענה שבעולם. במצב כזה הטענות לא צריכות להיות מגובות בשכל ובמחשבה, ואף הן לא צריכות להיות נתמכות במציאות.

בשעת מצוקה אדם יכול לטעון טענות שהן ממש ההיפך הגמור לשכל הישר, טענות שאין להן שום אחיזה לא בשכל ולא במציאות ביחד. מאידך, אנשים גדולים מצליחים לשמור על גדלותם אפילו במצבים הכי קשים. ותפקיד כל אחד לעבוד על עצמו לא לאבד את השפיות והשליטה העצמית גם בעת קשה ל"ע.

הגאון רבי אהרון בקשט זצ"ל, ששימש כרבה של לומז'ה, נמנה היה על גדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל. תושבי העיירה התגאו ביכולותיו ללמוד 12 שעות ברציפות בעומדו ליד הסטנדר, והם העריצו את התמדתו הפלאית, עד שראו בו מגן רוחני לכל צרה וחרדו לגזול מזמנו. משום כך, הם הפנו את מרבית שאלותיהם בהלכה למורי הצדק שבבית ההוראה בלומז'ה.

יום חורפי אחד פשטה בעיירה שמועה קשה, כאש בשדה קוצים: הרב הנערץ חלה במחלה נדירה. הוא סבל מכאבי ראש עזים ולא מצא מנוח לנפשו. מקורביו השתוממו לראותו לראשונה עומד כמשותק צמוד לסטנדר ריק מספרים. הרבנית הזעיקה את רופאו האישי, יהודי שלמד בימי עלומיו בישיבת וולאז'ין וזה שאל את הרב להרגשתו וסבלו.

"דוקטור", שאל הרב, "אתה זוכר את רעש הפצצות הפגזים שנפלו במלחמה"? "ודאי", השיב הדוקטור, "אחדים מבני העיירה איבדו את חוש השמיעה בעקבות כך". "זה רק משל מחוויר לעומת הפגזים שמתפוצצים לי כעת בתוך הראש". "בכל זאת איך הכל התחיל"? השיב הרב:  "עשרות שנים אני זוכה ללמוד את הפרשיות שבתחילת ספר שמות. לפתע הבנתי שעדיין לא התחלתי להבין מאומה".

הרופא שזכה ל'גרסא דינקותא' השיב בתום: "ידוע הביטוי שלפעמים גם תרנגול עיוור מוצא פירורי לחם. יאמר לי נא כבודו את השאלה ואולי אמצא תשובה לשאלה".

הרב נענה לאתגר ושאל: "אמנם כתוב שהקב"ה הכביד לב פרעה, אך נשגב מבינתי זאת. שהרי לא כתוב בשום מקום שדעתו השתבשה עליו, אם כן, מה פרעה חשב? הלא פשוטי העם אמרו לו: 'הטרם תדע כי אבדה מצרים'. גם אם אינך מאמין באלוקי ישראל, הרי צריך להיות עיוור כדי לא לראות שכל איומיו של משה רבינו מתממשים עד הפרט הקטן ביותר, ואיך פרעה ממשיך את סדר יומו ולא נכנע לנוכח המכות שמקבלים במצריים כל שבוע…"?

הרופא זימן לחדרו של הרב את טובי הלמדנים. הם התפלפלו במשך שעות וציטטו בפניו פירושים שונים שנאמרו על הפסוק "ויכבד את ליבו", אך הרב לא היה מרוצה. למדתי את כל הפירושים אבל מה חשב פרעה? הרי לא כתוב באף מקום שהקב"ה שיבש את דעתו, רק הכביד את ליבו, וא"כ מהו סבר לנוכח המאומה במצרים? הרבנית פרשה לחדרה והחלה לפצות שיח בספר התהילים: "ריבונו של עולם, במצב הנוכחי בעלי – הרב עלול חלילה לצאת מדעתו ולהינזק בבריאותו, פיזית וגם נפשית. אנא, האר עיניו".

משהבחין הרופא כי אין מזור למחלה הנדירה, המליץ לחבוש את ראשו של הרב מגבות קרות, למנוע פגיעה של המאמץ המחשבתי במוח הלוהט. מפעם לפעם הוחלפו המגבות בתקווה לרפואה שלמה.

ויהי ביום השלישי, בפתע פתאום השליך הרב את המגבות מעל ראשו ופרץ בצחוק רם ונישא. הרבנית נחרדה, שמא חלילה השתבשה דעתו כתוצאה מהמאמץ המחשבתי. בחרדת קודש ניגשה לחדרו. "תפילתך נענתה", השיב הרב בסיפוק. "קראי נא ללמדני העיירה וישמעו כולם את התשובה הפשוטה". הלמדנים קפצו על המציאה, באו נרגשים לבית הרב בתקווה כי ישמעו שיעור למדני במהלכו יפשוט להם את הספק, אך הרב ביקש להעביר להם מסר קצר במיוחד: "התשובה כל כך פשוטה. קושיה מעיקרא ליתא… דער תירוץ איז: הער האט נישט געטרכט (פרעה לא חשב)".

הרב מלומז'ה העניק את התובנה: פעמים שאדם בוחר לשלוח את שכלו לשבתון ולהתעלם מהכל, רק בגלל אגו פגוע.

זה מה שאמר דוד המלך בתהילים (ק"ז) "שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך". פעמים הקב"ה מוציא את המחשבה ממנהיגים וחכמים. שופך עליהם בזיון בדמות אגו וכדו', עד שהם מגיעים לדרך ללא מוצא, ואין אפשרות להצילם.

מי יתן ויקויים בנו המשך הכתוב: "יראו ישרים וישמחו" ואזי "וכל עוולה קפצה פיה"- לא יהיו עוולות וביזיון. "מי חכם וישמור אלה"- לא לאבד את השפיות, ואזי "ויתבוננו חסדי ה'".

השארת תגובה