נורבגי, אחוז חסימה ופריימריז

גפני, זעם על התנהלות הליכוד ונזף בזוהר בפומבי. למזלו של גפני, בכדי להסיר הצבעה מסדר היום – נדרשת הסכמתו של יו"ר ועדת חוקה, ח"כ יעקב אשר, שלא טמן ידו בצלחת

כנס בחירות של דגל התורה
כנס בחירות של דגל התורה
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

לבו של מזכ"ל 'דגל התורה', ח"כ יצחק פינדרוס כבר חווה הכל. במהלך קריירה פוליטית ארוכת תפקידים הוא ידע עליות ומורדות, נבחר על חודו של קול והודח על אותו חוד, אבל אפילו הוא התקשה לעמוד בתהפוכות יום שני האחרון, עת באה לסיומה מלאכת חקיקת הנורבגי.

תחילה נכניס מעט את חלקו של פינדרוס בהשלכות החוק לפרופורציות, המזכ"ל הנמרץ הוא רק אחד משלושה עשר נהנים פוטנציאליים, ובהם ארבעה משורות 'כחול לבן' (ועוד אחד שצפוי להצטרף לשורות היריבים מ'יש עתיד'), שלושה מנציגי ש"ס (בהובלתו של הסגן הפתח תקוואי המנוסה אוריאל בוסו), שני נציגים מהליכוד ועוד שני מועמדים אפשריים ביהדות התורה עצמה.

וכעת לדרמה שטלטלה את המערכת והתחילה דווקא בשאננות קואליציונית מצויה, כשסדר היום שהתפרסם בבוקר שני כלל גם את ההצבעה על החוק הנורבגי בקריאה שניה ושלישית, בגרסתו הלא מדלגת והסופית. ככלל, יו"ר הכנסת ויו"ר הקואליציה הם האחראים במישרין לניהול סדר היום, מה שהציב את חברי הכנסת יריב לוין ומיקי זוהר במרכז העניינים.

לקראת צהריים, באחד מעדכוני הלו"ז, נשמטה לפתע ההצבעה על החוק. הנימוק הרשמי של נציגי הליכוד היה דרישתם מ'כחול לבן' להביא במקביל חוק שיבטיח כי גם במידה ובג"ץ יפסול את כהונתו של נתניהו כראש ממשלה חילופי, בעוד כשנה וחצי, תיפול הממשלה מאליה. ח"כ איתן גינזבורג, שניהל את המו"מ מצידם של גנץ ואשכנזי, סירב בתוקף ונדמה היה כי הנורבגי שוב יידחה למועד בלתי ידוע, שלא לדבר על ריח הבחירות שהתחזק באוויר (התחזק דייקא, משום שמרגע השבעת הממשלה לא פסקה נוכחותו לרגע).

מי שהתגייס בכל כוחו למאבק היה יו"ר 'דגל התורה' וועדת הכספים, ח"כ משה גפני, שזעם על התנהלות הליכוד ונזף בזוהר בפומבי במהלך דיון בועדה. למזלו של גפני, בכדי להסיר הצבעה מסדר היום – נדרשת הסכמתו של יו"ר ועדת חוקה, ח"כ יעקב אשר, שלא טמן ידו בצלחת. לזכותו של אשר ייאמר, שלמרות המתיחויות הפנימיות בתוככי 'דגל התורה' – הוא נלחם כאריה, על גבי הדוכן ומאחוריו, כדי לוודא את שובו המהיר של פינדרוס לכנסת. בין השאר, הודיע אשר כי הוא מסרב להסיר את הנושא מסדר היום.

במקביל, נרשמה מעורבות ענפה מאחורי הקלעים על ידי נאמן ביתו של מרן שר התורה, הלא הוא נכדו הרב יעקב קנייבסקי, ששוחח מספר פעמים עם גורמים בכירים בבלפור ובקואליציה. המסר שעבר היה חד משמעי – השותפה הנאמנה יהדות התורה דורשת מהליכוד להביא את החוק הנורבגי לידי גמר באופן מידי, את הקרבות מול כחול לבן – מתבקש הליכוד לנהל על גבם של אחרים.

גם בכחול לבן זיהו את השותפים הפתאומיים, והפעילו את כל הקשרים שנטוו מאז ביקורו הבלתי נשכח של גנץ בחתונת בנו של אשר, כדי לחזק את ידי הנציגות החרדית במאבקה. לאחר שעות אחדות של לחץ בלתי מתון, הגיעו ב'דגל התורה' להסכמה עם רוה"מ, ולפיה החוק הנורבגי יעלה בכל מקרה להצבעה בו ביום. למרות זאת, התבקשו החברים לשמור את המידע לעצמם עד לסיום פגישת ראשי הממשלה, המקורי והחילופי.

נתניהו וגנץ נפגשו כשהאחרון אינו מודע לכך שהוא נלחם על ריק, ושהמטרה שלשמה התכנס כבר הושגה. מבחינת גנץ, כל יום שעובר ללא נורבגי הוא נזק תדמיתי ומשמעותי עבורו, כששרידי הח"כים שאינם שרים במפלגתו (וכאלו כמעט ואין) מתקשים לתזז בין הועדות השונות ולמלא את העבודה הפרלמנטרית החיונית ביותר.

במצב דברים זה, הצליח נתניהו לחלץ מגנץ מעין הבטחה עקרונית להיאבק עבורו, כשבשבוע הבא צפוי להתחיל קידום חוק שישריין את מעמדו של נתניהו גם במקרה של התערבות בג"ץ. אל דאגה, נגיף הזיכורונה צפוי לפקוד את שורות הגנציאדה, ואל תתפלאו אם אצבעות חברי המפלגה לא יונפו באופן אוטומטי בעד החוק המדובר. מה גם שנתניהו, אולי מתוך רצון להשאיר עוד קצת 'טעם טוב' לשותפים הפריטטיים, שלח את גנץ להצביע בעד החוק במליאה כאחרון הח"כים, אך בחר להיעדר מההצבעה בעצמו.

אחוז תזזית

בעוד באגף הליטאי חוגגים את חזרתו של פינדרוס למשכן, אצל השכנה החסידית העניינים מסתבכים מרגע לרגע. מלבד היעדרותו המופגנת של ח"כ ישראל אייכלר מההצבעה על החוק הנורבגי, כמחאה על האמבוש שבישל לו הקולגה לפניות הציבור יעקב טסלר לפני שבועיים – הגיש אייכלר השבוע הצעת חוק מקורית למחצה, בעד הפחתת אחוז החסימה ל-1.5%, תוך איתות ממשי לכוונותיה העתידיות של החסידות שהוא מייצג ולאפשרות שאגודת ישראל תיעשה אגודות אגודות.

כדי לקבל את הרקע הנכון לנושא, כדאי ללמוד שיעור מקוצר בדמוקרטיה: מחד גיסא, הרעיון הדמוקרטי מעוניין לתת את מקסימום הייצוג לאוכלוסייה, ולפיכך ישנה עדיפות להפחתת אחוז החסימה עד למינימום, כדי לאפשר לכל קבוצה – קטנה ככל שתהא – לזכות לייצוג פרלמנטרי. מאידך, איש אינו שואף למצב בלתי אפשרי של עשרות שברי מפלגות, ואין לקנא בזה שיוטל עליו להרכיב ממשלה מאספסוף כזה, 36 שרים יספיקו בקושי למחציתם. משכך, נדרש רף מסוים שימנע ממפלגות קטנות מדי לשחק במגרש הפוליטי.

ב-2014, אחרי טיפוס זוחל ארוך שנים, הוקפץ אחוז החסימה באופן דרמטי מ-2% ל3.25%. המטרה המקורית הרשמית הייתה חיזוק המשילות (והמפלגות הגדולות, שתמכו כמובן), המטרה המקורית הפחות רשמית הייתה ניסיון להותיר לפחות אחת משברי הרשימות הערביות דאז מחוץ לכנסת. כידוע, הניסיון לא צלח, הערבים התאחדו לרשימה משותפת והשאירו אבק לבנט ושקד, שלא פיללו שהחוק בו תמכו יעבוד כבומרנג וישאיר אותם מתחת לסף הנדרש בבחירות לכנסת ה-21.

כך או כך, את ההיסטוריה אין לשנות – אבל העתיד פתוח לחלוטין. בעיני רוחו של אייכלר, אם וכאשר החוק יצלח את המשוכות, ייפתחו בפניו שתי אפשרויות יקרות מפז – חבירה לדגל התורה (שתוכל להרשות לעצמה לרוץ בנפרד, מתוך ידיעה ברורה שגם היא וגם 'אגודה' יעברו את אחוז החסימה), או חבירה במסגרת 'בלוק טכני' לאיזו מפלגת ימין מזדמנת, מבן גביר ועד אלי ישי, הכל לפי העניין. כתוצאה מכך, גם האפשרות השלישית של ריצה עם 'אגודה' כמימים ימימה תשתפר פלאים, ערכה של בעלזא בתוככי 'אגודת ישראל' ירקיע שחקים והתמחור יהיה בהתאם.

באופן רשמי, אייכלר מנמק את הצורך בשינוי בכך שאחוז החסימה הגבוה "משתיק ציבורים שלמים ואינו מבטא נכון את חלוקת הדעות והקשת הפוליטית במדינת ישראל", תוך שהוא מציין את הדוגמאות ממערכות הבחירות האחרונות, כשהימין ברוב חוכמתו השליך לפח עשרות ומאות אלפי קולות. "במשך חמישים שנה אחוז החסימה היה 1% בלבד, אחר כך החל לעלות… מתוך מחשבה שכך תתחזק מערכת השלטון. אך לא רק שהיא לא התחזקה, אלא נחלשה", הוא כותב ברמז דק לשברי מפלגותיהם של רפי פרץ, אורלי לוי, הצמד הנדל-האוזר והצמד עמיר פרץ-שמולי.

הראשון להביע תמיכה ביוזמה המקורית היה דווקא סגן שר התחבורה ח"כ אורי מקלב, אחריו החרה-החזיק גם יו"ר הסיעה גפני, כשאליהם מצטרפת מהמדבר האופוזיציוני ח"כ איילת שקד, בסייג קל – היא מעדיפה הפחתה מתונה יותר של אחוז החסימה, לכדי 2% (בכל זאת, רפי פרץ או בן גביר עשויים לרוץ בנפרד, ויש למנוע מהם את הסיכוי להתקרב לאחוז הנכסף). בין המתנגדים לחוק, מצאו את עצמם לעת עתה בסירה אחת ליצמן, ליברמן וגם לפיד… אך סביר להניח שגם בליכוד לא יתלהבו מהרעיון, שעשוי לעודד את יורשיו הרעיוניים של משה-מתאים-להיות-שר-פייגלין להתמודד גם הם.

היעד: פריימריז

מי ששרד את הקטע הקודם והגיע עד כאן, תוהה קרוב לוודאי האם אייכלר הוא יהודי תמים שנבכי הפוליטיקה זרים לו, כך שהוא משוכנע בכוחו להזיז הרים וגבעות, וללא סיוע ועוזרות בית להביא לשינוי חקיקה מופלג שכזה. אלא שאייכלר סיים את הטירונות מזמן, היעד האמיתי שהציב לעצמו הוא עריכתם של פריימריז פנימיים באגודת ישראל עד למועד הבחירות הבעל"ט.

התזה הרווחת בשורות אגודת ישראל מניחה, שבמצב הדברים הנוכחי עשויים פריימריז שכאלו לבצע הצרחה כפולה, תחילה בין שני המקומות הראשונים, כשפרוש וסיעתו עשויים לחלוף על פני ליצמן וחסידותו, ובהמשך בקרב הבלתי נגמר בין ויז'ניץ לבעלזא, שם כמעט כולם תמימי דעים שהאחרונה תכבוש את המקום השלישי בסערה. לפיכך, מובן מאליו שברית ליצמן-טסלר פחות נלהבת מהרעיון.

חשוב לציין שאייכלר גם זוכה לגיבוי חסר תקדים בתוככי החסידות פנימה, שם תוהים איזה שיקוי אומץ נסך בו את רוח הקרב, "ארבעים שנה הוא לא קיבל כזו תמיכה וחיבוק בחסידות", אומר לנו גורם בכיר בבעלזא.

בסוף השבוע התכנסה וועדת השמונה, המחולקת כידוע באופן פריטטי בין ארבעת רכיבי 'אגודה'. באופן רשמי עסק מרבית הדיון ברצון הבלתי מתפשר לנהל מלחמה חסרת תוחלת מול 'דגל' כדי להשיג לאייכלר את התפקיד הבכיר יותר מאלו שנשארו, קרי סגן יו"ר הכנסת. למרבה הצער, אייכלר עצמו אינו מעוניין בכיבוד המפוקפק הזה, ולדבריו, חשקה נפשו בעזרה לציבור.

בסיום ההתכנסות, כשהפיסטוקים כבר אזלו מהשולחן, עלה גם נושא הפריימריז ונקבע דיון המשך. למרבה הצער, יחסי הכוחות השקולים מבטיחים תיקו מוחלט בהצבעות הצפויות. מצד אחד ארבעת נציגי הסיעה השמרנית (גור וויז'ניץ) בהובלת ליצמן וזייברט יצביעו נגד כל ניסיון לביצוע פריימריז, מתוך תקווה שמקומות אחת ושלוש ישמרו האחת לשנייה את מעמדן ברשימה. מצד שני הסיעה הליברלית בהובלת שלומי אמונים ובעלזא, שכרתו ביניהן את 'ברית המקופחים', תיאבק עד כלות למען קיום ההליך הנדרש כל כך.

למזלם של שתי האחרונות, מצב הדברים הנפלא במגזר החרדי, בו כל סיעה מחזיקה בביטאון עצמאי, מאפשר לציבור להיחשף לדרישה הבלתי מתפשרת לקיום פריימריז, באמצעות סיקור נרחב של הנושא מעל דפי 'המבשר' ו'המחנה החרדי'. יחד עם הצעת החוק העדכנית – כך מקווים בבעלזא – אולי יהיה ניתן לתקן אחת ולתמיד את העוול ההיסטורי.

בבעלזא גם מזכירים שהפריימריז האחרון, שנערך לפני ארבעים וארבע שנה, בתשל"ו, התבסס למעשה על מפקד עתיק אף יותר, שנערך בתשל"ג. מלבד השינויים הדמוגרפיים הבלתי פוסקים שהתחוללו מאז, מזכירים שם שבאותה הזדמנות בעלזא כלל לא התמודדה באופן עצמאי, ורבים מהחסידים תמכו בכלל בסיעה הויז'ניצאית, הידידה מהעבר שהפכה ליריבה הישירה כיום. לפיכך, יש להתעלם מהתוצאות האנכרוניסטיות ולעדכן את הסטטוס.

אבל גם בקרב תומכי הפריימריז מקנן חשש כבד מהטעיות וזיופים, לא מן הנמנע שצעיר ליטאי או ספרדי יצביע בבוקר בפריימריז של הליכוד, ישתתף אחר הצהריים בהתמודדות הפנימית באגודה, ולבסוף ישלשל לקלפי את הפתק של דגל או ש"ס, כדי לצאת ידי חובת כולם. משכך, דורשים שם גם להיעזר במומחים ואנשי מקצוע, שיפקחו על רישום מדוקדק ומדויק וימנעו גיוס המונים בשיטת הצ'רדי.

עילה לפרישה

כפי שנכתב כאן לפני שבועות אחדים, גל החשיפות בפרשת מנדלבליט הולך ומתחזק. כבר אין מדובר רק בהתנהלותו בפרשת הרפז, אלא גם בניסיונותיו לשנות את עילת סגירת תיק החקירה נגדו, באמצעים ודרכים שספק אם עומדים באמות המידה המחמירות של יושר וניקיון כפיים הנדרשות מאישי ציבור בישראל.

לפי הפרסומים בשבוע האחרון, ביקש מנדלבליט משי ניצן לאחר שכבר התמנה ליועמ"ש והאחרון היה כפוף לו – לשנות את עילת סגירת תיק החקירה נגדו מ'חוסר ראיות' ל'חוסר אשמה', במקביל, נטען כי היועמ"ש אחראי להטעיית בג"ץ בנושא זה.

מן הראוי כי במדינה בה פוליטיקאים הנבחרים על ידי הציבור מאבדים את מעמדם בעבירות מפוקפקות המוגדרות 'הפרת אמונים' על בסיס חשדות קלים בהרבה – ינהיג היועמ"ש על עצמו הגדרות מחמירות אף יותר. נראה כי אין מנוס ומנדלבליט ייאלץ בשלב כזה או אחר להודיע על פרישתו מהתפקיד, לכל הפחות לזמן מה, עד שתושלם הבדיקה בעניינו.

השארת תגובה