המפקד סיפר לרב: ראיתי את הקב"ה

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יג, ב)

אם תרצה שלח

תיבת "לך" נראית לכאורה כמיותרת ודי היה לכתוב "שלח אנשים".

רש"י מביא את דברי חז"ל (סוטה לד ע"ב): "שלח לך – לדעתך. אני איני מצווה לך. אם תרצה שלח".

והדברים טעונים ביאור: מה היתה דעתו של הקב"ה בעניין? האם הוא רצה שיישלחו אנשים לתור את הארץ או לא?

אמונתם של ישראל לא היתה שלמה

בשנה השנית לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים, הם התקרבו לתחומי ארץ ישראל. משה הציע לבני ישראל לרשת את הארץ – "ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ, עלה רש, כאשר דיבר ה' אלקי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת" (דברים א, כא).

אך בני ישראל לא הסכימו לכך. הם ביקשו לפני כן לבחון ולבדוק את הארץ, כדי לדעת אם כדאי להם לבוא אליה – "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" (שם פס' כב).

אמר להם משה: לשם מה?

אמרו לו: מפני שהקב"ה הבטיח לנו, שבשעה שניכנס לארץ ישראל נמצא בה אוצרות ומטמוניות שהטמינו בה הכנענים. אולם יש חשש שכשישמעו הכנענים שאנו באים לרשת את הארץ, הם יחפרו בורות מתחת לאדמה ויחביאו שם את אוצרותיהם ומטמוניהם, וכשניכנס לארץ לא נמצא מאומה, ונמצא דבריו של הקב"ה בטלים ח"ו. לכן – אמרו ישראל – מוטב שנשלח לשם מרגלים, כדי שהם יגלו את המטמוניות של הכנענים, ואז נדע לחפור במקום שהטמינו אותם.

וזו כוונת הפסוק "ויחפרו לנו את הארץ", כלומר, נשלח אנשים שיגלו את החפירות ומקומות המחבוא של הכנענים שבהם החביאו את נכסיהם.

כששמע משה רבנו את דבריהם – "וייטב בעיני הדבר" (פס' כג). ובכל זאת, לא רצה לשולחם על דעת עצמו, אמר: אלך ואשאל את הקב"ה ואראה אם מסכים על ידי.

הלך משה רבנו ונמלך בשכינה. אמר לו הקב"ה: אותך הם יכולים להטעות ולרמות, שאתה בשר ודם ואינך יודע את סתרי לבם. הם אומרים לך ששילוח המרגלים נועד כביכול כדי לדעת היכן הטמינו הכנענים את המטמוניות. אבל אני, הבוחן כליות ולב, יודע את כוונתם האמיתית: הם רוצים לשלוח מרגלים מפני שאין להם אמונה בי; אני אמרתי להם שהארץ טובה, אך הם אינם מאמינים לי ורוצים לבדוק בעצמם את טיב הארץ.

גם לאחר כל הניסים שראו במצרים, כולל נס קריעת ים סוף המופלא בו "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן", יחד עם מעמד רווי ההוד שחזו במתן תורה בהר סיני, עם כל הניסים להם זכו במדבר – היו עדיין כאלו שלא היו שלמים באמונתם.

נתקלתי פעמים רבות באנשים שאמרו לי: "אם אני אראה בעיניים שלי נס, כאן ועכשיו, אני חוזר בתשובה, מתחיל להניח תפילין ולשמור שבת". ואני רגיל להשיב להם: "גם אם תראה נס –תישאר בדיוק כמו שהיית! מִנִסִים לא חוזרים בתשובה!"

בעינינו ראינו אנשים שחוו על בשרם ניסים ונפלאות, ואפילו התעוררו קמעה מכוחם, אך ההתעוררות לא החזיקה מעמד זמן ממושך, וכעבור זמן קצר שבו להיות כבראשונה. "וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע" ולא נותר מהנסים כל רושם!

לכן – אמר הקב"ה – "שלח לך" – לדעתך. אני איני מצווך דבר, אלא תלוי בדעתך וברצונך – אם תרצה "שלח".

ראה נסים ולמחרת "שכח" מהם

אני זוכר שבילדותי, לאחר בר המצוה, סיפר ראש הישיבה שלי, רבי דב מאיר רובמן זצ"ל, באחת משיחותיו, את הסיפור הבא:

בשנת תש"ח התגוררו בחיפה הרבה מאד ערבים. שכונות שלמות היו מלאות בערבים, והיהודים היו בה מיעוט. לעתים קרובות היו פורצות קטטות בין הצדדים והיהודים חיו בפחד מתמיד. חיילים מתנדבים מההגנה ומהאצל חָבְרוּ יחד כדי להגן על העיר.

יום אחד, סיפר ראש הישיבה, כְּשֶׁרֵיחָהּ של מלחמת תש"ח היה מורגש כבר בחלל האוויר, הגיע לישיבה מפקד צבאי בכיר, שהיה רחוק מאד משמירת תורה ומצוות, ואמר לי: "רבי! תרבו בתפילות בישיבה! המצב חמור. מלחמה בפתח! הערבים רבים וחזקים יותר מאתנו! הנשק שבידיהם כפול ומכופל, עשרת מונים, מהנשק שבידינו, ואיננו יודעים מה יילד יום… "

זה היה, כאמור, בשעות היום. באותו לילה, באמצע הלילה, בשעה לילה מאוחרת, המפקד דפק על דלת ביתו של הרב, שהיה עדיין עֵר, שקוע בתפילה, ואמר לו: "רבי! באתי לספר לך שראיתי את הקב"ה! כל הערבים שכל כך פחדנו מהם ברחו על נפשם. באופן בלתי צפוי כולם עזבו את בתיהם ונמלטו על נפשם! אין הסבר אחר אלא שמאת ה' הייתה זאת".

הרב שמח בלבו: "הנה עוד בעל תשובה שמצטרף אלינו… מי ש'ראה' את הקב"ה ישוב, ללא ספק, בתשובה שלמה".

והנה, כעבור כמה ימים הרב השתתף באיזושהי אסיפה שנכח בה גם אותו מפקד. הוא התבקש לתאר מה קרה באותו לילה גורלי, והלה החל לתאר כיצד "כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה"… באלו תכסיסים מבצעיים השתמשו, באלו מהלכים צבאיים נקטו? בקיצור: אנחנו עשינו, אנחנו נלחמנו, אנחנו הברחנו אותם מבתיהם, הכל "טבעי". בלילה הוא "ראה" אלוקים וביום שלמחרת כבר שכח ממנו.

הקב"ה הכיר את עם ישראל. הוא ידע שלמרות כל הניסים הגלויים שראו עדיין יש כאלו שהאמונה לא נחרטה בנפשם באופן שלם ואמתי, ואנשים אלו לא סומכים באמת שאכן ארץ ישראל טובה היא, ורוצים לדעת בוודאות מוחלטת מה קורה בה לפני שייכנסו אליה.

לכן אמר הקב"ה למשה: אם יש כאלו שמבקשים לראותה – תן להם ללכת ולראות!

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". לוּ היו כולם בעלי אמונה שלמה – לא היה צורך בכל הענין הזה, אולם מכיוון שאני יודע שהמצב אינו כך, ולא כולם בעלי אמונה שלימה, והללו רוצים לשלוח מרגלים – לכן תן להם את מבוקשם.

כח המשלח בשליח

ה"אור החיים" הקדוש מוסיף ומפרש:

חטא המרגלים המיט אסון וחורבן גדול על עם ישראל – לשעה ולדורות. מלבד הגזירה שנגזרה על כל אותו הדור שימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ ישראל, נגרמה גם בכיה לדורות – חורבן בית המקדש הראשון והשני.

והנה, אם הציווי לשליחת המרגלים יבוא מהקב"ה בעצמו, יתלו את הכל בקב"ה שציווה לשולחם. לכן אמר הקב"ה למשה: "שלח לך" – לדעתך. לא אני מצווה על שילוח המרגלים, אלא הדבר נעשה מדעתך.

ומוסיף ה"אור החיים" הקדוש יסוד גדול:

יש כלל: "שלוחו של אדם – כמותו" (קידושין מא ע"ב). אם השליח מקבל את השליחות מאת המשלח, הוא פועל מכח הרצון והכוונה של המשלח.

לצדיק יש כוונה זכה וטהורה בכל מעשיו. כאשר הצדיק משלח את השליח לשליחות מסוימת, הדבר תלוי בדעת השליח. אם השליח מבטל את דעתו ורצונו מפני דעת המשלח, מובטח לו שיצליח בשליחותו וייצא ממנה טובה וברכה, כאילו הצדיק עשה את המעשה עם כל הרצון והכוונה הטהורה שלו, שהרי "שלוחו של אדם – כמותו".

אולם אם השליח יפעל ויעשה את המעשה מכח רצונו העצמי, עם כל הנגיעות והמניעות שלו, אזי לא יראה ברכה והצלחה במעשהו.

לכן אומר הקב"ה למשה רבינו: "שלח לך" – לדעתך. אני מכיר את פנימיותך ויודע שכוונתך זכה וטהורה. אך בד בבד, אני גם מכיר את דעתם ורצונם של המרגלים ויודע שאין כוונתם לטובה. לכן עליך להזהיר אותם שהם יפעלו לדעתך ולא לדעתם.

אך המרגלים לא עשו כן. הם לא ביטלו דעתם לדעת משה ולא פעלו מכח דעתו אלא מכח כוונתם ודעתם. על כן יצאה מהם רעה גדולה.

2 תגובות
  1. קשקוש גדול איך הוא נר'אה דיברתה איתו מה אמר לך ….. אולי אתה הוזה מדמיין

  2. חבל, שלא קראת את כל הכתבה, כמו שצריך.
    הכוונה, שהוא ראה את מעשה ה' והנס הגדול והפלאי, בזה שהערבים ברחו, בלי שום סיבה הגיונית.

השארת תגובה