מערכות מקולקלות עם עוצמה רבה

אי הסדרים, ההדלפות, השקרים והעיוותים, התגובות המגמתיות וההתנהלות המוזרה של המשטרה והפרקליטות לכל אורך הדרך בפרשיות נתניהו, מציבה סימני שאלה כבדים מנשוא על אמינותם

בית המשפט העליון. צילום בעריש פילמר
בית המשפט העליון. צילום בעריש פילמר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

ארבע שנים של חקירות, חפירות, בדיקות, סחיטת עדים, בזבוז מיליונים, ניסיונות להטות את דעת הקהל הישראלית ורדיפה אישית ממוקדת ומכוונת מטרה – הגיעו לקו הגמר מבחינת גורמי האכיפה בישראל. אחרי 24 שנים שהם מחפשים בנרות את ראש הממשלה בנימין נתניהו (עוד מתחילת הקדנציה הראשונה ב96'), 'הצליחו' המשטרה והפרקליטות להגיע עד לשערי בית המשפט, בתקווה (שלא התגשמה לבסוף) לדוג איזו תמונה סמלית של רוה"מ על ספסל הנאשמים.

צריך לומר את האמת בקול צלול וברור: כמות אי הסדרים, ההדלפות, השקרים והעיוותים, התגובות המגמתיות וההתנהלות המוזרה של שני הגופים הללו לכל אורך הדרך בפרשיות נתניהו, מציבה סימני שאלה כבדים מנשוא על אמינותם של אלו שבכוחם להוביל כל אזרח ישראלי לסיוט מתמשך. מדינה מתוקנת לא יכולה לאפשר למערכות מקולקלות כל כך לשמור בידיהן על עוצמה רבה כל כך, זה בלתי נסבל.

לא רצוי לתלות תקווה רבה במערכת המשפט, שהפכה זה מכבר לסניף מפלגתי של מר"צ בואכה הרשימה המשותפת. גם שופט הגון – אם יימצא פה ושם – לא יציל את נתניהו, שכדרכם של משפטים מתוקשרים צפוי גזר דינו להגיע בוודאי בשלב מסוים לבג"ץ, שם יש כמה וכמה עטופי גלימות שחורות שיחרצו את משפטו עוד לפני שיתחיל. תשאלו את יולי אדלשטיין.

אבל לא הכל שחור, משהו חיובי אחד כן צפוי לצאת מהמשפט הזה. לראשונה בישראל, מערכת המשפט הפכה לנושא ומושא פוליטי בכל רמ"ח ושס"ה. הימין כולו, על קרבו וכרעיו (כולל מפלגת ימינה ממקום מושבה באופוזיציה), דורש לתקן את המערכת, לפתור את בעיותיה, להיגמל מתחלואיה. אפילו בשמאל ניכרים ניצנים של חוסר אמון, ונראה שלמעט תיק נתניהו – מבינים גם שם שחגיגת החוק הדיקטטורי לא תוכל להימשך זמן רב.

משפט נתניהו עוד יימשך שנים ארוכות עד להכרעה, אם בכלל. נקודת הזמן המשמעותית הבאה תהיה ככל הנראה עוד כשנה, עם פתיחת שלבי העדויות וההוכחות. בינתיים, קיבלנו ממנו את התמונה הראשונה שתיזכר בהיסטוריה – נאומו של רוה"מ בפתח בית המשפט, עם התקפה יוצאת דופן בחריפותה על היועמ"ש מנדלבליט, המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך וכמה מבכירי הפרקליטות. נתניהו העביר מסר, בניגוד לקודמיו שהורידו את ראשם בהכנעה מול הטורף – ולרוב גם איבדו אותו, הוא לא מתכוון להתכופף לרגע, הוא לא יפרוש, לא ילך לעסקת טיעון, לא יפסיק לדרוש את חשיפת כל הפרטים והסקנדלים לעיני האומה – כולל החלקים הפחות נעימים עבור הפרקליטות.

בסופו של דבר, שופטים הם בשר ודם, הם מושפעים מתקשורת ומהלך רוח, ומעוניינים בתדמית חיובית ובחותם היסטורי נקי. אם נתניהו יצליח להמשיך את המומנטום שיצר עד כה, לערער את מהימנותה וסמכותה של מערכת החוק והמשפט המפוקפקת שלנו – הרי שעד שיגיע לגזר הדין, הוא גם עשוי להרוויח משהו ברמה האישית.

בסוף הימין מנצח

מלבד השחרת מערכת המשפט כתופרת 'קולקציית נתניהו' וחשיפת קלונה ברבים, הנרטיב של ראש הממשלה מתמקד בנושא נוסף. כפרפרזה בלבד לציטוט המפורסם של התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, אומר ביבי לאוזני המאזינים בין השורות: "עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שניים וחצי מיליון מצביעים, מבחינתם המערכת שופטת גם אותם, מנסה להדיח אותם מהשליטה במדינת ישראל, והם לא מתכוונים ללכת לשום מקום".

זה היה המסר שהעביר לכל אורך הבחירות האחרונות, מסר שהביא לליכוד בסיבוב השלישי תוצאת שיא מצביעים של כל הזמנים במדינת ישראל למפלגה אחת, זה היה המסר בהפגנת הימין כשמאות בני אדם התגודדו על המחסומים בכניסה לבית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין בירושלים, זה גם היה המסר בכל הראיונות שהעניקו רוה"מ ונאמניו בתקופה האחרונה.

פעם, ימין ושמאל בישראל נחלקו בסוגיה הכלכלית, אחר כך זה הפך לימין תומך התיישבות ולאומיות נגד שמאל ליברלי ותומך אוסלו. במהדורה היחסית עדכנית קיבלנו ימין מסורתי ותומך דת מול שמאל אנטי דתי. הגרסה החדשה שהציב נתניהו בבחירות האחרונות, מחלקת בין תומכי הרפורמה במערכת המשפטית מימין – ובין מצדדי ההסדר הישן והאקטיביזם השיפוטי מבית אהרן ברק משמאל. זהו סיפורה של ישראל 2020.

אם יש משהו שניתן ללמוד מההיסטוריה המקומית (הקצרה באופן יחסי), היא שהשמאל על עמדותיו מתחיל בנקודת השיא ומשם הוא מאבד גובה, ואילו הימין עם השנים מצליח לכבוש את רוב הציבור בישראל – נושא אחרי נושא.

כך היה בהיבט הכלכלי, כשהקפיטליזם וכלכלת השוק המודרנית החליפו את המודל הסוציאליסטי המיושן של פנקסי עבודה והסתדרות. כך היה בהיבט המדיני, כשחלומות השלום והאחווה התפוגגו בעשן האוטובוסים המתפוצצים, ולמעט קומץ הזויים – אין אפילו מפלגה חפצת חיים אחת בישראל שתתמוך בגלוי בהחזרת שטחים. כך קורה בנושאי דת ומסורת, שהפכו מעניינן הפרטי של המפלגות החרדיות לנושא שנתמך בגלוי על ידי מחצית העם לפחות, ואם צריך להמר – כך יקרה גם בהיבט המשפטי.

במוקדם או במאוחר יתמוך רוב העם ברפורמה מקיפה במערכת האכיפה, היועמ"ש יאבד את סמכויותיו הבלעדיות ותפקידו כנראה יפוצל (בין התביעה הכללית ליעוץ המשפטי, שיחזור להיות יעוץ בלבד – כשמו), תוקם מערכת ביקורת על הפרקליטות ובתי המשפט, כוחם של השופטים יצומצם לפרשנות החוק גרידא ולא לחקיקה אקטיבית וחוקרי משטרה שישתמשו בטריקים פסולים ימצאו את עצמם בצד הלא נכון של חדר החקירות.

אפור לבן

חיזוי עתידות הוא תחום מלבלב ומפתה, אבל כדאי גם לשים לב, לעת עתה, להשלכות היותר ישירות של הליכי המשפט, ובראשן הדילמה של כחול לבן. המפלגה שקמפיין הבחירות שלה עסק בשימור מערכת המשפט ובהדחת נתניהו – מתנגשת כעת חזיתית עם כל מה שמכרה למצביעיה. נכון, לפי הסקרים לפחות חצי מהם היו בעד ממשלת אחדות, בפרט בקונסטלציה שנוצרה עם מגיפה משתוללת ומיליון מובטלים, אבל המגיפה נעלמה בינתיים, גם מספר המובטלים מצטמצם בהדרגה והמשק חוזר לפעילות סדירה. הממשלה, מנגד, תשרוד לפחות שנה וחצי, בתסריט הכי פסימי.

כשגנץ יגיע למערכת הבחירות הבאה, בין אם יעשה זאת מבלפור, מראש העין או מהמעון החליפי שטרם אושר בישיבת הממשלה השבועית, הוא יידרש להציג הישגים. מבחירה חופשית ולא חכמה במיוחד, בחר גנץ לקחת על עצמו את תווית 'מגן מערכת המשפט' ולדרוש בתוקף לידיו את משרד המשפטים ומעורבות ממשית בכל מינוי בתחום. כמו שזה נראה, מעמדה של המערכת הולך ונחלש, והתגובה מכיוונה של כחול לבן – אם להתבטא בעדינות – רופפת יותר מסיכוייו המתפוגגים של המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן לזכות בנשיאות ארה"ב, אחרי שתי שערוריות שהכתימו את שמו השבוע.

ביום פתיחת משפט נתניהו, כשכל בכיר ראוי לשמו בימין נאבק על מיקומו בתמונה הקבוצתית עם נתניהו או התייצב באחד האולפנים כדי להגן עליו ולהיכנס חזיתית בפרקליטות – הסתפקו בכירי כחול לבן בשיגור תגובות רפות והססניות, לצאת ידי חובה בקושי, עם אמירות חסרות תרגום לשפת המעשה על "הצורך לכבד ולהאמין במערכת המשפט ובתהליך".

היחיד שניסה להוביל קו מעט תקיף יותר, היה שר המשפטים הטרי אבי ניסנקורן, שנכשל בטעות של טירון כשציין בהודעתו כי "לראש הממשלה עומדת חזקת החפות ואני מאחל לו שיוכיח אותה בבית המשפט". כידוע, במדינה דמוקרטית מתוקנת אין צורך להוכיח את חזקת החפות. נטל ההוכחה נשען על כתפי התביעה והיא זו שצריכה להפריך את חזקת החפות הטבעית. לפיכך, לא יזיק לשר החדש להעסיק דובר מקצועי, שימנע ממנו להבא מעידות לשוניות מביכות.

כך או כך, כחול לבן לא מעוניינת לשבור את הכלים מול נתניהו על רקע אמירות כאלה ואחרות על מערכת המשפט, ולו מהטעם הפשוט שאין לה ממש לאן ללכת כרגע וגם אין סיבה של ממש. המבחן יהיה בשדה המעשי: בועדה למינוי שופטים, בבחירת היועמ"ש ופרקליט המדינה הבאים, במינוי המפכ"ל ובהקמת ועדת בדיקה לפרקליטות. אם בכל אלה יצליח גוש הימין להכתיב את הטון – כדאי לאשכנזי וגנץ להתחיל כבר מעכשיו לבקר בבר מצוות ובניחומי אבלים אצל חברי מרכז ליכוד. זה הסיכוי היחיד שלהם להעביר כרטיס עובד גם בכנסת הבאה.

יש סגן ויש דיין

בשעת קריאת השורות, אם הכל מתנהל כשורה, כבר הוגש החוק הנורבגי במהדורתו הבלתי מדלגת לקריאה טרומית בכנסת – עוד טרם חג מתן תורתנו. משם הוא צפוי להמשיך ולהגיע בשבוע הבא לועדת חוקה, ובתום השבוע הוא עשוי להשלים את מסלול החקיקה המייגע ולעבור בשלוש קריאות בשעה טובה ומוצלחת.

לפי התסריט האופטימי הזה, כבר בעוד עשרה ימים יוכלו חברי הכנסת המיועדים יצחק פינדרוס ואוריאל בוסו לשאוף באמצעות מסכות את אווירת המליאה, לבדוק את איכות הבורקסים במזנון ולהתחיל לרקום דילים לטובת ציבור שולחיהם, בענייני דיור, תעסוקה ושאר ירקות.

שאלה אחת נשארה פתוחה: אחרי שהועדה לפניות הציבור נבחרה כתפקיד השישי על ידי ח"כ יעקב טסלר, יהיה זה תורו של פינדרוס לבחור תחילה בין שני תפקידים אפשריים – סגן יו"ר הכנסת או חבר בועדה למינוי דיינים. מחד, סגן היו"ר הוא תפקיד משמים אבל בעל נוכחות קבועה על הדוכן, ומאידך, חברות בועדה למינוי דיינים היא תפקיד של פעם בקדנציה, אבל רווי קשרים, מרפקים ולחצים.

תרשו לי לנחש שעם כל המכובדות הנלווית לתפקיד הסגן, ב'דגל התורה' יבכרו את הועדה למינוי דיינים, שם השפעת אצבעו של נציג הסיעה שווה את משקלה בזהב, לבטח כשמשקל הדיינים הדתיים לאומיים צפוי לרדת בשל היעדרותה של 'ימינה' מהמשחק (מה שעשוי להשתנות, כמובן). במצב דברים כזה, חלוקת השלל בין הסיעות החרדיות, כשאצבע ליטאית מייצגת את האגף האשכנזי – היא מתנה משמים שרק טיפשים יוותרו עליה. אפשר לומר הרבה דברים על גפני ושות', טיפשים הם לא.

ההפסדת וגם ירשת?

לסיום, הנה נושא שכמעט לא מתעסקים בו, הוא לא צבעוני ומנפק כותרות, הוא נוגע לעתיד הרחוק של רובנו ולא נתון במעקב יומיומי – הפנסיות שלנו. מי אוהב לחשוב על הפנסיה? אנחנו מעדיפים להרגיש צעירים לנצח, מתפרנסים בשפע, מרוויחים בכבוד וחוסכים בנוחות.

אז כדאי שתעקבו, כי בזמן שאתם מפרישים בכל חודש מזיעת אפכם לטובת יום סגריר – יש מי שמשחק באופן חופשי בכסף שלכם וגם גורם לו נזקים. לקינוח, אתם גם משלמים על התענוג ביוקר.

ברבעון הראשון של השנה, קצת בהשפעת הקורונה, הפסידו קרנות הפנסיה בממוצע כעשר אחוז מכספכם. זו לא טעות, אם הכסף היה נשאר פשוט לשכב בחשבון הבנק בבטחה – הייתם חוסכים עשרה אחוזי נזק. אבל ברוקרים לא מנוסים שאין להם מה להפסיד החליטו לשחק על חשבונכם ולהשקיע גם בתקופה מסוכנת כל כך, ואתם משלמים את המחיר.

ולא סתם משלמים, ברוב המסלולים ואצל מרבית הסוכנים נהוג גם לגבות 'דמי ניהול' שאינם תלויי הצלחה. כלומר, יהיה אשר יהיה גורל החיסכון – יופחתו ממנו דמי ניהול לטובת הטייקון שמנהל את הקרן, על כך שברוב חסדו הסכים להפסיד מכספכם.

זה שילוב של רשעות וגסות הרוח, טוב יעשו נציגינו אם יעצרו את הבריונות הכלכלית הזו ויפה שעה אחת קודם. נראה מי בכנסת יעז להתנגד לחקיקה שתאסור על חברות הביטוח לקחת דמי ניהול מכספי הפנסיה, ותאלץ אותם להסתפק באחוזים מהרווחים – אם וכאשר יהיו כאלה. אל תדאגו להם, הם לא יפשטו רגל… והרבה פחות יהודים מבוגרים ייאלצו לפשוט יד.

השארת תגובה