את הרכבת והקמת הממשלה שהסתיימה השבוע ניתן לדמות לשידוך מורכב ועסיסי – רווי טלטלות ובירורים, החלטות וספקות, עליות ומורדות ביחסי שני המחותנים. כמו בכל שידוך שכזה, המריבות האמיתיות פורצות רק ביום שאחרי. אם כי שדכן מנוסה, עשוי בהחלט לזהות מראש ניצנים של נקודות חיכוך אפשריות.
שתיים כאלה צפויות ללוות אותנו כבר בתחילת השבוע הקרוב, עם פתיחת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. האחת, היחס למערכת המשפט, כולל מינוי פרקליט המדינה, מפכ"ל המשטרה ובהמשך גם יועמ"ש, כולל מינוי שופטים והקמת ועדת בדיקה לפרקליטות וכולל התבטאויות אנטי-מערכתיות מימין – שצפויות להחריף ככל שהמשפט יתקדם. השנייה היא ההתנהלות היומיומית של ממשלה פריטטית, כשאף צד אינו רשאי לקדם חקיקה בלא הסכמת רעהו. בפרט כשעל הפרק ניצבות סוגיות כבדות משקל – כמו העברת תקציב מדינה עם קיצוץ רוחבי ניכר.
על נקודת החיכוך השלישית, מועד החילופין בין ראש הממשלה לרוה"מ החילופי, שתבוא עלינו לטובה בי"ג כסלו ה'תשפ"ב – מוקדם עוד לדבר. שנה וחצי בפוליטיקה הישראלית הן נצח, שכפי שכבר נוכחנו, עשוי לכלול שלוש מערכות בחירות… כדאי גם לזכור שמעט לפני כן ייערכו בחירות למשרת נשיא המדינה, ויש כבר מי שמדבר בקול על בחירת נתניהו לתפקיד, בחירה שתטרוף את הקלפים בכל החזיתות – הפוליטית והמשפטית.
יותר מדי ניסיונות חריגים לצורכי התאמה נעשו בחיבור הבלתי טבעי בין גנץ ונתניהו, ולא מעט מקלות ייתקעו בגלגלים משני הצדדים. נדמה כי חלף יועץ נישואין, זקוקים הצדדים ליועץ משפטי (חלופי), כזה שיהלך בין הטיפות וישכיל לייצר את הפשרות, ובעיקר, ללא טיוטת כתב אישום התלויה ועומדת נגדו עוד מפרשת הרפז, כפי שנחשף השבוע.
במאמר אגב, בשני נושאים מהותיים עבור מצביעי גוש הימין-חרדים – חוק הגיוס והחלת הריבונות, צפויה הסכמה יחסית מקיר לקיר. מתברר כי בהיעדר נציגי 'יש עתיד', אין בשורות 'כחול לבן' ייצוג אנטי דתי ושמאלני מובהק שינסה לטרפד את המהלכים הללו. בכל הנוגע לגזרת בג"ץ, הסיפור כידוע שונה לחלוטין.
גם ביקורו של מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו בישראל – לא נועד לעכב את הליך החלת הריבונות. ממשל טראמפ מנהל מאבק בינלאומי נגד ההתעצמות הסינית, מתוך הבנה שזהו הטריגר שיכול להביא לניצחונו של טראמפ בבחירות הקרובות. במסגרת זו, הגיע פומפאו לאזורנו כדי ללחוץ על ישראל לקרר את היחסים עם המעצמה העולה במזרח, לא פלא שהשגריר הסיני מת מהתקף לב בסוף השבוע.
אבל נאמנים עלינו דברי חז"ל "דיה לצרה בשעתה". לפיכך, נתמקד ב'צרות' הנוכחיות – ועיקרן, מאוכזבי הליכוד, שרידי 'ימינה' וגם קצת 'צרות של עשירים' בשורות המפלגות החרדיות.
שקט בסולם דיכטר
ייאמר לזכותו של נתניהו, שהוא עשה את הבלתי ייאמן, על ידי שישה עשר תפקידי שר, שצמחו באורח פלא לתשעה עשר, וקצת בסיוע תרומתם הנדיבה של בנט ושקד – הצטמצם מספר מאוכזבי הליכוד למינימום האפשרי.
בעזרתו של ארדן ולאחר שאדלשטיין הואיל בטובו לקחת את תיק הבריאות, הוקל הלחץ בצמרת הליכוד. כץ ורגב קיבלו כמעט את כל מבוקשם (כץ איבד כמה אגפים נחשבים באוצר, כולל מנהל התכנון, רמ"י ורשות החברות, רגב הייתה מעדיפה את המשרד לביטחון פנים), גלנט ולוין שדרגו את מעמדם, אוחנה ואמסלם הנאמנים הוקפצו קדימה ואפילו החיילים הוותיקים שטייניץ ואלקין לא נשכחו, אף שנאלצו לבזבז אנרגיה וזכו למריטת עצבים ונוצות.
כגודל הציפייה כך גודל האכזבה: במשך שלושה חודשים הסתובב ניר ברקת עם הטייטל הנחשק של "מועמד הליכוד לתפקיד שר האוצר", משעות הצהריים של יום שישי, התעדכן התואר ל"מועמד לתפקיד שר החינוך", כשגם זה האחרון מחזיק בקושי יממה עד שהפך ל"מועמד לתפקיד שר האנרגיה" ולבסוף לחבר כנסת פשוט מן המניין, שימשיך לרוץ למרחקים ארוכים, מאוד. ברקת התפאר בכך שלקח משכורת של שקל בודד בכהונתו כראש העיר ירושלים. למרבה הצער, בפוליטיקה הארצית 'פוליטיקאי בשקל' תופס פחות.
הנמסיס של ברקת להנהגת הליכוד ביום שאחרי, גדעון סער, לא טיפח מלכתחילה ציפיות. נתניהו הציע לסער בנדיבות של מנצחים מוצא אלגנטי בדמות הגליה מעבר לים למשרת השגריר באו"ם ובוושינגטון, סער סירב – אולי מסיבות אישיות – ונותר מבחירה חבר כנסת מן השורה. לצערו, ביבי גם פירק הדק היטב את 'מחנה סער', כשהוא ממנה את אחד מחברי המחנה לתפקיד סגן שר ושולח את השנייה לכהן כשגרירה באוסטרליה.
השלישי שנדרש ללמוד שיעור בענווה, הוא השר לשעבר אבי-שמונה-בסולם-דיכטר, שהפגין ברוטליות מעוררת רחמים בניסיונותיו להיאחז בקרנות שולחן הממשלה, עד שנאלץ לקבל את הדין. דיכטר עוד עשוי להאכיל את נתניהו מרורים, וסביר להניח שרוה"מ ינסה לגבש עבורו חבילת פינוי-פיצוי כלשהי, כפי שיצר יש מאין עבור השר לענייני מו"מ עם הוותיקן, צחי הנגבי.
עוקפים מימין
הסיוט השני שירדוף את רוה"מ בשנתו, וגם שר לענייני כוס מים קרים לא יצנן אותו – הוא נוכחותה של 'ימינה' באופוזיציה. בנט ושקד ובעיקר סמוטריץ' צפויים לאגף את נתניהו מימין בשלוש חזיתות שונות, לפי גבולות גזרה שכבר סימנו במסיבת העיתונאים הראשונה שערכו לאחר פיצוץ המו"מ: בנט יתלונן על היבטים ביטחוניים וכלכליים, שקד תתקוף את הקיפאון בתחום המשפטי וסמוטריץ' יהווה אתגר גם למפלגות החרדיות, עם מעקב צפוף אחרי חילולי שבת, פגיעה בסטטוס קוו וסוגיות נוספות בענייני דת ומדינה.
יש לקוות שהנציגות הפוליטית החרדית – וגם אנו בתקשורת החרדית, לא ניגרר אחרי תאוות הכותרות שמטרתה אחת – לייצר משברים פיקטיביים ולערער את יציבות הקואליציה. היחידים שירוויחו מ'מאבקי יהדות' מיותרים כאלו, הן הסיעות האנטי דתיות, שמצפות כרגע לייבוש ארוך ימים בספסלים האחוריים של הכנסת.
מלבד זאת, צריך לומר את האמת: אמנם נתניהו אינו מושלם ואחרי הפגנת נאמנות על בסיס חתימה שבועית של מנהיגי 'ימינה' – היה מקום להקצות להם תפקיד נוסף, כדי לסגור את הפינה הלא נעימה הזו. אבל האשם המרכזי בכישלונם של נציגי הציונות הדתית להתברג בקואליציה – נעוץ בעיקר בם עצמם.
בנט ושקד צריכים לקחת דוגמה מהמפלגות החרדיות. המצביע החרדי הממוצע (מלבד כמובן היענותו להוראת גדולי ישראל) ידע לבטח כי הצבעה עבור יהדות התורה או ש"ס משמעה הצבעה גם עבור נתניהו וגם עבור דאגה מגזרית לצרכיו האישיים. לעומתו, למצביע הדתי לאומי הממוצע היו מספיק סיבות טובות לחשוש שצמד המנהיגים יבחר ללכת לאופוזיציה, ופחות מדי סיבות מגזריות לראות ב'ימינה' כתובת לדאגות היומיום.
אם ברצונם לחזור לימי הזוהר עם ייצוג דו ספרתי בכנסת לחובשי הכיפה הסרוגה, צריכים ב'ימינה' לעשות פרסה, להתקפל פנימה לממשלת נתניהו – ולדרוש בתמורה אך ורק היבטים מגזריים, כמו למשל משרד ההתיישבות, המשרד לענייני ירושלים ומורשת ונוכחות מסוימת בגזרת משרד הדתות. על הדרך, הם יוכלו להתבשם מהריבונות הישראלית המתחדשת ביהודה ושומרון.
מנגד, נתניהו מקפיד לקרוץ לציבור הדתי לאומי בחוזקה. מלבד הנציגים הפחות טבעיים של המגזר בליכוד כמו אדלשטיין ואלקין – נתפר תיק התיישבות מיוחד עבור חוטובלי, הושקעו אנרגיות מיוחדות כדי להרחיב את מעמדו של רפי מילה זו מילה פרץ בחוגים הסרוגים, וראש הממשלה טרח לציין בכל נאום כי הוא מצפה שימינה תצטרף לקואליציה.
הכירו: הרשות החרדית
עודף הפינוקים שהורעפו על המפלגות החרדיות – חולל מטבע הדברים גם כמה הפתעות וקטטות. זה התחיל בש"סניקים הנדהמים שחיפשו במרץ השבוע מידע על הכוכב האשקלוני החדש, שר הדתות הרב יעקב אביטן, נמשך בעימות פנים חסידי על בחירת התפקיד השישי של יהדות התורה (מתוך מבחר מצומצם של ראשות ועדת פניות הציבור, סגנות יו"ר הכנסת וחברות בוועדה למינוי דיינים) שהוכרע לטובת הנציג הויז'ניצאי יעקב טסלר שזכה בראשות הועדה הנחשקת למחצה וצפוי להסתיים לאחר שתתבהר תמונת החוק הנורבגי והשלכותיו.
אפרופו החוק הנורבגי, שהוגש השבוע במתכונת הלא-מדלגת, הרי שמלבד התפטרותו של סגן שר החינוך מאיר פרוש לטובת מזכ"ל 'דגל' יצחק פינדרוס כמתחייב – מנסים ב'דגל' לקדם גם וריאציה שתאפשר לסגן השר מקלב לממש את החוק לטובת מספר עשר ברשימה, אליהו ברוכי מפתח תקווה. המוקש, כמובן, הוא הצורך לדלג על הנציג השני של חסידות גור, אליהו חסיד, השוכן לבטח במקום התשיעי.
פתרון אפשרי אחד, הוא תיקון בחוק המוצע שיאפשר שלושה חילופי נורבגי במפלגה (בנוסח המקורי מוגבל הנורבגי ל'עד שליש סיעה'). פתרון אפשרי שני, הוא הסכמה של 'דגל' שחסיד יקבל במתנה כמחצית הכהונה ואחריה יתפטר לטובת ברוכי. מי היה מאמין שמקום עשירי ביהדות התורה יהיה ריאלי?
מקלב עצמו, רשם הישג כביר. הקמת 'רשות חרדית' מעוגנת בהסכם הקואליציוני, אותה הוא מביא כנדוניה למשרד התחבורה. תחת ניהולו תוקם רשות ייחודית לצרכי המגזר החרדי, כולל תקצוב ותקנים, שתרכז את כלל ההיבטים הרלוונטיים בכל משרדי הממשלה. למעשה, בתוכנית המקורית, הייתה הרשות אמורה לקום במסגרת משרד רוה"מ, אך מאחר ומקלב הועמד בראשה, היא תוצב לעת עתה במשרד התחבורה, בעידודה הפעיל של השרה מירי רגב.
נדמה כי אין כמו מקלב, שיותר מכל מזוהה עם העזרה לכל פונה – כדי להוביל מהלך נרחב ומורכב שכזה, שתכליתו, כפי שהוא מסביר "לטווח הרחוק, כדי לייצר תשתית מתאימה בכל היבט להתאמת תכנים, פעולות ושירותים עבור הציבור החרדי בכלל משרדי הממשלה".
המטרה, אליבא דמקלב, פשוטה מאוד. "אנחנו רוצים לקחת את כל השירותים והפעולות שהמדינה עושה – ולהפעיל אותם בהתאמה לאורח חייו וצרכיו של הציבור החרדי". הדוגמה העכשווית, שגם הובילה לכך שבממשלה עצמה תמכו בהקמת הרשות, נוצרה במשבר הקורונה, "אם הייתה רשות כזו, הרי שכל הבלגן שהיה במגזר שלנו היה נמנע. המודעות וההסברה והפעילות הנכונה היו קורים כבר בשבועיים הראשונים", מסביר מקלב. "בנוסף, חלחלה ההבנה שהצפיפות וחוסר היכולת לטפל ולהנגיש את הנושא למגזר החרדי – משפיעות בעקיפין על כל המדינה".
ויש גם כמה וכמה מודלים קיימים, כך למשל הרשות לנגישות, המקפידה שכל מבנה בישראל יהיה נגיש למוגבלים, או רשות דומה שהוקמה מאפס עבור המגזר הערבי ומגלגלת כיום תקציבים בסדר גודל של כ-15 מיליארד שקל בשנה.
מקלב בחזונו כבר מתרגם את הפעילות לשפת המעשה: "אם למשל בונים שכונה או עיר לציבור החרדי וצריך התאמות במקביל, כמו לסדר מקומות עבודה ותעסוקה מותאמים, או למשל לדאוג לנושא התחבורה הציבורית לפי הצורך, להקצות מוסדות חינוך ומבני ציבור וכדומה. אנחנו רוצים לדאוג לכל פרט כזה מלכתחילה, ולא להגיע למפרע ולנסות לסדר דברים ולמצוא פתרונות זמניים".
התהליך אמור להתנהל בזריזות מופלגת, בנספח ד' של ההסכם הקואליציוני נקבעו דד ליינים צפופים במיוחד, ותוך חודשיים-שלושה הרשות צפויה לצאת לדרך. הממשלה תקבע תכנית לאומית אסטרטגית לפיתוח והסרת חסמים במגזר החרדי והיא תקבל באופן מידי תקנים ותקציב, כפי שיסוכם כבר בחודש הקרוב בין מקלב ובין שר האוצר ישראל כץ ומנכ"ל משרד רוה"מ.
"זה לא משהו שמחר בבוקר כבר יספק פתרון", מסכם מקלב, אופטימי אך גם ריאלי, "זה ייקח זמן ויתפתח ויהיה כתובת בכל נושא. בסופו של דבר נבנה כאן תשתית שתגרום לכך שהמגזר החרדי יפסיק להיות נצרך ולא מקבל מענה".
לא תלוי באביגדור
עם ההשתלטות על מגפת הקורונה במספר מדינות – כולל ובעיקר בישראל עצמה – הודיעו מספר חברות תעופה על חידוש הטיסות לישראל וממנה כבר בחודשים הקרובים. בין היעדים הצפויים להופיע ראשונים על המסך בנתב"ג, נמצאת וינה, אליה מקפיד על פי השמועה יו"ר 'ישראל ביתנו' איווט ליברמן לטוס מפעם לפעם, להתוועד עם ידידו הטייקון היהודי-אוסטרי מרטין שלאף.
בטיסה הקרובה, מומלץ לאיווט לצרף למסע גם את יו"ר האופוזיציה הטרי יאיר לפיד, שמבט חטוף על התנהלותו בעת האחרונה, יעיד כי הוא סובל נואשות מהקרקוע המאולץ בתחומי ישראל למשך חודשים ארוכים. אם ליברמן ינצל את זמן הטיסה לחשבון נפש מהיר, נמליץ לו להתעדכן בסיפור הבא, המלמד גם על נקודת מבטו של המיליארדר הנכסף באשר לאיווט.
כשהגיע רוה"מ לכפר חב"ד ב'התוועדות י"ט כסלו' השנה, הוא הסתודד לדקות אחדות עם ידידו משכבר, מי שחתום על הקמפיין האלמותי של "נתניהו טוב ליהודים", הלא הוא יו"ר אגודת חב"ד הרב יוסף יצחק אהרונוב.
נתניהו ניסה ללחוץ על אהרונוב להפעיל את קשריו עם איווט ולהביא אותו בחזרה לחיק גוש הימין-חרדים, "אתה לא יכול להביא אותו?" הקשה. אהרונוב הזכיר לנתניהו משפט שהושמע בעבר על ידי מי שנחשב מקורב לשלושתם, אותו מרטין שלאף, "תיעזר באביגדור, אל תהיה תלוי בו".
השבוע, צלצל הטלפון בלשכתו של הרב אהרונוב בכפר חב"ד. הפעם נתניהו היה מבודח וגם רגוע יותר, "לא איעזר בו ולא אהיה תלוי בו", הפטיר.
כרחם אב
בשולי הדברים, ברביעי שעבר הגיעו יו"ר ש"ס השר דרעי וסגן יו"ר הכנסת (ברכות על המינוי החדש) משה ארבל לניחום אבלים אצל משפחת בן יגאל, בעקבות רציחתו של בנם החייל עמית הי"ד בידי מחבלים. האב האבל, ברוך בן יגאל, שיתף את הנוכחים בסיפור מצמרר.
בגלל משבר הקורונה, כך האב השכול, נבצר ממנו לראות את בנו יחידו במשך קרוב לחודשיים. שבוע קודם לרציחת בנו, נוכח כנציג ארגון המורים בפגישה עם אחיו של ח"כ ארבל, המנהל בית ספר בנתניה. במהלך השיחה, הציע המנהל ארבל להפעיל את אחיו הח"כ כדי לסייע לאב להפיג את געגועיו לבנו. אומר ועושה, חבר הכנסת ארבל יצר קשר עם מפקדו של הבן בצבא והצליח להפגיש את האב והבן לפגישה אחרונה, ימים אחדים לפני מותו.
המסקנה, אליבא דארבל, פשוטה למדי – אסור להתעלם משום פניה ציבורית ללשכה, גם הקטנה והזוטרה ביותר. ירבו כמותו.