נדבק בקורונה ונשלח ל'סדר' עם הראשל"צ

הוא נדבק בקורונה ונשלח לעשות את ליל הסדר יחד עם חמיו • ראש ישיבת בניין אב באופקים הרה"ג משה שמול, מספר על הרגעים במחיצתו של האב הגדול, מהרגע בו נפגשו לראשונה ועד לרגעי יציאת הנשמה

הרב משה שמול
הרב משה שמול
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הגאון רבי משה שמול נישא לפני כעשרים ושתיים שנים לבתו של מרן הראשל"צ הגאון רבי אליהו בקשי דורון זכר צדיק וקדוש לברכה, בעודו מכהן כרב ראשי לישראל.

הוא נכס כבחור צעיר אל הבית הגדול, אך מאז ידו כמעט לא משה מידו של חמיו הגדול. יחד עם רעייתו עברו הם להתגורר בביתו של הראשון לציון, והיו שם כשהיה צריך לסייע לו בימים הקשים, בהם הרבנית אסתר ע"ה כבר בקושי תפקדה, וכמובן גם אחרי לכתה.

במשך השנים היה הרב שמול מעת לעת לחברותא לראשון לציון, יחד התפלפלו בסוגיות התלמוד, דנו בשקלא וטריא בסברותיהם של ראשונים ואחרונים, טור שולחן ערוך ושאר נושאי כלים ואפילו בשניות האחרונות היה זה הרב שמול, שאמר את פסוקי יציאת הנשמה, ובישר למשפחה על השריפה אשר שרף השם.

לאחר פטירתה של הרבנית ע"ה, הקים הרב שמול כולל ערב וכולל יום שישי 'זכרון אסתר'. בהמשך הוא עמד בנוסף לכך, גם בראשות כולל זכות אברהם ובשנים האחרונות עבר להתגורר באופקים, לאחר שנשלח לכהן פאר כראש ישיבת 'בניין אב' לצעירים, שהוקמה בעיר.

רעייתו הרבנית רבקה, היא אמנם זו שיושבת שבעה ולא הוא, אך האבל בפטירתו של החם הגדול ניכר על פניו ועל קולו "הוא היה לי כמו אבא, נפער אצלי חלל עמוק" הוא אומר השבוע ליום ליום.

כשהתיישבנו לשיחה, פרץ הזיכרונות לא נגמר. "מהרגע שנכנסתי לבית הזה קיבלתי מהרב יחס אבהי, היה לו יחס חם ומיוחד, הרשת תמיד איך הוא והרבנית מחפשים את הדברים הטובים, הוא היה חכם בכדי להכיר אנשים לעומק, הוא ידע היכן צריך להחמיא ואחר כך כבר התביישנו לאכזב".

כשהרב שמול הצטרף אל משפחת בקשי דורון, הוא היה בטוח שיימצא בית מפואר בהתאם למעמדו של רב ראשי בישראל, אבל הוא התבדה "מהרגע שנכנסתי לבית הזה הבנתי דבר ראשון שכאן הכל בפשטות, שום דבר לא היה מפואר. בסלון אפילו היו כונניות ספרים פשוטות, חלקם הרב קיבל מאחיו שחידש את הרהיטים בביתו. וזהו. ספה? מאן דכר שמיה, הייתה בסלון מיטת נוער של עמינח וזו הייתה הספה. כשהילדים היו מגיעים לשבתות, היו ישנים שם. אם צריך להודות אז זה היה בית יותר פשוט מבית הוריי והוריי לא אמידים".

עוברים לביתו של הרב

"כשהרבנית ע"ה חלתה וכבר לא יכלה עוד לבשל, באותו הזמן אשתי כבר לא עבדה. הרופאים באותה העת ניבאו שחורות, ודיברו על ימים ספורים, אבל היא המשיכה לחיות עוד שנתיים מאז שגילו את המחלה ועד שנפטרה" הוא מספר "הגענו להתגורר שם כדי לעזור לרב בכל מה שהוא צריך אבל גם בזמנים הקשים, הרב היה תמיד מלא שמחה. ככלל, הרב היה איש שמח שיצר סביבו אווירה טובה ונינוחה גם בזמנים הקשים הללו. כל מצווה אצלו הייתה בשמחה ובהתלהבות, בדיקת החמץ, או ברכת האילנות או כל דבר אחר. הוא הנחיל לכולנו את הכל בצורה מיוחדת.

"בכל יום שישי כשהכל היה מאורגן, הרב היה יושב בחדרו, עוסק בפרשת שבוע עם הראשונים ומיד עם כניסת השבת היה כבר לבוש בבגדי הרבנות, מקדים לבית הכנסת. אבל מעל הכל היה ניתן לראות את ההתחשבות שלו בזולת, הוא לא היה קם משולחן שבת מבלי לפנות כמה דברים למטבח ורק אחר כך היה הולך ללמוד, לאורך כל התקופה הזאת הבחנו גם בכבוד המיוחד שהיה לו לרבנית, זה בלתי ניתן לתיאור. חייתי שם יומיום, אני אמנם חתן אבל אהבנו אותם מאוד מאוד, הרגשתי כמו בן".

כפי שכבר בטח קראתם במוסף זיכרון מיוחד זה, מידת הכנסת האורחים של מרן הראשון לציון הגר"א בקשי דורון זצ"ל לא ידעה גבול. חתנו הרב שמול משתף אותנו בעוד מקרה שכזה: "יהודי אחד מבוגר, גרוש, היה נוהג להגיע לבקר את הרב בכל שבוע. הוא היה אוסף עבורו עיתונים שמחולקים בחינם והיה מביא לרב. הרב שכמובן לא היה לו צורך בעיתונים הללו, לא אמר מילה. אולי כן אמר, 'תודה'. ונתן לו תחושה שבלעדי העיתונים הללו הוא לא יכול להסתדר".

כשהרב בקשי אמר קדיש יתום

סיפור נוסף שהוא מספר, נסוב אודות אדון כהן כפי שהוא נקרא אצל המשפחה. "הוא היה מגיע בכל יום שישי, שעתיים לפני שבת, הרב היה דואג לו לארוחה גשנה אורז עם קציצות בשר, וכל מה שרק היה. מעט לפני שבת היה מכין לעצמו ספל קפה, נוטל כסף מהרב, חלה ומזון ועולה למונית. באחד מימי שישי, ההלך לא הגיע. ביום ראשון, הרב שאל בשלומו והתברר כי הוא מאושפז בבית החולים. בלי להתעכב יותר מידי, הרב ביקש להתארגן ולצאת לבית החולים. בדרך שאלנו אותו מדוע הרב צריך לטרוח כל כך והרב השיב: לכל אדם מתייחסים בצורה מסויימת, האיש הזה שבד"כ לא מדיף ריח של בשמים לבטח זוכה ליחס לא משופר ביותר, אבל כשבבית החולים יראו שאני מגיע לבקר אותו, אולי יתייחסו אליו בצורה טובה יותר" מספר הרב שמול "הרב היה שם בבית החולים כמחצית השעה, שר איתו שירי שבת במשך דקות ארוכות ורק אז נפרד ממנו לשלום ושב לביתו".

לא היה זה המקרה היחידי, יהודי שחזר בתשובה החליט שצריך להגיד ליקוטי מוהר"ן על שולחנו של הראשון לציון, והרב לא אמר מילה, היה דואג להם ונותן להם את כל מבוקשם. "עד כדי כך הם הרגישו קרובים לבני המשפחה, עד שבחתונה שלי אחד מהאנשים הללו, הגיע להצטלם עם רעייתי כשהיא יושבת בכיסא הכלה".

באחד מן הימים, ראה הרב שמול כי הראשון לציון החל באמירת קדיש יתום. החתן שלא הבין אמירת קדיש זו מה טיבה, שאל לפשר הדבר. החם הגדול, השיב כי אחד מהגלמודים שהיה פוקד את ביתם, נפטר. האיש הלז היה ניצול שואה ששרד בגפו, ללא אשה וללא ילדים וכעת השיב נשמתו לבורא "אני אומר עליו קדיש" השיב הרב בפשטות.

כמי שהתגורר בביתו של מרן רבנו זצ"ל, מספר הרב שמול יבדלחט"א גם סיפורים פחות מוכרים, כאלו המאירים באור יקרות את דמותו האצילית של הרב. "כבר באמצע הלילה הרב היה מתעורר בלי שעון מעורר, הוא היה מתארגן בזריזות ושוקד על תלמודו עד לנץ החמה. במשך תקופת מה, אחד מילדיי היה מתעורר בלילה, חששנו מאוד שהוא יפריע לרב מלימודו ומיד כשהתעורר ביקשנו לקום להרגיעו, אבל הרב סירב 'אני אטפל בו'. כששאלנו אם זה לא טורד את מנוחתו ענה בחיוך 'סוף סוף יש לי חברותא בלילה. הכל בסדר'".

סדר היום התובעני נמשך גם בשנים האחרונות בהם כבר נחלש רבנו עד למאוד, אך הרב שהיה למוד ייסורים רבים, לא הרפה. "פעם אחת שאלתי את הרב, למה הוא לא ישן לילה מלא?! הרב הסביר לנו כי כך הדבר מאז צעירותו. כשהוא היה צעיר אימו אסרה עליו להיות ער בשעות אלו והוא היה לוקח ספרים לידו ולומד בהם. לא היה אצלו דבר כזה של להפוך צד ולהירדם שוב". מספר החתן.

לאורך כל השנים הרב הקפיד על תפילות בנץ החמה, גם בשנים האחרונות. "רק בתחילה כשנפל למשכב לקח לנו מעט זמן להתרגל לזה, אבל הרב עצמו היה מתעורר בזמן, ממלמל פסוקים ודברי תורה כי הוא לא היה יכול לקום. ספר התהילים היה מחייה אותו, הוא היה יכול לקרוא מילה במילה ובלי הפסקה פעם ועוד פעם".

האשפוז

בערב בדיקת חמץ, אושפז מרן הראשון לציון בבית החולים שערי צדק, לאחר שהתברר כי הוא לקה בנגיף הקורונה. הוא לא היה היחיד שלקה בכך, גם הרה"ג משה שמול ורעייתו לקו בנגיף ומאת השם הייתה זאת, כך לכל הפחות התאפשר להם לשהות בצילו של הא"ב הגדול.

"אני ואשתי לא הרגשנו טוב, התחלנו להרגיש כאבי ראש, כאבי גרון וחום, אמרתי לאשתי שנלך להיבדק אולם היא לא כל כך רצתה. בסופו של דבר, הלכנו להיבדק וזמן קצר לאחר מכן קיבלנו תשובה חיובית. בערב בדיקת חמץ קיבלנו הודעה שהרב התאשפז ואי אפשר להיות איתו, הצענו את עצמנו. הבית שלנו כבר היה מסודר, עשינו את כל הסידורים כבר בימי הבידוד ועכשיו אנחנו יכולים ללכת לשהות לצידו של הרב. לאחר השתדלות מרובה מצד אישי ציבור, אמבולנס פינה אותנו אל בית החולים שערי צדק בו הרב אושפז".

איש לא חשב שאלו הימים האחרונים של הרב, המדדים היו יציבים, והרופאים אמרו שהמצב קל ויציב "עד לרגע האחרון לא חשבנו שזה יסתיים כך. אפילו כמה שעות קודם לקץ, הוא הוגדר במצב קל. נכון היה לרב מעת לעת חום, הוא אפילו הקיא את מה שאכל לעיתים אבל בסך הכל המצב היה יציב. במהלך ימי החג, קראנו תהילים ביחד, התפללנו את כל התפילות, בערב פסח הרב אמר אפילו את סדר הקרבת קרבן פסח. הכנסנו שולחן לחדר, ישבנו שם שלושה אנשים, עוד גברת שהייתה בחדר וכמובן הרב, עשינו את כל סדר פסח כהלכתו, הרב השתתף בחלק מהמגיד, אמר לנו פירושים, ואנחנו השתדלנו לשמח כמה שאפשר. הרב טעם מעט מהמצה, אבל לא היה מסוגל יותר. בדיוק כמו הפסוק, כל אכל תתעב נפשם".

רגעי פרידה

באותו היום המר והנמהר, יום ראשון בחול המועד, בשעות אחה"צ הרב פנה לחתנו ואמר כי הוא לא מרגיש טוב: "הרופא נכנס לחדר, הוא שאל את הרב למצבו, אך הרב אמר 'הכל בסדר, הכל בסדר'. על גופו של הרב נראו סימני חולשה, שאחריהם נתתי לו את התרופה. בשמונה שמונה וחצי בערך פניתי לרב ואמרתי לו שנתפלל ערבית. הוא היה בהכרה מלאה, החזיק לי את היד וככה התפללנו את הכל, כשהרב שומע כעונה. תפילת שמונה עשרה עברה עליי בהרגשת התרוממות מיוחדת, המון רגש. בכיתי כמה פעמים, בלי לדעת למה. עכשיו בדיעבד, אני מרגיש שזו הייתה ה'קריאת שמע' שלו. התפילה לקחה הרבה יותר זמן מהרגיל, הייתה אווירה של רוגע שלא מן העולם הזה ולאחר מכן ספירת העומר, הרב לא הצליח לברך לבד ואני ברכתי והרב הקשיב. לאחר מכן התקשרו מהבית של הבת הקטנה, הייתה ברית יצחק, שרו שירים לכבוד הברית ואליהו הנביא. הרב ניסה לברך אותם אבל לא הצליח. ניסיתי לבדוק את ערנותו, עשיתי לו מבחנים וראיתי שמוחו חד וצלול. הרופאים הגיעו לתת לו אנטיביוטיקה ועירוי ותוך כדי המדדים התחילו לרדת, הם שאלו אותנו אם לחבר אותו למכונת הנשמה, השבנו כמובן בחיוב. התחלתי להילחץ מהמצב, אבל נאלצתי לצאת בחוץ. תוך כדי העירוי ושאר הבדיקות, התדרדר המצב עד שראיתי שמתחילים החייאה. עוד ניסיונות ועוד ניסיונות נעשו אבל ללא הועיל. תוך כדי ההחייאה עדכנתי את בני המשפחה, גיסי הרב דוד אברהם התקשר אליי ואמר לי להתחיל להגיד את פסוקי יציאת הנשמה, למרות שלא האמנתי שזה המצב. דבר אחד אני יכול להגיד: הוא היה רגוע וצלול. בדיוק כמו שכל חייו קיווה".

גם כשהרב שמול שמע שהמצב מתחיל להדרדר, הוא לא האמין. "היו אנשים שצעירים מהרב בשנים רבות והיו מחוברים לחמצן, ואילו הרב הוא לא היה צריך את כל זה, שמו לו קצת חמצן רק כגיבוי אבל פתאום הכל התהפך בשנייה. תוך כדי ההחייאה, חשבתי שעדיין יצליחו, אבל כשהם יצאו שאלתי אותם 'זהו זה סופי?' והרופאים במבט מושפל אמרו לי: 'כן, זהו עשינו כל מה שאנחנו יכולים'. גם להם זו הייתה הפתעה.

"תמיד ששאלנו אותו בימים האחרונים מה שלומו, הוא היה אומר 'הכל ברוך השם'. בלילה שקודם לפטירה, הוא התעורר הרבה. והיה אומר 'אבא' 'אבא' 'אבלה'. אולי בבחינת שאדם רואה את קרוביו שבאים לקבל את פניו. באותו הזמן לא התייחסתי לכך, כיוון שכמה פעמים שישנתי איתו בלילות הוא היה קם מתעורר ואומר פסוקים של אהבת ויראת השם".

ברגע שאחרי, החלל אצל הרב שמול כמו אצלנו, הוא כל כך גדול. "אני רק חתן, אבל אני מרגיש כמו בן. מייד אחרי ההחייאה תפסתי את ידו, אין לי מושג איך עשיתי את זה, אבל זה היה משהו לא מהרצון שלי, בכיתי וביקשתי שיתפלל עלינו ויגיד להקב"ה שיעשה סוף למגיפה. הרב עובדיה בטוח קיבל את פניו בשמחה ובחביבות ועכשיו החלל הוא גדול, אני מרגיש כאילו נפער בור. אנחנו רק צריכים להתפלל, שנזכה בקרוב לתחיית המתים ושהקדוש ברוך יסיר את הנגע הזה מעל בתינו".

"בהרגשה האישית שלי אני חש, כאילו מאז הפטירה שלו הכל נרגע יחסית. המספרים מצטמצמים, וכבר יש הקלות. אני לא עושה חשבונות שמיים אבל בהרגשה שלי, שמפני הרעה נאסף הצדיק והוא הלך לכפרה על הדור". חותם הרה"ג משה שמול את דבריו.

השארת תגובה