שביבים לזכרו: הגר"א בקשי דורון זצ"ל

הילדות ברחביה, הנעורים בישיבת הדרום וישיבת חברון, החברותא עם הגר"י סרנא, הקשר עם הגר"מ חדש, השידוך עם הגר"י לופס, השיעורים ב'פורת יוסף', ימי הרבנות בבת ים וחיפה ועד לכהונה כראשון לציון

הדלקת נר אצל הרב בקשי דורון, צילום יעקב כהן (23)
הדלקת נר אצל הרב בקשי דורון, צילום יעקב כהן (23)
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הראשון לציון הגאון רבי אליהו בקשי דורון נולד בירושלים לאביו ר' בן-ציון ולאמו מרת טובה שעלו ארצה מפרס ואת מקום מגוריהם בחרו לקבוע בעיר הבירה. אביו היה סוחר ירושלמי אוהב תורה ולומדיה, חבר בוועד עדת הספרדים ומייסד בית הכנסת 'ישא ברכה' ומתיבתא בית הראשונים לציון ברחוב ז'בוטינסקי, שם התפללו רבני ירושלים של מעלה, רבה של עיר הקודש והמקדש רבי אליהו פרדס, הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מרן הרב עובדיה יוסף ואחרים שכתרם כתר תורה וכתר שם טוב על ראשם. על ברכיהם גדל הילד אליהו למשפחת בקשי דורון.

אך למרות זאת לא הייתה משפחתו משפחה בסגנון חרדי. אביו פרנס את בני משפחתו בכבוד ואליהו הקטן התחנך בבית הספר בשכונת רחביה. ישיבה תורנית לא הייתה במסלול חייו. אבל אז לפתע פתאום החליט הילד שגדל לנער כי הוא הולך לישיבת הדרום. שמה של הישיבה יצא למרחקים, אך לא הפחידה את הוריו של אליהו, הן זוהי ישיבה תיכונית שבה לומדים תורה לצד עבודה, ומשם בוודאי יצא הנער יהודי טוב, מתפלל שלוש תפילות ביום וקובע עיתים לתורה. לישיבה זו הלך יחד עם חברו וידידו הטוב שילה רפאל, שלימים גדל ונתגדל והפך לתלמיד חכם ומונה לדיין ורב שכונה בירושלים. שילה רפאל היה בנו של ד"ר יצחק רפאל מראשי המזרחי, ומשכך סמכו ההורים כי בנם נמצא בסביבה נכונה.

שני נערי החמד אליהו ושילה היו לידידים בלב ובנפש. לכל מקום היו צועדים יחד וכל פעולה עשו בעצה אחת. כך גם הלכו למחנה בני תורה שהיה באותם ימים ונועד לבני ישיבות שאינן חרדיות. השניים הלכו, הניצוץ בער והם נשרפו. הכירו שם את הגאון רבי יעקב כץ ראש ישיבת הכותל ומשם החליטו: "הולכים לישיבת חברון".

השניים נכנסו אל עולמה של תורה ממלכת חברון שבגבעה, שם למד והתחנך עם אריות שבחבורה ואף זכה במקצת מן העתים להפוך לחברותא של ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, שהיה מכין עמו את השיעורים הנמסרים בישיבה.

בישיבת חברון

שם בישיבה הליטאית שהייתה אז בשיא תפארתה נקשר מאוד אל המשגיח רבי מאיר חדש זצוק"ל, שאת געגועיו אליו תיאר באחת משיחותיו: "הוא היה כמו אבא של כולם, בכל ליל שבת היינו התלמידים מתאספים אחרי הלימוד בביתו של המשגיח, נכנסים אל המטבח ונוטלים לעצמנו כל מיני מאכלים. אפילו לבקש רשות לא היינו צריכים, הייתה אווירה מיוחדת, אווירה של בית", סיפר הראשל"צ. גם כובעים וחליפות היה קונה המשגיח לכל נצרך, והדאגה מצדו הייתה כאב לבן.

היכרותו האישית עם ראש הישיבה הגר"י סרנא החלה "שלא באשמתו" של הבחור הצעיר. מנהגו היה להתפלל עם נץ החמה ולשם כך היה משכים עם שחר והולך מישיבת חברון למקום שבו היו מתפללים בנץ החמה. בסוף ימיו של הגר"י סרנא, החל אף הוא להתפלל בנץ החמה וכך בכל יום היו חוזרים השניים מבית הכנסת ועד לביתו, כשבזמן זה מכינים הם את שיעורי יום המחר, לומדים בחברותא. כך בערך כשנתיים ימים, בחול ובשבת, ברגל ובמועד, ואפילו ביום הכיפורים מישיבת חברון שבגבעת מרדכי ועד לישיבת עץ חיים.

גם את רבי אהרון כהן הכיר הגאון רבי אליהו בקשי דורון, ועליו סיפר כי היה עילוי. 'אף פעם לא היה צריך להכין שיעור, היה מגיע ומיד מתחיל לדבר, הכול מוכן כבר בראשו כאילו זה עתה סיים להכין'. עוד חוויות רבות ספג הנער, בין היתר עם חבריו הרבנים לבית קופשיץ, רבי משה חדש ואחרים.

בהגיעו לפרק האיש מקדש הגיע אל הישיבה רבה של עכו רבי אליהו לופס, מחכמי פורת יוסף, וביקש חתן לבתו החסודה. נתן הוא עיניו בבחור הצעיר אליהו בקשי דורון, השלים את המקח וזכו הם לברך על ענבי הגפן בענבי הגפן.

שומה זאת עלינו לדעת כי באותה העת כמעט לא עסק הרב בהלכה, עיקר מאוויו ומרצו הופנו ללימוד הגמרא, וכך היה עד חתונתו, אז החל ללמוד בכולל הרב קוק, משם עבר אל הכולל שבישיבת קול יעקב, ולאחר מכן אף הגיע אל ישיבת הדגל הספרדית ישיבת פורת יוסף, שם מסר האברך הצעיר שכבר הפך לרבי אליהו שיעורים תמידין כסדרן והיה נושא ונותן עם בחורי הישיבה.

ברבנות בת ים

בשת 1970 החל לטפס אט אט בעולם הרבנות. בתחילה נבחר לכהן כרב שכונה בעיר בת ים, שהיתה רחוקה מתורה והשממה בה היתה רבה. אולם שנתיים לאחר מכן כבר קפץ עליו עול הרבנות ובהוראת מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל התמודד בבחירות לרבנות העיר שנערכו באותה העת וזכה בתפקיד כשהוא עדיין עול ימים.

בשיחה מיוחדת עם כתב 'יום ליום' סיפר הראשון לציון בעבר כי ההחלטה ללכת לרבנות הייתה סוג של בעל כורחו. "הייתי צריך להתפרנס, המשכורת של הכולל היתה דלה, לא הייתה לי ברירה חוץ מללכת לתפקיד הזה. הלכתי לרבנות, התמסרתי בכל מאודי ובתוך שנתיים בלבד כבר נבחרתי לתפקיד רב העיר".

מסירותו לציבור לא ידעה מרגוע, בכל תפקידיו הרבניים היה חשוב לו בכל מאודו שלא לשקר בנפשו וקיים בעצמו לא שררה אני נותן לכם כי אם עבדות. בתקופה שבה כיהן ברבנות העיר בת ים הופרחה השממה. עד היום אם תלכו אל זקני העיר ותאמרו את שמו של הרב, יהא ניתן לראות את חרדת הקודש שעליהם. אולם למרות הכול לאחר שנים מעטות כבר נאלץ לעזוב את העיר לטובת העיר הצפונית האדומה, חיפה.

ברבנות חיפה

בחיפה של אז היתה גם היתה קריה חרדית, אך מלבדה כמעט אין סממן יהודי, רבה של העיר טרח ועמל והשקיע ככל יכולתו כדי להפריח את אותה השממה, זאת לאחר שהגיע לשם גם כן במצוותו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל: "בחיפה הייתי בקשר עם הרב עובדיה, אני כלל לא רציתי ללכת להגיש את מועמדותי, אבל הרב עובדיה הורה לי להגיש בשל העובדה שבאותה העת היו מועמדים שאינם ראויים, וכך עשיתי", מספר הגאון רבי אליהו בקשי דורון.

מלבד היותו רב העיר מונה הרב גם לתפקיד ראש אבות בתי הדין שבעיר. "ראב"ד זו עבודה לא קלה, עוסקים בשאלות קשות ביותר, שאלות שבזכותן הגעתי לאן שהגעתי", סיפר הרב. בתפקידו זה כיהן הגאון רבי אליהו בקשי דורון במשך כשמונה עשרה שנים, יום ולילה, חורף וקיץ, עוסק בתורה יושב בעומקה של הלכה ודן לאמיתה של תורה.

אחד המקרים הסבוכים ביותר היה באותה העת כשמשפחה גדולה וענפה הגיעה לפניו לאחר שנתברר כי יש בהם חשש ממזרות רח"ל והיו הם אסורים לבוא בקהל. הגר"א בקשי דורון ישב אז וניתח את הדברים במשך זמן רב עד שהכריע כי מותרים הם לבוא אל הקהל, כשאל פסיקה זו נלווה גם מרן הרב עובדיה יוסף ובכך הותרו כולם להינשא כדת משה וישראל. באותה העת שזכינו להיכנס לפני ולפנים למרות החולשה הרבה, שאלנו מנין הכחא דהיתרא הלז? מנין הכתפיים הרחבות כל כך להתיר את אותה המשפחה, אך הוא לא היסס ותשובה אחת היתה בפיהו: "כשנכנסים בעובי הקורה ואתה רואה את הציבור לפניך, את דמעת העשוקים, אי אפשר לחשוב אחרת מלבד לחפש כל דרך הלכתית להתירם".

בחיפה נאלץ הרב להתמודד עם שאלות לא קלות והכרעות לא פשוטות, אך היו גם שאלות שהציבו בפניו אתגר, כך למשל בעת שפתחו תיאטרון חדש בעיר ביקשו לא פחות ולא יותר אלא לקבוע בו מזוזה. הרב לא היסס וקבע כי "אין צורך לשים מזוזה במקום זה, שהרי דינו כדין מקום מטונף".

יחס מיוחד היה לו לרב להקמת בתי כנסיות, תמיד דאג להמון העם ובשבתו בחיפה היה שולח אנשים נאמנים  לחזק את המניינים ברחבי העיר, ואף הוא עצמו היה צועד בליל שבת וביום השבת קילומטרים רבים ובלבד שעוד יהודי יתחזק ועוד בית כנסת קטן ימשיך להתקיים. לימים אגב, הקים את קרן פיצ'וטו שנועדה להשלים את בתי הכנסיות שלא מצליחים להשלים את בנייתם. בזכותו נבנו ברחבי הארץ עשרות בתי כנסת.

אהבתו לקהל עדתו לא ידעה גבולות. אף שהרב עצמו גדל בבית ירושלמי עם ניחוחות ירושלמיים, בעיר חיפה שבה מתגוררים רבים מבני מרוקו היה נוהג כמנהג בני המקום, ושלא לדבר על הפיוטים המרוקאים עם שיר הידידות שאותו למד על פה. "הרב למד את הכול מההתחלה ועד סוף לפי סדר הפייטנים ולפי סדר השבתות", מספרים אלו הזוכרים את אותם הימים.

הקשר עם חמיו

קשר מיוחד היה לו לרב עם חמיו רבי שלום לופס זצ"ל, שהתגורר בעכו הסמוכה לחיפה. ניתן היה ללמוד על כך מהעובדה שכשהגיע רבי שלום לופס אל ביתה של בתו, היה החתן משנה את כל מנהגיו למנהגי חמיו. בליל הסדר הרב לופס היה מתארח באופן קבוע אצל החתן ועל מנהג הנץ אין בכלל מה לדבר, חוק ובל יעבור, ואף אם בכל השנה היו בבית הכנסת של הרב שלושה מניינים לתפילת שחרית, בעת בואו של רבי שלום אל העיר לשבות בבית חתנו ובתו היה מורה הרב לכל קהל עדתו כי למחרת היום תתקיים התפילה עם נץ החמה בלבד.

בעת זקנותו, כשכבר כוחו אינו במותניו, היה רבי שלום מתגורר בבית רבנו יבדלחט"א, שהיה מטפל בו, מאכילו, משקהו ומלבישו, כך במשך חצי שנה יום יום רגע רגע, עד שנדם לבו. בכל עת כשהגיעו ובקשו ממנו לעזור לו במלאכה, השיב הרב: "אתם רוצים למנוע ממני להלביש את ספר התורה?" במהלך החודשים האחרונים לחייו של רבי שלום היו מגיעים מניין מתלמידיו אל ביתו של החתן, שם ערכו תפילות במניין, אולם למרות אהבתו והערצתו לחמיו לא היה נשאר הרב למניין זה, אלא הולך להתפלל עם הציבור, ורק לאחר מכן היה חוזר להיות עימהם מעט.

מלאכתו עם הציבור הייתה גם במסירת שיעורי הדף היומי שעליהם הקפיד הרב בכל מאודו. "בלי גינוני כבוד הרב היה מגיע מוסר שיעורים תמידין כסדרן, תראה לי איזה עוד רב היום היה עושה כך", אומר ליום ליום אחד מתלמידי הרב שבאותה העת.

ותורה מה תהא עליה? אחרי שהיה רב העיר מסיים את שיעורי התורה שהיה מוסר וכמובן את דיוני בית הדין, היה שוקד לבד בחדרו על התורה, עד שלעתים היה מעביר לילות ללא שינה והעיקר שלא לעשות זאת על חשבון הקהילה.

בליל שבועות היה הרב הולך מבית כנסת לבית כנסת. בעלי בתים לצד אברכים, מזרחים לצד אשכנזים וקהל רב מלווה אותו בין בית כנסת אחד למשנהו, כשבכל בית כנסת היה הרב מדבר בסגנון המקום.

את חובתו הרבנית היה הרב ממלא גם בדברים שאיש כמעט לא היה שם על לב. אחד הבנים סח ליום ליום: "במשך שנים היה הרב נוסע באוטובוסים או שמאן דהוא היה בא ולוקח אותו, עד שראו במועצה הדתית שהרב צריך רכב, שלחו את אחד האנשים, ביקשו ממנו לקנות רכב בכסף שמסרו לו והוא חזר עם סובארו סטיישן משומשת שבה היה הרב נוסע כשהוא לעולם לא נעזר בנהגים עוזרים וכדומה". אותו הבן מוסיף ומספר: "בכל פעם שהרב היה נוהג מחוץ לעיר היה יכול להוריד את כובעו הרבני, אולם משנכנסו לתחומי העיר גם ביום וגם בשעה מאוחרת בלילה, היה הרב ממהר לחבוש את הכובע".

עם הגעתו לעיר חיפה, הקים כולל אברכים שפרח ושגשג כמו שעשה בכל יתר המקומות בהם התגורר בארץ. "אבא היה מחפש לעצמו משהו מחייב. הוא ידע שלצד הרבנות הוא צריך כולל אברכים. השאיפה שלו היא שבתי בבית השם כל ימי חיי", אגב מהשיעורים שאותם מסר בכולל שהקים בחיפה יצאו לאור ספרי בניין אב על התורה.

בחירתו לרב הראשי של העיר חיפה תפסה את הרב בגיל צעיר מאוד 34. תקופה קצרה לאחר מכן החל להבין כי מערכת הכשרות לוקה בחסר גדול, הוא הפשיל שרוולים והחל לעשות סדר ואז אירע מה שהיה נדיר, אך היום נחשב למצוי עד מאוד. אמבולנסים הוזמנו הביתה, מוניות גם הם חיכו מחוץ לבית ושאלו מדוע איננו יורדים וכמובן גם מגשי הפיצות או מאכלים אחרים שלא נפקד מושבם. הביזיונות הללו בסך הכול חישלו את עוז רוחו של הרב לתפקיד הראשון לציון שאליו יגיע בהמשך.

הארת פנים ועזרה לזולת

על הארת הפנים של הרב כולם שמעו, אבל את הסיפורים הללו שמספרים בני המשפחה דומה שמעולם לא שמעתם אוזן. "במשך שמונה עשרה שנים שבהן הרב היה מכהן כרב העיר הגיע אחד מהאנשים המסכנים, מתארח בביתנו ואוכל מפתנו ולא זו אלא הרב היה יורד לאחר מכן ומטייל עמו במשך חמש דקות כך שבת אחרי שבת שנה אחרי שנה, שמונה עשרה שנים".

ואם לא די בכך העיר חיפה ידועה כמי שחיו בה ניצולי שואה רבים אחת מניצולות השואה הייתה מגיעה אל בית הרב כשבידיה לחם עבש. והרב? מה יעשה כדי שלא יפגע בה? היה אוכל בעל כורחו ביס או שניים ומראה לה כאילו לחם זה הטעים ביותר שיש.

בני הבית מספרים כי לא פעם היו מגיעים אנשים חסרי בית וישנים על מיטותיהם, עד שבחלק מהפעמים היו מוצאים פשפשים על המיטות וכששואלים אותם אם כך כיצד שרדתם, הם משיבים בפשטות: "אלו היו החיים לא הכרנו מהות אחרת".

אבל בכך לא די. יום אחד צלצל הטלפון בבית יד לאחים. "הלו מי שם מעבר לקו", ובקול מהוסס עונה אישה נפחדת משפרעם, אם לכמה ילדים, "תצילו אותי אני רוצה לברוח". הפעילים הגיעו באופן מהיר ביותר וחילצו את האישה, אבל אז גילו כי אין להם היכן לשכנה. תרו הם אחר מקום מתאים ומשלא מצאו פנו לרב העיר בשאלה כיצד לנהוג. "תביאו אותם אליי", אמר הרב בלי צד של שאלה ובביתו ישבו הם במשך שבוע שלם עד שנמצאה להם דירה מתאימה.

פשטותו של הרב לא היתה נחלתו בלבד. גם רעייתו הרבנית ע"ה הייתה נוהגת כן. בכל פעם כשנשאלה במה עובד בעלה, היא השיבה: "במועצה הדתית". ולא היה זה שקר, שהרי כל רב עיר נחשב כעובד במועצה הדתית.

הקשר עם הרבנית ראוי ליריעה נפרדת, אולם בלא כלום אי אפשר. "הקשר ביניהם היה מיוחד", מספרים בני הבית, "הרבנית חיכתה בכל יום שלוש פעמים ביום ובכל עת שתידרש כדי להכין לרב את כל מחסורו, ובלבד שלא יצטרך להיות מופרע מלימוד התורה". את פטירתה לקח הרב באופן קשה מאוד, ועל אף נישואיו בזיווג שני יש האומרים כי מאז הלכה הרבנית לבית עולמה חלה התדרדרות במצבו הרפואי.

על כס הראשון לציון

אחרי שמונה עשרה שנים של פריחה תורנית ענקית הגיעה גם העת להיפרד מהעיר חיפה. בשנת 1993 נבחר לתפקיד "הראשון לציון" – הרב הראשי הספרדי לישראל, בתמיכת מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל.

"הרב עובדיה כפה עליי את הרבנות הראשית", אמר הראשון לציון, "לא רציתי, לא חשבתי על זה בכלל, אבל אם הרב עובדיה אומר אנחנו לא יכולים לחלוק עליו". כשהעזנו ושאלנו את הרב האם במבט לאחור היה רוצה להיכנס לתפקיד הזה, הוא משיב בשלילה: "לא הייתי הולך לשם שוב למרות ההשפעה הציבורית. אני רציתי ללמוד וברבנות אי אפשר לעשות זאת, החובות גדולים למדיי, אבל כשהרב עובדיה אומר משהו, אני לא אומר אחרת".

יום אחרי הבחירות הגיע הראשון לציון הנבחר עם עמיתו הגאון רבי ישראל מאיר לאו למרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל, שכמו צפה את מאבקיו בנושא השמיטה ובנושאים אלה ואמר לו: "הרב עובדיה הוא הרב שלך, תעשה מה שהוא אומר".

למרות מעמדו הרם היה הגר"א בקשי דורון נזהר שלא לערב את בני משפחתו בנושאי הרבנות, עד שבני משפחתו מעידים כי "מעולם לא דרכה רגלינו בבית הדין".

סדר יום מלא

סדר יומו של הראשון לציון היה עמוס באופן חריג. הוא החל עם עלות השחר, אז היה הרב מתעורר ומכין עצמו בסילודין לעבודת הבורא. שעה לאחר מכן כבר היה עומד כעבד בפני קונו בתפילת השחר, ובשעה 08:00 בבוקר לשכתו שברבנות הראשית היתה פעילה כאילו מדובר באמצע היום.

"היינו דרוכים", מספר ראש לשכתו דאז רפאל דיין, "אם היינו מקבלים פקסים במהלך הלילה הרב היה לוקח אותם ואז היה מכה בראשנו, מה עשיתם עם פלוני ומה עשיתם עם אלמוני, והרב היה עובר על החומר, בודק מה הספקנו".

"בשבע וחצי הרב כבר היה מתחיל את סדר היום, בשעה שמונה כבר הייתה הלשכה מתפקדת כאילו אמצע היום", מתאר דיין את אותם הימים, "אחרי חצי יום היה נח שעה וחצי ואז ממשיך שוב עד הלילה, פגישות עם ראשי ממשל, שגרירים, אנשי ביטחון וגם סתם עמך ישראל".

את העומס הגדול שהיה מוטל אז על כתפי הראשון לציון מסביר דיין בשנות העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות. "הרב נבחר לתפקיד בתחילת שנות התשעים, הוא הבין את מה שטמון מאחור ראה מה עלול לקרות והקים אולפנים ובתי דין לגיור".

באותן השנים, מספרים גורמים ברבנות הראשית, לא היו תקנות רבות, לא בכשרות ולא בגירות, וכך לא בעוד דברים אחרים. "הרב בקשי הגיע והתחיל לעשות סדר בעניינים. אם יש כשרות היום זה בזכות הרב בקשי, הוא זה שקבע נהלים, עד אז הכול היה תלוי על בלימה, ומאז שהרב נכנס לתפקיד, הכול בשפה אחת, כללים ונהלים ברורים".

באותה תקופה ישב הראשון לציון הגר"א בקשי דורון יחד עם בעל הציץ אליעזר הגאון רבי אליעזר ולדינברג זצ"ל במשך שעות שבהן היו קובעים כללים חדשים שימנעו פסולי חיתון רבים.

"כשבממשלה היה מישהו רוצה להזיז דברים לשנות לסדר או אפילו להעביר חוקים שקשורים לרבנות הראשית, הכתובת הייתה אחת, הרב בקשי", מספר אחד מהעובדים שהיו אז בלשכת הראשון לציון, אבל לא רק בממשלה ידעו שהרב בקשי הוא הכתובת, כך גם כמעט בכל ועידת מנהיגים בין דתית היה זה הראשון לציון שייצג את ישראל.

"באחת הפעמים", מספר דיין, ראש לשכתו לשעבר, "הייתה ועידה למען ירושלים בראשות מלך מרוקו, היו שם גם איראנים שרצו מאיתנו דברים, אבל במוסד עשו שיעורי בית היטב היטב והסבירו לנו מראש במי אנו עלולים להיתקל, מה מותר ומה אסור. גם כשהחייל נחשון וקסמן הי"ד נחטף היה לרב תפקיד גדול", חושף דיין, "פרס היה שר החוץ, הלכנו לפגוש אותו כדי לראות מה ניתן לעשות ואז ברגע שכמעט התוכנית יצאה אל הפועל הגיע רגע החיסול".

ואם כבר ועידות בין דתיות חשוב להזכיר שבאותם הימים כמעט יצאה אל הפועל תוכניתו של הגר"א בקשי דורון להיפגש עם אישי דת סוריים במסגרת ועידה בין דתית, אולם ברגע האחרון זה נודע, והיה מי שדאג לקלקל את ההצגה, ולטענתו של דיין יש דברים שגם כיום נמצאים בחיסיון, למשל, בפרשת רון ארד, אך גם שם הרב היה מעורב בתקופה מסוימת.

לצד גדולתו בתורה מספרים אנשי הלשכה כי הראשון לציון ידע לשלוט ביד רמה. "הוא ידע מה הוא רוצה ואיש לא יכל לנהל לו את הלו"ז", הם אומרים ומוסיפים כי האימה שהייתה אז מהרב הייתה מורגשת עד מאוד. "מי שהיה נכנס היה עושה זאת ברעדה".

הדאגה ליתומים

סיפור יוצא דופן הוא הסיפור על ביקורו הראשון בקריית ארבע עיר האבות. "הגענו לשם לשבת", מספר ראש הלשכה דאז. "היינו אמורים לאכול יחד עם ראש המועצה וראשי היישוב. אבל ברגע האחרון הרב אמר לי לא. אנחנו נתארח אצל פלוני אלמוני. באותה העת לא הבנתי מדוע. 'כבוד הרב אבל כולם מחכים', אמרתי אבל הרב בשלו. במהלך השבת התבררה הסיבה – מדובר היה במשפחה שאמם נרצחה זמן קצר לפני כן והרב ביקש לעשות את סעודת השבת דווקא איתם. כשלאורך כל השבת הוא מפגין חמימות ואהבה כלפי היתומים והאלמן".

על אף היותו ראש רבני ארץ ישראל, נהג הרב בעצמו בענווה שאין דומה לה. בשנה הראשונה לבואו להתגורר בשכונת בית וגן מעידים תושבי השכונה על אירוע מיוחד שהתרחש. "בעת הקבלת פני רבו ברגל הגיע שכנו של הרב, מח"ס שמירת שבת כהלכתה הגאון רבי יהושוע נויברט, לביקור אצל הרב אולם כשהראשון לציון הבחין בכך ביקש למחות על כך ובשנה שלאחר מכן כבר המתין באמצע הרחוב בשעה שידע שהרב נויברט אמור להגיע, או אז עמדו השניים והתווכחו במשך זמן רב מי יעלה לביתו של מי, עד שהגיעו לעמק השווה: 'שנה אחת אצלי שנה אחת אצלך'".

לאורך כל שנותיו של הרב הראשי במשרתו סירב בעקשנות להכניס את בני ביתו ואו משפחתו לתפקידים כאלו ואחרים. באחת הפעמים כשנשאל אודות כך אמר הרב: "בשביל למנות את הבן שלי או מי שמקורב אליי צריך להתחייב לאחרים דבר מה, וברגע שאני אהיה חייב להם ייתכן שידרשו ממני למנות לדיינות אדם שאינו ראוי, ואיני מעוניין בכך", מעניין אגב שבניו מעידים כי מעולם לא היו בבית הרבנות הראשית.

רפואה קרובה לבוא

עם פרישתו מהרבנות הראשית החל להתמסר בכל מאודו לטובת מוסדותיו והישיבות שבראשן הוא עומד, וסיפור בנייתן מופלא למדיי. בשלהי כהונתו כראשון לציון ישיבה ספרדית חשובה זכתה בקרקע שבה ממוקמים כיום קומפלקס מוסדות בניין אב בירושלים, אלא שאז היא לא הצליחה להשיג את הסכום הנדרש והם פנו לרב שיעזור להם להשיג את הכסף הנדרש באמצעות משפחת ספרא הנחשבים למקורבים אליו. הרב פנה, אך משפחת ספרא לא עשתה דבר. בינתיים הישיבה שזכתה ראתה כי אין בידה די כסף והודיע על חזרתה מההתמודדות והוצרכה לשלם סכום כקנס. באותה העת ביקשו ספרא להעביר את התרומה, אלא שאז התברר כי הישיבה נסוגה בה. שמעו זאת בני המשפחה ואמרו לראשון לציון: 'כבוד הרב, הגיע הזמן שתהיה לך ישיבה משלך', ומאז הכול היסטוריה.

במוסדות בניין אב קיימים כיום ישיבות קטנות וגדולות לתושבי הארץ ולחו"ל, לאזרחי דרום אמריקה ולאחרים, גם תלמודי תורה וכוללים, והמוסדות מונים כבר אלפים אלפים כן ירבו.

למרות הקשרים החמים עם משפחת ספרא, גם הכוללים של הרב ידעו ירידות ועליות, ובאחת מן הפעמים הגיע מועד התשלום לאברכים, אך הקופה ריקה היא. 'מה נעשה?' תהו המקורבים ובשקט בשקט מבלי שאיש ישים לב ניגש הראשון לציון יחד עם ראש לשכתו דאז יואב ללום אל הבנק שבו ניהל הרב את חשבונותיו, משך כחמישים אלף שקל מחשבונו והעביר את זה לאלתר לידי הכולל, מבלי שכמעט אף אחד ידע מה מקור הכסף. "אני ראיתי את זה בעיניי", אומר ללום ליום ליום תוך שהוא מספר כי לא מדובר בפעם אחת ויחידה, וכשללום שאל: 'כבוד הרב אז עוד כמה ימים יכנס הכסף, מה קרה?' השיב לו הרב בתמיהה: 'ומה עם ביומו תתן שכרו?'

בחירת הגר"י יוסף

במהלך השנים האחרונות של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל התחזק הקשר בין הראשונים לציון עד מאוד ושיאו של הקשר התבטא בבחירות לרבנות הראשית לישראל, אז התמודד על התפקיד הראשון לציון הגר"י יוסף. באותם ימים המתח בבית ברחוב הקבלן היה רב, גורמים כאלו ואחרים איימו על הניצחון של הבן יקיר ומרן זצ"ל היה בצער גדול.

באחת הפעמים הוא קרא לידידו הגאון רבי אליהו בקשי דורון ואמר: 'אני מבקש אותך, תעזור לי שהבן שלי יבחר לתפקיד'. הרב בקשי שמע וקיבל ומיד החל במסע שכנועים בין מכריו הרבים. באחת הפעמים זימן את ראש עיריית בת ים דאז שלומי לחיאני שהיה אגוז קשה לפיצוח ואמר לו: 'אני גוזר עליך בגזרת מרא דאתרא, אתה תצביע עבור הרב יצחק', וברירה אחרת כמובן לא נותרה. לא היה זה ראש העיר היחיד כי אם רבים וטובים היו כך, ולא פלא שבסופו של יום מי שקיבל את ההזמנה להגיע הראשון לביתו של מרן זצוק"ל היה הגר"א בקשי דורון.

79 שנות תורה וחסד

במהלך השנים האחרונות נחלש הגאון רבי אליהו בקשי דורון עד שאפילו ההליכה הייתה קשה עליו. בשל כך הקימו בני משפחתו בית כנסת מיוחד בביתו, אולם כמו ברבנות כך גם עתה, מסירותו לציבור לא ידעה גבולות והוא הקפיד על קבלת קהל לפחות שלוש פעמים בשבוע.

בני הבית מספרים כי לא רק בשעות קבלת הקהל הרב קיבל את המייחלים לעצתו, אלא אף בשעות שבהן הוא נח. "אם הרב שמע שיש ילד שבא לעשות חלאקה, חתן שבא לקבל ברכה או אפילו סתם עמך ישראל שמגיעים, הרב היה אומר לנו תכניסו אותם אפילו שהוא לא במצב בריאותי הכי נח. לא פעם אנחנו צריכים לעמוד על המשמר ולדאוג שהרב אפילו לא ישמע אותם".

בשנים האחרונות, למרות חוליו המשיך בשגרת יומו ובקבלת קהל. בערב חג הפסח התבשרו בני המשפחה וקרוביו כי הגר"א זצ"ל נבדק בנגיף הקורונה. הוא אושפז בבית החולים ותוך ימים אחדים חלה הרעה במצבו. בעיצומו של חול המועד פסח, התקבלה הבשורה המרה על הסתלקותו לשמי רום והידיעה המרה התפשטה במהירות בכל רחבי העולם היהודי. כל ראשי עולם התורה והדיינות, כמו גם אישי ממשל ובהם ראש הממשלה ונשיא המדינה, ביכו את לכתו של זקן הראשונים לציון הגאון הגדול רבי אליהו בקשי דורון זצ"ל. 79 שנות תורה וחסד נגדעו בעיצומו של חג החירות.

השארת תגובה