הישראלי שנסע לפגוש איראנים

הוא הגיע לגבול איראן, פגש איראנים גולים, וגם כאלה שהיו חברים במשמרות המהפכה, שסביר להניח שהיו הורגים אותו אם היו יודעים את זהותו • במסגד בברלין, סיקר טקס "אזכרה" לקסאם סולימאני

אוהד חמו
אוהד חמו
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

ישראלי, או אפילו יהודי, שחפץ לשמור על חייו, סביר להניח שיקפיד להתרחק ככל האפשר ממרכז דת שיעי בשכונת נויקלן בברלין, במיוחד בשעה שמתקיים באותו מקום טקס לזכרו של מפקד כוח אל-קודס האיראני שחוסל לאחרונה, קסאם סולימאני.

אם לוקחים בחשבון את העובדה שבזמן הטקס התקיימה בחוץ הפגנה נגד משטר האייתולות, והמפגינים שעמדו מחוץ למבנה סיפרו ש"בפנים נמצאים אנשי חיזבאללה – וכולם טרוריסטים", על אחת כמה וכמה. אם ניתן להוסיף לכל זה את מה שסיפר אחד המפגינים – מבקש מקלט על רקע פוליטי –  שטען שבמרחק 200 ממנו הוא רואה ומזהה מישהו שעינה אותו באיראן, שתפקידו היה "אחראי על העינויים", סביר מאד להניח שלאף ישראלי לא היה חשק אפילו לשמוע, בשידור רדיו ובמרחק בטוח, את המשפט הזה.

אלא שכתב ערוץ 12 הישראלי, אוהד חמו, הוא לא בדיוק ישראלי רגיל. הוא עיתונאי חוקר ואמיץ, שמזה שנים נכנס ויוצא כל הזמן למחנות הפליטים הפלסטינים, לצלם ולתעד, ולא חושש מכלום. אוהד, לא רק שהתקרב לאחרונה, במסגרת סדרת כתבות שצילם ("הכי קרוב לאיראן"), למרכז השיעי הזה בברלין, אלא גם נכנס אליו, שהה בו לאורך דקות ארוכות ואף צילם את המתרחש בפנים. היה זה הישג עיתונאי נאה שעלה לו בלחץ מטורף מהאפשרות שייחשף. אם זה היה קורה, ספק רב אם חמו היה כאן היום כדי לדווח על "איראן שמחוץ לאיראן".

סדרת הכתבות של חמו (43), תושב ירושלים במקור וכיום תושב תל אביב, שמה דגש על הגולים האיראניים הרבים – ובמיוחד על הגולים הפוליטיים – שמפוזרים ברחבי אירופה וחוששים מאד, אפילו שם, מחוץ לאיראן, מפני זרועו הארוכה של המשטר.

חלק מהסדרה שצילם שם, במרכזי האיראנים שמחוץ לאיראן, מוקדש לתומכי שליט איראן חמינאי וידידיו. "כשהייתי באותו מרכז דת שיעי, בברלין, היתה סיטואציית קיצון, מאוד יוצאת דופן", מספר חמו בראיון ל"קו עיתונות", "תחשוב: ישראלי, יהודי, נמצא באותו חדר עם תומכי חיזבאללה ומשמרות המהפכה, אנשים מכל רחבי אירופה שבאו להתאבל על מותו של קאסם סולימאני. בתור כתב ישראלי לענייני ערבים, אני מתעסק פה ושם בדברים מסוכנים שקשורים לפלסטינים, אבל זו הייתה טריטוריה שאני כלל לא מכיר. ממש הרגשתי שם שאני עומד לבד מול איראן וחיזבאללה".

הצגת שם את עצמך לפניהם כפלסטיני. הם "קנו" את זה בקלות?

"אני חושב שכן. אמרנו להם שם שאנחנו עושים סרט דוקומנטרי על מותו של סולימאני, ובהתחלה הם היו בסדר עם זה, אבל כל הזמן חששתי שאחד מהחבר'ה שם ייגש אליי ויתחיל לחקור אותי. בסופו של דבר גירשו אותנו משם בגלל שצילמנו גם אחרי שביקשו מאיתנו להפסיק. למזלי זה נגמר בזה".

ברגע אחר, מורט עצבים לא פחות, חמו הגיע לעיר הטורקית ואן, שגובלת באיראן, ופגש שם, לצד מתנגדי משטר איראניים שהצליחו לעבור את הגבול וכעת מעבירים שם את ימיהם וחוששים לשלומם, גם את עלי עוד – איראני שעד לפני כחצי שנה היה חבר בארגון הרצחני בסיג', הזרוע הביצועית של מנגנון הדיכוי של משמרות המהפכה.

זו הפעם הראשונה שבה אדם שקשור לארגון הזה מדבר עם תקשורת ישראלית, כשהוא לא יודע, כמובן, שמולו יושב עיתונאי ישראלי. אחרי זה, מיד תקראו, זה נודע לו. על אצבעו היתה ענודה, מספר חמו, טבעת גדולה ובולטת, זהה לזו שהייתה לסולימאני והיתה מזוהה איתו כל כך. "כשהייתי בן חמש הצטרפתי למחלקת הבסיג' של בית הספר", סיפר עלי לאוהד. "היינו יוצאים לרחוב ומכים את כל מי שדיבר נגד המשטר. פעם אפילו הכיתי את אחי עד זוב דם, כי הוא דיבר לא יפה על חמינאי. הייתי כל כך קיצוני שאם מישהו היה מדבר לא יפה על המנהיגים, פשוט הייתי הורג אותו".

נשמע שאם הוא היה מגלה מי אתה, ייתכן שהוא היה הורג אותך.

"זו באמת הייתה עדות מדהימה והרפתקה די מלחיצה. הגענו אליו דרך סייענים מקומיים, ומיד הבנו שהאיש הזה באמת רוצח ועם עבר מפוקפק ביותר בשירות משטר איראן. במהלך הראיון הוא מן הסתם לא ידע שאני ישראלי, אבל אחר כך החלפנו טלפונים, ומהר מאוד הוא גילה בדיוק מאיפה אני ושלח לי מיליון הודעות טקסט עם המון סימני שאלה. בדיעבד, אני חושב שעשיתי טעות כשראיינתי אותו בחדר המלון שגרתי בו בעצמי. אמנם העפנו משם את כל הדברים שהיה כתוב עליהם בעברית, אבל אחרי הראיון, כשהוא גילה מאיפה אני, ממש חששנו שהוא יגיע לשם וינסה לעשות לי משהו. למזלי, כבר בשש בבוקר למחרת עזבנו את המלון, כך שגם אם הוא רצה – הוא לא הספיק".

 ***

רוב האיראנים שחמו פגש בברלין, בוואן הטורקית, בדיסלדורף ובמקומות אחרים הם למעשה פליטים פוליטיים. חלקם תומכים בחזרתו לאיראן של המשטר המלוכני-חילוני של השאה, חלקם מיואשים מהמצב הכלכלי והתעסוקתי בארץ מוצאם, וכמה מהם אף ביטאו בפני חמו חיבה של ממש כלפי ישראל. למשל, אחד המרואיינים הפקיד בידי חמו "דרכון איראני אלטרנטיבי", כדי שיוכל לבקר אותו כשהמשטר יופל. והייתה גם ילדה איראנית ששלחה לישראלים ברכות חמות, בשיחת וידאו הישר מטהרן.

ואולם, עיקר הסדרה מוקדש, כאמור, ליחס של הגולים האיראניים למדינתם, שנגנבה, לטענתם, על ידי משטר חשוך. אחד מהם, איראני נוצרי, נרדף על ידי השלטונות במולדתו באשמת הפצה של הברית החדשה. שני תרם כלייה, בעל כורחו, רק כדי לצאת מהכלא של האייתולות. מתנגד שלישי נשלח על ידי המשטר לעיראק, זאת אחרי שבמסגרת עבודתו כשוטר החליט לשחרר 15 סטודנטים מפגינים בניגוד להוראות – ומשם ברח לאירופה.

"הרוב המכריע של הנמלטים מאיראן הם נגד המשטר", מספר חמו. "איתם, מטבע הדברים יכולת התמרון שלי הייתה הרבה יותר גדולה. הייתי יכול לדבר איתם בחופשיות על המון נושאים, גם אם הם אנשים שמתנגדים למשטר אבל משתייכים לארגונים קיצוניים לאלימים כמו מוג'הדין חאלק. אחת ההבנות שעולות מהשיחות שלי איתם, בנוסף לזו של ההתקוממות העממית נגד המשטר, היא שהאופוזיציה האיראנית סובלת מבעיה קשה של פיצול. הרבה פעמים יש עימותים בין מחנה אופוזיציוני אחד לשני. אני, מבחינתי, ניסיתי להביא תמונה כמה שיותר מאוזנת ומעודכנת של המצב באיראן ובעיקר של הגולים".

רוב המרואיינים שלך די בטוחים שימיו של משטר האייתולות ספורים. זו נאיביות לשמה או שיש לכך קשר למציאות?

"קשה מאוד לומר. זה נכון שפגשתי הרבה אנשים שסבורים שזמנו של המשטר קצוב, אבל מצד שני השלטון שם גם חזק בצורה יוצאת דופן. בניגוד להרבה מדינות שקרסו במזרח התיכון, שם אין קווים אדומים. בהפגנות שהיו שם בנובמבר 2019, הם הרגו 1,500 בני אדם. מבחינתם של אנשי המשטר, מדובר במלחמה על הבית. הם יודעים היטב שאם הם ייפלו, הנקמה תהיה קשה. זה יהיה מרחץ דמים. המפגינים והמתנגדים לא יוותרו להם. מה שכן מעודד את האיראנים שמאמינים שהמהפכה קרובה, זה שמבחינתם – להבדיל מהמשטר, שצריך לדכא הפגנה אחר הפגנה – הם צריכים לנצח רק פעם אחת".

חמו אומר שהוא לגמרי תומך במאבקם, ומצפה שיצליחו. "האמת שממש התחברתי אליהם – ובכלל, לנושא של הגולים האיראניים והמאבק שלהם – בעקבות סדרת הכתבות. זו אדמה לא מספיק חרושה. התקשורת הישראלית לא מכירה את הנושא הזה מספיק טוב ולכן, מבחינתי, זה היה הישג גדול".

כישראלי, לא היה לך חשש במקומות שבהם צילמת?

"צילמנו כמובן רק במקומות שידענו שהם בסדר עבורנו. אנחנו ישראלים, אסור לנו להיכנס לאיראן וגם לא להתקרב, זו סכנת מוות, ולכן ניסינו להגיע למקומות שהכי קרובים לאיראן והכי מזכירים את איראן, וגרים בהם כאלה שהיו באיראן עד לאחרונה. המטרה היתה להיפגש עם האנשים האלה בעצמם, שעזבו את איראן. צילמנו בגבול איראן-טורקיה, הגעתי ממש עד לגבול, כמעט נגעתי בגבול. פגשתי לא מעט אנשים שנמלטו בשבועות ובחודשים האחרונים בעור שיניהם מאיראן, וצילמנו גם בגרמניה. פגשנו גם מתנגדי משטר, וגם – בפעם הראשונה בתקשורת הישראלית – תומכי משטר, פגשנו, ראיינו. זה היה משהו יוצא דופן".

כשהיו בשכונת נויקלן ברלין, מנסים לתעד את טקס האזכרה הקיצוני לסולימאני, פגשו בהפגנה של מתנגדי המשטר. "מוות לחמינאי", צעק הקהל בקצב. בצד, נראה אדם מצלם בסלולרי את ההפגנה, מתעד, ואחד המפגינים סיפר לאוהד, כי מי שצילם כעת בסלולרי היה האחראי באיראן על העינויים. "הוא עינה אותי בעצמו, אני זוכר אותו היטב", אמר לו.

"שני קטבים היו שם", מספר אוהד. "מצד אחד טרוריסטים קיצוניים, במסגד, ומצד שני המפגינים מתנגדי המשטר. המשטרה בנויקלן היתה עצבנית לקראת הטקס של האשכבה, פחדה שהאווירה תתלהט. תחשוב, היו שם איראנים, לבנונים, סורים. חבית נפץ מהלכת".

בחוץ, המפגינים, היו כולם איראנים שנמלטו מאיראן וקראו קריאות נגד סולימאני המת, או: "אייתולות, תסתלקו!"

"אחד המפגינים אמר לי: 'יש אולי 5 מיליון באיראן שהם נגד ישראל וארה"ב. הרוב המוחלט רוצים להימנע ממלחמה, נמאס להם מהמצב".

למסגד עצמו לא נתנו לאוהד ולצלם להיכנס, אבל עד מהרה הבינו שהיה להם שווה להישאר בחוץ. בסודי סודות סיפר להם מקור איראני, שהטקס האמיתי כלל לא פה. זה רק מסווה לטקס האמיתי שמתקיים במסגד אחר לגמרי, בשקט, בלי הפגנות בחוץ.

הכי קרוב לטרוריסטים

כיום, בגרמניה, וכמובן גם בטורקיה, גרים לא מעט יוצאי איראן, מתנגדי ותומכי המשטר כאחד. אותו אזור בברלין, היה מקום טוב עבור חמו לפגוש איראנים מחוץ לאיראן. "היו מתנגדי משטר שסיפרתי להם שאני ישראלי, יהודי, והם כיבדו אותי בפירות חינם, בחנויות שלהם. חלקם מוכרים מוצרים ממדינת האם, איראן, ומנסים להעביר לגולים מראות וריחות מאיראן. טעמתי למשל פיסטוקים איראנים מטהרן, יקרים מאד, אבל גם טעימים להפליא".

חלק מהגולים שפגש, נמצאים מחוץ לאיראן כבר 40 שנה, מאז המהפכה האיסלאמית ששטפה את המדינה.

"ממול השגרירות האיראנית בברלין", מספר אוהד, "יש אוהל קבוע של מתנגדי המשטר, עם דגלים של ישראל וארה"ב. 'אנחנו מקווים שחמינאי ילך גם, כמו קדאפי', אמרו לי שם. הם חילקו שם סוכריות על מות סולימאני. אבל לא פשוט להם לקיים את המאהל הזה, מאיימים עליהם. כשהייתי באוהל, סיפרו לי טוענים שלילה קודם, מרגלים לבנונים איימו עליהם בנשק".

את הטרוריסטים ממש, פגש כאמור במסגד בנויקלן, מסגד ע"ש האימאם עלי. "היו שם נרות זיכרון לזכרו של סוליאמני. אנשים שפגשתי שם, אמרו לי: 'קאסם היה גיבור ונערץ, שכל הטרוריסטים פחדו ממנו'".

בתוכו, אנשי דת איראנים ניהלו את הטקס, ותמונה גדולה של סולימאני הוצבה במרכז. "בוודאות היו שם אנשי משמרות המהפכה, לצד גורמי חיזבאללה", הוא אומר. "זה היה מוזר להביט בפניו של האויב הכי גדול במרחק אפסי. לא יכולנו לחמוק מהמחשבה שלא נצא בחיים אם מישהו יחשוד ויחשוב שמדובר בישראלים".

באמצע הטקס, צעקו לו להפסיק לצלם, וגירשו אותו מהמסגד. הוא מודה לאלוקים שזה נגמר רק בזה.

היה רגע במהלך המסע שלך אל "איראן שמחוץ לאיראן" שחשת סכנה?

"חד משמעית כן. חשתי בסכנה בעיקר באותו מסגד, בכנס לזכרו של סולימנאי. אני והצלם, אלי בוקר, נכנסנו פנימה לתוך לב המאפליה, כשאנחנו רואים מולנו את ציר הרשע מול העיניים. אבל צריך להדגיש: אני כבר 17 שנה מתפרנס מלהיכנס למחנות ג'נין ובלטה. תמיד רואים אותי עם חמושים סביבי. אבל ההבדל הוא שכאן, בשטחים בישראל, אתה שולט על הסיטואציה. אני יודע ערבית, צה"ל נמצא קרוב והכל בסדר. אבל שם, מול איראן ומול תומכי חיזבאללה ואנשי משמרות המהפכה, שם הסיפור שונה לחלוטין. שם אם חלילה מישהו תופס אותי, אף אחד לא יוכל כנראה לבוא לעזרתנו. ונכנסנו פנימה לתוך המסגד, כשאנחנו רואים מולות איראניות, אנשים שנראים כמו נסראללה וחמינאי וכו', חבר'ה שמסתובבים עם טבעות כמו של קסאם סולימאני, תומכי משטר, והם באים ומבצעים טקס אשכבה לזכרו של סולימאני. זה מפחיד בצורה יוצאת דופן. אתה מסתכל סביבך, אתה נמצא מול ציר הרשע במרחק של סנטימטרים. אתה שם, אתה נוכח. מפחיד מאד".

איש מהם לא ידע מי אתה באותם רגעים?

"כמובן שלא. אני הצגתי את עצמי כפלסטיני. כששאלו בכניסה מי אנחנו, הצגתי את עצמי כפלסטיני, עיתונאי פלסטיני, ואמרתי שאני עובד על איזשהו סרט דוקומנטרי. אני והצלם דאגנו להוריד כל עדות עם כיתוב בעברית כזה או אחר שהיתה עלינו, כך שאם באיזושהי צורה מישהו היה חושד בנו, עברית לא היו מוצאים. זה היה מפחיד בצורה יוצאת דופן, זו האמת. לא איימו עלינו כי לא ידעו מי אנחנו, אבל זה היה מאד מאד מפחיד. כשהמתרגם שלנו, המתורגמן הפרסי שתרגם את השיחות מפרסית, ראה את החומרים שצילמנו בחדר העריכה, הוא הסתובב אליי ואמר: אתה חולה נפש! אם היו תופסים אותך שם, היו סוגרים את דלתות המסגד ושוחטים אותך. ככה פשוט".

פגשת גם תומכי משטר וגם מתנגדים. עם איזו מסקנה חזרת לישראל?

"חזרתי משם עם שתי מסקנות עיקריות. האחת, שהמשטר האיראני הוא משטר חושך אמיתי. אנחנו בישראל מדברים כבר 41 שנים, מאז המהפכה באיראן ב-79', על כך שמדובר באחד המשטרים היותר קשים על פני הגלובוס. כעת, נדמה לי שאני מבין את המכניזם, את מנגנון הרשע קצת יותר. כשאתה מדבר עם אדם שמספר לך, 'נעצרתי ושוחררתי רק אחרי שהסכמתי להיפרד מהכליה שלי', אתה מבין את זה. קציר איברים! תקשיב, זה לקוח מתוך מחוזות האופל הדבר הזה.

"כשאתה שומע אנשים מספרים לך על אגף 350, שמיועד לאסירים פוליטיים, על העינויים שעברו שם, על הריסת החיים השיטתית, שמזכירה את הספר 1984 ("האח הגדול ששולט על האזרחים"). אתה מבין שהמשטר הזה הוא באמת כזה.

"והמסקנה השניה: דיברתי עם הרבה מאד אנשים, שאמרו שהם משוכנעים יותר מאי פעם שסופו של המשטר קרוב. עכשיו, אתה שומע את ה'מוזיקה' הזו כבר הרבה שנים, אבל כעת, יותר מאי פעם, סיפרו ואמרו לי שמחסום הפחד של האזרחים שם הולך ונשבר.

ה"עובדה היא שהאזרח האיראני כבר מרשה לעצמו, שנה אחר שנה, לצאת ולהפגין. בעבר זה היה אחת לעשור, אם בכלל. וכעת, שנה אחר שנה יוצאים אנשים, מסכנים כל מה שיש להם. הם יודעים שאם הם ייתפסו, במקרה הטוב יעונו, ובמקרה הרע הם עלולים לצאת להורג, ועדיין יוצאים להפגין ושורפים את תמונותיהם של חמינאי וסוליאמני וחומייני וכו'. וכשזה המצב, אנחנו מבינים שיש כאן משהו מבפנים שבוער.

"זה כבר לא סתם גוף אופוזיציה חיצוני שמנסה לשים טריגר, אלא מדובר על משהו מבפנים, מתוך העם. 82 מיליון אנשים חיים באיראן. עשרות רבות מאד של מיליונים מהם אינם תומכי המשטר בשום צורה. אתה יודע, מדברים על בעבוע שאכן מתרחש שם. האם באיראן כבר בשלים להפיכה? אני לא יודע. אגיד לך, איראן מתנהגת שונה ממשטרים אחרים, כמו למשל מצרים או לוב, שם בסוף השליטים קדאפי ומוברק, לא הלכו עד הסוף. שם, ברגע שהם הבינו שיש פה מרי אזרחי שהם לא יכולים לעמוד מולו, הם לקחו צעד אחורה ועזבו, כמובן בעיקר במקרה של מובראק ומצרים.

"אבל זה לא המקרה פה. כשהמשטר האיראני חש בסכנה לשלטון, הוא נעמד על רגליים אחוריות ועושה הכל, כולל לטבוח באנשיו הוא – 1,500 הרוגים לפני חודשיים, במהומות הגדולות של נובמבר – רק כי הוא חש סכנה לשלטון. ולכן, אולי יש כאן איזושהי משאלת לב ואולי פרשנות נכונה אבל הרבה, מאד אנשים מדברים על כך שאיראן במקום אחר היום".

מתחת לפני השטח

אותם איראנים שפגשת, פחדו מ"היד הארוכה" של איראן?

"לחלוטין. הסתובבתי ממש קרוב לגבול עם איראן, בכל מיני עיירות וערים בגבול טורקיה-איראן, ואתה פוגש אנשים שאומרים לך: יש סוכנים איראנים שנמצאים פה על אדמת טורקיה. האיראנים שולחים סוכנים, אנשי משטר, שפועלים, שהמטרה שלהם היא לתפוס, לפגוע, להרוג או לחטוף, כל מיני מתנגדי משטר שנמלטו זה עתה מאיראן. וזה מדהים לראות את זה, את הפחד הזה. אתה מסתובב ברחובות ואן, עיר טורקית – עם ניחוח איראני אמנם – אבל עיר טורקית, וכל מי שפגשתי שם מדבר במונחים של 'בוא נדבר בשקט, יש פה סוכנים איראניים, תהיה בשקט, אל תצא מפה בגלוי, שלא יראו אותנו יחד'. הכל מתחת לפני השטח, הכל בהיחבא, ואתה מרגיש את הפחד הזה".

ואם אתה מנסה להיכנס לראש של תומכי משטר איראן, אתה מצליח להבין אותם?

"תשמע, זה משטר שבא ומציג תפיסת עולם שמבחינתם היא אוטופית. מה זו המהפכה של 79'? זו היתה הפעם הראשונה שבעצם הם באו ואמרו: יש פה שלטון של אנשי דת, השיעה. והדבר השני שהיה חשוב להם, הוא ייצוא המהפכה, בוא נייצא את המהפכה החוצה. זו תפיסת עולם אוטופית, של עולם מושלם, אוטופי. אבל אחרי 41 שנים אני יכול לומר לך: אתה לא יכול שלא לחוש באכזבה הגדולה של הרבה מאד אנשים מהמהפכה האיראנית".

ממה שחשת בין האיראנים שפגשת, במיוחד בטקס האשכבה לסולימאני, עד כמה החיסול של סולימאני באמת ישפיע על המזרח התיכון?

"אני חושב שקסאם סולימאני הוא אולי האדם החשוב ביותר בעשור האחרון בעיצוב דמותו של המזרח התיכון, עד כדי כך. זה האיש שהיה אמון מטעם עלי חמינאי, מנהיג האיראן, על ייצוא הפעילות האיראנית. ואתה רואה היום את הפעילות האיראנית בכל מקום, בעירק, בסוריה, בלבנון בתימן, בעזה. כמעט כולן – חוץ מתימן – מדינות שמקיפות אותנו, את ישראל. והוא האיש שהיה אחראי על הפרויקט הזה, לייצא את המהפכה האיראנית, השיעית, האיסלאמית, החוצה.

"החיסול הזה אמור בודאי להשפיע, אם כי מוקדם מאד לומר באיזו צורה זה ישפיע ויפגע, אם בכלל, בפרויקט ייצוא המהפכה האיראנית. מצד שני, צריך לומר שהיו ציפיות לתגובה איראנית יותר חריפה ויותר מהירה נגד ארה"ב, וזה לא קורה. נראה לי שיש הבנה שם שלא כל כך פשוט להתעמת מול ארה"ב, ולכן אנחנו לא רואים את זה".

סולימאני זכה להערצה של עשרות מיליונים באיראן. יש דמות בישראל או בארה"ב שתוכל להשוות אותו אליה מבחינת ההערצה כזו לדמות?

"אתה רוצה שיחסלו אותי?… וברצינות, אני לא חושב שיש דמות כזו בישראל, גם ההערצה של הישראלים לרמטכ"ל לא יכולה להשתוות לזה. אנחנו בישראל חברה הרבה יותר ביקורתית, ליברלית, שבוחנת את אנשיה. אנחנו לא בשנות ה-60' אז העריצו את אנשי הצבא. באיראן סוליאמני נחשב למספר 2 אחרי חמינאי, ליד ימינו. הוא אדם שזכה להרבה מאד הערצה. מצד שני, אני חייב לומר לך ששמעתי הרבה מאד אנשים שאמרו: חגגנו, שמחנו, רקדנו, ואכלנו בקלוואות כששמענו על חיסולו של הרוצח הזה, כמובן – מתנגדי המשטר".

מה בעצם הביא אותך ליצור את הסדרה?

"חשבתי לצלם אותה בעקבות כמה דברים. נקודה ראשונה, כמובן, בעקבות העובדה שאיראן היא כבר שנים ארוכות האויב מספר 1 של ישראל, ולאחרונה הדבר הזה עולה מעל לפני השטח, מאד נוכח. העימות בין ישראל ואיראן הופך להיות גלוי ומאד נוכח, ומשפיע על החיים של כולנו. ונקודה שניה שהביאה אותי לנסוע לשם, זה כמובן בעקבו החיסול המהדהד של קסאם סוליאמני".

מה גילית במסע הזה, שהפתיע אותך?

"אז אני אגיד דבר שאולי לא 'הפתיע', אבל פשוט גיליתי פתאום בעיניי הרבה אנשים שמשוכנעים שהמשטר הנוכחי באיראן מגיע לסיומו. וגיליתי רוח מדהימה של אנשים, נמלטים מאיראן, שיכלו לחיות את חייהם בשקט שם מבלי להתנגד, ובוחרים לסכן הכל, את עצמם ואת משפחתם, כדי להשמיע את האמת שלהם. זה רלוונטי לכל מיני מדינות ולכל מיני תקופות, וזה רלוונטי מאד לאיראן, זה מה שגיליתי. ויש כאן מסר אוניברסלי נפלא שאומר: קשה לדכא את הרוח האנושית, באמת. גם במשטר חושך, משטר רצחני כמו איראן, עדיין תמצא הרבה מאד אנשים שאומרים: עד כאן, לא מוכנים לחיות תחת המשטר הזה".

איך הגעת אל המרואיינים שלך? איך ידעת על הטקסים הפנימיים במסגדים?

"לחלק הגעתי דרך התחקירנים שלנו, שעבדו קשה, ולחלק אחר נחשפתי ממש תוך כדי תנועה. אתה מגיע למזרח טורקיה, לברלין, ואתה פתאום פוגש אדם שמכיר אדם, שמוכן לדבר. בסוף, אלו מין רשתות חברתיות כאלה, שברגע שהצלחת להיכנס לשם, אתה נחשף להרבה אנשים בפרק זמן מאד קצר, וזה מה שקרה".

החבאת את המוצא היהודי והישראלי שלך לכל אורך המסע?

"היו כמה שסיפרתי להם את המוצא, אבל מרבית המרואיינים שלי לא ידעו שאני ישראלי, כי גם אם אתה עוין המשטר – ובוודאי אם אתה תומך – זה עדיין לא אומר שאתה תומך ישראל. וכשהסתובבתי בהפגנה של הארגון שמתנגד למשטר האיראני, מוג'אהדין חאלק, הוא אמנם מתנגד למשטר אבל הוא עצמו גם מאד קיצוני. וכשמישהו שם גילה שאני ישראלי, אחרי שעתיים שהסתובבתי שם, מיד אמרו לי האנשים שליוו אותי, בעיקר איראני מקומי שהתלווה אלינו, שאני חייב לעוף מהמקום. גם אנשים שהם מתנגדי משטר, זה לא ערובה לכך שהם תומכי ישראל".

האיראנים מגיעים לנופש

כשהגיע לואן הטורקית, בקצה המזרחי של טורקיה, על גבול איראן, ראה מולו, מספר חמו, ערבות מושלגות לכל רוחב העין. "המשכנו מואן הלאה, מרחק של שעה וחצי ממרכז העיר, ואז כבר באמת הגענו להרי החושך, הכי קרוב לאיראן. ראינו מולנו כבר את דגל איראן, ליד מעבר הגבול, מרחק 300 מטר ממני".

ההשפעה האיראנית על ואן וסביבתה, הוא מספר, מורגשת מאד. רבים מתושבי איראן מגיעים לשם בקיץ, לנופש. "אבל עבור רבים, החיים בעיר הזאת הם ההבדל בין חיים למוות. הם נמלטו אליה מאיראן בעור שיניהם. אחד ממתנגדי המשטר, קמרן איאזי, סיפר לי שחייו נהרסו אחרי שנעצר באיראן. פגשתי אותו בבית קפה איראני בואן. באיראן הוא היה רופא שיניים מצליח, אבל בשלב מסוים הוא החל לכתוב בלוג במחתרת, נגד המשטר. תוך זמן קצר עלו עליו, ותפסו גם שבעה מחבריו למחתרת. נגזרו עליו 9 שנים ו-190 הצלפות, וזה מה שהוא קיבל.

"שלחו אותו לאגף 350, שמיועד לאסירים פוליטיים ואידיאולוגיים. בהתחלה הוא הואשם בהעלבת הנביא מוחמד, שזאת באיראן עבירה שדינה מוות. אחרי זה הומרה העבירה לאשמה אחרת. ב-2016 הוא שוחרר, אחרי עינויים, אבל היה אסור לו לעבוד באיראן. ושוב הוא דיבר נגד המשטר, הפעם בגלוי. הוא הבין שהפעם הם לא ישתקו, ויתפסו ויהרגו אותו, ולכן החליט לברוח מהמדינה. הוא סיפר לי שהוא ניסה פעמיים לצאת מאיראן, ולא הצליח. בפעם השלישית, בחסות השלג בגבול, הוא הצליח להגיע באחד מנתיבי ההברחה לואן הטורקית. יש הרבה נתיבי הברחה באזור".

בית הקפה האיראני בו פגש אוהד בקמרן, הוא מקום המפגש של אלה שברחו מאיראן, אבל, כאמור, גם בעיר הזאת, בשליטתה של טורקיה, הם חוששים מהיד הארוכה של האיראנים. "'אנחנו זרים כאן וחסרי כל', אמר לי אחד מהם. "אנשים שם מפחדים מהמודיעין האיראני, כי יודעים שהם חדרו גם לשם. על אחד מהגולים איימו שאם ימשיך לכתוב באינטרנט נגד המשטר, יגיעו עד אליו ויהרגו אותו.

"האם יהיה שינוי? שאלתי את אחד הגולים, שאמר לי: במציאות הנוכחית אין שום תקווה, המשטר שולט בעם בצורה חזקה ביותר. כנראה, אמר לי, תהיה בסוף מהפכה, אבל איראן כבר נהרסה, שלטון האייתולות הרס אותה. 'איראן השקיעה כספים בכל העולם, אבל לא בעם האיראני עצמו', אמר לי. 'כל מי שמוחה נעצר'".

באחד מהמפגשים היותר מפחידים שלו, פגש אוהד באדם שעבד במיליציה האיראנית, הבסיג'. "אני הרגתי המון אנשים, כי הייתי חייב", סיפר למצלמה של אוהד, כשהוא כמובן לא יודע שאוהד היושב מולו הוא ישראלי. "אבל לא היתה לי ברירה. הכיתי אפילו את אחי שדיבר לא יפה על חמינאי". ולמרות שאותו רוצח ברח כבר מאיראן, התברר כי הוא עדיין מעריץ את סולימאני המנוח. "אני לא מאמין בכלל שהוא נהרג", אמר לאוהד, "כי אני יודע כמה תפילות עשו עבורו כדי שהוא לא ימות". עוד הוא סיפר, ש"תמיד אמרו לנו להיות מוכנים למלחמה עם ישראל, כי זו תתקיים מיד אחרי המלחמה מול דאע"ש".

ואן משמשת הלכה למעשה כתחנה הראשונה של הנמלטים מאיראן. הם יישארו פה, לעתים שנים רבות, תחת העין הפקוחה והצמודה של איראן, עד שיאשרו להם לעזוב לתוככי טורקיה.

חמו: "אחד מאלה שפגשנו שברחו מאיראן, ותיאמנו איתם עוד מישראל את הראיון, ביקשו שנביא להם תנ"ך בעברית. הם התנצרו עוד באיראן, והתרגשו עד דמעות כשקיבלו ממני את הספר. כשפגשתי אותם, אמרו לי: 'אם נחזור לאיראן – יתלו אותנו. עצרו אותנו וכלאו אותנו כי התנצרנו, וככופרים, גזר הדין שמצפה לנו הוא מוות'. האישה סיפרה לי שהיא שנחקרה באיראן לאחר שנעצרה, באשמה שקצת התאפרה בפנים".

ובכל מקום שיש נמלטים, הוא מספר, יש גם אנשי משטר איראני שבולשים בכל מקום. "אחד מאלו שפגשתי סיפר שלפני שהם הפגינו באחת ההפגנות בואן, הם קיבלו מסרים מאיימים, שיפגעו בהם, יחטפו אותם וייקחו אותם לאיראן, וגם יפגעו במשפחותיהם שנשארו באיראן".

באחד הרגעים, כששהה אצל אותה משפחה שהתנצרה, צלצלה האישה לחברתה שנותרה בטהרן, והיא סיפרה בטלפון כי המצב הכלכלי גרוע. "אנשים עובדים, ולא מקבלים משכורת", סיפרה. "מרוב שאמרו מוות לאמריקה ומוות לישראל, המוות הגיע אליהם", הוסיפה ואמרה.

ההערכות מדברות על אלפים רבים שבורחים מידי שנה מאיראן. באחד הרגעים העצובים בסדרה של אוהד, מספר לו אחד המרואיינים כי הוא היה כלוא בכלא קראג' וסבל מעינויים בלתי נגמרים במשך שנים, עד שיום אחד דפק אצלו בכלא אדם מהצוות ואמר לו: אנחנו מסכימים לשחרר אותך, תמורת שניקח ממך כליה.

"זו היתה בשורה משמחת עבורי", סיפר לאוהד. "תרמתי כליה, וזכיתי בכרטיס יציאה מהכלא".

אחרי ששוחרר, המשיך להיאבק במשטר ושרף את דגל המשטר ותמונה של חמינאי. "חיפשו אותי שוב וידעתי שהפעם שזה יהיה סופי, אז ברחתי".

ב-2019 הוצאו להורג באיראן 267 בני אדם, ויש במדינה רבע מיליון אסירים. 50 איש נעצרים מידי שעה. זה המצב כיום, מספר אוהד.

סיכוי לשלום?

שוחחנו עם אוהד חמו, כתב ותיק לענייני ערבים בישראל, גם על המצב הנוכחי מול הפלסטינים.

אתה מסתכל על מה שקורה בגבול הדרומי של ישראל מול עזה. הבטיחו שקט, אבל אנחנו רואים כל יום-יומיים טפטוף של שיגורים לישראל. אתה מבין מה קורה שם?

"יש דרישה של חמאס היום מישראל לקדם את תכנית ההסדרה. רצועת עזה לא רוצה מלחמה ולא רוצה הסלמה. ברצועת עזה רוצים לשבור את מה שהם מכנים 'המצור על רצועת עזה', לפתוח את הרצןעה, מעברים, יצוא, יבוא וכו', ומעבר חופשי לאנשים, כמובן. ולשיטתו של חמאס, ישראל נוקטת בסחבת בכל מה שקשור להסדרה, ולכן חמאס רוצה ללחוץ על ישראל. והוא עושה את זה כבר שנתיים, למעשה מאז ה-31 במרץ 2018, תחילת 'צעדות השבעה'. מאז, כל מה שאנחנו רואים, רקטות, צעדות שבעה, בלוני תבערה ונפץ, הכל הוא חלק ממארג כולל שנועד להציק ולפגוע בישראל ולקדם את האינטרס הגדול ביותר של עזה, שהוא קידום תכנית ההסדרה".

ואיך יגמר הסיפור? בתקיפה ישראלית בעזה או בהתכופפות של חמאס?

"אני לא רואה היום סינריו ורצון של ראש הממשלה, שר הביטחון ואחרים לצאת למבצע בעזה. כולם יודעים איך זה יתחיל, אבל אף אחד לא יודע איך זה יגמר. יש לזה מחירים מאד כבדים, כולנו יודעים את זה, בעיקר כשאתה יודע שחמאס אומר לך: בוא נשב ונגמור עניין, נפתח את עזה. מצד שני, בצבא יש מונח שנקרא 'מרחב בלימה'. כלומר, ברגע שחמאס מחליט משהו, לוקח זמן עד שזה קורה ויורד לשטח. אני רוצה להאמין שזה יקרה מתישהו".

עכשיו דיברו רבות על תכנית המאה, אבו מאזן אפילו הגיע לארה"ב. אתה רואה סיכוי שיום אחד הישראלים והפלסטינים יהיו בשלום?

"זו שאלה מיליון הדולר, והתשובה מורכבת: קודם כל, לשני הצדדים שווה להישאר במצב הנוכחי. אני מתקשה לראות מנהיג פלסטיני חפץ חיים שיכול לוותר, בטח על כל מה שכלול תכנית המאה. לא רואה מישהו מהם שיוותר על כל הדברים שבתכנית המאה נתפסים כאנטי פלסטינים. תראה לי מנהיג פלסטיני שמותר על ירושלים, לשיטתו, ועל קווי 67', על זכות השיבה, זה לא יקרה. מצד שני, יש לי ניסיון לא קטן, ומרבית הפלסטינים ביהודה ושומרון וגם בעזה, בסוף מה הם רוצים? לחיות, להתפרנס, לעבוד, להביא כסף הביתה ולגדל ילדים. כשקורה פיגוע, אני תמיד מקבל כ"כ הרבה טלפונים מפלסטינים, וזה דבר שלא תשמע על זה בכלי התקשורת, כי הם מפחדים, אבל אני שומע את זה בעצמי. הם מתקשרים אלי ומקללים את מי שמבצע פיגוע, וזה מדהים. הם אומרים: זה פוגע בנו, ומשתמשים נגדם במילים איומות. הם נגד זה. היום הם רוצים שקט, הגדה רוצה שקט".

אתה מציג את הצד הפלסטיני לא מעט. האם הצד הישראלי בנוי לשמוע את הצד הזה? אתה מראה לצופה הישראלי ילדים פלסטינים רעבים, את חיי היום יום שם.

"אני לא יודע אם יש ילדים ערבים רעבים, אבל בודאי שיש הורים שרוצים לגדל ילדיהם בשקט. אבל נכון, אנחנו בישראל שברנו מאד ימינה. הציבור הישראלי הרבה פחות אכפתי לצד השני מאשר היינו פעם. קו פרשת המים הייתה האינתיפאדה השנייה. העובדה שאנשים התפוצצו פה ברחובות באוטובוסים, וכולנו זוכרים היטב את התקופה הזו. החברה הישראלית מסתכלת מאז האינתיפאדה השנייה בצורה אחרת לחלוטין על השכן הפלסטיני. גדר ההפרדה שנבנתה בינינו, היא לא רק פיזית אלא גם מנטלית, נפשית. אנחנו לא רוצים לראות אותם, לא רוצים לדעת מה יש בצד השני. זו גם גדר מנטלית, לא רוצים לראות פלסטינים. וזה מה שקורה בחברה בישראל, ולכן, אכן לא כל כך פשוט להשמיע את הצד הפלסטיני לקהל הישראלי".

השארת תגובה