ביקור: בית הכלא ששוכן במלון מפואר

באפגניסטן פגש את היהודי האחרון שנותר במדינה, ודאג עבורו לתפילין כשרות • בסעודיה, פגש את בית הכלא היוקרתי ביותר בעולם, ששוכן במלון בעל עושר צעקני

שלומי זייאנץ
שלומי זייאנץ
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

שלומי זייאנץ (26) הוא כתב המגזין החרדי־אמריקני בשפה האנגלית "עמי מגזין". בשנים האחרונות הוא עושה עבור המגזין, כשעוד היה אפשר כמובן, מסעות אקזוטיים אותם פרסם ב"עמי", בין השאר – בשני מקומות שישראלי לא יכול להיכנס אליהם, סעודיה ואפגניסטן.

זייאנץ, נשוי ואב לבת, נולד בניו יורק ובגיל שנתיים עבר עם משפחתו לטורונטו, קנדה. הוא גדל במשפחה חסידית, ולמד בישיבות בקנדה.

את מסעותיו במקומות אקזוטיים ברחבי העולם, ובהם אף אזורי מלחמה דוגמת לבנון, החל בגיל 17, בנסיעה לעיירה אומן שבאוקראינה. בשנה וחצי האחרונות הוא כותב אודות נסיעותיו למגזין "עמי". בינואר 2018 תיאר נסיעה חווייתית לתאילנד, ותגובות הקוראים החרדים לסגנונו דרבנו את עורכי המגזין לשלוח אותו לנסיעות נוספות. מאז ביקר בסעודיה, בלבנון, בטורקיה, בירדן ובמקסיקו, ופרסם את חוויותיו כנוסע וכעיתונאי חסידי במקומות שלרוב רחוקים מאוד מדרך חייו ביום־יום. בשורות הבאות, יספר זייאנץ את מה שחווה בסעודיה ואפגניסטן.

"אני משתמש בדרכון אמריקני, אז לא פחדתי בכלל. ראשית, סעודיה נחשבת למקום רגוע מאוד, ודברים לא משתנים בה בפתאומיות, כמו בסוריה או בלוב. בסעודיה הכל עובד לפי הסיסטם. אני גם לא חושב ששונאים שם יהודים. לבנון זה כמובן סיפור אחר, אבל לא חשבתי שיש בעיה – וברוך השם אכן לא היתה".

בלבנון ביקר יומיים, בסעודיה שהה חמישה ימים. אשתו נתנה לו את ברכת הדרך. "הקב"ה מצא לי אישה שיש לה ראש פתוח. היא מבינה שלא כל מה שרואים בחדשות זה אמיתי. השלטון בסעודיה ידע שאני יהודי. לפני שהגעתי הודעתי להם ושאלתי אם זה בסדר שאבוא עם התפילין. אמרו לי שאין שום בעיה. כששאלו אותי שם על הקשר לישראל, אמרתי שאני לא ישראלי. במקור אני מניו יורק, אז מבחינתי אני אמריקני, לפחות אם זה עוזר לי להיכנס לעוד מדינה".

ובכל זאת, הוא נזכר ברגע אחד של פחד בנסיעה לסעודיה. "נסעתי למסע מישראל. מובן שאין טיסות ישירות מישראל לסעודיה, אז עצרתי באיסטנבול, שם היתה טיסת ההמשך לריאד. ושם, באיסטנבול, פתאום נכנס לי פחד ללב שמעולם לא הרגשתי. זה היה זמן לא רב אחרי רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, והתחלתי לחשוש שאולי גם לי יקרה משהו מאוד לא טוב.

"מצד אחד, השקעתי הרבה כסף בטיסות ובמלון. מצד שני, החיים חשובים יותר. אז צלצלתי לרב מוטה פראנק, רב בברסלב שאני מקורב אליו, ואמרתי לו: 'אולי אלוקים רומז לי שלא לנסוע'. הוא בתגובה אמר לי את מילותיו של רבי נחמן מברסלב: 'והעיקר לא לפחד כלל. אם אשתך נתנה לך ברכה לנסיעה ובאמת הסכימה, אין לך מה לפחד'.

"אני נוסע בכל שבוע־שבועיים למקום אחר. אנשים חושבים שהעולם הוא מקום רע ושיש בו אנשים רעים וטרור, אבל זה בכלל לא נכון. העולם יפה מאוד, והיו כל כך הרבה מקרים שמי שעזרו לי היו ערבים ומוסלמים טובים".

בשורות הבאות, מתאר זייאנץ את חוויותיו בסעודיה ובאפגניסטן.

מישראל לסעודיה, דרך טורקיה

אם יש מקום שחשבתי שלעולם לא אבקר בו, הוא סעודיה. אבל כשנתקלתי בידיעה על הנפקה אפשרית של ויזות למדינה המוסלמית־סונית, בדקתי מייד את הנושא.

הבנתי שבניסיון למשוך תיירים, ממשלת סעודיה הקימה סוכנות בשם "רשות הספורט הכללית", לארגון אירועים מושכי מבקרים במדינה. האירוע הראשון היה מרוץ המכוניות פורמולה E גרנד פרי, שנערך באזור דרעייה, רובע עתיק מצפון־מערב לריאד, ששימשה בעבר בירת הממלכה.

תיירים שהביעו עניין באירוע היו זכאים לוויזת כניסה, בלי צורך בביקור בקונסוליה או בשגרירות. הוויזה הונפקה ל־30 יום, וההגבלה היחידה לביקור היתה הערים הקדושות לאסלאם – מכה ומדינה – הסגורות ללא־מוסלמים. הוויזות הונפקו בצירוף כרטיס למרוץ המכוניות בלבד.

בתקופה שבה נתקלתי בידיעה על הוויזות החל לצוף הסיפור המזוויע סביב גורלו של העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י, שנעלם בקונסוליה של סעודיה באיסטנבול, טורקיה, ואחר כך התברר שנרצח שם. היה לי הרושם שסעודיה משתנה לטובה, אבל האירוע המטריד הזה גרם לי לחשוב שאולי טעיתי. עורך המגזין החרדי-אמריקני שבו אני כותב, "עמי מגזין", הרב יצחק פרנקפורטר, הרגיע אותי ואמר: "הם לא צריכים סקנדל נוסף של יחסי ציבור. האמן לי, הם יתנהגו יפה".

אחד הדברים שהטרידו אותי בנוגע לנסיעה היה שלא מצאתי מידע ברור על האפשרות של כניסת יהודים לסעודיה. בעבר, אנשים שסימנו "יהודי" בבקשה לוויזה סורבו באופן מיידי. בטפסים שמילאתי לא היתה אפשרות כזו, אלא רק "לא־מוסלמי", כך שלא ידעתי מה צפוי לי. חששתי שיחרימו לי את הטלית ואת התפילין, וחברים יעצו לי פשוט לשלוח מייל ולשאול.

לפנייה הראשונה קיבלתי תגובה לבבית שהצהירה שאתקבל בברכה במדינה (עם המלצה להזדרז ברכישת הכרטיס למרוץ המתקרב). לפנייה השנייה שלי, בקשר לעניין הטלית והתפילין, קיבלתי תשובה בנוסח "אנחנו לא רשות המכס, מטפלים רק בוויזות".

כשארזתי לקראת הנסיעה, ידעתי שאני צריך להיזהר מאוד. רשויות המכס הסעודיות ידועות לשמצה בהחרמת מוצרים אסורים, כגון אלכוהול, וכל ספרות דתית שאינה אסלאמית. נוסף על כך, אסור להיכנס עם חפץ הנושא את דגל ישראל, כסף ישראלי או כל דבר המיוצר בישראל.

יומיים לפני הנסיעה קניתי לבוש ערבי מסורתי בשוק הארמני בירושלים, כדי לקחת אותו איתי לסעודיה. בדלפק של "סעודיה איירליינס" באיסטנבול, שאליה הגעתי בטיסה מישראל ושממנה עליתי לטיסה לריאד, בחנה נציגת חברת התעופה בעיון את הדרכון שלי וקראה לאחראי עליה. הלה שאל אותי: "אתה במקור מישראל?"

"לא. אני מארה"ב", עניתי. "איפה בארה"ב?" הוא המשיך. "ברוקלין, ניו יורק", אמרתי.

"הו, ברוקלין", אמר והסתכל שוב בדרכון מקרוב. נראה שהוא הרגיש לא נוח למקרא השם היהודי שלי. "שלום יוסף זייאנץ", אמר בקושי רב.

פתאום נדלקו עיניו. "יוסוף, אתה יוסוף", הצהיר בחיוך. "אתה טס לצפות באירוע הפורמולה E? כשהשבתי בחיוב, איחל לי טיסה נעימה.

"סעודיה איירליינס" היא אחת מקומץ חברות תעופה הפועלות על פי חוקי השריעה (ה"הלכה" המוסלמית), מה שאומר שכל המזון הוא בהכשר "חלאל" (כשר למוסלמים) ואין אלכוהול על המטוס. הדיילים לבושים כדיילים, ורק הנשים חובשות כובע מיוחד עם רעלה מחוברת המכסה את שיערן.

הגלביות של הנוסעים הגברים קצת הלחיצו אותי בתחילה, ואני מודה שנדרש לי קצת זמן להתרגל, אבל עד מהרה חשתי רגוע. לא חששתי או הרגשתי מאוים. איש לא ידע מי אני, וזה נתן לי תחושה טובה.

החשש: התפילין יעשו בעיות בשדה"ת

החשש הגדול ביותר שלי לפני הנסיעה היה בידוק המכס בשדה התעופה בסעודיה. שמעתי שנציגי המכס מחפשים בכל מזוודה ועלולים להחרים ספרי תנ"ך, מגני דוד, מזון שאינו "חלאל", ואפילו מצלמות ומחשבים ניידים.

התפילין שלי היו מונחות באחד התיקים שאיתם עליתי למטוס, ועכשיו התבקשתי להכניס אותו לסורק. התיקים עברו בהצלחה, למעט התיק האחרון, זה עם התפילין, שלכד את תשומת הלב של הבקרית שעמדה מאחורי המכשיר. האישה, שהיתה לבושה בעבאיה וברעלה שחשפה רק את עיניה, ביקשה שאפתח את התיק. האנגלית שלה היתה טובה למדי.

"הנה זה בא", חשבתי לעצמי בזמן שהיא בוחנת את התיק שלי. "אני גמור".

האישה שאלה אם יש לי עט לייזר, והבטחתי לה שלא. מתוך התיק עם הטלית והתפילין היא הוציאה טוש שחור מלא בדיו מיוחדת לתיקון התפילין. הסרתי את פקק הטוש והראיתי לה שלא מדובר בעט הלייזר שממנו היא חששה. הבקרית פתחה את התיקים שכללו את התפילין והחלה להתיר את הרצועות. "מה זה?" שאלה. הייתי רגוע וניסיתי לענות בנחת.

"אני יהודי", אמרתי. "אני צריך את הקופסאות האלו לתפילה, אלו אביזרים יהודיים דתיים".

"איך אתה משתמש בהם?" היא שאלה.

"אני מניח את אחת הקופסאות על הראש ואת השנייה על גבי הזרוע, ואז עוטף ברצועות את הזרוע", הסברתי.

"ואז?" היא המשיכה. "אני מתפלל", עניתי.

"מה יש בתוך הקופסאות?" היא המשיכה וחקרה.

"מגילות תפילה קטנות".

"וממה הקופסאות והרצועות עשויות?" שאלה.

"רק עור", השבתי.

"אז, אני עדיין לא מבינה, מה אתה עושה בהן?" חזרה ושאלה. "אני לובש אותן בזמן שאני מתפלל", אמרתי.

"מעולם לא ראיתי דבר כזה", אמרה. "אני צריכה לקרוא לאחראי כדי לבדוק אותן. יש לך עוד טכנולוגיה מעניינת שאני צריכה לדעת עליה?"

כמעט התפוצצתי מצחוק כששמעתי אותה קוראת לתפילין "טכנולוגיה מעניינת". בפנים רגועות הודעתי לה שזו ה"טכנולוגיה" היחידה שהבאתי איתי. הבקרית קראה לאחראי. האחראי, שנראה כבן 18 ולא דיבר מילה באנגלית, הניח את התפילין על השולחן ומלמל משהו בערבית לפני שהחל להתרחק. "מה הוא אמר?" שאלתי את האישה. "הוא הלך לקרוא לאחראי עליו", השיבה. "אם תוכל ללכת אחריו עם התיקים שלך".

האישה חשה ככל הנראה את אי הנוחות שלי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: "אין לך ממה לדאוג. אתה לא בצרות. הכל יהיה בסדר. רק לך אחריו". מאחורי הרעלה שלה יכולתי להרגיש שהיא מחייכת. אספתי את התיקים שלי והלכתי אחרי האחראי הצעיר. המנהל הבכיר היה אדם מאסיבי בגובה שני מטרים לפחות, בנוי כמו שור. הוא לבש חליפה מערבית, עם ראש מגולח וזקן קטן. לא מסוג האנשים שהייתם רוצים להיתקל בהם בסמטה חשוכה או בשדה תעופה סעודי.

פתחתי שוב את התיק שלי והוא הציץ פנימה, לקח את אחת התפילין שלי וחייך. הוא בחן אותי מלמעלה־למטה כמה פעמים, אולי כדי להכניס את מה שהוא רואה לתבנית הגיונית, ואז חיוכו התרחב. אחרי מה שנראה לי כמו נצח, הוא אמר שאני יכול ללכת. אספתי את המזוודות וצעדתי ישירות לממלכה הסעודית, עם טלית, תפילין, סלמי כשר והכל.

שטיח לתפילה בחדר המלון

הכביש החדיש משדה התעופה לריאד נסלל לאחרונה והיה מואר מאוד. בכלל, הכבישים נפלאים בסעודיה. בדרך, שארכה כ־40 דקות, חלפנו על פני בתי חולים, בנייני ממשלה, אוניברסיטאות, ואפילו כמה ארמונות מוארים בצורה יפהפייה ומציגים לראווה שלטי ענק עם פניהם של המלך סלמאן ובנו, יורש העצר מוחמד בן סלמאן.

כמעט כל רכב על הכביש היה חדש ויוקרתי, למעט טנדרים חבוטים פה ושם. לרגעים היה נדמה לי שראיתי שם יותר רכבים אמריקניים מאשר בארה"ב. כל בניין נראה גדול וראוותני מקודמו. טרם הגעתי למלון, וריאד כבר הספיקה להרשים אותי.

מלון קראון פלאזה, שבו ישנתי, ממוקם בחלק הישן של העיר. הלובי עוצב בסגנון שנות ה־80, עם הרבה עץ ושיש ושלושה דיוקנאות: המלך עבד אל־עזיז אבן סעוד, מייסדה ואביה של סעודיה המודרנית, המלך הנוכחי סלמאן, ויורש העצר מוחמד בן סלמאן.

באמצעות מפות גוגל הצלחתי להבין מה הכיוון לירושלים, כדי לפנות אליה בתפילה. אם מתישהו תצטרכו לדעת, מדובר בצפון־מערב. בזמן שעשיתי את חישוביי, גיליתי שלט קטן ומוזהב בצורת חץ, עם תמונה של הכעבה, המבנה השחור והקדוש למוסלמים, הנמצא במכה. השלט הודבק לתקרה בפינת חדר המלון, כדי להראות למבקרים המוסלמים לאן עליהם לפנות בתפילתם.

בחדר גיליתי גם שטיח תפילה שהונח בארון, וכן ספר קוראן, בדומה לספרי תנ"ך בחדרי מלון בארה"ב. אחרי תפילת מעריב, ואחרי שאכלתי משהו קטן, נרדמתי.

מעט אחרי שש בבוקר התעוררתי למשמע קולות חזקים. לקח לי רגע להבין שמדובר בקריאות לתפילות הבוקר, ושאין מה לחשוש. התכסיתי שוב וחזרתי לישון עד שמונה בבוקר.

כשנהג האובר שלי, איברהים, אסף אותי מהמלון בדרך לשוק המקומי, לא בזבזתי רגע ופצחתי בשיחה.

"מה יש לראות בסביבה?" שאלתי. "הרבה", הוא ענה, "אבל אם באמת רוצים ליהנות מסעודיה, צריך לצאת מהערים הגדולות. כדאי לבקר בדרעייה". כשאמרתי לו שאני מגיע לשם, למרוץ, הוא התלהב וסיפר לי על המפורסמים האמריקנים שיופיעו באירוע.

אנחנו מגיעים במהרה לשוק הגמלים הממוקם במדבר, מרחק כ־20 דקות נסיעה מריאד. הייתי מרוצה שאנחנו נוסעים לשוק גמלים, כי הבנתי שמדובר בחוויה סעודית אמיתית, שאפשר לצלם בה תמונות מעולות.

משם, המשכנו לריאד. "מה אתה חושב של מוחמד בן סלמאן?" אני שואל את איברהים כשאנחנו מתקרבים לעיר. "אנחנו משוגעים עליו", הוא אומר, "כי הוא עושה כאן שינויים חיוביים. הוא נסיך שאסר נסיכים אחרים, חברי המשפחה שלו, ולא שחרר אותם עד שהחזירו את הכסף שגנבו מהממשלה, שהיה מיועד לעם. יש לנו הרבה כבוד אליו. הוא מחזיר את הכסף לכיס של האוכלוסייה".

"מה אתה חושב על הסיפור של ח'אשוקג'י?" אני מתחקר. "אני לא חושב שבן סלמאן קשור לזה", איברהים מצהיר. "יש לו הרבה דברים חשובים להתעסק בהם, למה שישים לב למישהו קטן כמו ח'אשוקג'י? ח'אשוקג'י כנראה נהרג על ידי הבולשת הפדרלית של סעודיה".

"דברים כאלה קורים לעיתים קרובות?" אני שואל, והוא עונה: "שמע, אם מישהו לא אוהב את מוחמד בן סלמאן, זכותו לחשוב מה שהוא רוצה. אבל מי שמתחיל תנועה ציבורית נגדו – יסיים מאחורי סורגים".

ואז הוא מוסיף בגאווה: "אתה יודע, טראמפ משוגע על בן סלמאן".

"ומה אתה חושב על טראמפ?" אני שואל.

"טראמפ משוגע. אנחנו אוהבים אותו ושונאים אותו. אנחנו אוהבים אותו כי הוא חבר טוב ומגבה אותנו, אבל שונאים אותו כי הוא גזען. בגלל איסור הכניסה למוסלמים בארה"ב".

"אזרחים סעודים לא מושפעים מהאיסור", אני אומר.

"זה לא משנה", הוא עונה. "עיראקים, סורים ותימנים, כולם לא יכולים להיכנס לארה"ב. הם אחים מוסלמים שלנו, אנחנו לא יכולים לסלוח לו על זה".

"התקשורת האמריקנית מדווחת שטראמפ יעשה שלום בין סעודיה לישראל. מה אתה חושב שיקרה?" אני שואל.

"תראה", הוא אומר, "אנחנו לא אוהבים את ישראל, לא בגלל הדת, אלא בגלל המדיניות הציונית. הם הורגים נשים וילדים. איזו זכות יש לישראלים לגור על הקרקע שתמיד היתה פלשתין? הם פשוט נכנסו והשתלטו על ארץ שלא שייכת להם".

אני באמת ובתמים מצטער עבור איברהים. עשרות שנים של מידע מוטעה ותעמולה אנטי־ישראלית במערכת החינוך הסעודית, ובחברה באופן כללי, העניקו לתושבים תפיסת עולם מוטה, עובדה שרודפת כעת את הממשלה, אם תחליט לכונן יחסים רשמיים עם ישראל. הייתי רוצה שאיברהים יניח בצד את תפיסותיו לגבי ישראל ויבקר בה בעצמו, כמו שעשיתי אני בסעודיה. אבל אני מבין שהסיכוי קלוש עד לא קיים.

ביקור בכלא היוקרתי בעולם

אחרי עוד לילה במלון, נהג האובר לוקח אותי למלון ריץ קרלטון ריאד, הידוע ככלא היוקרתי ביותר עולם, בעקבות תרגיל מבריק שעשה מוחמד בן סלמאן ב־4 בנובמבר 2017, אז הוזמנו נסיכים סעודים ואנשי עסקים בולטים לארוחה, לכאורה, עם המלך סלמאן. המוזמנים לא ידעו שהם יינעלו במלון עד שיגיעו ל"הסכם" עם הממשלה הסעודית, שיאפשר להם להשתחרר.

אורחי המלון קיבלו אז הודעה ש"בעקבות הזמנה בלתי צפויה של הרשויות המקומיות, הדורשת רמת אבטחה מוגברת, איננו יכולים לקבל אורחים עד לחזרה של הפעילות הרגילה" – והוצאו מהמלון. מאז לא התקבלו הזמנות חדשות. באתר האינטרנט של המלון נכתב כי "בעקבות נסיבות בלתי צפויות, קווי האינטרנט והטלפון של המלון מנותקים עד להודעה חדשה".

"אסירי" המלון שילמו עד מיליארד דולר כדי להשתחרר, והממשלה הסעודית גייסה במהלך כולו עד 100 מיליארד דולר. רוב האסירים שוחררו מאז, אבל חלק קטן מהם לא נצפה מאז. סקרן אותי מאוד הרעיון של סיור במלון/כלא, ולכן הגעתי לשם.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשהתקרבנו למלון היתה האבטחה הכבדה והנוכחת, אף שהמלון לא מתפקד כ"כלא" כבר קרוב לשנה. המלון מוקף בחומת אבן וברזל, וכדי להיכנס למתחם חייבים לנסוע דרך קשת אבן בסגנון יווני ולעבור במחסום שיורד לתוך הכביש ברגע שהרכב ונוסעיו מורשים להיכנס.

ברגע שקיבלנו אישור להמשיך פנימה, המראה היה לא פחות מקסום. טיילת מדהימה של כמה מאות מטרים הובילה מהקשת בכניסה ועד לכיכר מול המלון. הטיילת כללה שני נתיבים בכל כיוון, מרוצפים בצבעים ובעיצובים מרשימים. משני צידי הטיילת ניצבו גנים מטופחים, הכוללים עצי דקל, פרחים ועמודי תאורה בסגנון מערבי. משהו שמזכיר את השדרה שמובילה למגדל אייפל בפריז, אבל המלון בסעודיה היה יפה יותר.

שוער בטוקסידו ובכפפות לבנות פתח למעני את דלת הרכב כשהגענו לכניסה הראשית למלון. כמו רוב הסעודים שפגשתי באותו יום, הוא בירך אותי בערבית וליווה אותי לשביל הכניסה, שהיה מרשים במיוחד. אין מילים לתאר את היופי הבלתי ייאמן של המלון הזה. הוא כל כך מוגזם, שהרכבים החשמליים שהעובדים משתמשים בהם כדי לנוע במתחם הם מתוצרת קדילאק ונראים כמו רכבי קדילאק.

לפני שנכנסתי בדלת הראשית, איש ביטחון ביקש שאעביר את התיקים שלי בסורק. כשהתגלה תיק המצלמה שלי, שכלל מצלמות, חצובות ואביזרים, בישר לי ראש מערך הביטחון שלא אוכל בשום אופן להכניס את הציוד למלון. במקום זאת, אצטרך להשאיר את התיק אצל הקונסיירז', עד שאעזוב את המלון. למרבה המזל, הצלחתי לשמור את הטלפון הסלולרי שלי עלי, כך שיכולתי לתעד את הביקור שלי בריץ.

לובי המלון כלל רצפת שיש מהממת, תקרות מגולפות וצבועות בעבודת יד, עמודי שיש גבוהים, ריהוט קלאסי והרבה פסלים ייחודיים, מלבד העובדה שהכל נראה טבול בזהב. ערבוב אקלקטי של אדריכלות ערבית ומערבית, שהיה מענג מאוד מבחינה אסתטית. כל משטח פנוי בלובי אכלס אגרטל עם פרחים טריים, ועובדים רבים התרוצצו בכל מקום והבטיחו שכל הנכנס בדלתות המופלאות יקבל פינוק ללא סוף.

מייד כשנכנסתי ללובי, בירך אותי מלצר צעיר לשלום והציע שאשב לקבלת תפריט המשקאות. התיישבתי בכורסאות בצבע טורקיז באחד מאזורי הלאונג' ועיינתי בתפריט שנראה יוקרתי מאוד.

החלטתי לסייר במלון, בתקווה שאכיר אותו לפני שיגרשו אותי בעוון שוטטות. הבטתי בהערכה באדריכלות ובאמנות בלובי, ואז הגעתי לחדר אוכל גדול, שהיה ריק לחלוטין, למעט כמה עובדים שבדיוק סיימו להקים בופה עצום. הוצגו שם כל סוגי המזונות, מבחר אדיר של פירות, קינוחים, לחמים, גבינות, פירות ים, צלעות ומשקאות מיוחדים. הדבר היחיד שהיה חסר הוא בר אלכוהול.

האוכל היה מעורר תיאבון במיוחד, בייחוד למישהו ששרד על טונה ועל סלמי במשך ארבעה ימים. אחד המלצרים ניגש אלי ושאל אם ארצה שולחן, אבל סירבתי ויצאתי מחדר האוכל. מסיבות ברורות, לא ממש הצטערתי עבור מי שנכלא כאן. אף אחד לא רוצה להגיע לכלא, אבל זהו המקום האופטימלי להיכלא בו.

בהמשך היום, הגענו למטה קבוצת בן לאדן הסעודית, תאגיד בנייה סעודי בשווי מיליארדי דולרים, בבעלות משפחתו של מנהיג אל־קאעידה אוסאמה בן לאדן, שהתכחשה לקרוב המשפחה הקיצוני שלה שנים ארוכות לפני פיגועי 11 בספטמבר 2001.

הבניין עשוי בטון וזכוכית וממוקם ברובע העסקים הסמוך למרכז ריאד. אין לו מאפיינים בולטים דוגמת שלט, לוגו או סימנים חיצוניים כלשהם. הסיבה היא שמערביים אוהבים לבוא למקום הזה לצילומים. איש לא עצר אותי כשעמדתי מול הבניין וצילמתי, בזמן שקבוצת עובדים חלפה על פניי והביטה בי. לצד זאת, היתה נוכחות משמעותית של אנשי ביטחון של החברה, שאמורים להרחיק זרים סקרנים מהמקום.

אחר הצהריים התקרב לסופו, וקרני השמש האחרונות היכו בריאד, כשמיהרתי לאחד האתרים הכי פופולריים, אולי אחד הידועים לשמצה, של העיר. מדובר בכיכר גדולה הממוקמת במרכז ריאד העתיקה, ולידה תחנת המשטרה דירה. תחנת משטרה זו היא המטה של מוטאווה – משטרת הדת הסעודית.

המוטאווה לא לובשים מדי משטרה רשמיים, אך אפשר לזהות אותם בקלות על ידי שלושה מאפיינים חיצוניים. ראשית, לכל אנשי המוטאווה יש זקנים ארוכים, אבל הם מגלחים את השפמים. שנית, הם לובשים כאפייה בלי חבל שחור. ושלישית, הגלימות שלהם קצרות בהרבה מאלה של הגברים בחברה הסעודית.

אנשי המוטאווה היו תמיד כוח משמעותי בסעודיה, והסמכות הנרחבת שלהם, בשילוב היעדר הפיקוח, אפשרו להם להנהיג שלטון פחד שנמשך עשרות שנים. הם היו מטרידים ברחוב כל מי שלא עמד בפרשנות המחמירה שלהם לחוק האסלאמי. אחת הטקטיקות הידועות שלהם היתה הליכה ברחוב עם ספריי בצבע אדום – וריסוס כל מי שלדעתם לבוש בצורה לא צנועה.

הם היו עוצרים אנשים בעוון השמעת מוזיקה בפומבי. כשמוחמד בן סלמאן נכנס לתפקיד, הוא ביטל רבות מסמכויות המוטאווה, וכבר אסור להם לעצור אנשים בלי נוכחות של שוטר אזרחי, שלרוב מפגין יותר היגיון ורחמנות. במהלך כל הנסיעה שלי ראיתי את הפנאטים האלה ברחוב וניסיתי לשמור מהם מרחק, מודאג מסוג ההפרות שאני עשוי לחולל מבלי דעת. יש יותר מוטאווה למטר רבוע במקום שעמדתי לבקר בו, מאשר בכל מקום אחר בעיר.

עם היהודי האחרון באפגניסטן

לאפגניסטן, נסעתי במיוחד כדי לפגוש את זבולון סימן טוב, היהודי האחרון שנותר באפגניסטן. זבולון (60), בן למשפחת רבנים, נשאר במדינה כאשר כל משפחתו עזבה, יחד עם יהודי נוסף בשם אישאק (יצחק) לוי. הם לא הסתדרו זה עם זה, סיפור שזכה לסיקור נרחב בתקשורת המערבית בזמן מלחמת האזרחים במדינה ואחרי הכניסה של ארה"ב. ב־2005 נפטר לוי, וזבולון נותר היהודי האחרון במדינה. ניסיתי ליצור איתו קשר מספר רב של פעמים ולא הצלחתי, עד שבקיץ האחרון מצאתי מישהו שיביא אותי אליו.

יצרתי קשר עם אפגני בשם חסן ראשיק, שמנהל חברה המציעה טיולים באפגניסטן. לרוב איני לוקח מדריכים מקומיים, אבל לא היה סיכוי שאטייל שם לבדי – הסיכונים היו גדולים מדי. על פי מחלקת המדינה האמריקנית, אפגניסטן מוגדרת בסיכון ברמה 4 ("לא להגיע למדינה"); אחת ההמלצות הרשמיות באתר של מחלקת המדינה לפני נסיעה לאפגניסטן היא לכתוב צוואה. אבל אחרי שקיבלתי את ברכת הדרך מהרב שלי, החלטתי להוציא את הטיול אל הפועל, ולחלוק את רשמיי עם קוראי "עמי מגזין".

כשעולים למטוס בדרך לאחת המדינות המסוכנות בעולם, וכשרבים מהנוסעים עלולים להיות חברי טליבאן, האמינו לי כשאני אומר שאלוקים נמצא כל הזמן במחשבות שלכם. מחלון המטוס המתקרב לקאבול אני רואה מכוניות, כבישים שלווים ושווקים תוססים. אבל ככל שמתקרבים למסלול הנחיתה, כך אני מבחין במסוקים מעל נמל התעופה ועל המסלול. נמל התעופה של קאבול נחשב לאחד המאובטחים בעולם, לאחר שהפך יעד למתקפות טרור רבות.

הוא בנוי כמו מבצר לכל דבר, מוקף חומות בטון בגובה תשעה מטרים. כשירדנו מכבש המטוס בדרך לאוטובוס שייקח אותנו לטרמינל, כלב לזיהוי חומרי נפץ עבר בינינו. גם צוות הניקוי שהגיע לנקות את המטוס עבר בדיקה של הכלב ובדיקה בגלאי מתכות, לפני שעלה לנקות אותו.

מחלון הרכב, ביציאה משדה התעופה, נראית קאבול כמו כל עיר גדולה, מה שמרגיע אותי מאוד. בכל פינת רחוב אנשים מוכרים דברים – לחם, פירות, אגוזים, בקבוקי מים, צעצועים. "אנחנו נוסעים למלון", אומר חסן. "אתה צריך להחליף בגדים, אתה לא יכול להסתובב ככה", הוא מצביע על המכנסיים, על החולצה ועל כובע הבייסבול שלי. "באפגניסטן חשוב מאוד לא לבלוט. במלון אסביר לך קצת על המקום, ואז תוכל לנוח ונמצא לך בגדים מקומיים".

נקודות הבידוק של הצבא האפגני פרוסות בכל רחבי העיר. הן כוללות מחסומי דרך, דוקרנים וחיילים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. צפלין ענקי מרחף כל העת בשמיים; לדברי חסן, הוא שייך לשגרירות ארה"ב ומצויד במצלמות מתקדמות, המפקחות על הנעשה למטה.

בעת ההליכה ברחוב, עם המדריך שלי שמכוון אותי למקום מגוריו של זבולון, קשה שלא להבחין בחיילים עם רובים בכל כמה עשרות מטרים. אחרי דקה של הליכה אנחנו פונים לרחוב שידוע בדוכנים שמוכרים פרחים. ברחוב הזה ממוקם בית הכנסת של קאבול. ממה ששמעתי, זבולון חי בבניין בית הכנסת מאז 1996. חסן ניסה להתקשר אליו ולהודיע לו שאני בא, אבל הטלפון של זבולון היה כבוי במשך כמה ימים. קיוויתי ששום דבר רע לא קרה לו.

חסן עוצר ליד בניין חסר ייחוד בן שתי קומות, אחד הבודדים שאינו כולל חנות פרחים. "הגענו", הוא אומר.

דלת הכניסה נעולה, אבל מישהו פותח לנו אותה, ואנחנו נכנסים דרך חצר פנימית, עולים במדרגות שהמעקה שלהן עשוי בתבנית מגן דוד, סימן לקהילה היהודית שבנתה את המקום לפני שנים רבות.

"הוא כאן", אומר חסן בהתרגשות.

אשתו היהודייה של הנשיא עזרה

הדלת נפתחת, ואפגני מזוקן נראה בפתח. הוא מכניס אותנו פנימה ללא מילים, אל חדר פשוט, צבוע ורוד, עם שטיח פרסי, כריות ארוכות לישיבה, מאוורר קטן ולוח שנה בעברית שתלוי על הקיר. שני אפגנים יושבים על הכריות, ולידם אני מזהה את זבולון, כשהוא ישן שנת צהריים.

הגברים מעירים אותו. הוא נראה מבולבל לרגע, אבל אז מזהה את חסן ומתחיל לדבר בדארי, ניב של פרסית. הוא לובש את הלבוש האפגני המסורתי בדיוק כמוני, אבל שלא כמוני, חובש כיפה ולא כובע פאקול.

הוא פונה אלי ומחייך. "אתה יהודי?" הוא שואל באנגלית.

"כן!" אני אומר בהתרגשות.

הוא לוחץ את ידי בחמימות. כששני יהודים נפגשים במקום מרוחק, יש התרגשות מידבקת.

למעט כמה מילים באנגלית ובעברית, שלמד עם השנים, זבולון לא דובר שפות זרות. את השיחה בינינו אנחנו מקיימים בעזרת חסן, שהאנגלית שלו מושלמת כמעט כמו הדארי שלו.

"מאיפה אתה?" הוא שואל אותי. "אמריקה", אני אומר. "אתה זבולון, נכון?" הוא מהנהן בחיוב.

"מי הגברים שיושבים כאן?" אני שואל בעניין.

"אלה חברים שלי", הוא עונה. זה מפתיע אותי, כי בראשי דמיינתי אותו חי לבד, מרוחק ובודד, מתמודד עם הפחד. אבל זבולון מנהל חיי חברה.

חסן שואל את זבולון למה הטלפון שלו כבוי, וזבולון אומר שהחליף מספר לאחרונה. זבולון ממשיך לירות לכיווני שאלות. אחרי כמה דקות הוא מבקש מכולם לצאת מהחדר כדי לדבר איתי בפרטיות.

"מצטער שהערתי אותך", אני אומר בתחילת השיחה שלנו. "אין שום בעיה", אומר זבולון. "אתה רוצה תה?". אני מסרב. גם כך חם בחדר, והמאוורר לא עוזר במיוחד.

זבולון מתחיל לספר לי על מצבו. "בשבועות האחרונים היו לי בעיות. הכנתי לעצמי יין, ומישהו ראה וחשב שאני מוכר אותו, מה שאינו חוקי. דיווחו עלי לממשלה, ונעצרתי. קבעו לי ערבות גבוהה מאוד, הייתי בצרה גדולה. איכשהו הסיפור הגיע לאשתו של הנשיא, שהיא יהודייה. היא עשתה כמה שיחות למחלקת המודיעין, והם שחררו אותי".

"זה לא ייאמן", אני אומר. "אם היא יהודייה, אתה לא היהודי האחרון באפגניסטן…"

הוא מהנהן בראשו, אבל חסן מסביר שאשתו של הנשיא אינה אפגנית במוצאה. "היא אמריקנית־לבנונית, וזה אומר שזבולון הוא בכל זאת היהודי האחרון כאן".

אני נותן לזבולון נקניק סלמי כשר שהבאתי עימי. הוא נראה נרגש ובוחן את האריזה. פניו זורחות כשהוא רואה את תווית ה'כשר'. "בקר או עוף?" הוא שואל. "בקר", אני עונה, מוסיף ששמעתי עליו רבות, ושכבוד הוא לי לפגוש אותו.

"הכבוד הוא שלי. אתה כאן לבד?", הוא שואל.

"יהודי אף פעם לא לבד", אני עונה. הוא מחייך חיוך גדול.

אני מבקש ממנו לספר לי על היהודים באפגניסטן. "ההיסטוריה של היהודים באפגניסטן הולכת אחורה יותר מ־2,000 שנה. הם ישבו בעיקר בצפון המדינה, וגם בעיר הראת שבמערב, שם היו יותר מ־500 משפחות.

"יהודי קאבול הגיעו מכל רחבי אפגניסטן, משום שכאן היתה הבירה והיה נוח לגור כאן. הדוד של אבא שלי, יוסף סימן־טוב, היה רב כאן, וגם הסבא של אבא שלי, אליהו סימן־טוב, היה רב גדול. השמות של הסבים שלי מונצחים בבית הכנסת של יוצאי אפגניסטן בחולון. דוד אחר של אבא שלי היה מוכר שטיחים ובעל השפעה על הממשל, המלך אהב אותו.

"כשמדינת ישראל קמה, היהודים התחילו לעבור לשם. לאט־לאט הקהילה הצטמצמה עוד ועוד. לא משום שהם היו בסכנה כאן, אלא כי החליטו שהם מעדיפים לחיות בישראל. בסופו של דבר, הקהילה התפרקה בשנות ה־90, אחרי שבריה"מ השתלטה על המדינה".

אתה גדלת בקאבול?

"למעשה גדלתי בהראת, הלכתי שם ל'חדר', אבל בסופו של דבר אבא שלי החליט לעבור לקאבול. הוא היה איש עסקים שייצר שטיחים ומוצרי עור ומכר אותם באנגליה. כשהייתי מספיק גדול, הצטרפתי לעסק שלו. נסעתי לטורקמניסטן לעשות עסקים, ושם פגשתי את אשתי לעתיד. היא מהקהילה היהודית של טורקמניסטן. התחתַנו ונולדו לנו שתי בנות. אחר כך התגרשנו. אשתי ושתי הבנות שלי עזבו את אפגניסטן. אני בקשר עם הבנות, דיברתי עם אחת מהן לפני שבוע".

למה נשארת באפגניסטן?

"אני פשוט אוהב את אפגניסטן".

בעת שהוא מחוץ לחדר, חסן אומר לי שהוא מאוד דואג לו. "אם נאבד אותו, לא יישארו כאן יהודים. כמו שאתה רואה, הוא הזדקן מאוד, אפילו שהוא רק בן 60. הוא לא יוצא הרבה מהבית, רק יושב כאן, וזה גובה ממנו מחיר. בכל פעם שאני כאן, החברים שלו איתו. הם מבלים הרבה זמן בשיחות. אין לי מושג מי הם, אבל הוא התרגל אליהם".

זבולון חוזר לחדר עם שקית ובה סכין שחיטה. "אני לא אוכל שום אוכל מקומי כאן, זה קשה מאוד", הוא אומר. "חברים מזמינים אותי לאכול אצלם, וכל מה שאני יכול לאכול זה ירקות וביצים. היהודים האחרונים שביקרו אותי הביאו עוגיות מאמריקה".

זבולון נותן לי את סכין השחיטה. "אני לא שוחט במקצועי, אבל למדתי הלכות שחיטה, ואני יודע איך לבדוק סכין", הוא אומר, ומראה לי איך הוא משחיז את הסכין באבנים. "אבא שלי היה שוחט. אני למדתי שחיטה מרב בטשקנט".

אתה לא מרגיש בודד לפעמים?

"אני רגיל לזה. יש לי הרבה חברים כאן".

ביקרת את המשפחה שלך בישראל?

"ב־1998 נסעתי לישראל כדי לחגוג שם את הפסח. זה היה טוב מאוד. טוב מאוד".

אז למה שלא תיסע שוב ותישאר שם?

"אני לא יכול לעזוב את אפגניסטן, זה הבית שלי. אני יכול לנסוע לכמה חודשים ואז לחזור לכאן. אבל כמו שאמרתי לך, הטיסות הן עניין יקר מאוד".

סבלת כאן?

"ב־1998 הטליבאן הגיעו לכאן ושמו אותי בכלא. הם שברו את חלונות בית הכנסת וגנבו את ספר התורה האחרון שנשאר", הוא אומר, והכאב ניכר עליו.

אני שואל אותו על הריב המפורסם בינו לבין אישאק (יצחק) לוי. "הוא היה איש זקן, ובמהלך שלטון הטליבאן הוא לא היה זהיר מספיק ומשך אלינו הרבה תשומת לב", אומר זבולון. "זה הכניס אותנו לצרות".

כשהוא נפטר ב־2005, מי דאג לקבורה שלו?

"אני יצרתי קשר עם הצלב האדום באפגניסטן, והם לקחו את הארון שלו לטשקנט. משם משרד החוץ הישראלי ארגן את הבאתו לקבורה בישראל".

איך השפיע עליך המוות שלו?

"הייתי עצוב מאוד. כששמים את הכל בצד, חיבבתי אותו מאוד, היינו כמו אחים. לקראת סוף חייו הוא לא היה בריא, וזה גרם להרבה בעיות. טיפלתי בו בשנים האחרונות שלו".

חשבת מה יהיה אם לך יקרה משהו? מי יטפל בסידורי הקבורה?

זבולון מהנהן לחיוב. "יש לי כמה חברים באמריקה, שמתקשרים אלי פעם בשבוע כדי לדרוש בשלומי. גם ביקשתי מכמה חברים אפגנים להודיע למשפחה שלי בישראל ולחברים באמריקה, כשאמות. אני מקווה שיחד, החברים והמשפחה שלי יצליחו לארגן את הכל לקבורה שלי".

אתה מרגיש בטוח כאן? אין כאן אנשים שיכולים לפגוע בך?

"אני יושב בבית כל היום, מתעסק בעניינים שלי. יש כמה אנשים בארה"ב ובישראל ששולחים לי כסף ואוכל. אני פוגש חברים, אוכל ומתפלל. לא מפריע לאף אחד, לא עושה שום דבר רע. למה שמישהו יפגע בי?"

בית הכנסת: ללא רהיטים

כואב לי עליו, ועל החיים הבודדים שהוא חי, אבל אני גם מקבל ממנו השראה. לבדו, בארץ מרוחקת, הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לקיים את המצוות. אני מבקש ממנו להראות לי את בית הכנסת, שהוא היחיד שמתפלל בו. הוא קם ממושבו ומוביל אותי לאורך המרפסת לצד השני של הבניין. מוציא מפתח גדול מהכיס ופותח את הדלת.

בכניסה הוא מנשק בחום את המזוזה וחולץ את סנדליו, כפי שנהוג בקהילות יהודיות במרכז אסיה. גם אני חולץ את נעליי ומשאיר אותן ליד הדלת.

בית הכנסת הוא חדר גדול עם שטיח, ללא רהיטים, למעט במה וארון קודש. קופסת צדקה גדולה מונחת על הבמה עם עיטור בקטיפה אדומה, שעליו מוטבעים מגיני דוד. על הקירות מנורות עם שמות מי שתרם אותן. אין כיסאות או שולחנות.

זבולון מראה לי את ארון הקודש. בפנים אין ספר תורה, רק שופר גדול וערימה של סידורים ישנים, חומשים ותהילים, דפיהם מצהיבים. הוא מתיישב על הבמה ליד ארון הקודש, פותח את הסידור ומתחיל לדקלם חלק מהתפילה. אני מתעטף בטלית שלי ומניח את התפילין, שהבאתי איתי. זו חוויה מיוחדת, להתפלל בבית כנסת שכבר לא נמצא בשימוש.

אנחנו מתפללים יחד תפילת מנחה, ואז מצטלמים. בדיוק כשאני מתכונן להסיר את התפילין, שניים מחבריו מציצים מהחלון בסקרנות. לא נראה לי שמפריע להם שאנחנו מתפללים.

הערב מתחיל לרדת, ואנחנו נפרדים. כשאני מתכונן לצאת מבית הכנסת, זבולון מצביע על קופסת הצדקה. תרומה לתחזוקת בית הכנסת היא לא רעיון רע, בהתחשב בעובדה שהוא נשמר במצב ראוי במשך 20 שנה. אני שם בקופסה שטר של 20 דולר.

כשאנחנו יורדים לחצר הפנימית, חסן מכניס אותי דרך דלת פתוחה אל חדר חשוך, עם מדרגות יורדות. כל החדר והמדרגות מלאים בזבל וברהיטים ישנים. "זבולון אמר לי להראות לך את החדר הזה", אומר חסן. "בעבר היה כאן חדר רחצה טקסי, איך אתם קוראים לו?"

"מקווה", אני אומר. עכשיו אני מבין מדוע המדרגות היורדות.

יום למחרת, מוקדם בבוקר אני שוב נוסע לבקר את זבולון. זבולון מקבל את פניי, ואנחנו מוציאים את התהילים והתפילין ומתפללים תפילת שחרית. אני מבחין שהתפילין שלו פגומות, ומזכיר לעצמי לנסות לשלוח לו חדשות כשאחזור לניו יורק. "התפילין שלי בנות 16 שנים", הוא אומר. "אני מניח אותן בכל יום, חוץ מבשבת ובחג".

אחרי התפילה אני נותן לו את חבילת הסלמי שהבאתי איתי, והוא מחייך חיוך גדול. "בקר?" הוא שואל. "זה לא ממש טוב לבריאות שלי. יש לך סלמי עוף במקום? אם מישהו מהחברים שלך מגיע לאפגניסטן, בבקשה תגיד לו להביא לי סלמי עוף", הוא מבקש.

אני אומר לו שקיבלתי ממנו השראה רבה. "אתה לבד לגמרי, אבל עדיין מחזיק באמונה שלנו".

"אני מנסה", הוא משיב. "אני עושה מה שאני יכול בכל יום, ואני יודע שהשם יעזור לי".

אנחנו מתחבקים דקה ארוכה. בעבר תואר סימן־טוב כאדם קר וקשה, אבל מה שאנשים לא הבינו הוא שהכל קליפה. הקליפה שהוא צריך כדי לשרוד בתור היהודי האחרון בסביבה עוינת. מתחת לקליפה יש גרסה עדינה ורגישה יותר.

אני יורד עם חסן אל הרכב, בדרכי לנמל התעופה. כעבור שעתיים אעזוב את אפגניסטן, אבל זבולון נשאר בליבי.

מבצע התפילין הצליח

כאשר ביקר את זבולון סימן טוב, היהודי האחרון באפגניסטן, שם לב זייאנץ, כאמור, כי התפילין שברשותו של סימן טוב – כבר אינן כשרות על פי ההלכה, בשל כך שהיו סדוקות ושבורות. "התפללתי לצדו כמה פעמים, וראיתי שיש בעיות הלכתיות גדולות עם התפילין שלו, שכבר גם לא היו ראויות לתיקון. היה לי ברור שהן אינן כשרות, אבל הבנתי שאין יהודים אחרים שם במדינה שיעזרו לו להשיג תפילין אחרות ובטח שלא חנות לתשמישי קדושה שם יוכל לקנות תפילין חדשות, ואני כרגע היחיד שיכול לדאוג לו לזה.

"הוא סיפר לי שעברו 16 שנה מאז שהוא קיבל אותן אחרי התיקון האחרון. כשחזרתי מאפגניסטן לארה"ב, עשיתי קמפיין לרכישת תפילין חדשות עבורו, בקרב חברים לי וגם ברשתות החברתיות. ברוך ה', הצלחתי להשיג את סכום הכסף לרכישת תפילין חדשות עבורו, כמה אלפי שקלים, וקניתי לו תפילין חדשות ומהודרות. היה עסק לתשמישי קדושה בקראון הייטס, ברוקלין, שתרם מצדו גם שקית מהודרת לתפילין של זבולון, מעור אמיתי, בצבעי הדגל האפגני. משהו ייחודי.

"כעת נשארה רק השאלה איך מעבירים לו את התפילין. אבל גם לזה מצאתי מתנדב תוך זמן קצר, ואחד החברים שלי הסכים לתת מזמנו וגם מכספו, רכש כרטיס לאפגניסטן על חשבונו, ונסע במיוחד לשם כדי להעביר לו את התפילין. הוא התרגש מאד, סיפר לו אותו חבר, כאשר הוא קיבל את התפילין, ואפילו דמע. הוא אמר לי גם שהיה שמח למצוא מישהו שיביא לו נקניקי סלאמי כשרים, אבל לזה, בינתיים, עוד לא מצאתי מתנדבים".

השארת תגובה